מלאכת שלמה על כלאים ז
<< · מלאכת שלמה · על כלאים · ז · >>
המבריך כו': בירושלמי דייק לא יביא זרע עליה הא מן הצד מותר, מה אנן קיימין אי משום זרעים באילן למה לי גפן אפילו שאר כל האילן, אי משום עבודה ניתני ששה אלא כר"ע דר"ע אמר ר"פ דלעיל שלשה, אי ר"ע אפילו מן הצד ניתני שלשה, ומשני משום זרעים על גבי הגפן פירוש שהוא רך וכדפירש ר"ע ז"ל אבל מן הצד מותר, והא דתנינן בפ"ב דבתרא מרחיקין את הזרעים ואת המחרישה ואת מי רגלים מן הכותל שלשה טפחים לאו משום דשרשין מהלכין מן הצד אלא שהן עושין עפר תיחוח והן מלקין ארעיתו של כותל, תדע לך שהוא כן דתנינן תמן מי רגלים ומי רגלים מהלכין מן הצד, וכן נמי תנינן מחרישה אית לך מימר בהני מהלכין מן הצד אלא משום שמזדעזע העפר לצדדין מחמת הגומא של כאן, וכן נמי לזרעים ואהא דמשני התם בגמרא דזרעים לא משתרשי לצדדין.
הקשה הר"ן ז"ל וכי תימא נהי דשרשי ירק לא משתרשי לצדדין ניחוש לשרשי הגפן דלצדדין משתרשי ובאין שרשי הירק ונכנסין בהן, ויש לומר דשרשי הגפן גם כן אין מתפשטין לצדדים עד שהן יורדין כנגדן שלושה טפחים ושוב אין שרשי הזרעים נכנסים בהם עכ"ל ז"ל.
וזה לשון הרשב"א ז"ל בחדושיו פרק לא יחפור (בבא בתרא ד' י"ט) שכיון שהבריך הגפן הוא רך יותר משאר אילנות שהוברכו ושרשי הירק נכנסין בתוכו והויא לה הרכבה ואסור להרכיב ירק באילן, ולפיכך לא תנא שאר אילנות ומן הצדדין הואיל ולא משתרשי לצדדין ואף על גב דינקי לית לן בה הואיל וליכא ערבוב. ואי קשיא לך נהי דזרעים לאו לצדדין משתרשי ותיפוק ליה משום גפן עצמה דמשתרשא לצדדין, איכא למימר דלא מיקרייא הרכבה אלא בכגון ששרשי הזרעים נטעין בגוף הגפן אבל שרשים בשרשים אף על פי שמסתבכין אלו באלו רכיכין הן ואין זו הרכבה שכל אחד ואחד יונק לעצמו ועושה פרי הראוי לו ואינו בטל בשל חברו, וזה הטעם צריך עיון, ולא כן פירש רש"י ז"ל ע"כ בקיצור. ועיין בהלק"ט דהרא"ש ז"ל דהלכות כלאים סימן ד':
הארכובה שבגפן אין מודדין לה: מלת לה לא גרסינן ברוב ספרי כתיבת יד. ובבבא בתרא שם גריס רשב"ם ז"ל הרכובה, ופירש גפן בחור מרכיבין בגפן זקן כשהוא מודד ארבע אמות בינתיים כדי שיהיו שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב. אינו אלא מן העיקר השני, פירוש פקק השני כדתניא בקנים ובגפנים מן הפקק ולמעלה, אבל לא מן העיקר הראשון שרחב יותר ולא מן השלישי שקצר הרבה אלא מן הבינוני ע"כ. והקשו שם תוספות ז"ל לפירושו ז"ל דמפרש לשון הרכבה קשה, חדא דבמשנת כלאים גרסינן הארכובא, ועוד דלא איירי ההיא משנה בהרכבה כלל, ועוד דמאי נפקא מינה בהך הרכבה לענין כלאים, ונראה דארכובה היינו הברכה כאדם הכורע על ברכיו כן כורעין הגפן בארץ כשהוא זקן הרבה ומכסין אותו בקרקע באמצע כדי שתשתרש, וקאמר דאין מודדין לענין כלאים אלא מעיקר השני ומדנקט לשון עיקר מוכח שמודדין ממקום רחב עכ"ל ז"ל. והרשב"א ז"ל בחדושיו כתב כפירוש הרשב"ם ז"ל:
