סידור/נוסח עדות המזרח/חוק לישראל לתשעה באב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי



לפי כה"ח סימן תקל"ד אות י"ט, אסור לקרוא "חוק לישראל" הרגיל בתשעה באב, נהג מרן הגה"ק רבי מצליח מאזוז זצ"ל לקרוא חוק לישראל מהדברים המותרים בט"ב.

אם חל ט"ב ביום ראשון יקרא שישה פסוקים מפסוקי תנ"ך ואם ביום שלישי או חמישי יקרא חמשה פסוקים.

תורה דברים פרק ד', כ"ה-ל'[עריכה]

כִּי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ וְהִשְׁחַתֶּם וַעֲשִׂיתֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל וַעֲשִׂיתֶם הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְהַכְעִיסוֹ. (דברים ד, כה) אֲרֵי תֵּילְדוּן בְּנִין וּבְנֵי בְּנִין, וְתִתְעַתְּקוּן בְּאַרְעָא; וּתְחַבְּלוּן, וְתַעְבְּדוּן צֵילַם דְּמוּת כּוֹלָא, וְתַעְבְּדוּן דְּבִישׁ קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ, לְאַרְגָּזָא קֳדָמוֹהִי. הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן מַהֵר מֵעַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא תַאֲרִיכֻן יָמִים עָלֶיהָ כִּי הִשָּׁמֵד תִּשָּׁמֵדוּן. (דברים ד, כו) אַסְהֵידִית בְּכוֹן יוֹמָא דֵּין יָת שְׁמַיָּא וְיָת אַרְעָא, אֲרֵי מֵיבָד תֵּיבְדוּן בִּפְרִיעַ, מֵעַל אַרְעָא, דְּאַתּוּן עָבְרִין יָת יַרְדְּנָא לְתַמָּן לְמֵירְתַהּ; לָא תֵּירְכוּן יוֹמִין עֲלַהּ, אֲרֵי אִשְׁתֵּיצָאָה תִּשְׁתֵּיצוֹן. וְהֵפִיץ יְהוָה אֶתְכֶם בָּעַמִּים וְנִשְׁאַרְתֶּם מְתֵי מִסְפָּר בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר יְנַהֵג יְהוָה אֶתְכֶם שָׁמָּה. (דברים ד, כז) וִיבַדַּר יְיָ יָתְכוֹן, בֵּינֵי עַמְמַיָּא; וְתִשְׁתְּאַרוּן עַם דְּמִנְיָן, בְּעַמְמַיָּא דִּידַבַּר יְיָ יָתְכוֹן לְתַמָּן. וַעֲבַדְתֶּם שָׁם אֱלֹהִים מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם עֵץ וָאֶבֶן אֲשֶׁר לֹא יִרְאוּן וְלֹא יִשְׁמְעוּן וְלֹא יֹאכְלוּן וְלֹא יְרִיחֻן. (דברים ד, כח) וְתִפְלְחוּן תַּמָּן לְעַמְמַיָּא פָּלְחֵי טָעֲוָתָא, עוֹבָד יְדֵי אֲנָשָׁא: אָעָא וְאַבְנָא--דְּלָא חָזַן וְלָא שָׁמְעִין, וְלָא אָכְלִין וְלָא מְרִיחִין. וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וּמָצָאתָ כִּי תִדְרְשֶׁנּוּ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ. (דברים ד, כט) וְתִתְבְּעוּן מִתַּמָּן יָת דַּחְלְתָא דַּייָ אֱלָהָךְ, וְתַשְׁכַּח, אֲרֵי תִּבְעֵי מִן קֳדָמוֹהִי, בְּכָל לִבָּךְ וּבְכָל נַפְשָׁךְ. בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים וְשַׁבְתָּ עַד יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקֹלוֹ. (דברים ד, ל) כַּד תֵּיעוֹק לָךְ, וְיַשְׁכְּחוּנָּךְ כֹּל פִּתְגָמַיָּא הָאִלֵּין בְּסוֹף יוֹמַיָּא, וּתְתוּב לְדַחְלְתָא דַּייָ אֱלָהָךְ, וּתְקַבֵּיל לְמֵימְרֵיהּ.

