סבא אליהו/חלק ג/פרק יג

<< · סבא אליהו · חלק ג · פרק יג · >>

ואשריכם בני ותלמידי כל הסרים אל משמעתי, אם תשימו בבתיכם שימת עין ותניחו המותרות, כי רודף מותרות מבקש חסרון (תוצאות חיים מאמר ל"ז), ותהיו מצמצמים לעצמיכם וותרנים לזולתיכם, ומה שאתם גורעים מהוצאות בדברים שאין בהם ממש, תוסיפו ותרחיבו יד בצדקות והלוואות לעני במשכון בשעת דוחקו, כמו שמצאתי כתוב מאחיו של רע"ב מפרש המשניות שהיה עשיר גדול, ומסתפק בהכרחי לבד כדי לזון ולפרנס הגאון אחיו שהיה דר בירושלים תוב"ב (עיין ס' קורא הדורות דף ל' ע"ב^[1]), ואיתא בזהר פ' בהעלותך דף קנ"ג ע"ב, פזר נתן לאביונים (תהלים קיב, ב). יכול פיזור בעלמא, קמ"ל פזר נתן לאביונים, כיון דיהיב למסכני האי פיזורא יאות וכו' ע"כ. שמע מינה דפיזור בעלמא לא יאות. ומצינו ביעקב אבינו שחזר על פכים קטנים, כדרכם של צדיקים שממונם חביבה עליהם, ולדבר מצוה היה ותרן גדול, כמשחז"ל ע"פ בקברי אשר כריתי לי (בראשית נ, ה). מלמד שנטל יעקב כל כסף וזהב שהביא מבית לבן, ועשה כרי ואמר לעשו טול כרי זה בשביל חלקך במערה. עיין חמדת הימים דפוס וויניציאה ח"ג בה' סוכה ולולב פ"ב דף ס"ז ע"ג (אות ל"ה והלאה) ^[2]. ורבינו הקדוש לא נהנה מעוה"ז אפי' באצבע קטנה, ומ"מ אוכלי שולחנו היו רבים, כמ"ש התוס' בפ"א דע"ז דף י"א ע"א, ד"ה צנון. ולא פסק משלחנו צנון להרחיב בני מעיים, לפי שהי' מרבה סעודת שלחנו לאחרים, יוס"ף לחם בזוז"ים, כמ"ש שם ד"ה אלא. והרא"ש כתב בסוף תרומות, שרוב החכמים אוכלים על שלחנו, כדאיתא בפרק כיצד מעברין, ידאון נשרייא לקינהון, וכן בפ"ק דבתרא, שפתח אוצרותיו ע"כ. ור' פנחס בן יאיר א"ל בפ"ק דחולין, אתה רוצה ויש לך.

וכל ימי נצטערתי בראותי להפך, בני אדם גם בני איש וותרנים לעצמם ולהנאת גופם ואינם מחסרים לנפשם מכל אשר יתאוו וימלאו תאוותם ותאוות יצרם הרע, כי צונה ששוכרים אותה בשתים שוכרים בארבע, וכמאן דעבד חרשא שאומר לאו שעתא למיחש על דהבא, בזוהר תשא דף קצ"ב ובפ' שלח סוף דף קס"ו, והם כודניא עקרה ואעא דדליק ונהורא לא סליק (זהר חלק א קפז, א). והם קמצנים בתכלית הקמצנות עם אחרים ומודרים הנאה מכל העולם, פרקם לא נאה פרק הקומץ רבה, וסימנם קמיצה בפ"ג דהוריות דף י"ג. לא באלה חלק יעקב, כסף נמאס. קורא אני עליהם גם בני נבל גם בני בלי שם, כי כנבל ישבעו לחם כמוהו, יאמרו בלענו לנו ולעצמינו, כמ"ש ולקחתי את לחמי ואת מימי ואת טבחתי אשר טבחתי לגוזזי ונתתי וגו' (שמואל א כה, יא). ועל זה נתרעם הנביא לע"ד במקרא שכתוב, ויאמר אפרים אך עשרתי מצאתי און לי וגו' (הושע יב, ט). רצונו לומר שאפרים אומר אך עשרתי, 'אך' למעט אחרים שמתקנא בטובתם, ואומר שהעושר שלו יהיה צפון לו לעצמו ואין לאחרים הנאה ממנו, ומצאתי און לי ולא לזולתי. הון עשרי קרית עזי. מזל מעשיר גד"י בן זוז"י. וכמו שצווח ישעי' בסי' ה'. והושבתם לבדכם בקרב הארץ. וכן אמרי' בפ"ג דערובין גבי צרות העין, ובא אשר לו הבית (ויקרא יד, לה). מי שביתו מיוחד לו. ומתניתין לא ידע שאתה ושלך שלו. וכמש"ה לך ה' הצדקה (דניאל ט, ז). בשם אדנות, לומר שהוא אדון הכל, ומה שאנו נותנים משלו אנו נותנים, ומדרחמנא קא אכלי, שכן פתרי רבנן להאי קרא על הצדקה שאנו עושים במ"ר תצוה פ' מ"א ז"ל, ויתן אל משה ככלתו (שמות לא, יח). כך פתח ר' תנחומא בר' אבא, לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים. מהו כן, א"ר נחמיה אפילו בשעה שאנו עושים הצדקה, מביטים אנו מעשים שלנו ויש לנו בושת פנים, אין לנו שעה שאנו באים בזמנו אלא בשעה שאנו מוציאים את מעשרותינו, שנא' כי תכלה לעשר. מה כתיב בסוף השקיפה ממעון קדשך וגו'. ומדרש זה שפתח ר' תנחומא כולו סתום וצריך ביאור, וכיון דאתא לידן נימא ביה מילתא, ומבלי שאאריך בדקדוקיו שהם מבוארים מעצמם, ומתבארים מתוך הפירוש שאפרש בס"ד, ואקדים מ"ה בזהר בחוקתי דף קי"ג ע"ב, מאן עביד שמא קדישא בכל יומא, הוי אימר מאן דיהיב צדקה למסכני ע"כ. וביאורו כמ"ש הרמ"ז עפ"י דברי האריז"ל, הובאו בספר הכלי פז בישעי' סי' ל"ב משם מהרח"ו בפ' והי' מעשה הצדקה שלום. כי במעשה הצדקה נעשה שם הוי"ה, כי היו"ד היא הפרוטה או המטבע, וכף הנותן וכף העני של חמש אצבעות הם תרי ההי"ן, וזרוע הנותן וא"ו, וזהו השם שלם אותיות והי"ה. וכ"כ הרמ"ע בס' עשרה מאמרות חלק ג' פרק ך', כסדר אותיות והי"ה, וא"ו ה"א זרוע ויד הנותן, היו"ד האיסר שנותן, וה"א אחרונה יד העני המקבל. וקרוב אלי הדבר מאד שלזה נתכוין אדונינו אליהו כשאמר לצרפית, לקחי נא לי פת לחם בידך, שאמר בידך דוקא, לצרף שם שמים בקיבור ומתן ארבע שם של ד' אותיות כנזכר. (ובס' הכללים שלי כתבתי שג' סתמן פרטיי סתם יצר יצה"ר, כמ"ש התי"ט בריש פ"ד דאבות על הכובש את יצרו וכו'. וכתב הטעם בשם מהר"י קארו, ועבירה סתם זנות, כמו סימן לעבירה הדרוקן. ומצוה סתם צדקה, כמ"ש בב"ר כל עלמא יפלגון מצוה, וכן בויקרא רבה פ' בהר ל"ד. תן לו מצוה ונתן לי מצוה ונתן לו וכו'. וכתב המתנות כהונה שם, בכל הספר הזה קורא לצדקה מצוה עכ"ל. וכמו שהעלה הרב תורת חיים בפ"ק דע"ז דף ד', אדאמרי' כל העושה מצוה אחת בעוה"ז וכו'. וכן ראיתי אח"כ בס' נאות יעקב בס' מענה ערך מצוה, ובכלהו איכא טעמא. וסתם מצוה צדקה, נ"ל הטעם כי בצדקה נעשה שם הוי"ה כדאמרן, ומצוה אותיות הוי"ה כנודע, מ"צ בא"ת ב"ש י"ה, ועם ו"ה השם שלם כמ"ש בתקונים, והיא היא הצדקה דאמרינן. וז"ש בזהר ויצא דף קנ"ג, מאן דישתדל באורחוי דאורייתא ועביד צדקה כו', דצדקה כללא דארחי דאורייתא. וראיתי בס' אספקלריא שם, דהוי"ה אהי"ה אלק"ים אדנ"י בגימ' צדקה). וכתב האר"י זלה"ה שזש"ה עשיר ורש נפגשו עושה כולם ה', ועיניכם תראינה שבין ענ"י בין עשי"ר עולים במספר קטן י"ג, עשיר י"ג עני י"ג ובהצרפותם כ"ו שהם הוי"ה, כי עשיר ורש נפגשו עושה כולם ה', וזה נ"ל רמז יותר נכון ממ"ש הרב כסאות לבית דוד שער מ' בית ששי, שהשיאו לדבר אחר יע"ש. והקשה הכלי פז שיש וא"ו יתירה, דהיינו זרוע המקבל ולמה לא חשבינן לה. ואני בעניותי תירצתי בחידושי בפ"ק דבתרא סי' ט', שכיון שכבר נשלם השם בהושטת יד העני, כל מה שנתוסף יותר, לא מעלה ולא מוריד ואינו מן המנין. אמנם הכלי פז יהיב טעמא המתיישב על הדעת, כי העני מצד הבושה שיש לו אינו פושט הזרוע אלא הכף לבד, אמנם עשיר הנותן פושט ידו וזרועו יע"ש. והוא הדבר שכתב רש"י בפ"ז דברכות, אדאמרי' שם שאלה שאני, שהשואל שואל כעני ואינו מרים ראש וכו' עי"ש. ושם בחידושי פירשתי בזה מימרא דהא בזמן שבית המקדש קיים אדם נותן שקלו ומתכפר לו, ועכשיו שאין בה"מ קיים, זכה הלא פרס לרעב לחמך, לא זכה באין א"ה ונוטלים