משתמש:אלישיב ליפא/באר היטב על יו"ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

תוכן עניינים

סימן שלו[עריכה]

סעיף א[עריכה]


(א) וטעה: אבל אם הזיק במזיד אפי' ריפא ברשות בית דין חייב בדיני אדם. ש"ך.


(ב) גולה: כתב הש"ך מ"מ א"צ למנוע בשביל חשש טעות ומצוה היא.

סעיף ב[עריכה]


(ג) והלימוד: כלומר שלומד הרופא לחולה או להמתעסק עמו שיעשה לרפואתו כך וכך מזה אסור ליקח שכר דאבדת גופו היא ורחמנא אמר והשבותו לו לרבות אבדת גופו. ש"ך.

סעיף ג[עריכה]


(ד) שלהן: והב"ח כתב דצ"ל חיוב שלו ה"פ ל"מ שאם כבר קבל הרופא שכר שקצבו לו שאין מוציאין מידו אלא אפי' לא קבל כלום אלא שקצבו ונתחייבו לו בכך ובכך צריכין לשלם כל מה שנתחייבו לו. וכתב הט"ז ואע"ג דבבורח מבית האסורים והיתה מעברות לפניו ואמר ליה העבירני ואתן לך דינר אין צריך ליתן לו אלא שכרו כמו שכתב בחושן משפט סי' רס"ד שאני התם דיש קצבה לאותה פעולה מה שאין כן בחכמת הרפואה שאין לה שיעור ומתחלה לא היה חיוב עליו ללמד זה ע"כ מהני תנאי דוקא בזה. עכ"ל.

סימן שלז[עריכה]

סעיף א[עריכה]


(א) מודיעין: ואפי' נודע לו אין מצווים לו לקרוע שמא תגדל דאגתו כ"כ הב"ח בשם הר"ן.


(ב) מספידין: אפי' על מת שאינו קרובו של חולה דכיון שרואה החולה שזה הפלוני מת ובוכין ומספידין עליו בפניו נשבר לבו מפחדו שמא ימות גם הוא עכ"ל הש"ך בשם הב"ח.

סימן שלח[עריכה]

סעיף א[עריכה]


(א) נטה: כתב הב"ח ומשמע דוקא בנטה למות אבל בלא נטה למות אין אומרים לו התודה דאע"פ שאומרים לו הרבה הולכים בשוק וכו' מ"מ כשאומרים לו שכן דרך כל המומתים מתודים ידע שמסוכן הוא דאל"כ לא היו מזכירין מיתתו בפניו וישבר לבו עכ"ל. ונראה מדבריו שלשון זה אומרים להחולה שכן דרך וכו' אבל הפרישה כתב דהאי שכן דרך כל המומתין מתודים הוא לשון הטור ולא שיאמרו כך להחולה וא"כ אפי' בנטה למות אין אומרים לו כך ומ"מ נראה דבלא נטה למות א"א לו התודה דיחשוב שמסוכן הוא. ועוד הרי עדיין יש לו שהות שיוכל להתודות אבל בנטה למות יש לחוש שימות פתאום בלא וידוי עכ"ל הש"ך.

סימן שלט[עריכה]

סעיף א[עריכה]


(א) דבריו: כתב הר"ן פי' ליתן גט ולמתנה וכהן רשאי ליכנס לבית שהוא עומד בו ואף ע"פ שרוב גוססים למיתה עכ"ל.


(ב) הנפש: אלא ישהה מעט שמא נתעלף. הרמב"ם (ובמס' שמחות מסיים למה הדבר דומה לנר המטפטף כיון שנוגע בו האדם מיד נכבה).


(ג) קבר: והב"ח כתב דמותר מדינא כל שאין החולה מרגיש בדבר מיהו צריך ליזהר בערב שבת סמוך לשבת שמא לא יספיקו לקברו אם לא בחלול שבת ואם לא יקברוהו א"כ יצטרכו להניחו פתוח הלכך לא שרינן להו אא"כ משערינן שאם ימות סמוך לשבת ממש ולא יהא אפשר לקברו שעל כל פנים יספיק לחזור ולמלאות החפירה בריוח קודם שיכנס שבת עכ"ל. ועיין באורח חיים סי' תקמ"ו סי"א.


(ד) מלח: כתב הט"ז וקשה לי מה שהתירו בהסרת המלח דהלא ע"י זה מזיז את פיו. ע"כ נראה שאין לנהוג היתר בהסרת המלח עכ"ל.

סעיף ה[עריכה]


(ה) לשפוך: מפני שמלאך המות מפיל במים טיפת דם המות. ובתשב"ץ כתב שראה א' ששתה מהמים (שהיו בבית בשעת פטירת המת וכשראה החכם גער בו שלא לשתות מהם ולאחר שעה קלה ששתה המים יצאה נשמתו של אותו ששתה ושאלו לחכם מה ראית שגערת בו אמר אני ראיתי את מלאך המות ששפשף את סכינו במים שהיו באותו הבית לאחר פטירת המת) ועיין באורח חיים סי' תנ"ה ושם כתוב שאין לשפוך המים השאובים למצוה דשומר מצוה לא ידע דבר רע ע"ש בט"ז וכתב דהך שכונה לא נתבאר כאן שיעורה אלא דבכתובות כתבו התוס' דשכונה היינו שלשה בתים כדאמרי' ספ"ק דע"א עכ"ל (ובנה"כ כתב ומיהו י"ל דהכא קרי שכונה מי שהוא שכן ממש וכן נוהגין עכ"ל) בראקנט"י פ' ויחי כתב דבשעת מיתה יזהר שלא יצא שום אבר חוץ להמטה והפליג על מי שאינו נזהר בזה.

סימן שמ[עריכה]

סעיף א[עריכה]


(א) שראוי: כאשר יתבאר לקמן סי' שע"ד.


(ב) שיסתום פני המת בקבר: ולעיל סי' של"ט ס"ג נתבאר דכשמגיע לדיין האמת קורע האבל (דהיינו במקום שנהגו לומר צידוק הדין עם יציאת נשמה).

סעיף ב[עריכה]


(ג) שאר: כשעומדין שם בשעת יציאת נשמה כדלקמן ס"ה.

סעיף ג[עריכה]


(ד) אחר: כלו' אם מת לו מת אחר ז' סגי כדלקמן סכ"א.

סעיף ה[עריכה]


(ה) אשה: כתב רש"ל שלפרש"י משמע דקורעין על קטן אבל בפ' האורג פרש"י והרא"ש שאין לך ריק בישראל שאין בו תורה ומצוה ומ"ה קורעין נמי על אשה ולא על קטן. וכתב הב"ח מיהו בקטן שלומד מקרא צריך לקרוע עליו לכ"ע (ובספר ערך לחם כתב בשם הרדב"ז סימן תק"ח שקורעין אפי' על הקטן אבל לא על הקטנה וכתב עוד בשם הנ"ל סי' אלף קצ"ג עמד בשעת יציאת נשמה בשבת פטור מלקרוע במ"ש).


(ו) עבירה: אפילו לתיאבון אין קורעין ואין מתאבלין עליו. ש"ך.


(ז) שנהרג: כיון דלא מיקטל כדין ה"ל מיתתו כפרה כשנהרג ומתאבלים עליו ש"ס פרק נגמר הדין וכ"מ מדברי הר"מ שהביא הרא"ש פ' אלו מגלחין עכ"ל הש"ך.

סעיף ז[עריכה]


(ח) בשעת: וכתב הב"ח מיהו דוקא כשהספדו תוך ל' אבל לאחר ל' אין קורעין אפי' בשעת הספדו וכ"כ הרא"ש בשם הראב"ד. ש"ך.