נביאים ירמיה פרק ט[עריכה]

מִי יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר מְלוֹן אֹרְחִים וְאֶעֶזְבָה אֶת עַמִּי וְאֵלְכָה מֵאִתָּם כִּי כֻלָּם מְנָאֲפִים עֲצֶרֶת בֹּגְדִים. (ירמיהו ט, א) מִי יִתְּנִינַנִי בְּמַדְבְּרָא בֵּית מַבָּתַת עָדַי אוֹרְחַן וְאֶשְׁבּוֹק יַת כְּנִשְׁתָּא דְעַמִי וֶאֱהַךְ מִלְוַתְהוֹן אֲרֵי כוּלְהוֹן זַנָאִין סִיעַת שִׁקְרִין: וַיַּדְרְכוּ אֶת לְשׁוֹנָם קַשְׁתָּם שֶׁקֶר וְלֹא לֶאֱמוּנָה גָּבְרוּ בָאָרֶץ כִּי מֵרָעָה אֶל רָעָה יָצָאוּ וְאֹתִי לֹא יָדָעוּ נְאֻם יְהוָה. (ירמיהו ט, ב) וְאַלִיפוּ יַת לִישַׁנְהוֹן פִתְגָמֵי שְׁקַר דָמַן אִינוּן כְּקַשְׁתָּא נְכִילָא וְלָא לְהֵימָנוּתָא תַּקִיפוּ בְאַרְעָא אֲרֵי מִבִּישְׁתָּא לְבִישְׁתָּא נְפָקוּ וּמֵידַע דְחַלְתִּי לָא אֲלִיפוּ אֲמַר יְיָ: אִישׁ מֵרֵעֵהוּ הִשָּׁמֵרוּ וְעַל כָּל אָח אַל תִּבְטָחוּ כִּי כָל אָח עָקוֹב יַעְקֹב וְכָל רֵעַ רָכִיל יַהֲלֹךְ. (ירמיהו ט, ג) גְבַר מֵחַבְרֵיהּ אִסְתַּמְרוּ וְעַל כָּל אֲחָא לָא תִתְרַחֲצוּן אֲרֵי כָל אֲחָא מִכְמַן כָמֵן וְכָל רָחִים בִּנְכִילוּ מְהַלֵךְ: וְאִישׁ בְּרֵעֵהוּ יְהָתֵלּוּ וֶאֱמֶת לֹא יְדַבֵּרוּ לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֶּר שֶׁקֶר הַעֲוֵה נִלְאוּ. (ירמיהו ט, ד) וּגְבַר בְּחַבְרֵיהּ מְשַׁקְרִין וְקוּשְׁטָא לָא מְמַלְלִין אֲלִיפוּ לִישָׁנְהוֹן פִּתְגָמֵי שְׁקַר אִיטַפְשׁוּ טְעוֹ: שִׁבְתְּךָ בְּתוֹךְ מִרְמָה בְּמִרְמָה מֵאֲנוּ דַעַת אוֹתִי נְאֻם יְהוָה. (ירמיהו ט, ה) יָתְבִין בְּבֵית כְּנִשְׁתְּהוֹן וּמִשְׁתָּעַן עַל עַוְיָתְהוֹן בִּנְכִילוּ מְסָרְבִין לְמֵידַע דְחַלְתִּי אֲמַר יְיָ: לָכֵן כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת הִנְנִי צוֹרְפָם וּבְחַנְתִּים כִּי אֵיךְ אֶעֱשֶׂה מִפְּנֵי בַּת עַמִּי. (ירמיהו ט, ו) בְּכֵן כִּדְנַן אֲמַר יְיָ צְבָאוֹת הָא אֲנָא מַיְתִי עֲלֵיהוֹן עָקָא וְצָרֵיף לְהוֹן וּבָתַר לְהוֹן אֲרֵי אֵיכְדֵין אַעְבֵּיד מִן קֳדָם חוֹבֵי כְּנִשְׁתָּא דְעָמִי:

כתובים איכה פרק א[עריכה]

אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה רַבָּתִי בַגּוֹיִם שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת הָיְתָה לָמַס. (איכה א, א)אמר ירמיהו נביא וכהנא רבא איכדין יתגזר על ירושלם ועל עמהא לאתדנא בתירוכין ולמספד עלויהון איכה היכמא דאתדנו אדם וחוה דאיתרכו מגינתא דעדן ואספיד מרי עלמא עלויהון איכה ענת מדת דינא וכן אמרת על סגיאות חובהא די בגוהא אשתדור ובגין כן תהי יתבה בלחודהא כגבר דמכתש סגירו על בסריה די בלחודיה יתיב וקרתא הות מליא אוכלוסין ועממין סגיאין אתרוקינת מנהון והות דמיא כארמלא ודי מתרברבא בעממיא ושליטיא באפרכיא והוה מסקין לה מסין הדרת למהוי מכיכא ולמתן כרגא להון בתר דנא. בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ אֵין לָהּ מְנַחֵם מִכָּל אֹהֲבֶיהָ כָּל רֵעֶיהָ בָּגְדוּ בָהּ הָיוּ לָהּ לְאֹיְבִים. (איכה א, ב) כד שלח משה נביא אזגדין לאללא ית ארעא ותבו אזגדיא ואפיקו שום ביש על ארעא דישראל וההיא ליליא תשע יומין באב הוה וכד שמעו עמא בית ישראל ית בשורתא בישא הדא דאתבשרו על ארעא דישראל נטלו עמא ית קליהון ובכו בליליא ההוא מן יד תקיף רוגזא דיי בהון וגזר למהוי בכן בליליא הדא לדריהון על חורבן בית מוקדשא וכדו אתאמר בנבואה לירמיהו כהנא רבא למהוי חריבא ירושלם על ידוי דנבוכדנצר רשיעא אין לא תיבין בתיובתא מן יד עאל ואוכח ית עמא בית ישראל וסריבו לבלא במימריה בכן עאל נבוכדנצר רשיעא וצרא ית ירושלם ובית מוקדשא אוקיד בנורא בתשע יומין בירחא דאב וביה בכיהא כנשתא דישראל בכותא ודמעהא זליג על ליסתהא ולית די ימליל תנחומין על לבהא מן כל טעוותא די רחמתא למיזל בתריהון ובגין כן כל חברהא ארשיעו בה אתהפיכו למהוי לה לבעלי דבבין. גָּלְתָה יְהוּדָה מֵעֹנִי וּמֵרֹב עֲבֹדָה הִיא יָשְׁבָה בַגּוֹיִם לֹא מָצְאָה מָנוֹחַ כָּל רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים. (איכה א, ג) יזילו בית יהודה בגלותא על דהוו מענין יתמין וארמלן ועל סגיאות פולחנא דהוו מפלחין באחוהון בני ישראל דאזדבנו להון ולא קרו חירותא לעבדיהון ואמתהון דהוו מזרעית ישראל ובגין כן אף אנון אתמסרו ביד עממיא וכנשתא דבית יהודה יתבא בגו עממיא ולא אשכחו ניחא מפולחנא קשיא דשעבידו יתה וכל דהוה רדיף יתה אדביקו יתה כד היא מתחבאה בין תחומיא ואעיקו לה. דַּרְכֵי צִיּוֹן אֲבֵלוֹת מִבְּלִי בָּאֵי מוֹעֵד כָּל שְׁעָרֶיהָ שׁוֹמֵמִין כֹּהֲנֶיהָ נֶאֱנָחִים בְּתוּלֹתֶיהָ נּוּגוֹת וְהִיא מַר לָהּ. (איכה א, ד) כל זמן דהוה ירושלם מתבניא סריבו ישראל למיסק לירושלם לאתחזאה קדם יי תלת זמנין בשתא ועל חוביהון דישראל אצטדיאת ירושלם ואתעבידו שבילי ציון אבילן מדלית עאיל בה בזמן מועדיא כל תרעהא צדיין וכהנהא אנחין על די בטילו קורבניא בתולתהא ספדן על די פסקו למיפק בחמשא עשר יומין באב וביומא דכפוריא די הוא בעסרא יומין בתשרי לחינגא בחינוגין אף איהי מריר לבא לחדא. הָיוּ צָרֶיהָ לְרֹאשׁ אֹיְבֶיהָ שָׁלוּ כִּי יְהוָה הוֹגָהּ עַל רֹב פְּשָׁעֶיהָ עוֹלָלֶיהָ הָלְכוּ שְׁבִי לִפְנֵי צָר. (איכה א, ה) הוו מעיקהא מתמנן עלהא לרישין ובעלי דבבהא הוו יתבין בשלוה ארום יי תבר יתה על סגיאת מרודהא רביהא אזלו בשביתא קדם מעיקהא. וַיֵּצֵא מן בת [מִבַּת] צִיּוֹן כָּל הֲדָרָהּ הָיוּ שָׂרֶיהָ כְּאַיָּלִים לֹא מָצְאוּ מִרְעֶה וַיֵּלְכוּ בְלֹא כֹחַ לִפְנֵי רוֹדֵף. (איכה א, ו) ונפק מן כנשתא דציון כל זיוהא הוו רברבנהא מסתחרן על מיכלא היכמה דמסחרן איליא במדברא ולא אשכחו אתר כשר למרעהון ואזלו בתשות כחא ולא הוה להון חילא למערוק לאשתזבא קדם רדף.