אותה בזרוע, שנא' ועניים מרודים תביא בית. דמאי בזרוע דקאמר הול"ל לישנא דבעל כרחם לשון הרגיל. אך הכוונה לומר שאינם נוטלים כדרך העניים שאינם פושטים הזרוע משום בושה אלא באים ונוטלים בזרוע, כי לא ביד יקחו לבד (פסוק שמואל ב' כ"ג). אך בעזות שפושטים הזרוע ג"כ, שנא' ועניים מרודים תביא בית. דאילו העני אינו מעיז פניו ליכנס לפנים, כדתנן העני עומד בחוץ. פשט העני את ידו לפנים. אכן א"ה שנוטלים בזרוע בלא בושה נכנסים בבית, נאמר תביא בית. כי הוא הגורם בחטאיו שלא זכה. (כמו בירמי' סי' ל"ח, ואת העיר הזאת תשרוף באש. שפירשו אם אין אתה עולה אל הכשדים, אתה שורף אותה, בהיותך גורם שתהי' נשרפת מהכשדים כמ"ש רד"ק), וכן בפ' ראה, לא תעשון כן לה' אלקיכם. א"ר ישמעאל וכי ס"ד שישראל נותצין המזבחות, אלא שלא יגרמו עוונותיכם למקדש אבותיכם שיחרב. משא"כ אם זכה דאז הלא פרס לרעב, שנותן ביד ובזרוע ונותן בעין יפה לעני לחמו ועושה השם כראוי, ואמר מר עוקבא דאפילו כשבאים א"ה ונוטלים בזרוע נחשב לנו כצדקה, שנא' ונוגשיך צדקה. נמצא מזה כשבאים א"ה ונוטלים בזרוע אעפ"י שנחשבת צדקה, נהפכת השיטה שהמקבל פושט הזרוע ואין לו בושה, והנותן יש לו בושה שלא זכה. הפך כשזכה שהבושה למקבל לא לנותן שפושט הזרוע, והנותן בעין יפה נותן. ועפ"י הדברים האלה המבוררים כשמלה מתבאר על נכון המדרש הנזכר, ודא ברירו דמלה, הכתוב אומר ויתן אל משה ככלותו וגו'. דריש ויתן ל' מתנה וחסד כמ"ש מהר"ש יפה, שהקב"ה נתן הלוחות למשה בעין יפה. ולכן פתח ר' תנחומא בר' אבא פסוק זה, לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים. ומקשה מהו כן, דהא לא משמע ליה לפרש צדקה כמו צדק ומשפט, וגם לא על הצדקה שמטה עלינו תמיד, דהתם לא מיירי אלא ברעות שהביא ה', דהא כתיב ותתן עליהו את האלה. כמ"ש מהר"ש יפה שם. וא"כ מיירי בצדקה שאנו עושים ומהו כן, כלומר איך אפשר זה שאנו עושים צדקה ולנו בושת הפנים, הלא בושת הפנים הוא למקבל צדקה ולא לנותן, דאדרבה הוא מושיט הזרוע כאמור, אלא א"ר נחמיא דע"כ מיירי באותה צדקה שאנו עושים כשלא זכינו, דלא זכה באים א"ה ונוטלים בזרוע ונחשבת לצדקה, ואז הבושת הפנים מתהפך לנותן ולא למקבל, כי בא ונוטל בזרוע. וז"ש אפי' בשעה שאנו עושים את הצדקה מביטים אנו מעשים שלנו, כלומר שלא זכינו ויש לנו בושת פנים, ואינו למקבל שבא בזרוע, ואין לנו שעה שאנו באים בזרוע ואין לנו בושת פנים ומושיטי' אנו את הזרוע, אלא בשעה שאנו מוציאים את מעשרותינו, שאנו המוציאים. והמקבלים אינם א"ה, עניים מרודים שבאים הם ונוטלים ובאים בית, ואנו בחטאינו גורמים, אלא אנו המוציאים ואנו הבאים בזרוע בלא בושה, שאנו נותנים לישראל וזכה הלא פרס לרעב לחמך, והשכר גדול כדמייתי מקרא דכי תכלה לעשר, דמה כתיב בסוף השקיפה ממעון קדשך וגו'. וז"ש אין לנו שעה שאנו באים בזרוע וכו'. ועיניכם תראינה שהוא פי' נכון ומדוקדק בתכלית ואין בו נפתל ועקש. ויומתק בתכלית במה שראיתי אח"כ בס' עבודת הבורא פרק ב' סי' י"ג, שבזמן שהעני המקבל פושט ידו קודם, אז ה"א אחרונה קודמת ושם הו"יה בהיפוך אתוון ועושה דין עי"ש. ואחר כל הדברים והאמת האלה, אבאר כמין חומר מ"ש צדיק ה' צדקות אהב ישר יחזו פנימו (תהלים יא, ז). דיש לדקדק לשון 'צדקות אהב', גם 'ישר יחזו פנימו'. דמאי ישר יחזו, וכי יחזו עקלתון, ועוד יחזו עינימו מיבעי ליה. ואקדים מ"ש בעל ווי העמודים פט"ו דף כ"ג ע"א' שהביא דברי הרמ"ע שבמעשה הצדקה עושה שם הוי"ה, וכתב דהיינו דאמרינן בפ' הבונה, אל"ף בי"ת אלף בינה, גימ"ל דל"ת גמול דלים. ה' ו' זה שמו של הקב"ה. שר"ל אלף בינה שישכיל על דל, כמאמרם ז"ל על אשרי משכיל אל דל, ויגמול דלים ואז עושה שם הוי"ה, ה' ו' זה שמו של הקב"ה, ומזכיר ה' ו' גרידא, דשייכי אל הנותן הגומל דלים עי"ש. ומ"מ ק"ק דגם הפרוטה שהיא היו"ד שייכא לנותן, ויותר נ"ל לומר דכל שם הוי"ה בכלל, וזה כי בפ"ק דע"ז דף ט"ז, אדאמרי' כל העוסק בתורה ולא בג"ח, דומה כמי שאין לו אלוק. כלפי מ"ש אלף בינה גמול דלים, ה' ו' זה שמו של הקב"ה עי"ש. נמצא כתוב בע"י גדול בשם מהר"ר אביגדור, דאיתא בס' יצירה למה היו"ד קודם לה"א, כל דבר שהוא באור חוזר אינו בברכה, ומיישב שבאותיות של אל"ף בי"ת, היו"ד קודם לה"א, שאם תצרף הד' אותיות א' ב' ג' הם עולים עשרה כמנין יו"ד. ונמצא שהיו"ד קודמת. ומהר"ר אביגדור הבין לפי עניינו דהעוסק בתורה ולא בג"ח דומה כמי שאין לו אלוק, כלפי מ"ש אל"ף בינה גמול דלים, ה' ו' זה שמו של הקב"ה עי"ש. נמצא מס' יצירה הנז' דיש יו"ד באותיות א' ב' ג' ד' ויש ה' ו' אח"כ זה שמו של הקב"ה. וכי תימא אכתי איכא ה' אחרונה של שם, זאת לא שייכא אלא בעני לבד. והיו"ד וה"א ראשונה והוא"ו בגומל הדל, ועוד דאיכא רובו של שם. ובר מן דין זכורני מבעל שמלה חדשה, בשיטתו למס' סוטה שם, גבי יוסף שקידש ש"ש בסתר הוסיפו לו אות א' משמו של הקב"ה, עדות ביהוסף שמו (תהלים פא, ו) שכתב שבה"א הראשונה יש ה"א אחרונה נסתרת, כמו שהוא קידש ש"ש בסתר, והוי השם שלם. והכא נמי בה"א ראשונה יש ה"א אחרונה נסתרת, כי בעשיר המשכיל אל דל, אלף בינה גמול דלים רומזי' האותיות, ובדידיה אינם בגילוי אלא ג' אותיות, וה"א אחרונה דעני איתיה אבל היא נסתרת. ועדיין צריכים אנו למודעי למה אותיות ה' ו' בצביונן צורתן ותמונתן נכתבו, והיו"ד הרומזת הצדקה א' ב' ג' ד' שהן אלף בינה גמול דלים, ורומזת הפרוטה באה בריבוי אותיות וברוב מנין במספרה ולא בצורתה, שהד' אותיות עולים יו"ד. גם זאת חקרתיה כן היא עפ"י מ"ש מהרש"א, אדאמרי' בפ' הקומץ, מפני מה נברא העוה"ב ביו"ד, מפני שהצדיקי' שבה מועטים, שכתב שהיו"ד קטנה בכמות ואינה קטנה במספר, שיש ט' אותיות קטנים במנין והיא מספרה גדול מכולם וכוללת כל המספרים, ופירש צדיקים שבה מועטים על הכמות, שממעטים את עצמם ולא מועטים במספר, וכ"ע ידעי שהיו"ד מורה הריבוי ובאה על הרבים, וכמ"ש רד"ק בריש יהושע, על מלת 'אחרי' שהוא מופלג בשביל הוראת היו"ד עי"ש. וכן אחז"ל יו"ד שנטל הקב"ה משרי חלקה, חציה לאברהם וחציה לשרה, ענינה על המספר. אף אני אומר כאן שנרמזה היו"ד במספר ולא בתמונה, להורות על הריבוי ולשלול האיכות, היינו להודיענו דרך צדקה, שכתב הרמב"ם באבות על והכל לפי רוב המעשה. שאינו דומה הנותן צדקה גדולה בפעם א' לנותן מעט מעט פעמים הרבה, כי העיקר בריבוי המעשה, וזה דאמרי' וילבש צדקה כשריון. מה שריון זה וכו' אף צדקה כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול. וכ"כ העיקרים מ"ג פרק ל'. ונ"ל שמזה הטעם תקנו בפורים שתי מתנות לשני עניים. והלקט מזה שבנתינת הצדקה אנו עושים ומכוונים לשם