(ט) שחדש: כתב הש"ך ואני תמה שלא נהגו לקרוע אפי' על חכם שיודעין משמועותיו שחדש ואפי' על גדול ממנו ואין להם על מה שיסמכו. ואולי ס"ל דלא נקרא ת"ח אלא כשיודע דבר הלכה בכל מקום ואפי' במסכת כלה כדאיתא בש"ס. וכבר כ' האגודה פ"ק דחולין דעתה בעונותינו אין ת"ח דהא אין יודע אפי' במסכת כלה וצ"ע עכ"ל.

סעיף ח[עריכה]


(י) רבו: כתב ברוקח על רבו שלמדו חכמה יושב עליו יום א' או שעה אחת אבילות. ט"ז.

סעיף ט[עריכה]


(יא) בגדיו: כתב מהרש"ל דעל אב ואם קורעין מצד שמאל ועל שאר קרובים מצד ימין. וכתב הב"ח דהכי מסתברא דכיון שעל אביו ואמו צריך לקרוע עד שיגלה את לבו והלב משמאלו ע"כ צריך לקרוע משמאל לגלות לבו וכן נוהגין בקהלות. ומ"מ היינו מצד המנהג אבל מדינא משמע דמצד שקורעין על אביו ואמו קורעין גם על שאר קרובים כדמשמע בש"ס ופוסקים והט"ו לקמן סכ"ב ע"ש ואפשר דהתם כיון שכבר קרע מצד א' לא נהגו להחמיר בכך ולקרוע בצד השני אלא סגי בהוספה עכ"ל הש"ך.

סעיף י[עריכה]


(יב) הסרבל: כתב בתשו' מ"ב דהיינו מה שקורין מנטי"ל אבל הרא"ק חייבין לקרוע בין על אביו ואמו בין על שאר מתים והט"ז כתב שדבריו תמוהים ואין ראוי אפי' להחמיר ולקרוע הרא"ק דהוי חומרא דאתי לידי קולא דהיינו בשאר מתים שדין הוא לקרוע רק בגד העליון לחוד זה ודאי אינו נכון שלא לקרוע רק הרא"ק ולצאת בו ידי קריעה בבגד שאינו חייב ודאי בקריעה (ובנה"כ הסכים לדעת המשאת בנימין ע"ש).

סעיף יא[עריכה]


(יג) התחתון: כלומר בקריעת אב ואם שצריכה לקרוע כל הבגדים לא תקרע העליון תחלה כדי שלא תגלה את לבה ואע"ג דאין נוהגין לקרוע החלוק מ"מ כשתגלה החלוק נמי איכא פריצותא כמו מגלה לבה כ"כ הב"ח.

סעיף יד[עריכה]


(יד) להחליף: כ' הש"ך דהיינו בחול אבל בשבת אף על אביו ואמו מחליף ואינו קורע ואם אין לו להחליף מחזיר הקרע לאחוריו וע"ל סי' שפ"ט ס"ג (מיהו היינו דוקא כשמחליף בגדים של חול אבל בבגדי שבת נוהגים איסור) וכתב הב"ח בשם מהר"ר מנחם מ"ץ דבגדים ישנים שהיו יודעים שלבש אותם קודם מיתת אביו יכול ללובשן [אחר ז'] בלא קריעה עכ"ל.

סעיף טו[עריכה]


(טו) הרגל: ואע"ג דרגל מבטל גזרת ז' ול' היינו דוקא לענין אבלות אבל לענין כל מילי דקריעה בעינן ז' ול' ממש כ"כ ב"י בשם הגמי"י מיהו האידנא נהגו לאחות הקרע כל שפסק האבלות וכן לקמן סי' שצ"ט שכתבו הפוסקים סתמא שהרגל מבטל גזירת ז' ול' משמע דכל הגזרה ששייך בז' ול' מבטל מכל דבר עכ"ל הש"ך.

סעיף טז[עריכה]


(טז) כתף: בספ"ק דב"ק פרש"י על חלוצי כתף שקרעו בגדיהם עד שנראה כתפיהם.

סעיף יח[עריכה]


(יז) בגדיו: היינו אותן שעליו בשעת שמועה אבל לא אותן שמחליף. ש"ך.

סעיף יט[עריכה]


(יח) להפוך: כ' הט"ז נראה דאם בא לחתוך סביב הקריעה ולהשליכו ולהושיב שם חתיכת בגד אחר שרי לאחר י"ב חודש לאביו ולאמו דאין זה בכלל איחוי קריעה כלל וכן הסכים הב"ח בזה עכ"ל.


(יט) להודיעו: משום מקח טעות אבל משום איסורא א"צ להודיעו דהא אפי' בסתם אסור לאחותו כדלעיל סי' ט"ז באותו ואת בנו כ"כ הרמב"ן. והב"ח כ' דל"ד לאו"ב דהתם הכל יודעים הדין משא"כ כאן דלא כ"ע דינא דקריעה גמירי.

סעיף כ[עריכה]


(כ) תפירה: והוא שקורין בל"א אוב"ר נא"ט כמו שעושין בתפירת הכתונת וי"מ כמו התפירה שעושין החייטים בבתי שוקיים שחוזרין וכופפין בבגד היוצא מהתפירה ותופרין אותה מן ב' צדדיו ומותחין אותו עד שאינו ניכר התפירה. כ"כ הפרישה.

סעיף כא[עריכה]


(כא) אחר: היינו שבאותו קרע מוסיף וקורע עוד טפח.


(כב) שהוא: משמע דבתוך ז' של שני צריך להוסיף טפח. ש"ך.


(כג) לאחוריו: וקורע מלפניו.


(כד) למטה: וישים לו בית צואר מאחריו ויקרענו.

סעיף כב[עריכה]


(כה) אחרת: והב"ח כתב דאם בקריעה הראשונה שקרע על בנו הבדיל קמי שפה א"צ קריעה אחרת וסגי במה שמוסיף על הקרע הראשון. ואין זה נראה לדינא דמוכח מדברי הפוסקים דאפי' הבדיל כן צריך קריעה אחרת וע"ל סכ"ג עכ"ל הש"ך.

סעיף כד[עריכה]


[[#כו) אבל. והב"ח פסק דבכה"ג לא יצא ולא מיקרי סתם אלא הקורע על מתו [לשם] מי שהוא א"צ לחזור ולקרוע אפי' לא נודע לו מי הוא עד אחר (כ"ד חדש_בהט|(כו) אבל. והב"ח פסק דבכה"ג לא יצא ולא מיקרי סתם אלא הקורע על מתו [לשם] מי שהוא א"צ לחזור ולקרוע אפי' לא נודע לו מי הוא עד אחר (כ"ד חדש)]] [כדי דיבור]: ורמ"א כ' דאם א"ל מת לו מת סתם ואינו יודע איזהו וקרע סתם ואח"כ נודע לו מי הוא יצא ידי קריעה דיש ברירה. עכ"ל.

סעיף כו[עריכה]


(כז) הראשון: אבל אם היה חי בפעם הראשון לא יצא ידי קריעה דהא אחר כדי דיבור הוא. ט"ז. וכתב הש"ך ולענין ז' ימי אבילות קרוב היה לומר כיון שחלה עליו אבילות ונהגו אע"פ שבטל מקצת הימים בשוגג עולין לו ואין תשלומין לאבילות ודבר זה צריך תלמוד הרמב"ן ומביאו הטור (ועיין רדב"ז ח"א סימן קצ"ה ועיין כנ"ג).