משנה מסכת מועד קטן פרק ג[עריכה]

(א) וְאֵלּוּ מְגַלְּחִין בַּמּוֹעֵד: הַבָּא מִמְּדִינַת הַיָּם, וּמִבֵּית הַשִּׁבְיָה, וְהַיּוֹצֵא מִבֵּית הָאֲסוּרִין, וְהַמְּנֻדֶּה שֶׁהִתִּירוּ לוֹ חֲכָמִים, וְכֵן מִי שֶׁנִּשְׁאַל לֶחָכָם וְהֻתַּר, וְהַנָּזִיר, וְהַמְּצֹרָע הָעוֹלֶה מִטֻּמְאָתוֹ לְטָהֳרָתוֹ. (ב) וְאֵלּוּ מְכַבְּסִין בַּמּוֹעֵד: הַבָּא מִמְּדִינַת הַיָּם, וּמִבֵּית הַשִּׁבְיָה, וְהַיּוֹצֵא מִבֵּית הָאֲסוּרִים, וְהַמְּנֻדֶּה שֶׁהִתִּירוּ לוֹ חֲכָמִים, וְכֵן מִי שֶׁנִּשְׁאַל לֶחָכָם וְהֻתַּר, מִטְפְּחוֹת הַיָּדַיִם, וּמִטְפְּחוֹת הַסַּפָּרִים [נ"א: הַסְּפָרִים], וּמִטְפְּחוֹת הַסְּפָג, הַזָּבִין וְהַזָּבוֹת וְהַנִדּוֹת וְהַיּוֹלְדוֹת, וְכָל הָעוֹלִין מִטֻּמְאָה לְטָהֳרָה, הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין. וּשְׁאָר כָּל אָדָם אֲסוּרִין: (ג) וְאֵלּוּ כּוֹתְבִין בַּמּוֹעֵד: קִדּוּשֵׁי נָשִׁים, גִּטִּין וְשׁוֹבָרִין, דַּיְתִיקִי, מַתָּנָה וּפְרוֹזְבּוּלִין, אִגְּרוֹת שׁוּם וְאִגְּרוֹת מָזוֹן, שְׁטָרֵי חֲלִיצָה וּמֵאוּנִים, וּשְׁטָרֵי בֵּרוּרִין, וּגְזֵרוֹת בֵּית דִּין, וְאִגְּרוֹת שֶׁל רְשׁוּת: (ד) אֵין כּוֹתְבִין שְׁטָרֵי חוֹב בַּמּוֹעֵד; וְאִם אֵינוֹ מַאֲמִינוֹ, אוֹ שֶׁאֵין לוֹ מַה יֹּאכַל, הֲרֵי זֶה יִכְתֹּב. אֵין כּוֹתְבִין סְפָרִים תְּפִלִּין וּמְזוּזוֹת, בַּמּוֹעֵד; וְאֵין מַגִּיהִין אוֹת אַחַת, אֲפִלּוּ בְּסֵפֶר עֶזְרָא. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כּוֹתֵב אָדָם תְּפִלִּין וּמְזוּזוֹת לְעַצְמוֹ, וְטוֹוֶה עַל יְרֵכוֹ תְּכֵלֶת לְצִיצִית: (ה) הַקּוֹבֵר אֶת מֵתוֹ שְׁלֹשָׁה יָמִים קֹדֶם לָרֶגֶל, בָּטְלָה הֵימֶנּוּ גְּזֵרַת שִׁבְעָה. שְׁמוֹנָה, בָּטְלָה הֵימֶנּוּ גְּזֵרַת שְׁלֹשִׁים. מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ: שַׁבָּת עוֹלָה, וְאֵינָהּ מַפְסֶקֶת; רְגָלִים מַפְסִיקִין, וְאֵינָן עוֹלִין: (ו) רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, עֲצֶרֶת כְּשַׁבָּת. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים, כִּרְגָלִים. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא כְּדִבְרֵי זֶה וְלֹא כְּדִבְרֵי זֶה: אֶלָּא עֲצֶרֶת, כִּרְגָלִים; רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים, כְּשַׁבָּת: (ז) אֵין קוֹרְעִין, וְלֹא חוֹלְצִין, וְאֵין מַבְרִין, אֶלָּא קְרוֹבָיו שֶׁל מֵת. אֵין מַבְרִין אֶלָּא עַל מִטָּה זְקוּפָה. וְאֵין מוֹלִיכִין לְבֵית הָאָבֵל, לֹא בְּטַבְלָא וְלֹא בְּאִסְקוּטְלָא וְלֹא בְּקָנוֹן, אֶלָּא בְּסַלִּים. וְאֵין אוֹמְרִים בִּרְכַּת אֲבֵלִים בַּמּוֹעֵד; אֲבָל עוֹמְדִין בַּשּׁוּרָה וּמְנַחֲמִין, וּפוֹטְרִין אֶת הָרַבִּים: (ח) אֵין מַנִּיחִין אֶת הַמִּטָּה בָּרְחוֹב, שֶׁלֹּא לְהַרְגִּיל אֶת הַהֶסְפֵּד; וְלֹא שֶׁל נָשִׁים לְעוֹלָם, מִפְּנֵי הַכָּבוֹד. נָשִׁים בַּמּוֹעֵד מְעַנּוֹת, אֲבָל לֹא מְטַפְּחוֹת. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: הַסְּמוּכוֹת לַמִּטָּה, מְטַפְּחוֹת: (ט) בְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים, בַּחֲנֻכָּה וּבְפוּרִים, מְעַנּוֹת וּמְטַפְּחוֹת בָּזֶה וּבָזֶה, אֲבָל לֹא מְקוֹנְנוֹת. נִקְבַּר הַמֵּת, לֹא מְעַנּוֹת וְלֹא מְטַפְּחוֹת. אֵיזֶהוּ עִנּוּי? שֶׁכֻּלָּן עוֹנוֹת כְּאַחַת; קִינָה, שֶׁאַחַת מְדַבֶּרֶת וְכֻלָּן עוֹנוֹת אַחֲרֶיהָ, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ט): "וְלַמֵּדְנָה בְנוֹתֵיכֶם נֶהִי, וְאִשָּׁה רְעוּתָהּ קִינָה". אֲבָל לֶעָתִיד לָבוֹא הוּא אוֹמֵר (ישעיה כה): "בִּלַּע הַמָּוֶת לְנֶצַח, וּמָחָה יֲיָ אֱלֹהִים דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים" וגו':