הוי"ה כאמור על והיה מעשה הצדקה. וזהו אל"ף בי"ת אלף בינה ג' ד' גמול דלים, ה' ו' שמו של הקב"ה, והאור של השם הוא אור ישר ולא אור חוזר, כי א' ב' ג' ד' עולים יו"ד במספר, ודוקא במספר ללמד ריבוי הצדקה, דהכל לפי רוב המעשה. ומכל זה יצא לאור ברור כשמש פי' פסוק צדיק ה' צדקות אהב. לא צדקה אחת מרובה בכמותה, כי אם אוהב צדקות רבות במספרן, שלכן בא היו"ד קודם לה"א במספר ולא בצורה, באלף בינה גמול דלים. ונמצא השם באור ישר, וז"א ישר יחזו פנימו של הנותן והמקבל, או כלך לדרך זה שיחזו הנותן והמקבל באור ישר פנימו, שהם ההי"ן של הידות שלהן שנקראים פנים. והיינו שאמר פנימו ולא עינימו, לרמוז על הידות והאצבעות, כמ"ש הזהר בסדר יתרו דף ס"ז, ולא יראו פני ריקם. רזא דזקיפו דאצבען דלא לזקפא למגנא. וה' צדקות אהב בריבוי, ומכח זה יצא שהיו"ד קודמת לה' בד' אותיות, וישר יחזו האור ולא אור חוזר, או ישר יחזו ההי"ן שלהם שהם הידים הרומזים לפנים של מעלה. וזש"ה על הצדקה, בצדק אחזה פניך. וגם יעמוד במישור פי' אחר, משום שנ"ל עפ"י מ"ש לעיל בסמוך, מס' עבודה הבורא שער עבודת אלקים פ"ב סי' י"ג. שאם בעה"ב מקדים ידו לעני, אז השם יוצא כסדרו, ואם פושט העני תחלה, אז ה"א אחרונה של השם נעשית ראשונה, והשם אינו כסדרו ונעשה דין עי"ש. וז"א צדיק ה' צדקות אהב. שבהיותו אוהב צדקות, הוא מקדים ידו תחילה ואז השם כסדרו ביושר, וז"ש ישר יחזו פנימו כנזכר, והכל נכון כשתבינו היטב, והואיל והשם הוי"ה נעשה בנתינת הצדקה, היא ניתנת מעומד כנודע, ודעו כי בס' נגיד ומצוה מצאתי כתוב שייחד הזרוע לעני, ובודאי לא יצא מפה קדוש דבר זה והוא שיבוש וטעות סופר, כי לא יתכן בשום ענין, יען הזרוע שהוא הוא"ו הוא הנותן לה"א כידוע ליודעי חן, גימ"ל יהיב דלי"ת לקיט, זהר פ' ויחי דף רמ"ד ע"ב. וכן קיימו למעלה מה שקבלו מהרח"ו והרמ"ע כמו שהובאו ג"כ מהר"ב ווי העמודים ומהר"ב כלי פז בסימן הנ"ל, דבצדקה הנכונה לא נמצא כי אם זרוע הנותן ולא זרוע המקבל. ולהיות שאמרו בס' הזהר, שכל זמן שדכורא על נוקבא רחמי, ונוקבא על דכורא דינא. לז"א והיה מעשה הצדקה. ולא ויהי שהוא נוקבא על דכורא, וא"ו על יו"ד, ה"א על יו"ד עי"ש. ובס' מנות הלוי דף כ"א ע"ב כתוב, נודע מס' התיקונים בכמה מקומות, היות אותיות של שם הוי' ב' במדרגת זכרים יו"ד וא"ו, וב' במדרגת נקבות תרין ההי"ן, וכד שלטא נוקבא על דכורא הוי דינא וכו', עד 'והיה' דשלטא דכורא על נוקבא תמיד משמש שמחה וכו' עי"ש. ובהקדמת התקונים דף ט' ע"ב הכי איתא, כד נוקבין שלטין על דכורא דינא אחזי בעלמא, ומיתה ועוני וכו' עי"ש. וזה היה עון העגל, עיין בס' חמדת צבי דף מ' דברים נחמדים בזה^[3]. ובכל זה באתי לכלל ישוב בס' כורסייא דאליהו שלי פ' ויקהל בפי' נכון מ"ש במגילת אסתר, ותכתוב אסתר המלכה בת אביחיל את כל תקף לקיים את אגרת הפרים הזאת השנית וישלח ספרים אל כל היאודים אל שבע ועשרים ומאה מדינה מלכות אחשורש דברי שלום ואמת לקיים את ימי הפורים האלה בזמניהם כאשר קים עליהם מרדכי היהודי ואסתר המלכה. כי הכתובים האלו מלאים תמיהות גדולות, כי בתחילה עושים עיקר מאסתר, שאומרים ותכתוב אסתר המלכה, 'ותכתוב' ולא ויכתוב. שאעפ"י שמנהג הלשון כשזוכר זכר ונקבה כאחד, יפול הלשון על הקודם, כמ"ש הרד"ק במלכים א' י"ז על פסוק ותאכל היא והוא. ומזכיר שם גם פסוק זה, הרי כתב שהראשון הוא העיקר. ועוד מקדימים אסתר למרדכי ואח"כ כתיב וישלח ספרים, 'וישלח' ולא ותשלח, שעושה עיקר ממרדכי, וכמו כן מקדים מרדכי לאסתר, כמו שאומר כאשר קים עליהם מרדכי היהודי ואסתר המלכה, ועוד יש לדקדק מ"ש בתחילה 'את כל תוקף' ואח"כ בפסוק 'וישלח כתוב דברי שלום ואמת', אבל הכל יובן על נכון, כי 'תוקף' משמע בכל מקום ריתחא ודין, תוקפא דדינא, וכן אמרינן ביבמות, תקופי תקופא ועבורי מעברא במילי, שכועסת ומתפייסת. והנה כתב בעל מנות הלוי בסוף דף רי"ש, שמצא כתוב בפי' 'את כל תוקף' שחזרו להשביעם בכל תוקף, חרם נידוי ושמתא שבועה, כדי שלא יתבטלו מפני גלותם יע"ש. והשתא ניחא הכל, שבתחילה בחרם נידוי ושמתא עשה הכתוב עיקר מאסתר, ואמר 'ותכתוב' אסתר, וגם קידמה למרדכי משום תוקפא דדינא, ולכן נקבה על זכר, וזש"ה את כל תוקף. אבל גבי דברי שלום ואמת, אז עשה עיקר ממרדכי, וכתיב 'וישלח' ספרים ולא ותשלח, וגם הקדימו לאסתר ואמר כאשר קים עליהם מרדכי היהודי ואסתר המלכה וגו'. ובהכי הפסוקים מדוקדקים בתכלית. ועדיין עומד מנגד משחז"ל הובא ברש"י פ' פנחס בפ' חנוך משפחת החנוכי, לפי שהאומות מבזין אותן, מה אלו מתיחסי' על שבטיהם, כסבורים הם שלא שלטו המצריים באמותיהם, אם בגופם שלטו ק"ו בנשותיהם, לפיכך הטיל הקב"ה שמו עליהם, ה"א מצד זה ויו"ד מצד זה, לומר מעיד אני עליהם שהם בני אבותיהם. וזהו שמפורש ע"י דוד, שבטי יה עדות לישראל וכו' ע"כ. ומקשים העולם למה קדמה ה"א ליו"ד, ונמצא שם י"ה בהיפוך אתוון, עיין הרמ"ז פ' אמור דף ק"ב ע"ב. וזכורני שהר"ב כלי יקר מיישב שחותם טבעתו של הקב"ה חקוק שם, י"ה כסדרו. ואחר שנחתמו השבטי' נתהפכו האותיות, כדרך כל חותם, שנא' תתהפך כחומר חותם. וכפי דבריו דייק לישנא לפיכך הטיל הקב"ה שמו עליהם, שהטיל חותם שמו עליהם, אבל בלא זה נ"ל אני הדיוט לתרץ, דהכא שאני דעיקר יחוס או פיסול משפחה הוא מצד הנוקבא, דאתתא לבי תרי לא חזייה, ובפ"ק דסוטה (סוטה ג, ב) אמרי', זנותא ותוקפא בביתא כי קריא לשומשמי, ואידי ואידי באתתא. ומטי לה מהרש"א מטעם השראת השכינה בבי"ת ע"ש. אמרו מעתה דהיינו דקדים ה"א ליו"ד, להודיענו דבכי הא צד הנוק' עיקר, ולפי שמן היפוך אותיות שם י"ה לא היתה הכוונה גלויה דבא להעיד בשם י"ה, לכך הוצרך גילוי מלתא גבי ימנה, שבהיות השם קבוע בו, לא אמר הימני כי בלא זה יש בו שם י"ה, דמיניה מוכח דהה"א והיו"ד שיש באחרים הוא על המכוון של שם י"ה, ותדע דהה"א קדמה לפי דהכא הן עיקר, שהרי כל עצמן של אוה"ע לא באו אלא בטענה שהמצרים שלטו באמותיהן. ולכן עיקר העדות היה על הנוקבא, ועוד מעשה דאותו חסיד שנשא רשעה ונעשה רשע, וחסידה שנשאת לרשע ונעשה חסיד יוכיח, כמו שהוכיחו מיניה בב"ר פי"ז. דהכל מן האשה. (ואפשר דהיינו דאמר ר' חנינא בפ"ק דברכות, על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא. זו אשה. כלומר שלא תגרום דלשביק לחסידותיה. ומסיים רק לשטף מים וגו'. על שום דכתיב ודֶּלֶף טוֹרֵד מִדְיְנֵי אִשָּׁה (משלי יט, יג)). ואחרי מופלג עד בשחק נאמן שמצאתי במהר"ם אלשיך שכיוצא בדבר הוא אמר, ואשרי חלקי שכוונתי. ובאמיתות ענין זה דנוקבא על דכורא דינא, בין תבינו מה שנ"ל בפ' מלכים א' י"ד. וה' אמר אל אחיהו וגו' כזו וכזה תדבר