בפירוש ר"ע ז"ל, אלא דומה כאילו היא נטועה במקום כפיפתה. פירוש היינו במקום זקיפתה:
עוד בסוף פירושו ז"ל, אין מודדין אלא מן העיקר *הערה 1: השני. אמר המלקט, לשון הר"ש ז"ל, ואמרינן בירושלמי דהני מילי בשאין הראשון נראה אבל אם היה הראשון נראה נותן שלשה טפחים מעיקרן, תדע וכו' עיין שם. ולשון הרמב"ם ז"ל יש למדוד מן העיקר הראשון ע"כ. ותימה שלא הביא זה הירושלמי בחבורו פ"ח:
המבריך שלש גפנים כו': בבבא בתרא שם פירש רשב"ם ז"ל ועיקריהן נראין כלומר שהשרישו. מארבע אמות ועד שמונה, כר"מ ור"ש דלעיל בסוף פ"ד, ועיין שם בחדושי הרשב"א ז"ל:
בפירוש ר"ע ז"ל, נראה שצריך להגיה ומשכיב אחד מן הזמורות תחת הקרקע כו':
מצטרפות: ברמב"ם סימן ט' הלשון כך, הרי אלו מצטרפין לשאר גפנים העומדות וכאילו לא הבריכן ע"כ. וכתב עוד שם סימן י' היו פחות משלש אינם מצטרפים אלא מרחיק מהם ששה טפחים לכל רוח וזורע ע"כ. והוא דיוק ממתניתין דקתני המבריך שלש גפנים דמשמע הא שתים כלל אינן מצטרפות:
גפן שיבשה כו': פירוש שיבשה ומכל מקום ראויה לעשות פירות, אבל אם יבשה לגמרי שניכר בה שאינה עושה עוד פרי מותר לזרוע לכתחלה בצדה. ובירושלמי א"ר אלעזר דר' מאיר היא ויחידאה היא מתניתין ורבנן פליגי עליה ואינה הלכה, וכולה ר"מ קתני לה והכי קתני גפן שיבשה אסורה ואינה מקדשת דברי ר"מ שהיה ר"מ אומר אף צמר גפן אסור ואינו מקדש:
אף צמר גפן כו': והגיה ה"ר יהוסף ז"ל אף גפן צמר, וכתב ובספר אחר צמר גפן ונראה לי דטעות הוא, כי כשמדברים מן הצמר אומרים צמר גפן כלומר הצמר של הגפן אבל כשמדברים מן הגפן של צמר אומרים גפן צמר כלומר הגפן שעושה הצמר ע"כ. עוד כתב על מה שפירש ר"ע ז"ל לפי שאינו מין זרעים, כתב כמה דבריו אלו מגומגמין דהא תנן לעיל סוף פ"ה וכל מין זרעים אינם כלאים, ותו דהוה ליה למתנייה שם, ונראה לפרש דהכי קאמר גפן צמר אסור לזרוע ירקות תחתיו מפני שנקרא גפן אבל אינו מקדש מפני שהתורה לא אסרה אלא גפן סתם עכ"ל ז"ל. ומצאתי מוגה בפירוש הרמב"ם ז"ל אינו מקדש את הכרם שהוא אצלו מין זרעים, וכן ראוי להיות בפירוש ר"ע ז"ל שמשם נראה שהעתיק, וקרוב לזה בתוי"ט:
ר' אלעזר ב"ר צדוק אומר משמו: סברה אחרת ר' אלעזר ב"ר שמעון אומר משמו. והכי מסתברא דהא ראבר"צ קדמון יותר מר"מ וכדמשמע ממה שכתב בפרקא בתרא דתעניות סימן ה'. ולשון ה"ר יהוסף ז"ל, משמו נראה לי דטעות הוא דהא ראבר"צ היה לפני ר"מ זמן רב שהרי ר' צדוק היה בזמן החורבן, ור"מ היה בזמן רשב"ג אביו של רבינו הקדוש שהיה סוף התנאים, והטעות בא ממסכת פאה פ"ב דגרסינן התם ר' אלעזר ב"ר צדוק אומר משמו אף לחרובין וכו', עכ"ל ז"ל *הערה 2: :
אף על גבי הגפן כו': מפרש ר' בון בירושלמי דעל גבה ממש מקדש, אלא תוך אויר עשרה של גפן יחידית קאמר ר"א דאסור ואינו מקדש, וכגון שתי שדות זו למעלה מזו ולמטה אצל קרקעית העליונה שהיא גדר של תחתונה נטועה גפן, וקא משמע לן דאסור לזרוע בעליון בשפוע כשמגיע לאויר עשרה של אויר הגפן:
אבל תחת הגפן: פירוש כגון המותח זמורה, דתנן בסוף פרקא דלעיל ואיכא מאן דאמר דאפילו תחת העלין מקדש אם הוסיפו מאתים:
וארבע אמות שבכרם: נראה שר"ע ז"ל הוה גריס ועבודת הכרם, אכן אינו בהר"ש ז"ל:
*הערה 3:
אמר המלקט, אני רואה בפירוש משנה דלהרמב"ם ז"ל ולהר"ש ז"ל דבין במשנה בין בפירושן ז"ל סימן ד' ה' ביחד, גם בדפוס לפירוש ר"ע ז"ל גם בתוי"ט, ושמא סימן ד' הוי עד א"ר יוסי מעשה:
המסכך כו': כתבו תוספות ז"ל שם ביבמות, המסכך הוא הדין הזורע כו', אלא נקט המסכך משום רבותא דר"מ דאף במסכך אסור ע"כ, משמע קצת דגרסי דברי ר"מ. אכן בחדושי הרשב"א ז"ל פרקא קמא דבבא בתרא דף ב' מוכח דלא גרסינן ר"מ בהדיא, אלא ר"מ היא כדקיימא לן סתם מתניתין ר"מ. גם בחבור דינא דגרמי להרמב"ן ז"ל כתב דמשום הכי אמרינן דר"מ קתני לההיא תוספתא דבכלאים, דקתני מחיצת הכרם שנפרצה אומרים לו גדור נפרצה אומרים לו גדור נתייאש הימנה ולא גדרה הרי זה קידש וחייב באחריותו, אמרינן בפרק הגוזל עצים דר"מ קתני לה משום דאיפליגו בה במתניתין במסכך גפנו על גבי תבואתו של חבירו הרי זה קדש וחייב באחריותו, ר' יוסי ור"ש אומרים אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, וסתם מתניתין ודאי ר"מ, השתא קאמר ריש לקיש התם מאן שמעת ליה דאמר גבי כלאים אדם אוסר דבר שאינו שלו ר"מ וקתני חייב באחריותו דסבירא ליה דדיינינן דינא דגרמי.
ואיכא דקשיא ליה ר"י ור"ש נמי דייני דינא דגרמי דהא אמרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו הא אי אדם אוסר מחייב באחריותו והא גרמא הוא, וכי תאמר שאני הכא דהא מסכך בידים הא מעיקרא סלקא דעתך דר"מ דמסכך הוא דדאין דינא דגרמי. ולאו קושיא היא חדא כיון דאמרי ר"י ור"ש דלא מיתסר כלל, תו לא איצטריכו לאפלוגי אי מחייב או לאו ולאו אורחא דתנאי למימר אם תמצא לומר אוסר פטור ואדרבא אי דייני דינא דגרמי הוה ליה למימר פטור לפי שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ולא קתני הכי, ועוד וכו' עיין שם.