גמרא מסכת מועד קטן דף כ"ו ע"א[עריכה]

תָּנוּ רַבָּנַן: אֶחָד הַשּׁוֹמֵעַ וְאֶחָד הַשּׁוֹמֵעַ מִפִּי הַשּׁוֹמֵעַ חַיָּיב לִקְרוֹעַ, וְהָעֵדִים אֵינָן חַיָּיבִין לִקְרוֹעַ שֶׁכְּבָר קָרְעוּ בְּשָׁעָה שֶׁשָּׁמְעוּ. "בְּשָׁעָה שֶׁשָּׁמְעוּ" מַאי הָוֵי? הָא קָא שָׁמְעִי הַשְׁתָּא! לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ דִּכְתִיב (מלכים ב יט, א): "וַיְהִי כִּשְׁמוֹעַ הַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּהוּ וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו הַמֶּלֶךְ קָרַע וְהֵם לֹא קָרְעוּ". וְלֹא מִתְאַחִין מְנָלַן? אָתְיָא קְרִיעָה קְרִיעָה. סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁנִּשְׂרַף מְנָלַן? דִּכְתִיב (ירמיהו לו, כג): "וַיְהִי כִּקְרֹא יְהוּדִי שָׁלֹשׁ דְּלָתוֹת וְאַרְבָּעָה וְיִקְרָעֶהָ בְּתַעַר הַסּוֹפֵר וְהַשְׁלֵךְ אֶל הָאֵשׁ אֲשֶׁר אֶל הָאָח וְגוֹ'". מַאי שָׁלֹשׁ דְּלָתוֹת וְאַרְבָּעָה? אֲמַרוּ לֵיהּ לִיהוֹיָקִים, כָּתַב יִרְמְיָה סֵפֶר קִינוֹת, אֲמַר לְהוּ מָה כְּתִיב בֵּיהּ? (איכה א, א): "אֵיכָה יָשְׁבָה בָּדָד". אֲמַר לְהוּ: אֲנָא מַלְכָּא! אֲמַר לֵיהּ: בָּכֹה תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה. אֲנָא מַלְכָּא! גָּלְתָה יְהוּדָה מֵעוֹנִי. אֲנָא מַלְכָּא! "דַּרְכֵי צִיּוֹן אֲבֵלוֹת". אֲנָא מַלְכָּא! הָיוּ צָרֶיהָ לְרֹאשׁ. אֲמַר לְהוּ: מַאן אַמְרַהּ? "כִּי ה' הוֹגָהּ עַל רוֹב פְּשָׁעֶיהָ". מִיָּד קָדַר כׇּל אַזְכָּרוֹת שֶׁבָּהּ, וּשְׂרָפָן בָּאֵשׁ, וְהַיְינוּ דִּכְתִיב: (ירמיהו לו, כד): "וְלֹא פָחֲדוּ וְלֹא קָרְעוּ אֶת בִּגְדֵיהֶם", מִכְּלַל דִּבְעוֹ לְמִיקְרַע. אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי, אֵימַר מִשּׁוּם שְׁמוּעוֹת הָרָעוֹת? אֲמַר לֵיהּ, שְׁמוּעוֹת רָעוֹת בְּהָהִיא שַׁעְתָּא מִי הֲווֹ? אָמַר רַבִּי חֲלָבוֹ אָמַר רַב הוּנָא, הָרוֹאֶה סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁנִּקְרַע חַיָּיב לִקְרוֹעַ שְׁתֵּי קְרִיעוֹת, אֶחָד עַל הַגְּוִיל וְאֶחָד עַל הַכְּתָב, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיהו לו, כז): "אַחֲרֵי שְׂרוֹף הַמֶּלֶךְ אֶת הַמְּגִלָּה וְאֶת הַדְּבָרִים"