אליה וגו'. שהרי שלחו לדבר אל אשת ירבעם קשה, כמ"ש לה אחיהו, ואנכי שלוח אליך קשה, ולכן לא נאמר כזה וכזו תדבר אליה ולא כזו וכזה, נוקבא על דכורא דינא, תדבר אליה היינו מיתה, כלשון התקונים הנ"ל, ועל דרך זה מצינו במיכה שהיה לו הלוי לכהן, ולכן כששאלו בני דן לנער הלוי, מי הביאך הלום ומה אתה עושה וגו'. כתיב ויאמר אליהם כזו וכזה עשה לי מיכה וישכרני ואהי לי לכהן. כזו וכזה, שהקדים נוקבא לדכורא, כי ויזכרני ואהי לו לכהן. אעפ"י שאני לוי מסטרא דנוקבא, ומיכה טעה שסבר ואמר עתה ידעתי כי יוטיב ה' לי וגו'. או שאמר עתה ידעתי וגו'. כלומר עתה מעכשיו דבר חדש נגד המוסכם שהוא לעתיד, כי ייטיב ה' לי בהיות לי הלוי לכהן, וזה לא יהיה כ"א לעתיד שהלוי יהי' לכהן מסטרא דדכורא, כמ"ש האריז"ל בס' הגלגולי' פרק כ"ג, וכתב בעל שלשה שריגים בהפטרת החדש שמטעם זה בקרבנות של יחזקאל לעתיד, לא הוזכר תמיד של בין הערבים כ"א בבקר בבקר עולה תמיד יע"ש. והרמ"ז כ"כ בפ' וילך ריש דף רפ"ד בשם האר"י ז"ל על לישנא, משה תבעי לאחדשא עלמא, בסוד הכהנים הלויים, שלעתיד יתעלה כח הגבורה על החסדים, ובפ' עקב דף רע"א סוף ע"א האריך בענין זה שלעתיד החסדים טפלים לגבורות, ואז יהיו הלויים כהנים וראשי השפע, וה"ט שיצחק שהוא מדה"ד יהי' מליץ בעד ישראל כשיאמר הקב"ה בניך חטאו, כדאיתא בשבת פר"ע, דמיירי ביום הדין הגדול עי"ש. וכ"כ הזוהר פ' שלח קע"ג. פ' מה רב טובך אשר צפנת, מלשון צפון, כדכתיב אומר לצפון תני ולתימן אל תכלאי עי"ש. ויש לכוין לזה פ' עורי צפון ובאי תימן. למ"ד בפי"ד דזבחים דף קט"ז. בקיבוץ גליות הוא דכתיב. ובפ' י"ג דמנחות דף ק"י בפ' הנז', אומר לצפון תני וגו'. על דמסיים הביאי בני מרחוק ובנותי מקצה הארץ. תרגם רב בני על גליות שבבבל, ובנותי על גליות שבשאר ארצות. ונראה דלפי שבאותו זמן הגבורות ראשי השפע כדאמרן, ולכן יצחק הוא המליץ, בני ולא בניך, שיאמר לצפון מדת הגבורה תני, ולדרום מדת החסד אל תכלאי הביאי בני ובנותי, כדברי יצחק שבני הם, שהבן לא יצוייר שלא יהיה בן כמ"ש בס' פרשת דרכים, וע"ד הנז' מובן מ"ש דוד אל המלאך של יואב, אל ירע בעיניך את הדבר הזה כי כזה וכזה תאכל החרב, נוקבא על דכורא דינא, והבינו היטב כי נכון הדבר לע"ד. ולכאורה קשה איך אסרה תורה לקסום קסמים, והקסם כתב סמ"ג בלאוין סי' נ"ב, שלוקחים קסמים מעץ ומקלפים אותם, והקליפה הנשארת קורין איש והמחשוף הלבן אישה, וזורק המקלות מידו, אם נמצאת הקליפה למעלה זהו איש ואח"כ זורקים קיסם אחר, אם מחשוף הלבן עולה למעלה זוהי אישה. הרי איש ואח"כ אשה, זהו סימן טוב והולך לדרכו, ואם להפך הרי אשה ואח"כ איש, לוקח לסימן רע ונמנע עי"ש. אבל לאו קושיא, שהם ודאי כקוף שרואה רמיזות האדם ופעולותיו ועושה, אבל מעשהו מעשה תעתועים, כי ישרים דרכי ה' ופושעים יכשלו בם, ובודים מלבם קו תוהו שאין בו ממש, ולומדים לשקר בדמיונות כוזבות, וסומכין עליהם ידיהם ורגליהם, לא באלו בחר ה'. וכן אמרו בזוהר בלק דף קצ"ב ע"א, בפתורא דבלעם לחם מגואל כלפי לחם הפנים, דהכי אזיל סטרא אחרא בתר קדושה כקוף בתר בני נשא יע"ש. וממלתא דאתיא באגב אחזור לגו, שראוי לצמצם לעצמו ולוותר לאחרים בצדקה וחסד, ושמו את שמו עליו, והנאני הרב כסאות לבית דוד בבית ששי שער מ', שדקדק דקדוקי עניות ועשירות, ומצא שסרח העודף ממספר שם עשיר על שם עני הוא מספר ת"ן, שמהיתרון שלו על מספר ענ"י יתן לעני, והקב"ה אומר לו תן, וזכתה בתיה בת פרעה להיכל הקדש הנזכר בזהר פ' שלח דף קס"ז בשביל צדקה, כ"ש הרח"ו בליקוטים בצדקה תכונני. ר"ת וס"ת בת"יה. שע"י הצדקה שעשתה עם משה נתכוננה ונכנסה בקדושה וכו' עכ"ל. וכתב הרמ"ז בפי' הרעיא לפ' תצא דף רע"ו ע"ב ז"ל, ידוע שחסד בהיותו גנוז נקרא טוב, ובצאתו לחוץ נק' חסד, כידוע אצלינו בפ' אך טוב וחסד וגו'. וזהו אצלי סוד פסוק הודו לה' כי טוב. בהיותו אורו נגנז, כי לעולם חסדו. סופו להגלות עכ"ל. ושרש דבר נמצא בזהר תרומה דף קס"ח ע"ב, וסימן לדבר אף אני לא אמרתי אלא להזכיר ולזכור פסוק במלכים א' ד'. בן חסד בארובות. וע"ז נ"ל שכתוב מה רב טובך אשר צפנת ואח"כ פעלת וגו'. ושוב מצאתי כן בהדיא בזוהר בראשית בהקדמה דף ג' ע"א. ועד"ז נ"ל מ"ש בד"ה ב' ו'. הטיבות כי הי' עם לבבך. שסוף סוף נקרא טוב בהיותו צפון בלבם. וכן אני אומר בדרך הפשט בטובו של אדם הצפון שעליו לעשותו חסד, ויהיה סופו להגלות. וז"ש שלמה לפענ"ד, ברבות הטובה רבו אוכליה ומה כשרון לבעליה כי אם ראות עיניו. כלומר מה כשרון בטובה כל עוד שהיא גנוזה, וחלבמו סגרו, הכשרון הוא שתתגלה ותבוא לידי חסד, וז"א כי אם ראות עיניו. ועל דרך מה שכתבתי ידעתי כי אין טוב בם כי אם לשמוח ולעשות טוב בחייו, ותראו שטוב וחסד מצורפים ט', ואח"כ ח' הוא זיווג שלם, וח"ט נעשה ט"ח, בסוד וישב יהודה וישראל לבטח, יעויין בזה דברים נפלאים בפי' הרמ"ז בפ' וארא דף כ"א ע"ב, ובפ' בהר דף קי"א ע"א. ואני הסיבותי את דבריו עפ"י הפשט, לרמוז הצטרפות זה לענייני ככתוב אצלי בדרוש יום ט"ב. וגם שם בזה פי' מדרש קינות, בההוא דאטינס דאתא לירושלים ועל לבי ספרא וכו'. וא"ל הנהו ינוקי, תשעה נפקין ותמניא עולין וכו', ופתר ליה ר"י ט' נפקין על ט' חדשי הריון, ותמניא עלין על ח' ימי המילה וכו' יע"ש. ובהיות אשר האור כי טוב, וכשהוא אור גנוז נק' טוב, ובהגלות נגלות נק' חסד, וח"ט נעשה ט"ח כנז', אפשר לי לומר שגם לרמוז דבר זה, ח' פעמי' ולא יותר נכתב אור בתורה, וכנגדן ח' אבוקות של שמחת בית השואבה, כמ"ש הציוני פ' ויחי, בפ' וירא הכנעני יושב הארץ עי"ש. ואפשר לי לומר דהיינו טעמא שאדה"ר התענה דוקא ח' תעניות, כיון שראה היום מתמעט והולך ועולם חשך בעדו, כדאיתא בפ"א דמס' ע"ז דף ח'. וזה נ"ל לרמוז ג"כ שאור הטוב הגנוז שעד שהוא גנוז הוא ט', טוב יתגלה בח' חסד, שיהי' אז ט"ח, כי אותה אנו מבקשי' כמ"ש הרמ"ז, ולכן ח' פעמים בדוקא נכתב, ואני אמרתי אגלה אזניכם גילוי מלתא בעלמא, בגילוי הטוב על כן משכתיו חסד, ועשו חסד עם חוון טבא, רב חנ"א ורב חסד"א, ולא עם בן נחש, כמשחז"ל בויקרא רבה אחרי מות פ' כ"ב, טב לביש לא תעביד, דביש לא ימטי לך. ומעשה דדוד עם בן נחש הקדמוני יוכיח, ואפי' טב לטב צריך הסתכלות דביש לא ימטי ליה, כההוא עובדא דרב חייא אריכא בפ' הנושא דף ק"ד. דזכה לחמתיה אתת אחוה, ולאחר כ"ה חדשי' שזן אותה בבי נשא, שמדינא מחלה כתובתה כשלא תבעה כרבנן, תבעתיה לדינא קמיה דרבא בר שילא לגבות כתובתה, ומדינא היה פטור, והואיל שהפריז על המדה דבכתפיה אמטי לה מזונותיה נתחייב, דאמרי' שבשביל אותו כבוד לא תבעה מקודם, כמו שפי' הרא"ש דלא כר"ח בפסק הלכה בא"ה סי' ק"א.