סעיף כז[עריכה]


(כח) מקרעין: בטור כתב מפני עג"נ פי' כדי להרבות בהספד וכתב הרי"ץ גאות וקטן שהגיע לחינוך קורעין לו כדרך שמחנכין אותו בשאר מצות ופי' הב"י דהיינו אפי' היכא דלית ביה משום עגמת נפש וכתב בדרישה מכאן ראיה קצת דקטן שהגיע לחינוך צריך לנהוג כל דיני אבילות ע"כ ונ"ל דאף ביום שמועה קרובה נמי דינא הכי ויש מי שחולק בזה ואין בדבריו ממש עכ"ל הט"ז (ובנה"כ חולק ע"ז ופסק דאין קטן צריך לנהוג אבילות אף שהגיע לחינוך ע"ש).

סעיף ל[עריכה]


(כט) עליו: לפי שקריעה היא דרבנן וספיקא לקולא אבל אם קים לן דכלו חדשיו כגון שבעל ופירש אפי' מת בתוך ל' קורע ומתאבל עליו. ש"ך.

סעיף לא[עריכה]


(ל) אביו: ואין חילוק בין יום קבורה ליום שמועה רק בין אביו ואמו לשאר קרובים. ב"ח. ועל שאר מתים היינו קרוביו אבל על שאר אדם כשר נהגו להקל שאין לקרוע כלל. ש"ך.


(לא) מנהג: כתב בתשו' משאת בנימין דהיינו בכל מלכות פולין יש לקרוע על כולם אבל באשכנז נהגו שלא לקרוע כ"א על אב ואם וכמ"ש הרב באורח חיים סי' תקמ"ד ס"ו. וכתב הב"ח אע"פ דנהיגין שלא לקרוע בח"ה על שאר מתים היינו אם אפשר לקרוע אחר המועד אבל היכא דשמע שמועה קרובה ברגל ולאחר הרגל נעשית רחוקה דאינו יכול לקרוע אחר הרגל בזה ליכא מנהג ויש לתפוס כהלכה דקורעין בח"ה. וכ' עוד בשם מהרש"ל ונראה היכא ששמע שמועה רחוקה אין קורעין במועד אפי' על אב ואם אלא קורע אחר הרגל דמאחר שנפסק ממנו האבילות לא חמירא הקריעה לדחות הרגל עכ"ל.

סעיף לד[עריכה]


(לב) הודיעו: להמשאיל שהולך לבקר החולה לא יגע בו ונראה דאף אם קרע לא יצא דהוי שואל שלא מדעת וגזלן הוי ובחלוק הגזול לא יצא כדלעיל סכ"ט עכ"ל הש"ך.

סעיף לה[עריכה]


(לג) ובחשן: ובש"ך כתב דלק"מ דשם ר"ל דהשואל ביקש מהמשאיל א"כ לא נתכוין אלא לטובת השואל למלאות בקשתו ויכול לומר לו לא השאלתי לך אלא שתלך ותחזור אבל הכא כ' המשאיל לחבירו וכו' פי' שהמשאיל בא מעצמו לזכות לשואל שיקיים מצות ניחום אבלים א"כ כל יומא ויומא רמיא מצוה עליה עכ"ל.

סעיף לו[עריכה]


(לד) כגון: וכב"י בשם ר' ירוחם דנראה שחייב להתאבל כל היום ולפיכך אינו שולל עד למחר ע"כ ונראה דה"ה דמאחין למחר. ש"ך.

סעיף לז[עריכה]


(לה) שנשרף: וה"ה נקרע ונחתך ונמחק בזרוע בין מישראל בין מעובד כוכבים דהכל תלוי כשרואה חלול השם בזרוע. ב"ח (אבל אם היה דליקה ולא יוכל להציל ונשרפה או כיוצא בזה בלא חילול השם א"צ קריעה. שו"ת ח"צ שאלה מ"ז ותשו' ש"י שאלה פ"ד).


(לו) שתי: א' על הכתב וא' על הגויל.

(לו)] וכמעשה שהיה. היינו כששרף יהויקים את המגילה:

סעיף לט[עריכה]


(לז) למוללן: שאוחז ב' ראשי הקרע בין האצבעות וכורכן יחד ותוחב ב' או שלש תפירות ולשללן פי' תפירה רחבה שתופר הרבה במשיחה אחת. וללקטן ר"ל שאורג כל הקרע ראשו על סופו ותוחב במחט ב' או ג"פ.


(לח) סולמות: פי' כמעלות הסולם שתופר ב' תפירות וחוזר ותופר למטה ומניח בין תפירה לתפירה הפסק. כל זה מדברי רבינו ירוחם שהביא ב"י. עכ"ל הש"ך.

סימן שמא[עריכה]

סעיף א[עריכה]


(א) עליו: אפי' אינו מוטל לפניו אלא מוטל עליו לקוברו כל דין אונן עליו עד הקבורה אבל לאחר הקבורה אפילו באותו יום שמת אין דין אונן עליו. כ"כ בסמ"ג ושאר פוסקים וכ"פ הב"ח.


(ב) לחבירו: כגון שהוא שרוי בין העובדי כוכבים.


(ג) בעיר: משמע אפי' יש לו מי שיתעסק עמו בעירו שמת דין אונן עליו אבל הב"ח פסק דקרובים שבעיר אחרת אין דין אונן עליהם אא"כ אין למת קרובים בעירו שמוטל עליהם לקברו עכ"ל הש"ך.


(ד) מיסב: פי' על השלחן או על המטה *).


(ה) ומברך: משמע דברכות ותפלה חייב בשבת וי"ט. ש"ך.


(ו) להחשיך: עיין באורח חיים סימן ע"א וסי' תקמ"ח ס"ד.


(ז) שני: של גליות כמ"ש באורח חיים סי' תצ"ו ס"ב ובמהרי"ל כתב בשם מהר"ש דאם מת בשמיני עצרת לעת ערב שמותר להאבל לקדש בליל שמחת תורה שלאחריו משום דאין אנינות בי"ט והש"ך כ' דלדידן דקי"ל דאנינות נוהג בי"ט שני א"כ ה"ה בלילה אסור לקדש והט"ז מסכים לדעת מהרי"ל ע"ש.


(ח) שמוטל: והיינו בימות החול. ט"ז.

סעיף ב[עריכה]


(ט) שבלילה: כתוב בדרישה מכאן היה משמע דה"ה למתעסק בצרכי צבור וכיוצא בזה בזמן התפלה שפטור מלהתפלל כמ"ש הטור א"ח סי' צ"ג שאין צריך להשלימה מטעם זה שכיון שבשעת העסק היה פטור וכו' והט"ז חולק ע"ז וכ' דהא זה לא מיקרי רק אונס ובהדיא אמרו באונס דמתפלל אח"כ שתים כמ"ש באורח חיים סימן ק"ח. ול"ד לאבילות דדוקא אם הפטור בא מחמת דבר אחר והוא עצמו יכול להתפלל בלי שום מניעה אלא שהאבילות פוטרתו בזה אין תשלומין אח"כ משא"כ אם הפטור מכח טירדא זה מיקרי אונס והוה כמו חולה שאינו יכול להתפלל וע"ז תיקנו תשלומין עכ"ל (ובנה"כ כתב דדברי הדרישה נכונים דדוקא באונס שחייב מן הדין אלא משום דאונסו פוטרו דינא הכי אבל העוסק בצרכי צבור דמן הדין אינו חייב כלל דהעוסק במצוה וכו' ע"ש).


(י) יבדיל: עד סוף יום ג' בשבת כמ"ש באורח חיים סי' רצ"ט ס"ו וכ' רש"ל בתשובה דאם יש לאונן בן לימול ועדיין לא נקבר המת דמ"מ ימול הבן בבהכ"נ קודם עלינו כמו בשאר פעמים והט"ז כתב שמצא בשם רמ"א כת"י דיש לקבור קודם דאל"כ הוי אונן וא"א לו לברך להכניסו בברית דאונן פטור מכל המצות ונראה שיש לחוש לזה אם אפשר לקברו קודם שיצאו מבהכ"נ בשחרית דאין דוחין זריזות המצוה אבל אם א"א יברך הסנדק וימול אותו בשחרית דהא אי' בסי' ש"ס מת ומילה המילה קודמת עכ"ל.

