ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה)/ספר במדבר/פרשת מסעי
פרשת מסעי יש בה שתי מצות עשה וארבע מצות לא תעשה
מצות ישראל לתת ערים ללוים לשבת בהן והן קולטות[עריכה]
שנצטוו ישראל לתת לשבט לוי ערים לשבת בהן אחר שאין להם חלק בארץ, שנאמר (במדבר לה ב) צו את בני ישראל ונתנו ללוים מנחלת אחזתם ערים לשבת. ונאמר בסוף הפרשה (שם ז) כל הערים אשר תתנו ללוים ארבעים ושמנה עיר. ומאלה הערים של לוים, היו מהם ערים מיחדות להיות מקלט הרוצח, ואולם, בכולן היה לו מקלט, ובסדר שופטים, במצות ערי מקלט (מצוה תקכ) נכתב בעזרת השם מה בין מיחדות לכך לאותן האחרות, והיו קולטות אותו בצדדים ידועים, כמו שמפורש בכתוב, ומבואר במסכת מכות [1].
שרש מצוה זו ידוע הוא, כי שבט הלוי מבחר השבטים ונכון לעבודת בית השם, ואין לו חלק עם ישראל בנחלת שדות וכרמים, אבל ערים היו צריכים להם על כל פנים לשבת, הם ובניהם וטפם וכל חיתם, ומפני גדל מעלתם וכשר פעלם וחין ערכם נבחרה ארצם לקלט כל הורג נפש בשגגה, יותר מארצות שאר השבטים, אולי תכפר עליו אדמתם המקדשת בקדשתם, ועוד טעם אחר בדבר כי בהיותם אנשי לבב ידועים במעלות המדות וחכמות נכבדות ידוע לכל, שלא ישטמו את הרוצח שינצל אליהם ולא יגעו בו, ואף כי יהרג אחד מאוהביהם או מגואליהם, אחר אשר בפתע בלא איבה יהרגנו, ועל השבט הזה הנבחר נאמר (דברים לג ט) האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו כלומד, שלא יעשו דבר בעולם, זולתי מדרך הישר ועל כוון האמת, ולא יטה לבם אחר אהבת אדם, ואפילו אהבת אב ואם ואחים ובנים שהטבע תחייב אהבתם ותכריחם, וכל שכן אהבת שאר בני אדם. ועוד כתבתי בענין, עוד טענה אחרת בסדר בהר סיני (מצוה שמב).
דיני מצוה זו קצרים ובמצות הנטמכות אליה, כגון אזהרת שדה מגרש עריהם לא ימכר שבסדר בהר סיני (מצוה שמב), כתבתי קצת מן הדינים, וכמו כן במצות להבדיל ערי מקלט שבסדר שפטים (מצוה תקכ), נכתב מהם בעזרת השם, ששלשתם מענין אחד הם, ואם נפשך לדעת הפך והפוך בהן [2].
ונוהגת מצוה זו בזמן שישראל שרוין על אדמתן, והיא מן המצות המוטלות על הצבור כולם, ויותר על ראשי העם, ולעתיד לבוא אחר ירשה וישיבה, מיד נקים מצות עשה זו, במהרה בימינו אמן.
מצוה על בית דין להשליך מכה נפש בשגגה מעירו לערי מקלט ועל הרוצח בעצמו ללכת שם[עריכה]
שנצטוו בית דין של ישראל לשלוח מכה נפש בשגגה מעירו ולהושיבו בערי מקלט, שנאמר (במדבר לה כה) והשיבו אותו העדה אל עיר מקלטו וגו'. וישב בה עד מות הכהן הגדול, וגם המכה גם הוא בכלל מצות עשה זו, שנאמר עליו (שם כח) כי בעיר מקלטו ישב עד מות הכהן הגדול.