וטוב איש חונן ומלוה יכלכל דבריו במשפטי התורה. ויש לכוין ג"כ פירוש פסוק זה לפי' שפירש מלאכת מחשבת בפ' משפטים סי' ד' לפ' אם כסף תלוה את עמי. שאם תלוה לכל העם וכלום לא חלקת בין חבר לעם הארץ סוף את העני עמך, שהדלות ימצאהו ויצטרך לבריות, וכמו כן הזהיר כאן שהמלוה יכלכל דבריו במשפט או יכלכל דבריו במשפט שלא ילוה מעותיו בלא עדים שלא יהי' מהצועקי' ואינם נענים, שאמרו בגמ' פ' איזהו נשך. ואפלט"ון גזר אומר כלשון הזה, עשותך חסד לבן חורין יעוררהו לגומלך ועשותך חסד לנבל יעוררהו להוסיף שנית ידו לשאול ע"כ. ולכן טוב איש וגו' יכלכל וגו'. וראיתי להבונה בסוף מס' שבועות שכתב שב' פעמים טו"ב עולה ד"ל, שימציאהו הדלות, דבר דבור על האופן שכתב מלאכת מחשבת בפ' את העני עמך הנז'. ומ"מ רמיזא לאו כלום הוא דגמירי טבא לא הוי בישא, וא"א לשחוטה שתעשה נבילה. ואחריו יאיר נדי"ב הוא על נדיביו יקום קימה שיש בה הידור מצוה. ואל תתהדרו לפני שרים ויועצי ארץ בבקר יאכלו פירשתי דרך צחות במתנה קודמת למעשה וגם לשרים בעת יאכלו כפירושי דבר בעתו בשעת מעשה, הגם דאשריך ארץ הרבות לא טוב בנדבה. אפני תיקון העולם וגם שלא יקבע הדבר חובה, ואף גם זאת לא תעשו מי שאינו ראוי כראוי, ובודקי' בחורי"ן חורי הארץ כשתתנו מתנה. ולא נותנה ואינו יודע למי נותנה.

ודעו כי מדת ההסתפקות היא מועלת לכל המדות ועולה על גביהן, ואשרי שיאחז בה כי הוא מובטח להאריך בטובתו טובת הנאת ממון, ולהאריך בצדקתו מתחלתו ועד סופו, ואפי' יעני אהדורי אפתחא לא מיהדר, כי מורגל במדת ההסתפקות ולא יהא תאב לכל דבר כי יהי' עליון על כל המאורעות, וכמו שהי' אומר דיוגי"ני הפילוסוף המורגל בחצי סיפוק לארס"טו רבו של אלכסנדר מוקדון, שהי' אוכל על שלחנו ומתענג בדשן נפשו, והוא מלתא דסברא דמתאמרה מרבנן סבוראי, צמצם עצמך בתוך ההכרחי ולא יחסר לך כלום, ואם תתיר לך היתרונות, לא יספיק לך כל, עיין ס' כפתור ופרח פ' הישן בכוונת סוכה והכשרה ז' על ז' וגובה עשרה. ולכן המסתפק בהכרחי גרידא אינו פושט ידו בגזל, כמ"ש בצדיקי' שממונם חביב עליהם מגופם מפני שאינם פושטים ידיהם בגזל. ולכאורה קשה איך אפשר שיחבבו ממונם מגופם אם הגוף כלה גם הממון עזוב ונעזב מהם מכל וכל. וכן אמרו בשמות רבה פ' בשלח פ' כ"ו, נפל ביתא חבל לכוותא ע"כ שמת הוא מת ממוניה. ואמרי' בפ' תולין (שבת קמ, ב), א"ר חסדא האי מאן דאפשר ליה למיכל נהמא דשערי ואכל נהמא דחיטי קעבר על בל תשחית. ומסקינן שם דלאו היא בל תשחית דגופיה עדיף. (עיין באר שבע פ' חלק, דבאורייתא נמי כתיב לא תשחית את עצה וגו'. שהקשה מהתם להכא), וצריכים אנו לומר דיותר מגופם, היינו במדת ההסתפקות דליכא בל תשחית דגופיה, על דרך (גיטין ע, א) סעודה שאהנתך (ממנה) משוך ידך הימנה. ועל מה שבא בקינוח סעודה שאינו צורך הסעודה כי אם מותר האדם אין. אך עוד לאלוק מילין בארוכה בזה בדרך נכון לעיל בפרק ג'. ובחידושי דסנהדרין פ' חלק סי' קנ"ד ד"ה בר. וכל כך הקפידה התורה על מדה זו, שלא מצינו בכל התורה אלא בן סורר ומורה שיהיה נידון על שם סופו מפני שאכל טרטימר בשר ושתה חצי לוג יין, מפני שירדה תורה לסוף דעתו שסוף מכלה ממון אביו ומלסטם את הבריות. ובסוף פ' מציאת האשה (כתובות ע, א) גבי האומר תנו שקל לבני בשבת, א"ר חסדא אמר מר עוקבא, הלכתא בין שאמר תנו ובין שאמר אל תתנו אלא שקל, נותני' להם כל צרכן, דמאי דקיל"ן כרבי מאיר דמצוה לקיים דברי המת, ה"מ במילי אחרניתא אבל בהא מינח ניחא ליה, והא דאמר הכי לזרוזינהו הוא דאתא. פירש"י שיחזרו אחר מזונותיהן ושלא יהיו רעבתנין ע"כ תרתי שמעינן מינה, שהאב מפקח על בניו שיהיו בהשתדלות ולא יתרשלו מלחזור אחר מזונותיהם, כדאמרי' יכול יושב ובטל, ת"ל בכל משלח ידך. וגם זאת שיהיו מסתפקי' בהכרחי ולא יהיו רעבתנים וגרגרנים, כמאן דאזיל בתר מעוי, שכתב הזהר שמות דף ג', הנח ליה לכותח הבבלי (פסחים פ' אלו עוברין), ומרגלא בפומייהו דחכמי המוסר שיש לאכול כדי לחיות, כהלל דאמר איזיל אעביד חסד עם הדין אכסנאי דיתיב גו ביתאי, דכריסא טעין רגלייא, כמו שאז"ל בפ' וישא יעקב רגליו (בראשית כט, א). בב"ר פ' ע'. אבל לא לחיות כדי לאכול, עיין מהרנ"ח ריש פ' כי תבוא, והוא מאמר סוקרא"טי לבני אטי"ני שהזהירם בזה הלשון. וכ"כ החכם משה נתן בס' תוצאות חיים שבסוף ס' שתי ידות במאמר ל"ג ז"ל, תחילת תחלואים בהרבות המאכל, והבטן תחסר וכלכל לא תוכל, שאל מזון לאכול למען שתחיה, ולא תשאל חיים למען שתאכל ע"כ. ועל זה ודאי צווח המקונן, כל עמה נאנחים וגו'. ירצה שכל עמה נאנחים מן הרעב ומבקשי' לחם, ואפי' באותה שעה מבקשי' מעדנים ואומרים שעושים להשיב נפש כדי לחיות, וז"א נתנו מחמדיהם באוכל להשיב נפש, אבל ראה גם ראה אתה ה' יודע האמת כי הייתי זוללה. וכתב מהרש"א בפ' עושין פסין (ערובין יט, א), אדאמר ריב"ז ב' תמרים יש בגיא בן הנום ועולה עשן מביניהם, וזוהי פתחה של גיהנם. שהרמז על ההולכים אחרי מתיקות תענוגי עוה"ז המביאן לגיהנם. וקרא כתי' בישעי' כ"ח, שגו ברואה. ותרגומו ואתפניאו בתר מיכל דבסים. ובב"ר סוף פ' ך', אמר ר' לוי למדה תודה דרך ארץ, לפום חילך אכול, ופרא (פי' פחות) מן מה דאת לביש, ויתיר מן מה דאת שרי. ולכאורה קשה דאמרי' בפ' כיסוי הדם (חולין פד, ב), לעולם יאכל אדם וישתה פחות ממה שיש לו, וילבש ויתכסה כמה שיש לו, ויכבד אשתו ובניו יותר ממה שיש לו. ובפרק ערבי פסחים (פסחים קיד, א) נמי אמרינן, פחות ממיכלך ומשתייך, ואוסף על דירתך. אך נ"ל דלפום חילך אכול, ר"ל כפי מה שיצטרך לתת לך כח שתשכח בנגרי וטעין רגלייא, ויליף מקב"ה דאמר לאדה"ר מכל עץ הגן וגו'. כי אדה"ר קודם שחטא ונתמעט היה צריך הרבה לכדי חיותו, וגם לישנא דפרא מן מה דאת לביש דר"ל דפחות, לא קשה אלישנא דגמ', ילבש ויתכסה יותר ממה שיש לו. דלא לחנם קאמר תלמודא ילבש ויתכסה, אלא לומר בלבוש שצריך לכסות גופו ולא בקישוטים בלתי מצטרכים כי בהם יפחות ממה שיש לו. ושוב ראיתי לבעל יפה תואר ונזר הקדש שגם הם העירו בצדק סתירה הנראית ממדרש לגמ' הנ"ל, והשוו המחלוקת יע"ש. והצד השוה שבהם שלא יקנה בגדים חשובים מאד לפי שהוא שלא לצורך, ואפי' עשיר שהורשה לו בשר ויין, למדה תורה דרך ארץ שלא ירגיל בניו בכך יע"ש. כדאמרי' בפ' כסוי הדם (חולין פד, א) בפסוק תן חיים לנערותיך. ופירש"י לנערותיך לבני ביתך תן חיים, למד דרכי חיים להסתפק במאכלים קלים ע"כ.

ושבתם וראיתם כי לעמו של אלקינו ראויה ומחוייבת מדת ההסתפקות ביותר, ובפרטות כי אנו שרויים בין העמים ומוטלים עלינו שלומי"ם מרובים ועולו"ת מרובים, כמ"ש התוס' במציעא פ' הזהב סוף דף ע', באופן שמתירים ריבית גוי אף יותר מכדי חייו.