סעיף ג[עריכה]


(יא) שהוציאוהו: אע"פ שהאבילות עדיין לא חל. ש"ך.

סעיף ד[עריכה]


(יב) חל: דכיון דלא ניתן לקבורה לא קרי מוטל לפניו. ש"ך.


(יג) נתייאשו: כתב הש"ך ואפי' המושל רוצה ממון הרבה מ"מ כיון דבממון תלוי הדבר ואפשר שאח"כ יתפייס בדמים מועטים לכך לא חלה האבילות עדיין אבל אם לא ניתן לקבורה מחמת שנאה ולא מחמת ממון ושנאה אינה עשויה ליבטל חלה האבילות מיד עכ"ל.

סעיף ו[עריכה]


(יד) פטור: דעוסק במצוה הוא ופטור משאר המצות. ש"ך.

סימן שמב[עריכה]

סעיף א[עריכה]


(א) שהכין: כתב הב"ח אבל אם לא הכין הכל כגון שאפה פתו וטבח טבחו ולא מזג יינו או איפכא דהשתא בע"כ צריך להשתדל להכין לו יין תדחה החופה ויכין פעם אחרת גם הפת והבשר והש"ך כתב שאין דבריו מוכרחין דהא עכ"פ יפסיד מה שהכין כבר וכו' ע"ש.


(ב) המטה: וכתב הטור בשם הראב"ד דדוקא בתשמיש וביחוד אסור אבל במיני פרישות כמזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו מותר ולא עוד אלא אפי' בחיבוק ונישוק יש להתיר ואין כן דעת הש"ך ומביא כמה ראיות מש"ס ופוסקים לסתור דברי הראב"ד ע"ש ומסיק ששוב מצא במהרש"א ריש כתובות שהניח דברי הראב"ד בצ"ע.


(ג) קטן: כ' הב"ח דהאי קטן וקטנה צריכים שיהיו יודעים טעם ביאה ושאינה מוסרת עצמה לביאה כמ"ש באבן העזר סי' כ"ב וכתב הט"ז אע"ג דאם יש איסור נדה עליו א"צ שמירה אם בעל כבר שבודאי לא נחשד על הנדה וא"כ לדידן שפורשין אחר בעילת מצוה כמו בשאר נדה למה הצריכו שמירה די"ל כיון שבזמן הש"ס היה חיוב בשמירה אין לנו להקל בזה (ובנה"כ כתב דאשתמיט ליה דברי הרא"ש דכתב להדיא דלמשנה אחרונה שאמרו דם בתולים כדם נדה מותרת לישן עמו בלא שמירה אלא דכאן מיירי בבעולה וכ"כ הב"ח עכ"ל וע"ש) וכ' עוד הט"ז מעשה אירע בבתולה שניסת בליל שבת ועדיין לא נבעלה וביום השבת מתה אמה של הכלה ונשאלתי כדת מה לעשות באבילות דידה שקצת לומדים רצו לדמות דין זה לכאן ואני אמרתי שטעו דע"כ לא התירו כאן לבעול אלא משום פסידא דסעודה אבל היכא שכבר נעשית החופה אין כאן פסידא דשוב לא יכינו שנית ע"כ אסור לבעול דהא תשמיש המטה אסור גם קודם קבורה אך נ"ל דלענין אבילות דכלה זאת תתחיל מיד ביום א' ותמנה ז' ימים ואח"כ תבעל עיין שם באורך ובדרישה כתוב דמה שמכסין ראש הכלה בשחרית מיקרי חופה ויש לסמוך על זה דאם חלילה אירע אבילות לחתן או לכלה אחר שכיסו ראשה דא"צ לפסוק ז' ימי המשתה אלא קוברין המת מיד ונדחו ז' ימי אבילות עד אחר ימי המשתה והט"ז חולק עליו ומסיק דאם הוא אבילות שלא על אב ואם יש לדחות עשיית החופה עד אחר שבעת ימי אבילות ואע"פ שכבר כיסו פני הכלה בהינומא (ובנה"כ כ' דמבואר כן בהרא"ש דהורה הלכה למעשה שינהוג אבילות תחלה מאחר שאינו אב או אם אלא שאר קרובים וכ"כ ר' ירוחם בשמו ע"ש שכתב עוד שנראה דבזה"ז אפי' במת אב או אם דין שאר קרובים יש להם דהא שכיח הרבה ששאר קרובים מטריחין עצמם ומכינים צרכי סעודה ותכשיטין לכלה הלכך בכל ענין נוהג אבילות תחלה ואינו בועל עד שיעברו ז' ימי אבילות ואחר כך נוהג ז' ימי המשתה עכ"ל).


(ד) ואילך: ואע"ג דברגל קי"ל דעולה לו למנין שאני התם דנהג בו מצות ל' משא"כ הכא דמותר אפי' בגיהוץ ותספורת הרמב"ן ושאר פוסקים ודין חתן שאירעו אבל ברגל אי ז' ימי המשתה עולים לו כתבתי בסי' שצ"ט ע"ש עכ"ל הש"ך.


(ה) ותספורת: והב"ח כתב דנראה לאסור בגיהוץ ותספורת דאינו מפורסם שעושה משום אבל והוי דברים שבצנעה וכו' והש"ך השיג עליו וכ' דהפריז על המדה לחלוק על הרמב"ן והטור בסברא בעלמא וע"ש.


סימן שמג[עריכה]

סעיף ב[עריכה]


(א) הקברות: אפילו בעיר גדולה. ש"ך.

סימן שמד[עריכה]

סעיף א[עריכה]


(א) קצת: כ' הט"ז ונראה לתת טעם לזה דדבר מסתבר הוא שכל מי שעושה איזה מצוה כגון צדקה וכיוצא בה באיזה שיעור בודאי אם היה בא לידו דבר הצורך קצת יותר לא היה מניח מלעשות גם אותו השיעור ולא היה משחית בעבור דבר מועט ע"כ נחשב לו כאלו עשאו ואין כאן עדות שקר עליו עכ"ל.

סעיף ד[עריכה]


(ב) עניים: שהעני מצטער על בניו יותר מהעשיר לפי שאין לו שמחה אחרת.


(ג) נוהגים: כ' הש"ך ובכאן ק"ק לובלין נוהגין שעל בן ל' אומרים צדוק הדין וקדיש וכמדומה לי שגם בשאר קהלות נוהגים כן וכן ראוי לנהוג עכ"ל.

סעיף ה[עריכה]


(ד) מוסיפין: משום כבוד אבותם וכ' הט"ז דיש בירושלמי שהמת יודע ושומע קילוסו כמתוך החלום וכל שאומרים בפניו יודע עד שיסתום הגולל.

סעיף ז[עריכה]


(ה) בעלה: שעולה עמו ואינה יורדת עמו.

סעיף ט[עריכה]


(ו) מוציאים: כ' הש"ך ודוקא אם ירשו ממון המת דאל"כ אפי' בניו אין מוציאים מהם בע"כ כדלקמן סימן שמ"ח ס"ב.

סעיף י[עריכה]


(ז) אבל: וכ' מהרי"ו דאם צוה האב או האם שלא לנהוג בהם י"ב חדש כיון דאינו שייך בשאר מתים אלא בכבוד אב ואם מצוה לקיים דבריהם.