משרשי המצוה. לפי שעון הרציחה חמור עד מאד, שבה השחתת העולם, עד שאמרו זכרונם לברכה [3], שההורג נפש במזיד, אפילו עשה כל המצות אינו נצל מן הדין, שנאמר (משלי כח יז) אדם עשוק בדם נפש עד בור ינוס אל יתמכו בו. ולכן ראוי למי שהרג אפילו שוגג, מכיון שבאת תקלה גדולה כזו על ידו שיצטער עליה צער גלות ששקול כמעט כצער מיתה שנפרד האדם מאוהביו ומארץ מולדתו, ושוכן כל ימיו עם זרים. ועוד יש תקון העולם במצוה, כמו שבאר הכתוב, שינצל עם זה מיד גואל הדם לבל יהרגנו על לא חמס בכפיו שהרי שוגג היה. ועוד תועלת בדבר, לבל יראו קרובי המכה את הרוצח לעיניהם תמיד במקום שנעשתה הרעה, וכל דרכי התורה נעם.
ומדיני המצוה. מה שאמרו זכדונם לברכה (גיטין ע ב) שאין הרוצח בשגגה גולה, אלא אם כן מת הנהרג לשעה שהרגו, אבל חבל בו אף על פי שאמדוהו למיתה וחלה ומת אין זה גולה, שמא הוא בעצמו קרב מיתתו, או הרוח נכנסה בחבורה והרגתו, ואפילו שחט בו שני סימנים ועמד מעט אינו גולה על ידו.
ומה שאמרו (מכות ח ב) שישראל גולה, אם רצח עבד או גר תושב, וכל שכן עבד שהרג ישראל או גר תושב וכן עבד שהרג עבד או גר תושב, שנאמד "והיתה לבני ישראל לחקת משפט ולגר הגר בתוככם". אבל גר תושב שהרג את ישראל, בין מזיד בין שוגג נהרג עליו, וגוי שהרג את הגוי אין ערי מקלט קולטין אותו. ומה שאמרו (שם א) שהבן גולה על רציחת אביו. והאב ברציחת הבן, ובמה דברים אמורים שלא בשעת לימוד, אבל בשעת לימוד והוא שוגג, שכונתו היתה ללמדו ולהועיל לו בחכמה או באמנות פטור מגלות, וכן הרב את תלמידו כמו כן. ומה שאמרו (שם י א) שתלמיד שגלה מגלין את רבו עמו, שנאמר (דברים ד מב) ונס אל אחת מן הערים האל וחי. ודרשו זכדונם לברכה (שם) עשו לו כדי שיחיה, והחכמה תחיה את בעליה (קהלת ז יב).
ודין אשה ועבד ושפחה שגלו אם חייב הבעל או הרב במזונותם שם, ודין רוצח שמת קודם שיגלה שמוליכין עצמותיו לשם, ודין רוצח שהרג בעיר מקלטו, וכן [בן] לוי שהרג במדינתו, ודין אי זהו שונא שנאמר עליו כי באיבה הרגו. ודין מה שאמרו (שם ז ב) שכל שהרג נפש בדרך ירידה גולה, ואפילו עליה שהיא צורך ירידה, וכל שבדרך עליה אינו גולה, ואפילו בירידה שהיא צורך עליה, ודין רוצח שרצו בני עיר מקלט לכבדו, שחייב לומר רוצח אני, ואם אמרו (לו) אף על פי כן מותר לקבל, ודין מזבח שקולט כמו עיר מקלט רוצח בשגגה, ודוקא גגו ובמזבח בית עולמים, ודוקא כהן ועבודה בידו אבל לא אחר, ולא היו מניחין אותו שם אלא לשעה, ואחר כך מוסרין לו שומרין ומוליכין אותו לעיר מקלטו, ובמה דברים אמורים? במחייבי גלות מן הדין, אבל מי שפחד מן המלך שלא יהרגנו בהוראת שעה וברח למזבח ונסמך, ואפילו הוא זר הרי זה נצל, ואין לוקחין אותו מעל המזבח לעולם, כן ראיתי שכתב הרמב"ם זכרונו לברכה[4]. ויתר פרטיה, מבוארים במסכת מכות .
ונוהגת מצוה זו, בזמן שישראל על אדמתן ובסנהדרין של שבעים ואחד יושבין במקומן המוכן להם בירושלים לדון דיני נפשות. ואם עברו על זה בית דין שבכל מקום ומקום ולא הגלו הרוצח בשגגה בטלו עשה זה וענשם גדול מאד, לפי שהוא סבה לשפיכות דמים.