זוהר חדש מדרש איכה דפו"י דף צג טו"ג[עריכה]

אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד, רַבִּי הָרְכִּינַס פָּתַח, (בראשית ג) וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לַגַּן עֵדֶן. וַיְגָרֶשׁ אֶת, דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. בְּחֻרְבַּן בֵּי מַקְדְּשָׁא, דְּאִתְתָּרְכַת בְּתֵירוּכִין, דְּאִשְׁתְּלָחַת בְּשִׁלּוּחִין, כָּרְסְיָיא דְמַלְכָּא נָפְלַת. וַיְגָרֶשׁ אֶת, דָּא כָּרְסְיָיא דְמַלְכָּא. וַוי דְּאִתְתְּרָכַת, וַוי דְּנָפְלַת. הָאָדָם, הַהוּא דְּשַׁלֵּיט עַל כּוּרְסְיָיא, דִּכְתִיב בֵּיהּ (יחזקאל א) וְעַל דְּמוּת הַכִּסֵּא דְּמוּת כְּמַרְאֵה אָדָם כו'. נָפְלַת כָּרְסְיָיא, נָפַל כֹּלָּא.וַיַּשְׁכֵן, הַהוּא דְתָרֵיךְ לְדָא, אַשְׁכֵּין וְאַשְׁרֵי יִישׁוּבָא אָחֳרָא, בְּהִיפּוּכָא. בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְחְרֵיב בֵּי מַקְדְּשָׁא, סָלֵיק לְכָבוֹד עִילָּאָה לְעֵילָא, וְאַזְעִיר דְּיוֹקְנֵיהּ מִכְּמָה דַּהֲוַות. וְכוּרְסְיָיא נָטֵיל מִנֵּיהּ וְאִתְפְּרַשׁ. כִבְיָכוֹל אַשְׁרֵי לְגַּן עֵדֶן עִם כְּרוּבִים לְתַתָּא, וְאִתְפְּרַשׁ מֵהַהוּא כָּבוֹד עִילָּאָה. וְאַשְׁרֵי לְהַהִיא לַהַט הַחֶרֶב, לְמֵיקַם בְּדוּכְתָּא דְּרַבָּנוּתֵיהּ, לְמִיטַר וּלְמִישְׁאַב וּלְמַסְתִּיר, הַהוּא אוֹרַח דְּאִנְגִיד מֵעֵץ הַחַיִּים. וּשְׁלֹמֹה מַלְכָּא צָוַוח וְאָמַר, (משלי ל) תַּחַת שָׁלוֹשׁ רָגְזָה אֶרֶץ כו' תַּחַת עֶבֶד כִּי יִמְלוֹךְ כו' וְשִׁפְחָה כִּי תִירַשׁ גְּבִרְתָּהּ. שִׁפְחָה לְגוֹ, גְּבִירְתָּהּ לְבַר. אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד, מַאי בָדָד. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ.