סעיף טז[עריכה]


(ח) תורה: והב"ח פסק דד"ת אסור אפי' חוץ לד' אמות ומילי דעלמא אינו אסור אלא תוך ד"א ודבריו של מת מותר אפי' בד"ת ואפי' תוך ד"א וכן נהגו לדרוש באגדות ופסוקים אפי' תוך ד' אמות של מת ויוצאין מענין לענין עד שמגיעין לספר שבחיו של מת מעסק תורתו וחסידותו ושאר מדות טובות שהיו בו. וכ' הט"ז ודלא כיש מכוונין להראות מעלתם בדרוש שעל המת מה שאינו לכבודו ולא שפיר קעבדי. ושמעתי הרבה גדולים שהיו מקפידין על זה. וכ' המרדכי דכל אותו החדר שהמת מונח בו חשוב כד"א וכ"פ הב"ח. וע"ל סימן שס"ו.

סעיף כ[עריכה]


(ט) ותכלית: כ' הט"ז בשם ספר תורת האדם דאין מנהג ולא דרך ארץ להזכיר המת אחר י"ב חדש. וכל שאין מגעת השמועה אלא לאחר י"ב חדש פטורים מהספד ואין חדש העיבור בכלל כי לא הוזכר שנה רק י"ב חדש. עכ"ל.

סימן שמה[עריכה]

סעיף א[עריכה]


(א) קורעין: משמע שאין קורעין עליו כלל אפי' האבלים אבל דעת הרמב"ן והטור שהאבלים קורעין עליו והאי אין קורעין פי' לרחוקים עכ"ל הש"ך. וכ' בתשובת הרשב"א דבכל מקום שאמרו אין מתעסקין עמו לכל דבר מ"מ לא לענין קבורה ותכריכים אמרו וכו'.

סעיף ב[עריכה]


(ב) שאמר: וכ' מהרש"ל דאם לא ראוהו עולה אדיבוריה לא סמכינן ואינו בחזקת מאבד עצמו לדעת וכ' הב"ח שדבריו נכונים.


(ג) שגנב: כ' הש"ך משמע דמשום עבירה דגנבה וגזלה לא חשיב כפורש מדרכי הצבור ומתאבלים עליו ולפ"ז בגנב וגזלן שמתו על מטתן יש להתאבל עליהן וכתב הב"ח שכן נוהגין והיינו כשהתודה קודם מיתתו ומ"ש הרב בסימן ש"מ ס"ה דברגיל לעשות עבירה אין מתאבלין עליו נראה דהיינו כשלא התודה קודם מיתתו. עכ"ל.

סעיף ג[עריכה]


(ד) כשאול: שהרג את עצמו לפי שראה שהפלשתים יעשו בו כרצונם ויהרגוהו.

סעיף ה[עריכה]


(ה) ושמחים: על שאבדו שונאיו של מקום דכתיב באבוד רשעים רנה.

סעיף ו[עריכה]


(ו) אמו: או אם אביו כדלעיל סימן ש"מ ס"ה בהג"ה.

סימן שמו[עריכה]

סעיף א[עריכה]


(א) בעיר: כ' הב"ח דוקא צלוב בעיר אבל במלכותינו שצולבין חוץ לעיר על פני השדה מותר להשהות בכל העיירות וע"כ אין דין זה נוהג עכשיו כלל. ש"ך.

סימן שמז[עריכה]

סעיף ג[עריכה]


(א) בתשלום: כתב הלבוש ואנו נוהגין להזכיר אפילו פעם הראשון אפילו בתוך הרגל עכ"ל.

סימן שמח[עריכה]

סעיף א[עריכה]


(א) תשמישן: ואין בו משום דרכי האמורי ולא משום בל תשחית שזהו כבודן שלא ישתמשו אחרים בכלי תשמישן ובהדיוטות אסור דאיכא יוהרא והשחתה.

סעיף ב[עריכה]


(ב) ממון: דאל"כ אין כופין הקרובים אלא על הכל מוטל לקברו ועיין בחושן משפט סימן רנ"ג סל"א.

סעיף ג[עריכה]


(ג) שומעין: משום דאיכא בזיוני דחיי. ש"ך.

סימן שמט[עריכה]

סעיף ב[עריכה]


(א) קשורים: והב"ח פסק דאפי' קלועים בתוכם ואינם קשורים אסורים אלא כשאינן קשורים בה כלל דהיינו דתלי בסיכתא מותרים.

סימן שנ[עריכה]

סעיף א[עריכה]


(א) ותולין: וכתב הב"ח ועכשיו לא נהגו כן ומעכבין על מי שבא לשנות המנהג.

סימן שנא[עריכה]

סעיף ב[עריכה]


(א) שפוסלין: והב"ח כתב דאין לפוסלן אלא יש לקושרן זה עם זה או לכסותם תחת הכנפות וכתב הט"ז כשנפטר רבינו גרשום אמר ציצית חוץ ונחלקו בפירוש דבריו י"א דרצונו לומר יסירו הציצית מהטלית ויש אומרים דה"ק שישימו אותן חוץ לארון עכ"ל.

סימן שנב[עריכה]

סעיף א[עריכה]


(א) יקרים: ובד"מ כתוב כל העושה תכריכין נאים למת מכירין בו שהוא מודה בתחיית המתים ותע"ב עכ"ל ומיירי שהבגד פשתן יהא נאה וע"כ נהגו קצת לחזור אחר היפה אבל חשובים יותר מדאי ודאי אסור ש"ך (ומיהו נראה הכל לפי מה שהוא אדם אם הוא משופע בעושר אין איסור להלבישו בפשתן חשוב דר"י קרא למנא מכבדותא א"כ מה שהוא כבוד למת ודאי מותר. ובפרט מה שכתבו המקובלים שמלבישין הנשמה בבגדי חופש כמו שמלבישין להגוף וראיה משתי רוחות דגמרא ברכות. ועוד כמה ראיות לזה וע"כ יזהרו שלא לשנות בלבישת המתים מן הנהוג כי מצינו שהמתים מקפידין ע"ז כדאיתא בס"ח ובס' החיים. ובס' מעבר יבק כ' אפי' ירקבו התכריכים לעולם הנפש תתלבש ברוחניותם ויש בני אדם שמצוים איזה דברים בעניני תכריכין ומצוה לקיים דברי המת אם אפשר ואם אינו נגד הדין. מעשה שחפרו המתים בבה"ק שלנו והפשיטום ערומים והיינו נוהגים כמ"ש בש"י ח"ב שאלה ק"ג ע"ש. אם שכחו להלביש איזה דבר מבגדי המת יניחו אותו על הארון ועיין בשו"ת ח"צ סימן מ"ז וכנ"י ס"ד. ובס"ח סימן תנ"א כ' כשיש דבר בעיר ב"מ מחפשין על אותן המתים שמא יש בהם שבלה הבגד פי' שנקברים בבגדים בלוים והוא סכנה או ידיו פשוטות וכו' וכל דבר שהוא משום פקוח נפש יכול לעשות למת עכ"ל).

סימן שנג[עריכה]

סעיף ב[עריכה]


(א) מטתו: אבל לפניו ע"ג קרקע או ספסל משמע בטור לעיל סימן שמ"ד מתשובת רב האי שמותר וכ"כ בפרישה עד כאן לשון הש"ך.

סעיף ד[עריכה]


(ב) בחיק: וכתב בא"ז דאם רצו להוציאו במטה הרשות בידן.

סימן שנד[עריכה]

סעיף א[עריכה]


(א) הראשון: היינו אותו שמת ראשון. ש"ך.


(ב) שיוציאו: כדי שלא לעכב קבורת השני ש"ך.

סימן שנה[עריכה]

סעיף א[עריכה]


(א) בחבר: כ' הט"ז בסימן רנ"ה כ' הטור יש בעיר חבר עיר פירוש אדם גדול. ובברכות אמרינן ר"י אומר אין מתפללין מוספין אלא בחבר עיר והיינו צבור ואיך שיהיה פירושו כאן מ"מ לא בא למעט באשה אלא שאין עומדין בחבורה ברחובה של עיר (ר"ל בחבר עיר הוא בחבר רוב עם ומשום ניוול ע"ש) אבל לענין ללוותה פשיטא שאין חילוק בין איש לאשה עכ"ל.