ועוד זאת כי היא חובה עלינו, ונשמע ונעשה ככל אשר צונו יעקב אבינו ע"ה שבירר לו עה"ב ועשו עה"ז, וכתב בעל נזר הקדש בב"ר פ' ס"ג ס"ס י"ו וז"ל, ואמנם גם יעקב וזרעו א"א להם להתקיים בעה"ז בלי מאכל ומשתה, אלא שיעקב קבל עליו ועל זרעו רק ספוק צרכו בצמצום ולא לבקש מותרות, ועשו ביקש מותרות ואכילה מרובה וכו' עכ"ד. ומכרעא מלתא ממד"ר פ' וישב פ' פ"ד ז"ל, א"ר אחא בשעה שהצדיקי' יושבים בשלוה ומבקשים לישב בשלוה בעוה"ז השטן בא ומקטרג, אמר לא דיין שמתוקן להם לעוה"ב אלא שהם מבקשים לישב בשלוה בעוה"ז. ותדע לך שכן, יעקב אבינו ע"י שבקש לישב בשלוה בעוה"ז נזדווג לו שטנו של יוסף וכו' עכ"ל. וקשה דהלא אמרי' בפ' בתרא דהוריות דף יו"ד, אמר רבא אטו צדיקי אי אכלי תרי עלמא מי סאני להו. וגם הרב באר שבע הקשה כקושיא זו בפ' חלק (סנהדרין קא, א) אהא דאר"ע לר"א אמרתי שמא קבל רבי עולמו. ומיישב בדוחק יע"ש. ומהר"ש יפה ובעל נזר הקדש באו לכלל ישוב המדרש בדקדוק לשונו של ר' אחא, שאמר בשעה שהצדיקים יושבים בשלוה ומבקשים לישב בשלוה. שר"ל שמבקשי' שלוה יתירה יע"ש. ועולה בכיוון עם האמור שיעקב לא קבל עליו אלא ספוק צרכו בצמצום, וא"ח למותר, ואין לומר דאינו אלא קטרוגו של שטן שאמר כן, לא דיין לצדיקים וכו', דכיון דקב"ה חש לקטרוגו וקפץ עליו רוגזו של יוסף, ש"מ שהסכים על דבריו, ושכך היא המדה. והיינו שרש"י בחומש כתב, אמר הקב"ה לא דיין לצדיקים. ועיין בכלי יקר במלכים א' ד'. בפ' וישב יהודה וישראל לבטח (מלכים א' ה). ועיין עוד בס' תורת חיים בפ' חלק דף ק"ו ד"ה כל מקום שנא' וישב לשון צער עי"ש. ושם בפ' חלק אמרינן, אוי מי יחיה משומו אל. אר"ל אוי מי שמחיה עצמו בשם אל. ופירש"י בלשון שני, כלומר אוי להם לאותם בני אדם שמחיין ומעדנין עצמן בעוה"ז ופורקין עול תורה מעל צוארן ומשמינין את עצמן ע"כ. מכל יתור וכפל הלשונות של רש"י, שמחיין ומעדנין ומשמינין, נראה שכוונתו לבאר דמיירי בשלוה יתירה ועידון חזק כחילוק הנז'. ונ"ל ג"כ דמלישנא דר"ל הכי משמע, דלכאורה מ"ש בשם אל אין לו הבנה עם פירושו. אמנם בהכי ניחא, שר"ל בחוזק ובתוקף שמחייה ומעדן עצמו שלא בצמצום, שידוע ששם אל בפרט ובכלל שאר שמות הם לשון ריבוי חוזק ותוקף, כמו כהררי אל, שלבהתיה מאפליה וכיוצא, ככתוב בשו"ת תשב"ץ ח"א סי' קע"ז, וכ"כ רד"ק בשורש הרה, על הוא הרה את שני אריאל. וכ"פ פ' בשמואל, כי תרדמת ה' נפלה עליהם תרדימה גדולה. ויאמר לפי זה אוי מי שמחיה עצמו בריבוי חוזק ותוקף, והיינו בשם אל. ומר חביבי ידיד נפשי ועטרת ראשי כמהר"ר חיים יוסף דוד אזולאי נר"ו, בספרו שער יוסף ששלח לי בטובו הגדול, העלה בההיא דרבא, צדיקי אי אכלי תאי עלמי מי סאני להו. דהיינו כעין רבינו הקדוש, שיש להם אבל לא שנהנים יע"ש. ואשכחנא תנא דמסייע ליה, הרמ"ז ז"ל בפי' הזוהר שלו פ' שמות דף ב' ע"ב שכתב ליישב שני לשונות הזוהר, לשון דהתם ומאמר דפ' ויחי, דאר"ש שיעקב ובניו כל הי"ז שנים היו בתפנוקי', שר"ל שהיה להם עושר וכבוד והיו מסתפקים בהכרחי, וסובל צער רצוני לא הכרחי, על דרך שאמרו ברבינו הקדוש דהוא ניצוץ יעקב וכו' יע"ש. ובדבריו אלו ביארתי הפסוק עצמו של ויחי יעקב, דאחר שחילקן לעצמן אותן י"ז שנים שחיה חיי שלוה כמאמרם ז"ל, וכמשמעות הלשון ע"ד מ"ש הרד"ק, לי"מ בפ' ואמרתם כה לחי. וביותר שהיו ממש שנות של חיים, שנתהפכו עליו מרעה לטובה, כדאמרי' ביומא פ"ז בפ' אורך ימים ושנות חיים. שאלו נקראות שנות של חיים, חזר הכתוב למנאן ולצרפן עם שאר השנים, ואמר ויהי ימי יעקב שני חייו שבע וארבעים ומאת שנה. מקיש אחרוני' לראשונים וכוללן יחד אגודה אחת, שאף אותן הי"ז שלא היה לו צער הכרחי היה לו הרצוניי וכולן שוין, וכמ"ש ג"כ הזהר גבי יששכר בדף רמ"ב ע"א. וזה לענ"ד מ"ש יעקב עצמו, אם יהיה אלקים עמדי ושמרני וגו' ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש וגו' והיה ה' לי לאלקים. דותסברא שאם לא יטיבהו ה' כמו שאמר שישבוק לחסידותיה ולא יהיה ה' לו לאלקים, זה לא יעלה על הדעת, אלא כך אמר יעקב, אם ייטיב ה' לי באופן שלא יהיה לי צער הכרחי, אני מבטיחו שלא אסתפק מהטוב ההוא וממדת החסד והרחמים שלו שהוא שם ה', כי אם במדת אלקים שהוא דין, כי אסבול צער רצוני, וה' יהיה לי לאלקים, כמ"ש רבינו הקדוש ניצוץ שלו, נשי"א ר"ת נ'יצוץ ש'ל י'עקב א'בינו, לא נהניתי אפילו באצבע קטנה שלי, אעפ"י שאהוריריה דרבי עתיר משבור מלכא. ועד"ז יש לפרש לשון הזוהר פ' ויצא דף קנ"א ע"א, אפילו רחמי כד איתוב בשלם אשוי לקבליה לדינא, בגין דאפלח קמיה תדיר ע"כ. ובעל זהרי חמה השיאו לענין אחר יע"ש. ועתה מתיישב בתכלית מדרש הנ"ל, א"ר אחא בשעה שהצדיקי' יושבי' בשלוה, שאינם חסרים כל טוב ומבקשים לישב בשלוה, שאינם רוצים לסבול צער רצוני אלא ליהנות מטובם, כל טובם ולא מטובם, אז השטן מקטרג וכו'. וחזי אנא בפ' חלק דף ק"ה, דבלעם ביקש שלא יהיה להם זתים וכרמים, ואע"ג ששלשה המה מטיבי סעד, סעודתא דלבא דגן תירוש ויצהר, לא ביקש על הדגן שהוא היותר הכרחי, ועל פת לחם יפס"ע גבר, והולך בכח האכילה ההיא, ובאותן דוקא ולא בדגן הי' בלבו לקללן, ואותן דוקא חזרו לקללה כדאי' שם. ועיין בעל העקידה פ' שמיני שער ס', תועלת החיים המצומצמים. ולדידי מפרשא לי מילתא טובא בפ' אל תירא כי יעשיר איש כי ירבה כבוד ביתו. שמלבד פשוטו ופירושו שכתבתי, כפטיש יפוצץ סלע מתחלק לכמה ניצוצות, ירצה לע"ד אם תראה עשיר שכפי מה שמתעשר והולך וגדל כבודו והוצאת ביתו בשלחן מלכים ותפנוקי שרים, אל תירא ממנו מממונו, כי תחת כבודו יקד יקוד, שלבסוף יעני ולא ירד אחריו כבודו ולא במותו יקח הכל, ואותו הכבוד שהרבה לא יוכל להתמידו, וז"א לא ירד אחריו כבודו. וכן אני מפרש מ"ש שלמה, וגם כל האדם שיאכל ושתה וראה טוב בכל עמלו מתת אלקים היא. שיש לדקדק לשון 'שיאכל' עתיד 'ושתה' עבר, דמשמע ששתה קודם שאכל, שבהיותו עושה כן נמצא שתייתו דרך שכרות ולא להקפות את המאכל, כי כמ"ש מהרי"א במלכים א' י'. גבי ותרא מלכת שבא וגו' ומאכל שלחנו ומשקיו. שאמרו הרופאים שהמשקה ראוי שיהיה אחר המאכל, וכ"כ ס' טוביה הרופא. וגם בזוהר שמיני דף מ', אשישא עייל חמרא, תפוח אפיק חמרא. דלפי דעת רש"י דפי' אשישה סולת נקיה. ולא כפי' רד"ק גרבא דחמרא, פירשו לשון הזוהר דס"ל כשיאכל אדם אשישה אז שותה יין. וכל השני פירושים שנויים במחלוקת בפ' כל שעה סוף דף לו'. מר אמר אשישה אחד מששה באיפה, ומר אמר גריבא דחמרא. ונ"ל שלזה אמרי' מה שאכלנו יהיה לשבעה ומה ששתינו יהיה לרפואה. ואמרינן כן בכל משקה לא בלבד ביין, דאיכא למימר ביה משום ריש כל אסוון אנא חמר. וביין נמי מ"מ מיסעד סעיד ומשמח ומיזן זיין. ואכלת