שלא להרוג מחויב קודם שיעמוד בדין[עריכה]
שנמנענו שלא להרוג החוטא, כשנראהו עושה מעשה החטא שיתחייב עליו מיתה, קודם שנביאהו לבית דין אבל נתחייבנו להביאו לפני בית דין, ונביא עליו העדים לפניהם, והם ידינוהו במה שהוא חייב, שנאמר (במדבר לה יב) ולא ימות הרוצח עד עמדו" וגו'. ולשון מכלתא (ספרי זוטא כאן) יכול שיהרגו אותו משהרג או שנאף? תלמוד לומר ולא ימות הרוצח עד עמדו וגו'. ואפילו ראוהו בית דין הגדול שהדג, יהיו כולם עדים וישאו עדותן אצל בית דין אחר שידינוהו. ועוד אמרו במכלתא (שם) הרי עדה שראו אחד שהרג את הנפש, יכל יהרגו אותו עד שלא יעמד אצל בית דין? תלמוד לומר ולא ימות הרוצח עד עמדו.
משרשי המצוה. לפי שענין דיני נפשות הוא דבר קשה מאד (ראש השנה כו א), שצריך דקדוק גדול ביותר, ונצטוו העדה להיות מצילים הנדון בכל דבר הראוי להצילו בשבילו, לא שיטו הדין כדי להצילו חלילה, וכמו שדרשו זכרונם לברכה (שם) ושפטו העדה והצילו העדה (במדבר ל"ה, כ"ד-כ"ה), כלומר, שצריכים להפך בזכותו, ואם יש לו זכות יצילוהו, ואם לאו יהרג, ועל כן הזהרנו שיביא הדין על כל פנים לפני בית דין, ולא ידינוהו העדים שראו הדבר בעיניהם לעולם, כי אולי מתוך ראותם הענין, לא יוכלו להפך בזכותו, כי יתעורר לבבם לחייבו על כל פנים.
מדיני המצוה. כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין עג א) דבמה דברים אמורים שלא נהרג החוטא עד שנביאהו לבית דין? כשעבר ועשה החטא, אבל מי שהיה רודף אחר חברו להרגו, או אחר נערה מאורסה, והזהירוהו ולא נמנע מלרדוף, אף על פי שלא קבל התראה חייבים אנו להרגו ומוזהרין עליו, וכמו שנכתב בעזרת השם בסוף סדר כי תצא באזהרת וקצותה את כפה לא תחוס עיניך (מצוה תר). ויתר פרטיה, במסכת מכות [5].
ונוהגת מצוה זו בזכרים ונקבות בכל זמן, שאנו מזהרים שלא להרג שום חוטא, ואף על פי שראינוהו שעשה מעשה שיתחייב מות בבית דין, ובזמן הבית אנו חייבים להביאו לבית דין והם ידינוהו. והעובר על זה והרגו לחוטא קודם שיבוא לבית דין, אפילו אם היה דינו שיתחייב בבית דין, דין ההורגו כדין רוצח, ונהרג עליו בזמן הבית אם יש עדים.
שלא יורה העד בדין שהעיד בו בדיני נפשות[עריכה]
שלא ידבר העד בדין אשר יעיד עליו בדיני נפשות, זולתי בהגדת עדותו לבד, ואף על פי שהוא משכיל וחכם, שהעד אינו נעשה דין בדיני נפשות, שנאמר (במדבר לה ל) ועד אחד לא יענה בנפש למות. וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה (בספר המצות ל"ת רצא), ונכפל הלאו בזה הענין, שנאמר (דברים יז ו) לא יומת על פי עד אחד. כלומר, לא יהרג במשפט העד. ואמרו בסנהדרין (דף לג:) ועד לא יענה בנפש בין לזכות בין לחובה, ובארו שטעם זה הוא משום דמחזי כנוגע בעדותו. ובדיני נפשות בלבד הוא ענין זה, שאינו יכל לענות בין לזכות בין לחובה, כמו שאמרנו.
משרשי המצוה. כמו שכתוב במצוה הקודמת לזו (תט).