סימן שנו[עריכה]

סעיף א[עריכה]


(א) יחדו: ל"ש מעות או שאר דברים ינתנו ליורשיו ולא משום דקניה ליה זה המת בגבייה בעלמא אלא משום דזילותא הוא אחיל ליה ליורשיו וע"ל סימן רנ"ג ס"ו.

סימן שנז[עריכה]

סעיף ב[עריכה]


(א) משובח: לפי שאין דרך להספיד ולהתאבל עליהם הרבה הלכך יותר כבוד להם כשנקברים במהרה (משיעמדו הרבה ולא יספידום) אבל על אביו ואמו שחייב להספידם ולקונן עליהם הרבה הממהר להוציא ה"ז מגונה עכ"ל הש"ך.


סימן שנח[עריכה]

סעיף א[עריכה]


(א) פטורים: שהעוסק במצוה פטור מהמצוה. ש"ך.

סעיף ג[עריכה]


(ב) מיוחדים: כ' הט"ז נ"ל שלא יפה עושים באיזה קהלות שעושין להם חבורה של נושאי המטה ואין מניחים אחרים לשאת דא"כ היו צריכין לילך יחף והם אין עושין כך עכ"ל.


(ג) מעמידים: כ' הלבוש וטעם ההעמדה שמעתי כדי להבריח רוחות הטומאה הרוצים להחזיק בו שלא להכניס עמו לקבורה כי כשמעמידים אותו הולכים להם וביום שא"א בהם צדוק הדין אין צריך להעמיד אותו כי ביום זה אין כ"כ רוחות טמאות מצויות עכ"ל.

סימן שנט[עריכה]

סעיף ב[עריכה]


(א) למנוע: כלומר אף על פי שכ' בס"א שנהגו לצאת אחר המטה ואין לשנות מ"מ לא ילכו לבית הקברות אחר המטה שאם עושים כן גורמים רעות לעולם ח"ו עכ"ל הש"ך.

סימן שס[עריכה]

סעיף א[עריכה]


(א) הכלה: להכניסה לחופה דלעולם מצות החיים קודמת למצות המתים ועיקר מצות הכלה להכניסה לחופה משום לא תוהו בראה וגו' עד כאן לשון הש"ך.


(ב) קודם: מפני שהחתן אוכל משלו ומאכיל לאחרים והאבל אינו אוכל עד שיאכילוהו אחרים. ש"ך.

סימן שסא[עריכה]

סעיף א[עריכה]


(א) ושנה: משמע תרוייהו בעינן אבל מלשון הריטב"א שהביא הב"י משמע דקרא או שנה קאמרינן. ש"ך.


(ב) לצאת: כ' הט"ז זה קאי אמאן דלא קרי ותני שא"צ לראות אם יש שם מתעסקי' ונראה דהדעה זאת חולקת על מ"ש רמ"א דעכשיו מן הסתם מבטלין ואם כן לפי דעת הרמ"א יש לבטל גם בזה מ"מ רב הלומד עם תלמידיו לא יבטל בשביל זה מן הסתם עכ"ל. וכתב האגודה מה שרגילין לבטל ת"ת כל זמן שיש מת בעיר הטעם פן יהיה צרכי המת נדחה כי כולם ילכו ללמוד ונ"ל בקהלות שעשו כתות ויש אנשים מיוחדי' המתעסקי' בו אז אדם הלומד לש"ש ואינו רגיל לטפל בהם יכול ללמוד ע"כ. וכתב הש"ך דמיירי שלא בשעת הוצאתו דיוכל ללמוד וא"צ להתעסק אפי' למאן דמתני רק בשעת הוצאתו צריך לבטל בשבילו כמ"ש ס"ב ודלא כהב"ח ע"ש.

סעיף ד[עריכה]


(ג) לעמוד: כ' הט"ז פי' מפני העוסקים עמו שהם גומלים חסדים אע"פ שאין המת ת"ח. ומכאן יש ללמוד דבכל דבר מצוה שאדם הולך ומתעסק בה יש לעמוד לפניו וכ"מ בש"ס פ"ק דקידושין בוא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה שהרי בעלי אומניות עומדים מפני מביאי בכורים וכו'. עכ"ל (וכן הוא בספר חסידים סימן תק"פ).

סימן שסב[עריכה]

סעיף א[עריכה]


(א) ממש: כלומר אע"פ שהארון קבור בקרקע מ"מ לא יהא הארון סתום מכל צד אלא יקבר המת בקרקע ממש ובלבוש ובפרישה תמהו על מה שנוהגין עכשיו לעשות לכהנים ארונות שלמים דהיינו שעושים למטה דף שהמת שוכב עליו ואומרים דעושים כן משום חשיבות הכהנים. דאדרבה הרי טוב יותר לשכב על העפר. ולפי מ"ש הדרישה דבזמנינו שנותנים חרסים על פיו ועיניו הוי במקום עפר ניחא. א"נ דאי אפשר לארונות שעושים עכשיו שלא יהיו נקובים בצדדים ובנקב סגי כמ"ש הטור והפוסקים עכ"ל הש"ך (ועי"ל לפי מנהגינו שמניחין כיס עפר תחת ראשו הוי כקבור בעפר אע"פ שהכיס מפסיק כיון שהוא מפשתן דק כנהוג אין זה הפסק ולאותן שנותנין מעפר א"י על פניו של מת ניחא טפי).

סעיף ב[עריכה]


(ב) למעלה: וכ' הלבוש ונוהגין לכסות הארון בדף ושלא להטיל שום עפר על גופו מפני שבזיון הוא לו.

סעיף ג[עריכה]


(ג) הכלל: כ' הש"ך נראה דדוקא אקטן קאי אבל בן גדול אף שמותר עם אביו וכן בת גדולה עם אמה מ"מ אסור לקברם עמהם (ומ"ש עם בן בנה הקטן ה"ה דמותר עם בת בנה או בתה אלא במאי דסיים פתח וחדא מינייהו נקט) פרישה.

סעיף ד[עריכה]


(ד) שיפנה: וכ' הב"ח דאפילו אם א"א לקבור במקום אחר ולכן צריך למחות בקהלות שהקוברים עושים כן שלא ישימו ע"ז אלא בדאיכא בבירור הפסקת ו' טפחים מיהו אם א"א לקברו בענין אחר ודאי שרי וכ"מ מתשו' רב האי גאון שהביא הטור ופשוט הוא עכ"ל הש"ך (עיין בתשו' ח"צ שאלה קמ"ט).

סעיף ה[עריכה]


(ה) וכשר: והט"ז גורס וכ"ש וכ' שכן הוא בס' ת"ה.

סימן שסג[עריכה]

סעיף א[עריכה]


(א) מפנין: הטעם שהבלבול קשה למתים מפני שמתייראים מיום הדין וזכר לדבר ישנתי אז ינוח לי ובשמואל הוא אומר למה הרגזתני להעלות וגו'. ט"ז וש"ך.


(ב) בא"י: שהוא כפרתו שעפר א"י מכפרת דכתיב וכפר אדמתו עמו. ש"ך.

סעיף ב[עריכה]


(ג) הבשר: שנאמר בשרו עליו יכאב כל זמן שבשרו עליו אינו נוח מן הדין. ט"ז (ועיין ש"י ח"ב סי' צ"ז).

סימן שסד[עריכה]

סעיף א[עריכה]


(א) חולקים: כתב מהרש"ל שהעולם נוהגים איסור לישב על הקבר ובהג"א כ' דאסור למכור מצבה שנשברה וגם אסור להשען על המצבה משום דאסור בהנאה ומטעם זה אסור לדרוך על הקברים. אך נושאי המטה שדורסין לפי שעה בהילוכן עם המטה משמע דאין איסור כשדורסין על הקברים. עכ"ל הט"ז.