ובמנחות ד' ט"ו גבי הא דגרסינן התם בגמרא תניא מעשה באחד שזרע כרמו של חבירו בעודו סמדר ובא מעשה לפני חכמים ואסרו את הזרעים והתירו את הגפנים ע"כ. כתבו שם תוספות ז"ל והתירו הגפנים היינו כר"י ור"ש דמסכך גפנו על גבי תבואתו של חבירו דאמרי בסוף הערל אין אדם אוסר דבר שאינו שלו וצריך לומר דתבואה דהתם לאו בסתם תבואה של חמשת המינין דאם כן הוי דאורייתא כמו קונבוס ולוף דמסקינן הכא דאסיר והכא מסקינן כר' יוסי דשרי אלא דרב פוסק התם כרבנן עכ"ל ז"ל *הערה 4: . ועיין במה שכתבנו לעיל פ"ב סימן ה':
בפירוש ר"ע ז"ל, כרם אחר מנין תלמוד לומר כלאים ע"כ אמר המלקט, ואני מצאתי גירסא אחרת בירושלמי תלמוד לומר כרם, והיינו דכתיב בסיפא דקרא ותבואת הכרם. ואיכא בירושלמי מאן דאוקי להאי ברייתא דוקא כר"מ. ומצאתי שכתב החכם הר"ס ז"ל וזה לשונו, אין לי אלא כרמך כרם אחר מנין תלמוד לומר כלאים מכל מקום, צריך עיון בשלמא אי כתיב לא תזרע כלאים כרמך היינו יכולים לדרוש כלאים מכל מקום כמו אשר בנה בית אשר נטע כרם כמו שפירש רש"י ז"ל שם, ויש לומר דשאני הכא דפסיק טעמא במלת כרמך ואינו מחובר עם כלאים כמו שדורש בזוהר בלא תענה ברעך עד שקר עיין שם עכ"ל ז"ל:
מעשה באחד שזרע כו': מצאתי בחדושי הרשב"א ז"ל שם פרקא קמא דבבא בתרא ד' ב' הגירסא א"ר יוסי מעשה בצלמון באחד שזרע כרמו וכו' ובא מעשה לפני ר"ע ואמר אין אדם מקדש דבר שאינו שלו. פירש הר"ש ז"ל שזרע כרמו בשביעית שהכל הפקר ואינו חשוב כשלו, ודוקא ענבים לא נאסרו אבל גפנים אם הוסיפו מאתים אסורין שאין הזמורות הפקר ע"כ.
ירושלמי א"ר יוחנן הכל מודים בגפנים שהן אסורות, אמר ליה ר' אלעזר האוסר אינו נאסר ושאינו אוסר נאסר מה פליגין במסכך גפנו על גבי תבואתו של חבירו אבל המסכך גפנו של חבירו על גבי תבואתו כל עמא מודו שהאוסר נאסר, ופירש הר"ש ז"ל שהאוסר נאסר משום דעביד מעשה בגפן חברו ע"כ. והילך פירש הרש"ש ז"ל בגפנים שהן אסורות, ענבים של זה המסכך אסירי דלגבי דידיה אהנו מעשיו, האוסר אינו נאסר זרעים שיש לומר כח לאסור לגפנים אתה מודה שאינם נאסרין כדתנן במתניתין, גפנים דאין להם כח לאסור לזרעים לא כל שכן שלא יאסרו הן עצמן.
והכי איתא בפרק הקומץ זוטא והתם מייתי ברייתא דמסייעא ליה לר' יוחנן מעשה באחד שזרע כרמו של חברו סמדר שלא הגיעו ענביו לפול הלבן ובא מעשה לפני חכמים והתירו הגפנים ואסרו הזרעים. וכתב ר"ש ז"ל ותימה דמשמע התם דלר' אלעזר קנסינן ההוא דעבד איסורא אפילו בשאר זרעים דרבנן וכל שכן בתבואה דמדברי תורה, ושמא הכא דמדאורייתא פליגי ר"י ור"א ע"כ. ועוד נראה לי לתרץ דההיא ברייתא מיתנייא כר"מ דסבר דמקדש גפנו על גבי תבואתו של חברו וכשהוא סמדר שלא הגיעו ענביו לפול הלבן איסורא דרבנן הוא ומשום הכי הקלו שהיו זרעים דרבנן וכרם דרבנן, אבל לר"י ור"ש דסברי דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו בין מדרבנן בין מדאורייתא, כדאמרינן סוף פרק השוחט לא כל הימך שתאסור ייני לאונסי אפילו בתבואה דאורייתא ופול הלבן דהוי כרם דאורייתא אינו אסור לר"א ולר"י, אמרינן דמודה בענבים דלדידיה מיהת אהנו מעשיו, במסכך גפנו על גבי תבואתו של חברו בההוא פליגי ר"י ור"א דר"א סבר כיון דהאוסר דהיינו התבואה לא עביד מעשה בה אפילו גפנו אינה נאסרת, אבל כשבעל התבואה סכך גפן חברו על גבה כולהו מודו דנאסרה התבואה דהא עביד מעשה בדבר האוסר תבואתו דהיינו הגפן דתבואה שלו הויא עכ"ל ז"ל.