מדיני המצוה. כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין לד, א) שעד שהעיד בדיני נפשות ואמר אחר כן יש לי ללמד עליו זכות, משתקין אותו, שאין מקבלין ממנו להורות עליו שום דבר, אחר שהוא עד עליו, ובמה דברים אמורים? בדיני נפשות, אבל בדיני ממונות יש לעד ללמד זכות או חובה, אבל לא ימנה מן הדינין ולא נעשה דין, שאין עד נעשה דין אפילו בדיני ממונות, ובמה דברים אמורים? בדבר שצריך עדים מן התורה, אבל בשל דבריהם עד נעשה דין(כתובות כא, ב), ומפני כן נעשה דין בקיום שטרות, דקיימא לן [6] קיום שטרות דרבנן, דמדאוריתא עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין. ויתר פרטיה, בסנהדרין ובמכות [7].
ונוהגת מצוה זו בזכרים לבד, ובזמן הבית, וסנהדרין במקומן, כי אז נדין נפשות ולא בזמן אחר, ואז נצטרך לעדות אנשים על זה. ועד שהעיד ועבר על זה ודבר בין לזכות בין לחובה עבר על לאו זה, אבל אינו לוקה עליו, לפי שאין בו מעשה. והרמב"ן זכרונו לברכה (לאוין שהוסיף מצוה ט) פרש זה הכתוב של לא יומת על פי עד אחד בלאו אחר, והוא שלא לקבל עדות מיחדת בדיני נפשות, וזהו כגון שהיו העדים רואין אותו אחד מחלון זה ואחד מחלון אחר רחוק מן הראשון עד כדי שאין העומדין בחלונות יכולין לראות זה את זה, אבל כולן רואין בבעל העברה. ונתבאר זה בפרק כיצד העדים במסכת מכות (דף ו:).
שלא ליקח כופר להציל ממות הרוצח[עריכה]
שלא לקח כפר, כלומר פדיון, ואפילו כל ממון שבעולם להציל נפש הרוצח שלא להרגו, שנאמר (במדבר לה לא) ולא תקחו כפר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות.
שרש מצוה זו ידוע, שאם הרשו אדוני הארץ לקח כפר מיד הרוצח, נמצא שכל הגדול מחברו ועשיר ממנו יהרגנו אם יחרה אפו עליו ויתן כפרו, ונמצא חרב איש באחיו, והישוב בטל.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (כתובות לז ב) שאפילו רצה גואל הדם לפטרו ואמר לדין שהוא מוחל על דמו ושיקחו ממנו כפר אם ירצו אינן רשאים לקח הכפר ולא לפטרו בכל ממון שבעולם, אלא יומת כמצות האל עלינו. ויתר פרטיה במסכת מכות [8].
ונוהגת בזמן הבית בזכרים ונקבות, שעכשיו בזמן הזה אין לנו עסק בדיני נפשות. ואומרים בכאן שנוהג איסור זה גם בנקבות ואף על פי שהן אינן דנות, הענין הוא שאם אולי בזמן (בד"ו ההוא) [הזה] [הבית] מחמת איזה סבה יבוא ביד אשה ענין שישאלו ממנה להציל נפש רוצח בשביל ממון שהיא מזהרת משום לאו זה שלא לקח ממון ותצילנו. והעובר על זה, בין איש בין אשה, ולקח כפר להציל הרוצח עבר על לאו זה, וענשו גדול מאד, כי הוא סבה לאבוד כמה נפשות מישראל.
שלא ליקח כופר ממחויב גלות לפוטרו מן הגלות[עריכה]
שלא נקח כופר מהמחויב גלות מחמת שהרג שוגג לפטרו מן הגלות, שנאמר (במדבר לה לב) ולא תקחו כפר לנוס אל עיר מקלטו לשוב לשבת בארץ. ולפי משמעות זה לפי הדומה יהיה לנוס פעול, כלומר, לא תקחו כפר על מי שהוא ינוס אל עיר מקלטו לשוב לשבת בארץ מגורי אבותיו.
שרש אסור לקיחת הכפר בהורג שוגג וכל ענינו כענין הורג מזיד, אין צורך להאריך בו הדבור.
- ^ (מכות י, א)
- ^ (פי"ג מהל' שמיטה)
- ^ (פ"ד מהל' רוצח ה"ט)
- ^ (פ"ה מהל' רוצח)
- ^ (מכות יב, א)
- ^ (סנהדרין יח, ב)
- ^ (פ"ה מהל' עדות)
- ^ [ה' רוצח כ"א]