מוסר מספר שערי קדושה ח"ב שער ד'[עריכה]

שנאה, על ידי כך חוטא לחבירו להרע לו בכל מיני רעה. ואמרו רבותינו ז"ל (אבות פ"ד) שנאת הבריות מוציאה את האדם מן העולם, והנה שונא כביכול להקדוש ברוך הוא על שברא אותו, והנה כולנו בנים לה' אלהינו, ושונא את אברהם יצחק ויעקב שיצא מהם זה. והנה כל הנשמות נאחזות בשם יתברך וצורך גבוה הם, אשר בהם יתפאר ואיך תשנאהו:

ואמרו רבותינו ז"ל (יומא דף ט' ע"ב) בית שני היו בו צדיקים וחכמים גדולים ולא נחרב אלא בעון שנאת חנם ולא נתארך הקץ ולא נעלם אלא לסיבת שנאת חנם, ולא עוד, ששאר העבירות אינו עובר עליהם אלא בשעתם אבל שנאת חנם בלב, היא תמיד, ובכל רגע עובר על לא תשנא, ובטול מצות עשה (ויקרא י"ח י"ט)

ואהבת לרעך כמוך, ולא עוד אלא שעל מצוה זו אמרו (תו"כ פ' קדושים) שזה כלל גדול שבתורה שכולה תלויה בה, ולא זכה משה לכל מעלותיו אלא שהיה אוהב לישראל ומצטער בצרתם כמו שאמרו ז"ל (מדרש רבה שמות פ"א) על וירא בסבלותם, ועל פסוק (שמות ל"ב ל"ב) ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא, ולכן היה שקול ככל ישראל כמו שכתוב (ישעיה ס"ג י"א) ויזכור ימי עולם משה עמו:

הלכה פסוקה[עריכה]

א) אסור לקרוא בת"ב בתנ"ך ולשנות במשנה ובמדרש ובגמרא בהלכות ובאגדות, ואפילו ע"י הרהור, אבל קורא הוא באיוב ובדברים הרעים שבספר ירמיה, ואם יש ביניהם פסוקי נחמה צריך לדלגם. ומתר ללמוד מדרש איכה ופרק אלו מגלחים וכן ללמוג פרוש איכה ופירוש איוב (ש"ע סי' תקנ"ד סעיף ט"ג).

וכל היום בגלל האסור עד הלילה, כמו אכילה ושתיה (כה"ח שם את א).

ואינו רשאי ליבטל ביום זה מתורה, אלא חייב ללמוד בדברים המותרים (יביע אומר ח"ח חיו"ד סי' לה).

ב) אין שאילת שלום בת"ב, ואפלו בוקר טוב אסור לומר. והדיוטות שאינם יודעים ונותנים שלום משיבים להם בשפה רפה ובכובד ראש. ואם יודע בו שלא יתבייש יודיעו שהיום אסור בשאלת שלום (ש"ע שם סעיף כ ובכה"ח שם).

ג) בשעת הקינות אסור לדבר ולשוחח ולצאת לחוץ שלא יפסיק לבו מן האבל (שי"ע סי' תקנט ס"ה). וכן לא ילך ויטייל בשוק ביום זה כדי שלא יבוא לידי שחוק וקלות והתול (שי"ע סי' תקנד סעיף כא).