ושבעת שביעה נדרשת היא ביין, עיין בתולעת יעקב בסוד ברכת המזון דף ע"ז ע"ב. על הירושלמי ושבעת אפי' מדומדם עי"ש ודוק. א"כ נראה עיקר הטעם כי השתיה אחר האכילה ובתוך האכילה ראויה היא להשקות המאכל, וצריכה היא לרפואת הגוף, וא"כ מי שאינו עושה כן הוא גרגרן להוט אחר השתיה או רעבתן אחר האכילה, ששתה קודם הסעודה להמשיך תאוות המאכל, כמ"ש הלבוש בא"ח סי' קע"ד. או שכיון ששתה קודם משום צמאון אינו רעב, כי כללא הוא שהצמא אינו רעב ואעפ"כ אוכל, נמצא שאוכל אחר התאוות, ניר רשים, ואם אתה רואה שאפע"כ ראה טוב בכל עמלו, תאמר שהוא חוץ מן הטבע, ואינו אלא מתת אלקים. וגם הרלב"ג כתב במלכים שם, ומשקיו. שהיה שותה על דרך המזון ע"ד הרפואה, הכל מסודר בחכמה, ובעל כלי יקר הבין פסוק והאכילהו לחם לחץ ומים לחץ, דלא ערבינהו הפסוק לומר לחם ומים לחץ, כי גזר אחאב שלא יאכילוהו וישקוהו למיכיהו אכילה ושתיה גם יחד אלא בשני זמנים, להכביד עליו העונש. והנה התוס' בפ' הדר דף ס"ה ע"א, אדאמרינן בפסוק וברך את לחמך ואת מימך. מה לחם שניקח בכסף מעשר אף מים וכו', ומאי ניהו יין, וקא קרי ליה מים. כתבו דפשטא דקרא מים ממש, דכתי' בסיפיה דקרא והסירותי מחלה מקרבך, ע"י שיברך המים וכו' ע"כ. ואני אומר דנהי דהפשט לא יופשט מ"מ הדרש מתקיים שפיר גם על סיפא דקרא, והסירותי מחלה הואיל וריש כל אסוון אנא חמר, ומצלינן מה ששתינו יהיה לרפואה, וגם לשוף את הקילור, אמר שמואל בפ' המוציא יין (שבת) דף ע"ח, כל שקייני מסו. ופירש"י כל משקין ששפין וכו' מסו החולי ע"כ. והמעמיק בדברי התוס' ימצא שאף הם כך כוונתם ודוק. ועוד שת"א ית מיכלך וית משתייך, משמע סתם על השתיה בכלל, וביותר ניחא לפי שיינות של א"י חזקים ולא היו שותים בלא רוב מים, ונמצא שעיקר שתיית היין היו המים כדאיתא בפ"ז דברכות, ומסתייעא בזה מילתיה דבעל כלי יקר שפי' מ"ש נבל, ונתתי את לחמי ואת מימי על היין הנמזג. ומן התימא שלא סמך ידיו אדהכא, ועיין מ"ש לקמן בס"ד בפרק כ"א על פת של שחרית וקיתון של מים. וטול מהכא להתם ומהתם להכא, ומזה ומזה אל תנח ידך. ומצינו ג"כ לשון חמר שתרגם אנקלוס כמו מים בפסוק ודם ענב תשתה חמר. שתרגם ודם גבריהון אתשד כמיא.

ומלפנו מבהמות ארץ שאוכלים די ספוקם, ומהם תוכחה לאדם שמדינא יאכל חצי סיפוקו ולא כדי סיפוקו. וז"ש רש"י וגם לגמליך אשאב עד אשר אם כלו לשתות (בראשית כד, יט) ז"ל, כדי ספוקם ע"כ. כי בגיטין אמרי', אכול שליש ושתה שליש והנח שליש, שאם תכעוס תעמוד על מילואך. וז"ש עד אם כלו לשתות כדי ספוקם, כי באדם סדר ההנהגה חצי הספוק, ושתה שליש לאו דוקא כי אפי' פחות מזה כמ"ש התוס', דהא אכילה מרובה משתיה. אבל בבהמה עד אם כלו לשתות כדי ספוקם.

ובאבא אליהו שלי על מס' אבות, ביארתי ההיא דגיטין, דא"ל אליהו לרב נתן אכול שליש וכו'. דפירש"י והנח שליש בטנך ריקן, ולכשתכעוס וימלא בטנך כעס, תעמוד על מלואך. אבל אם תמלא בטנך אכילה ושתיה, לכשתכעוס תבקע ע"כ. וקשה איך אמר לכשתכעוס, והא איהו גופיה אמר במס' ברכות לרב שילא, לא תרתח ולא תחטא. אמנם דעו כי כתבו הטבעיים שיש באצטומכא אידים חמוצים הנקראים אציד"י וסאל"י הצריכים אל העיכול, ומיעוטם יפה ורובם קשה, ואלמלא הם ח"ו לא ירתיח ולא יתבשל המאכל באצטומכא, והשתא ז"ש אליהו שלא ימלא קדירת האצטומכא על שפתה שאם ישאיר בה מקום פנוי כשתכעוס, דהיינו כשתרתח וכח רתיחת הליחות חמוציות ומלחיות, יעלו המאכל ותעלה הרתיחה למעלה, תעמוד על מלואך, שכח הרתיחה יגביה נופח המאכל עד השפה ולא יעבור הגבול, שאל"כ הבטן תבקע ופשוט. וזש"ה צדיק אוכל לשובע נפשו ובטן רשעי' תחסר. כלומר שהצדיק משייר שליש, אבל הרשע תמלא כריסו באופן שהחוסר מגיע אח"כ לבטן כמו שפירש"י. אבל אם תמלא וכו' תבקע. ויובן בזה מ"ד בפ' הרואה, אדכפנת אכול ואדצחת שתה, ואדרתחא קדירך שפוך. יעויין פי' הגאון בס' העירוך ערך כפן. אמנם עם האמור ניחא. ועוד לי פי' אחר לקמן בפ' כ"א. והחכם בעל שער השמים שהר"ב פר"ח בי"ד סי' מ' ס"ק ה', גבי עצם שנמצא בלב, כתב שהוא סומך על זה החכם לפי שהיה בקי בחכמת הטבע עי"ש. הנה הוא כתב במאמר ד' שער א' דף י"ט, כמה סיבות שבמין האדם יקרו להם מינים רבים מחלאים משונים יותר משאר בעלי חיים, ובכללן סיבת חלוף מזונו ומסעדיו, ועוד טעם אחר שהבעלי חיים אוכלים די ספוקם ואדם אוכל יותר מכדי צרכו יע"ש. וכתוב בס' יוחסין דף ק"מ דפוס קרא"קא, שהנזירים הנקראי' אסינ"י רובם היו חיים עד ק' שנים, לפי ששומרים עצמם ממאכל רב וממאכלות משונים. וס' הישר במתק לשונו בכלל הדברים כתב שהשלמים לא יערבו להם מיני מעדנים. לא יתאוו ללבוש בגדי שנים, יבחרו מהמלבושי' שיכסו מערומיהם. מן המזון מה שיקיימו בהם חייהם, ומן הדבור מה שהוא צריך אליהם וכו'. הובא ג"כ משל"ה דף רמ"ג ע"א, אלא שייחס ס' המוסר זה לר"ת, מה שאינו כפי מה שכתב המד"ל בדרך חיים שלו דף קכ"ב ע"א. ואין שום ספק בדבר שהרי גם בעל נובלות חכמה בהקדמתו כתב כמה ספרים שלא נראו בדפוס, ובכללם ס' הישר של ר"ת יע"ש. הרי שס' הישר המצוי בינינו מדרכי המוסר מאחר הוא, ואותו של רבינו תם הוא על התלמוד רב האיכות והכמות. והוא מבורר מהתוס' מס' שבועות דף ל"ט ע"א, ד"ה ואם. שמביאים דברי ר"ת בס' הישר בפ' זה בורר. בשמעתא דנאמן עלי אבא עי"ש. וכן בתוס' פ' איזהו נשך דף ע"ד ד"ה הכא. שמביאים דברי ר"ת בס' הישר בפ' ב"מ שחזר בו מדבריו הראשונים. הרי ברור שס' הישר של ר"ת הוא חיבור על התלמוד. ומשמע ג"כ מזה כמה יתרחק האדם מכל אכילה גסה אפי' מהפחותה שבמינה, דתרי מיני אכילות גסות הוו, א' שהוא שבע הרבה, וא' שהגיע למדרגת שקץ באכילה, כמ"ש ר"ת בתוס' פ"ד דנזיר (כ"ג ע"א), גבי משל לשני בני אדם שצלו פסחיהן, א' אכלו לשם פסח וא' אכלו לשם אכילה גסה עי"ש. ואיזו משניהם כחרבות לגוף. וזהו שלפענ"ד בפ' בהעלותך בפ' עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא. כתב רש"י בשם ר' משה הדרשן שיש לשון שקורין לחרב זרא. ואפי' המאכלים הטובים ובריאים מזיקין בריבויים, כמ"ש הרמב"ם בפ' ד' מהל' דעות סי' ט"ו וז"ל, ורוב החלאים שבאים על האדם, אינם אלא או מפני המאכלים או מפני שהוא ממלא בטנו ואוכל אכילה גסה אפי' ממאכלים טובים ע"כ. וגדולה מזו ראיתי בס' בן המלך והנזיר שהעתיק ר' אברהם הלוי ן' חסדאי שכתב בשער י"ב וז"ל, וכבר הרבו החכמים לגנות האכילה גסה במשליהם וחידותם, באמרם אכילת מעט שיזיק טובה מאכילת הרבה ממה שיועיל, ואמר הקל מאכלך ויקל מחלך וכו' ע"כ. והיינו לע"ד שאמר דניאל למלצר, נס נא את עבדיך ימים עשרה ויתנו לנו מן הזרועים ונאכלה, שלא אמר ויתנו לנו זרועים אלא מן הזרועים, כלומר בשיעור מעט, דאיידי דזוטר לא