ומשמע מן הירושלמי דפליגי נמי תנאי דמתניתין במסכך גפנו של חברו על גבי תבואתו של חברו, דהכי גרסינן התם המסכך גפנו של חברו על גבי תבואתו של חברו נשמעינה מן הדא אר"י מעשה באחד שזרע את כרמו בשביעית ובא מעשה לפני ר"ע ואמר אין אדם מקדש דבר שאינו שלו הרי אין הגפן שלו ואין התבואה שלו ואיתתבת ע"כ. ופירש הרש"ש ז"ל שזרע כרמו בשביעית שהכל הפקר ולאו דידיה חשיב, ודוקא ענבים לא נאסרו אבל גפנים אם הוסיפו מאתים אסורים שאין הזמורות הפקר, והשתא קאמר דמשמע מן הדא דפליגי תנאי דמתניתין במסכך גפנו של חברו בתבואה של חברו דאפילו בהא פליג ר"מ דתבואה וענבים דשנה שביעית הכל הפקר. ואיתתבת, וקא מותיב מינה ר' יוסי תיובתא לתנא קמא שמע מינה דפליגי בה עכ"ל ז"ל.
וברמב"ם פ"ה סימן ח' פסק כר"י ור"ש דר"ע סבירא ליה כוותייהו ועוד דמעשה רב, ואם כן יש תימה על ר"ע ז"ל שכתב ואין הלכה לא כר"י ולא כר"ש ולא כר"ע, ועוד שהוא כתב בסמוך דאף על גב דהאנס לא אסרן דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו וכו', ובסמוך העתיק מהר"ש ז"ל כמו שנכתוב ולהרמב"ם ז"ל ניחא שסתם דבריו במתניתין דבסמוך:
בסוף פירוש ר"ע ז"ל, נראה לי שצריך להגיה וידוע שכל הארצות בשמטה אין לו בם וכו':
אין אדם אוסר דבר שאינו שלו: ואם תאמר ומאי שנא מנותן נבלה או חלב בתבשיל של חברו שנאסר, ואומר ר"י דבדבר התלוי במחשבה הוא דאמרינן הכי כגון משתחוה לבהמת חברו דסוף פ"ב דחולין דאפילו עשה בה מעשה כגון ששחטה איכא למאן דאמר דלא אסרה ואיסור כלאים נמי תלוי במחשבה, כדתנן לעיל סוף פ"ה הרואה ירק בכרם ואמר כשאגיע לו אלקטנו אפילו הוסיף מאתים מותר לכשאחזור אלקטנו אם הוסיף מאתים אסור, תוספות סוף פרק הערל, ואיתא למילתייהו בדינא דגרמי להרמב"ן ז"ל. אבל הר"ש ז"ל דחה תירוץ זה ותירץ בגוונא אחרינא עיין שם:
האנס כו': קוצר אותו מיד דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, וסתמא כר"י כדכתיבנא דהלכתא כותיה והוי מחלוקת ואחר כך סתם:
ואפילו במועד: פירש הרא"ש ז"ל, אף על גב דאינו דבר האבד דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, מפני מראית העין התירו לו לקוצרה שלא יהא נראה כמקיים כלאים בכרם. והעתיק כל פירושו הר"ע ז"ל:
עד שליש: פירש הרמב"ם ז"ל רוצה לומר שיוסיף להם שלישית השכר כדי למהר בעקירתו, כגון אם יהיה שכרן שלש פשיטין בכל יום יתן להם ארבע פשיטין ע"כ:
משישתקע: פירש הרמב"ם ז"ל משיתחבא בעל הכרם מפחד האנס שאנס אותו דדמי לסקריקון דגיטין. וכתב הר' יהוסף ז"ל משישקע, פירוש אבל קודם שישקע הוא נקרא יורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות, וצריך עיון ע"כ:
יגדוד: בדלי"ת גרסינן מלשון גודו אילנא הרש"ש ז"ל, וכן גם כן פירש מהרי"ק ז"ל בכסף משנה. אכן ה"ר יהוסף ז"ל כתב על פירוש ר"ע ז"ל פירוש זה אינו נראה כי אין הלשון משמע כן אך נראה לי לפרש שהוא לשון תקון ע"כ, אבל הרמב"ם ז"ל נראה דגריס בפירוש המשנה יגרור ברי"ש מלשון גורר אדם מטה ופירש דהוא לשון יסירם מהרה. והר"ש כתב ואי גרסינן בדלי"ת הוי לשון גדר שעושה בין תבואה לגפנים:
אם ארעו אונס: ולא סלקן לא נתקדשו ואפילו הוסיף מאתים דומיא דלשאגיע שם אלקטנו:
מחזיר ואינו מקדש: מתניתין ר"ע, אבל בן עזאי פליג עליה בברייתא וסבירא ליה דצריך לגזוז את הירק. ופירש ר"ע ז"ל דהא דתנן לעיל תחת הגפן אוסר ומקדש היינו כשעיקר התבואה תחת הגפן וכו'. אמר המלקט, כן פירש הרא"ש ז"ל וגם הרש"ש ז"ל, אבל הרמב"ם ז"ל לא פסק זה. והקשה החכם הר' אפרים אשכנזי ז"ל וזה לשונו, וצריך עיון דהא תנן לעיל ועבודת הגפן וארבע אמות שבכרם הרי אלו מקדשין, ואפשר שכל מה שהוא תוך עבודת גפן או כרם נקרא תתת גפן ע"כ:
מאימתי תבואה מתקדשת וכו': כתב החכם הר"ס ז"ל צריך עיון אם נאמר שאין התבואה מתקדשת אלא אם כן היו הענבים כפול הלבן, או נאמר שמתקדשת אף על פי שאין הענבים כפול הלבן ממה שכתב הרמב"ם ז"ל פ"ה דהלכות כלאים משמע שאינם מתקדשות אלא אם כן היו כפול הלבן, וזה לשונו שם, כרם שלא הגיעו ענביו להיות כפול הלבן אלא עדיין הם בוסר וזרע בתוכו ירק או תבואה והשרישו הרי זה לא קידש ואף על פי כן קונסין אותו ואוסרין הזרע אבל הבוסר מותר עכ"ל. אבל מן התוספתא שבפ"ג משמע שמתקדשת אף על פי שאין הענבים כפול הלבן, וזה לשון התוספתא גפנים שהשרישו הרי אלו אסורין ומקדשין אבל אין מתקדשין עד שיעשו כפול הלבן ע"כ:
משתשליש כו': פירש הר"ש ז"ל מכח סוגיא דפרק כל שעה דמתניתין דהכא בזרוע ובא כגון מעביר עציץ נקוב בכרם דכתיב המלאה ושליש בתבואה חשיב מלאה וכתיב ותבואת הכרם ופחות מפול הלבן לא מיקרי תבואת הכרם, והא דתניא בספרי בפרק כי תצא המלאה הזרע אימתי המלאה מתקדשת משתשריש וענבים משיעשו כפול הלבן התם בזורע בין הגפנים שהכרם נטוע כבר ולפיכך התבואה נאסרת בהשרשה, ודריש ליה מהזרע וענבי הכרם לא מיתסרי עד שיהיו כפול הלבן דאז חשיבי פרי ותבואת הכרם איקרי, ויתכן שהזמורות מיתסרי בתוספת מאתים דדוקא בפרי הוא דכתב קרא דהא קתני התם בספרי אין לי אלא כרם שעושה פירות שאינו עושה פירות מנין תלמוד לומר כרם מכל מקום, ומיהו איכא לאוקומיה לאסור את הזרעים אי נמי בזרוע מעיקרו חטה ושעורה וחרצן ע"כ.
וגם בבית יוסף חו"מ סימן קמ"א כתוב דהא דמשמע בפרק כל שעה דזמורות ועצי כלאים אסירי התם מיירי שנזרעו הזרעים עם נטיעות הכרם שגדלו באיסור אותם זמורות, אבל מימרא דרב יהודה דאמר אכלה ערלה ושביעית וכלאים הויא חזקה דמשמע דזמורות שרו דמשום דנהנה לכה"פ בזמורות הויא חזקה, מיירי בזמורות שהיו כבר גדולים קודם שנזרעו כלאים שאותם אינם נאסרים אלא כשהוסיפו מאתים ע"כ. ואם זרע ירק או תבואה וצמחה ואחר כך סכך עליה את הגפן הקשין מותרין והדגן ידלק, כן כתב שם הרמב"ם ז"ל בפ"ח מן הירושלמי. והא דאמרינן בפרק כל שעה דתנור שהסיקו בקשין של כלאי הכרם יותץ התם בשזרע הכלאים תחת הגפן. וכתב הרמב"ן ז"ל בפירוש התורה בפרשת כי תצא בפסוק לא תזרע כרמך כלאים פן תקדש וזה לשונו, וטעם פן תקדש כמו כי תקדש וכן ומפתח אהל מועד לא תצאו פן תמותו וכן ולא תגעו בו פן תמותון. ויתכן שפירש כמו פן ינכרו צרימו פן יאמרו כענין שמא לומר לא תזרע אותו כלאים פן יצמח ויאסר עליך הכל כי אינם נאסרין אלא כמו ששנינו תבואה מתקדשת משתשריש וענבים משיעשו כפול הלבן עכ"ל ז"ל.