סעיף ב[עריכה]


(ב) לפנותו: ולא חיישינן שמא מת מצוה הוא דמ"מ קלא אית ליה. ש"ך (והוא מפרק נגמר הדין).


(ג) בהנאה: שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ומיירי בקבר של בנין דאלו במחובר בלא"ה אין מחובר נאסר וכ"כ נ"י וקבר הידוע היינו שנקבר שם מדעת בעל השדה. ש"ך.


(ד) ואסור: דרבנן גזרו עליו טומאה עולמית כדי שלא יפנוהו.


(ה) והרמב"ם: כ' הש"ך דהכי פירושו קבר הנמצא דהיינו שלא היינו יודעים שהיה שם קבר מותר לפנותו דמסתמא נקבר שם שלא מדעת בעל השדה כיון שלא היה ידוע פנוהו מקומו טמא וכו' כלומר השדה שסביבותיו היכא דאיכא למיחש לקברים וקבר הידוע שאין שם אלא הוא לבדו אסור לפנותו פנוהו מקומו טהור וכו' כיון שידוע שאין שם קברים אחרים. ב"י עכ"ל.

סעיף ג[עריכה]


(ו) במקום שמצאו: וא"צ להוליכו לקברות וכתב מהרש"ל ומה שהאידנא אין נזהרים בזה הוא לפי שאין הארץ שלנו ואין לנו רשות לקבור בכל מקום ואף אם נקבר אותו לשם יש לחוש שהעובדי כוכבים יוציאו אותו כדי לפשוט בגדיו מעליו או משום זלזול ע"כ מוליכין אותו לבה"ק מיוחד עכ"ל.

סעיף ד[עריכה]


(ז) שנפל: במהרי"ל כתב דאם דם יצא ממנו אז אין לטהר אותו כי הדם יסתלק ממנו אך יקברוהו במלבושיו. וכתב הב"ח ונראה דהיינו דוקא כשמת במלבושיו אבל בנפלו ולא מת מיד אלא לאחר כמה ימים שכבר פשט מלבושיו וגם אין דם יוצא ממנו שכבר פסק ומת על מטתו מכח אותה נפילה אז ודאי מטהרין אותו ועושין לו תכריכין כשאר המתים על מטתן. ובזה יש חילוק בין נפל מן הגג להרוג דאלו בהרוג ביד עובד כוכבים אע"פ שבשעה שמצאוהו כבר פסק הדם קוברים אותו כאשר נמצא כדי להעלות חימה ולנקום נקם וזה לא שייך בנפל מן הגג. וכן יולדת שמתה ודם יוצא ממנה אין לטהרה אלא קוברים אותה בלבושיה אבל אם לא מתה רק אחר כמה ימים ושבועות וכבר פסק הדם נוהגים עמה כמו בשאר מתים לטהרה ולעשות לה תכריכין. שוב מצאתי הטעם גבי הרוג דהרי כבר יצאו כל הדמים ממנו והם מובלעים בבגדיו וחיישינן שמא נבלע בתוכן רביעית דם שהנפש יוצאת בו ע"כ יקברוהו כמו שמצאוהו ולא יחלצו אפי' מנעליו דשמא דם יציאת הנפש הוא בתוך המנעלים וע"כ נוהגים בהרוג לחפור במרא וחצינא בקרקע במקום שנמצא שם ההרוג וכן כל דמו שיצא ממנו במקום קרוב לו וקוברין העפר שנבלע בו דמו עם ההרוג דשמא באותו הדם יש דם הנפש. ומזה הטעם ג"כ במי שנפל מן הגג או נפל עליו הבית ומת ונעשה בגופו פצעים וחבורות ויוצא מהם דם וה"ה ביולדת דרובם אינן מתים אלא מחמת שנעשה באברים הפנימיים שלה פצעים כשכורעת לילד ונבלע דם בכתונת שעל גופה ובשאר בגדים שעליה והדמים שיצאו עם יציאת הנפש נבלעו ג"כ בתוכן משא"כ כשאין שם פצעים ולא יצא מהם דם כלל אין קוברין אותם בבגדיהם אלא בתכריכים כשאר מתים ומטהרין אותם. ולפ"ז מי שמת בדרך בקור גדול נראה דפושטין מלבושיו ומטהרין ומלבישין אותו תכריכים כיון שאין בו פצעים ולא יצא ממנו דם וכן מי שנטבע במים בבגדיו פושטין בגדיו ומטהרין אותו וגם חכריכים מלבישין אותו וכמ"ש בסוף ס' מהרי"ל ע"כ ואני ראיתי בהרבה קהלות נוהגין לטהר כל יולדת ולהלבישה תכריכים ואחר כך מלבישין בגדיה למעלה מהתכריכין ולמעלה מהם הסדין. עכ"ל הש"ך.

סעיף ה[עריכה]


(ח) מותר: שהרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ולאו כל כמיניה לאסור של רבים. ש"ך.

סעיף ו[עריכה]


(ט) התבן וכו': דגנאי הוא למת לעשות לו כן. ש"ך.

סימן שסה[עריכה]

סעיף ב[עריכה]


(א) מרחיקין: כתב הלבוש הטעם שלא יפגעו בו תמיד ויתעצבו ולא דק שהטעם הוא מפני שריחה רע. וכן משמע בש"ס דב"ב פ' לא יחפור. וכן פירש"י ושאר מפרשים וכ"כ הרמב"ם והמחבר בחושן משפט סי' קנ"ה סכ"ב עכ"ל הש"ך (ואפשר לומר דגם בעל הלבוש ס"ל האי טעמא משום דריח רע שהרי כתבו בלבוש עיר שושן גבי נזקי שכנים סי' קנ"ה אלא הא קמ"ל דאפי' היכא דלא שייך האי טעמא דריח רע כגון שחפרו וקברו אותו בקרקע עמוק עמוק שאין ריח רע יוצא ממנו או באופן אחר דלא שייך בו טעם הנ"ל מ"מ תיקנו שירחיק חמשים אמה כדי שלא יראו תמיד ויתעצבו ואולי עי"כ יעורר עצמו לעשות אבל ובכיה יותר מזמן שקבעו חז"ל ויענש כמ"ש חז"ל ע"כ הוא בכלל תקנות חז"ל שלא יתאבל יותר מדאי. וכתב בה"י אבל במדינתנו לא שייך דין זה בקצת מקומות הקברות באמצע העיר ובקצת מקומות הוא רחוק הרבה מהעיר לפי השתדלות מן השרים).

סימן שסו[עריכה]

סעיף א[עריכה]


(א) המשפחה: שגנאי הוא להם שבני המשפחה לא יהיו קבורים במקום אחד כמנהגם. ש"ך (ואע"ג דמי שצוה שלא יספידוהו שומעין לו שאני התם דאמר כן בשעת מיתה אבל הכא זוזי אנסוהו. א"נ התם לדידיה לחוד אבל הכא מקום הספדו יורשיו ובני ביתו נספדים שם ואיכא פגם שלהן ועי' בתוס' פרק יש בכור דף נ"ב ד"ה באין בני משפחה).

סימן שסז[עריכה]

סעיף ד[עריכה]


(א) מכוסים: כתב מהרש"ל והעולם נוהגין היתר בטלית קטן וכ"כ הב"ח וסיים הטעם כיון שהציצית מכוסים וכתב עוד דה"ה לקדיש צריך להרחיק ד"א עכ"ל הש"ך.

סימן שסח[עריכה]

סעיף א[עריכה]


(א) חשבונות: אפילו הם של רבים. ש"ך.