יוכל להזיק. ועוד כללי ופרטי בס' רפואת הגויה לחכם רבינו יאודה חריזי ז"ל, ובס' לוח החיים שבסוף ס' גפן יחידית, קטן הכמות ורב האיכות, נדפס בברלין המדבר ברפואות הגוף. ויהיו לטוטפות בין עינינו דברי הראב"ד בסוף ס' בעלי הנפש, הביאם ס' אליהו רבה בא"ח סי' רמ"א ז"ל, אני הרואה הגדר הטוב להכניע היצר, רעבון הנפש ממיעוט הנאותיה ותענוגיה במאכל ומשתה, רק שיהנה מן הריח הטוב וכו', והמאכל המעט שיאכל יהיה מתוקן יפה ותהי' נפשו מקובלת ומפוייסת במעט ממנו, ואין צורך לומר שישמור מן המאכלים שהוא מכיר שהן מזיקין אותו, כי האוכל אותן ואפשר זולתן ה"ז פושע בגופו ובנפשו וכו' יע"ש. ובזוהר תרומה דף קס"ח ע"ב, בלענו מסטרא אחרא הוי, ורזא דא הלעיטני נא (בראשית כה). והנה בעירובין פ"ג דף כ"ט (ע"ב) איתא, מעשה דר"ח בן דוסא שאכל חצי בצל וחצי נחש שבו ונטה למות, ובקשו חביריו עליו רחמים מפני שהשעה צריכה לכך, והקשה מהרש"א דמי יותר ממנו להתפלל שהיה מתפלל על החולים, ומיישב שהשעה צריכה לכך כי אין חבוש מתיר עצמו וכו'. ואנא זעירא פירשתי שהשעה צריכה לכך משום דאיהו אפסיד נפשיה ונסתכן ועבר על בל תשחית דגופיה, ולכן הוצרך לתפלת אחרים, ושוב מצאתי שכוונתי בפי' ותירוץ זה לדעת בעל עין יעקב, ובשביל שעדיין ק"ק איך חסיד כזה הביא עצמו לידי סכנה, נ"ל דהיינו סיפור המעשה שלא אכל כי אם חצי בצל ולא כולו, כסבור דשיעור זוטר לא יכול לו להזיקו, ואף הוא עשה ע"ד מ"ש אכול בצל ושב בצל וכו'. ועוד דאגב דוחקיה אכל, ובחידושי פ"ק דברכות סי' י"ג. דקדקתי לישנא שאמר מפני שהשעה צריכה לכך, והוספתי פי' אחר מרווח בתכלית כי הקשה הרא"ם בפ' כי שמע אלקים את קול הנער. שאמרו שם שיפה תפלת החולה לעצמו מתפלת אחרים עליו, () למ"ד אין חבוש מתיר וכו' (ומישב) הא דמצי ליתובי דעתיה הא דלא מצי ליתובי דעתיה עי"ש. והשתא ניחא דה"ק דבקשו חבריו רחמים עליו אעפ"י שיפה תפלת החולה לעצמו יותר מזולתו ובפרט ר"ח שתפלתו תפלה, אבל הוצרך לכך מפני שהשעה צריכה דלא מיתבא דעתיה, וטירוף דעת היה לו כדרך הארס שמכלה הדעת והוצרך לכך לתפלת אחרים. ועל דבר זה ידוו כל הטוב"ים על אותם שהם להוטים אחר האכילה, ותרתי כרסתא אית להו (כתובות דף ק"ג ע"א), וקובעים סעודה אפילו בע"ש נגד הדין בש"ע סי' רמ"ט. ובאכילה של מצוה הם נמנעים וכל אוכל תתעב נפשם, להפך ממ"ש הכתוב אל תהי בסובאי יין בזוללי בשר למו. מלת למו דייקא, ר"ל להנאת גופם, אבל לא לשמור ציווי של מקום בשבתות וי"ט וסעודת פורים ושאר סעודות של מצוה וכיוצא, ועונותם על עצמותם לנמנעים מסעודה שלישית של שבת, כמה היתה חביבה לר' יוסי ור"נ שאמר בפ"ו דפסחים, תיתי לי דקיימית ג' סעודות בשבת, ומשמע מדברי רש"י שם דדבר תורה ולא אסמכתא, כמ"ש החרדים בפ"ד סעי' ג' במצות התלויות בושט, ובר"מ פי' עקב עי"ש.

ושבתם וראיתם מ"ד בסוכה פ' הישן (כ"ז, ע"א), שאל אפוטרופוס של אגריפס המלך לר"א, כגון אני שאיני רגיל לאכול אלא סעודה א' ביום, מהו שאוכל אכילה א' ואפטר, א"ל בכל יום אתה ממשיך כמה פרפראות לכבוד עצמך, ועכשיו אי אתה ממשיך פרפרת א' לכבוד קונך.

ולכל הכוונת עצמיות הנוגעות לנפש ולגוף שכתבתי, אתם ראיתם חיוב ההסתפקות בהכרחי לבד, לאהבת הנפש אך לא לאהבת העולם, כי אמר החכם מי שפורש מן העולם לאהבת העולם, כמו שמכבה האש בתבן.

1. וראיתי בס' בן שמואל והוא דרושים מהרב מהרשד"ם ז"ל שהדפיסו נכדו הר' שמעיה די מדינה, והם שלשים דרושים, וכתב שם בדרוש א' וז"ל, שמעתי מפי מורי הרב הגדול מהררי"ט ז"ל מאיש חסיד שהיה באטליא והיה מכניס אורחים מפרנסם ומכלכלם, והוא ואחי נתארחו אצלו וראו אותו ולבני ביתו בלבושים שפלים עד מאד עד שחשבו היות משרת לא בעל החנות, יצא שמו וטיבו בעולם ושאלו אליו למה היה מתנהג עצמו בכ"כ שפלות עם היותו מופלג בעושר כפי אותו הזמן, ואמר שהיו לו ד' או ה' אלפים זהובים שהיו מרויחים תמיד, והיה צריך לשלוח לאחיו הרב ר' עובדיא מפרש המשניות מאה זהובים בכל שנה, וגם היה לו מצוה זאת מהכנסת אורחים, אם היה מתנהג עצמו בכבוד כדרך בני גילו שהיה בלתי אפשר לו לעשות המצות הנזכרות, ושלכן היה עושה זה, זכר צדיק לברכה וכו'.
2. וכן יהא זהיר שלא יניח המצוה בשביל הוצאת ממון, כי הנה מצינו ביעקב אבינו עליו השלום שהיה ציקני, שנאמר ויותר יעקב לבדו (בראשית לב, כה). ואמרו ז"ל (חולין צא, א) דשכח פכין קטנים, שהצדיקים חביב עליהם ממונם. ומצינו במקום אחר שהיה ותרן אין כמוהו, כמו שאמרו ז"ל [מדרש רבה על משפטים אות י"ז] על מה שכתוב בקברי אשר כריתי (בראשית נ, ה). מלמד שנטל יעקב כל כסף וזהב שהביא מבית לבן ועשה כרי, ואמר לעשו טול כרי זה בשביל חלקך במערה. וממנו ראוי ללמוד כל איש ישראל שלא יפזר לריק ושלא לצורך, ובמקום מצוה התלויה בממון יהיה וותרן גדול, ואדרבה כל מצוה שקונה אותה ביוקר הרי זה מעולה, ובזוהר נתן סימן, חנם (במדבר יא, ה). בלא מצוה. כי הקליפה בהפקרא ניחא לה, ועל כן יבזבז בשביל מצוה ולא יניח שום מצוה בשביל דמיה, שהרי רבן גמליאל לקח אתרוג באלף זוז.
3. כללא דמילתא כד נוקבא שליט על דכורא ושמאל גובר על ימין אז מדה"ד גובר. ובזה יובן מ"ש בכתבי אריז"ל, אותן הנשים המושלות על בעליהם הן הן שלא התרצו לעגל. והדבר צריך טעם למה יענשו האנשים על זה שעשו לעגל דנשותיכם שולטים עליהם, ואגב ראוי לתת טעם כשאמרו קום עשה לנו אלהים ויאמר אהרן פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם. למה צוה דוקא לפרוק נזמי הזהב דוקא ולא שאר תכשיטים, ודברי רז"ל ידועי'. ונקדים מ"ש האריז"ל הקשה על עם ה' אלה, אשר ראו עין בעין ואמרו זה אלי בים, איך אמרו אלה אלהיך הרי לא ראו תמונה זו כלל. ותירץ דרך כלל כוונתם לא היה על ע"ז רק וימירו את כבודם בתבנית שור, כי בתחלה היו כל הגבורות נכנעים לפני החסדים, וכשם שעקד אברהם את יצחק למטה, כן מיכאל עקד את גבריאל למעלה, והשור שבמרכבה נעקד לפני האריה והיו החסדים גוברים על הדינים, ע"כ אמרו קום עשה לנו אלהים, לגבור הדינים על החסדים, וימירו את כבודם בתבנית שור דלעילא, וכולם לדבר א' נתכוונו לזה ולא לע"ז. וז"ס שור אוכל ע"ב ש', כי בתחלה היה אלהים במילוי גי' ש' בין ע' ב' גי' חס"ד, ונתכוונו כולם שיגברו הגבורות, וזהו שור אוכל עש"ב. וימירו שיגברו הגבורות. ובזה יובן לך פ"ק דשבת, בו ביום שהיה הלל כפוף לפני שמאי כאחד מן התלמידים היה קשה לישראל כיום שנעשה בו עגל, וזהו אין לו טעם. ולדרכנו ניחא כי כבר אמרנו לעיל דשמאי מסטרא דגבורה והלל מסטרא דחסדים, וע"כ הלכה כב"ה כי עולם חסד יבנה, וכשהיה הלל כפוף לפני שמאי היה קשה להם כיום שנעשה עגל, שכן היה כל כוונתם שיגברו הדינים על החסדים.