וכתב ה"ר יהוסף ז"ל וענבים משיעשו כפול הלבן, מכאן יש ראיה שהגפן עצמו אינו נאסר אלא הפרי שהוא ראוי לאכילה נאסר ודו"ק ע"כ:
וענבים שבשלו כל צרכן אינם מתקדשות: גרסינן, ולא גרסינן מתקדשות, והיינו דאמרינן בירושלמי כיני מתניתין אינם מתקדשות כלומר כיון דגמרו כל צרכן שוב לא יוסיפו מאתים, אבל מקדשות את אחרים כגון סיכך על גבי תבואה, אחד נגמר ואחד לא נגמר הנגמר אוסר את שלא נגמר אם הוסיף מאתים, וכן פירש הרא"ש ז"ל, הרש"ש ז"ל. ולולי הרי עולם הוה אמינא דהכי פירש הירושלמי אינם מתקדשות גרסינן, ולא גרסינן אינם מקדשות, וטעמא דאינם מתקדשות דכתיב המלאה הזרע ולאחר שיבשו שוב אינם קרויין מלאת זרע אלא חטים וענבים, נמי לאחר שבשלו כל צרכן שוב אינם קרויין תבואת כרם אלא ענבים:
עציץ נקוב: כתב הרש"ש ז"ל הסכימו התוספות בפרקא קמא דגיטין דסתם עציץ הוא מחרס ובההוא תנן דבעי נקיבה, אבל של עץ לא בעי נקיבה, ושאינו נקוב אף על פי שהוא מונח בכרם אינו מקדש אבל אסור מדרבנן ע"כ:
רש"א זה וזה כו': ר"ש לטעמיה דפטר נמי התולש מעציץ נקוב בשבת, ולכל מילי משוי ליה ר"ש כתלוש לשבת ולקנות במשיכה ולא בכסף ולפרוזבול שאינו נכתב אלא על הקרקע ושלא לתרום מעציץ נקוב על הארץ ולענין פאה דלא חשיב שדה, חוץ מהכשר זרעים דעציץ נקוב חשיב מחובר משום דגלי קרא על כל זרע זרוע אשר יזרע כדרך שאדם מוציא לזריעה למעוטי מחובר כל דהו, ומיהו שאינו נקוב תלוש גמור הוא. ושם שלהי פרק המצניע אמרינן מודה ר"ש שאם ניקב למטה מרביעית פירוש שאינו מחזיק רביעית מן הנקב ולמטה דחשיבי מחובר כל הזרעים דתו לא הוי כלי ובטל אגב קרקע:
המעביר עציץ כו': עיין במה שכתב הר"ן ז"ל סוף פרקא קמא דקדושין גם בפרק ראשית הגז היכי מיתוקמא מתניתין כר' יאשיה הביאו כסף משנה פ"ה דהלכות כלאים, ועיין גם כן במה שכתב עליו מהרי"ק ז"ל, גם במה שכתבנו סוף פרק ח':
בפירוש ר"ע ז"ל, כיון שלא הניחו בקרקע, פירוש שלא נשאר תחת שום גפן שיעור שהוסיף במאתים ע"כ, מה"ר יהוסף ז"ל:
הערות
[עריכה]- הערה 1: טעות סופר, וצריך להיות הראשון.
- הערה 2: אמר המלקט, וכן נראה שהיתה גירסת הרמב"ם ז"ל שכתב ואין הלכה כר"מ ולא כר"א בר"צ בדברו האחרון, ואם היתה בגירסתו משמו היה כותב ולא כר"א בר"צ שאמר משמו כלשונו של הר"ב ז"ל.
- הערה 3: משניות ד' וה' מחוברות יחד, ראו משנה ה'.
- הערה 4: אמר המלקט, עיין בתוספות יבמות פ"ג דיבור המתחיל ר' יוסי.