סעיף ב[עריכה]


(ב) ללקט: כ' הב"ח מה שנוהגין הגבאים ללקוט הפירות למוכרם והדמים לצדקה ומקצתם נותנים לעובד כוכבים שומר בית הקברות וגם עושה לו העובד כוכבים גן בבה"ק צריך ליזהר שלא יהא אילן נטוע ולא הגן זרוע אלא במקום שאין שם ספק קבר עכ"ל.

סעיף ג[עריכה]


(ג) נמדד: כתב הטור פי' שאין מודדין אותו כמה מתים נקברים במקצתם שיתנו אותה מדה למתים אחרים כנגדו ולא נמכר משום פגם משפחה ולא נחלק בין היורשין אלא כולם נקברים שורות שורות לעצמן והכל משום כבודן של מתים ובה"ק חדש שאין נקבר בו אלא א' לא חששו לכבודו עכ"ל.

סימן שסט[עריכה]

סעיף א[עריכה]


(א) במת: אפי' נפל כדאיתא בפ' בתרא דאהלות שמא קברו בו נפלים. ט"ז (אבל טומאת נבילות ושרצים אין הכהן מוזהר מליגע בהן) (בה"י).


(ב) לגולל: הוא אבן שנותנים על הקבר לציון. ודופק היינו שלפעמים סומכין האבן באבנים קטנים טור (ורש"י פי' גולל זה כיסוי הארון ודופק הוא דופן של צדדים. כתובות דף ד').

(ג) המיסך:


(אע"פ שאין כאן אלא ספק טומאה הכהן מוזהר עליו) ומוכח מכאן דאילן המיסך על המת דיוכל לעמוד תחת ענפיו שאינם מאהילין על המת דהרי כאן לא נאסר לעמוד תחת האילן אלא מטעם דאינו ידוע תחת איזה: פרישה.

סימן שע[עריכה]

סעיף א[עריכה]


(א) ורוב: ומשמע בש"ס דחולין דבזקן אפי' בלא רוב בשר מטמא באהל וכ"כ מהרש"ל פ"ק דחולין. ומשמעותו התם דאם נעשה גיסטרא שנחתך לרחבו בצואר כולה או בשדרה עד חללה או שנחלק לשנים מטמא באהל עכ"ל הש"ך.


(ב) להחמיר: והב"ח כתב דמדינא צריך ליזהר ואין כאן מקום לפסוק לקולא ע"ש מיהו נראה דאין צריך להקיצו ולהגיד לו כשיש גוסס כמה שצריכים לעשות כשיש מת כמו שכתב בסימן שע"ב וכן אם הגידו לו והוא ערום מותר להמתין עד שילביש עצמו ואח"כ יצא עכ"ל הש"ך.

סימן שעא[עריכה]

סעיף א[עריכה]


(א) ליכנס: כתב הרוקח אשת כהן המעוברת מותרת ליכנס באוהל המת דספק ספיקא הוא שמא נפל או שמא נקבה היא.


(ב) בנקב: כתב הט"ז דהיינו אם הוא במקום א' אבל אם אינו במקום א' אלא ע"י צירוף יש טפח כגון מה שקורין גיגאטי"ר שעשוי ע"י סירוג אין מביא את הטומאה והוא משנה פי"ג דאהלות הסירוגות ב"ה אומרים עד שיהא כמלא מקדח במקום א' ומבואר שם דבין להביא את הטומאה בין להוציא עכ"ל.


(ג) סמיכה: כ' הט"ז דהתוספות כתבו הטעם דכל שצריך סמיכה מקרי סתימת עראי ופשוט הוא לכ"ע כל שמושיב באותו חלון עצים ואבנים כ"כ הרבה עד שכותלי החלון מחזיקים אותם זה ודאי מהני וחוצץ דאין זה בכלל סמיכה כלל. ומעשה שהיה בטומאה שהיתה בבית סמוך לבהכ"נ באופן שהיתה נכנסת דרך חלון בהכ"נ של נשים וצוה מורה א' לסתום החלון באותו פרוכת קטן שתלוי שם בקרסי ברזל תמיד שהוא לצניעות הנשים וכו' ואמרתי שטעה המורה דבהדיא אמרינן במתני' דסדין שאינו עשוי כאהלים אינו חוצץ ועוד דמחמת דטבעות של ברזל הם עומדים וכלים אינם חוצצין ע"ש שמאריך בכמה ראיות לסתור דברי המורה הנ"ל (ובלקט הקמח כתב שמעשה כזה אירע בעה"ק בבהכ"נ הגדולה בשבת קודש והורו גאוני ההוראה לסתום החלון שהיה טפח על טפח בצמר חדא משום דהוי ראוי לשכיבה ולית ביה משום מוקצה ומשום בנין ותוספת בנין מותר וברשת של עץ ג"כ התירו לסתום הן מפני כבוד הצבור שלא יתפללו במקום שהטומאה נכנסת דרך החלון ואין ראוי להניחם בלא ברכת כהנים באהבה עכ"ל) וכתב עוד דלא מועיל חציצת דלת או חלון כל שאינו יכול לעמוד בלא צירים של ברזל או שאר דבר של ברזל אע"פ שהם לצורך קרקע וזה מועיל שלא יקבלו טומאה מ"מ אינם חוצצים (ובנה"כ השיג עליו בכל זה ופסק דשפיר חוצץ ע"ש באורך) עוד כתב הט"ז ונראה דאם יש סתימה בחלון של ברזל שהוא עשוי כמו סבכה שקורין בלשון אשכנז גיגאטי"ר והוא של ברזל אינו מועיל כיון שהוא מקבל טומאה ואינו עשוי כעין אוהל (וכתב נה"כ דצ"ל שהגיגאטי"ר אינו קבוע בכותל דאל"כ אינו מקבל טומאה וחוצץ ועיין שם).

סעיף ב[עריכה]


(ד) והעליה: הטעם כתב הש"ך משום דטומאה בוקעת ועולה כיון שהיא מונחת תחת הארובה ואין הטומאה מתפשטת לצדדי הבית הואיל שיש מקום לטומאה לעלות לארובה שכנגדה ואינה חוזרת ויורדת לבית כיון שאין בארובה טפח שאם היה בה טפח הוה ליה חשבינן בית ועליה כמו חדר א' וכתב הט"ז וא"ל שיהיה פתח הבית ההוא טמאה משום שסוף הטומאה לצאת דרך אותו הפחח כמ"ש בס"ד דכאן שאין שם רק כזית מן המת ואין עליו אהל הוה כמונח ברה"ר ואינו מטמא כלל בבית ומזה למדנו שאם יש מת בבית ומונח בחדר שאין עליו אהל אין לכהן להיות בכל הבית הן מטעם שהטומאה חוזרת ויורדת והן מטעם שסוף הטומאה לצאת דרך הפתח דלא הקילו כאן אלא אם אין פתוח רק פחות מטפח עכ"ל.

סעיף ג[עריכה]


(ה) פתוחים: היינו כששני החדרים כל א' מהם פתחו פתוח לבית בפ"ע ושניהם הם לפנים מן הבית. ש"ך.


(ו) טמא: דסוף הטומאה לצאת ורואה אני כאלו שני חצאי הזיתים מונחים בבית ואין הטומאה נכנסת בחדרים כיון שדלתותיהם נעולות אבל כשנפתחו חזרה הטומאה מן הבית לחדרים. ש"ך.

סעיף ד[עריכה]


(ז) מחמירין: כ' הש"ך אמנם אין להחמיר בבית של צדוק הדין דאדרבה אותו הפתח בא לטמא את האוהל פסקי מהרא"י וכ' בס' מעדני מלך שטעם זה יספיק אם אין בו אלא פתח א' שבו מכניסין ומוציאין את המת אבל אם יש בו ב' פתחים שבפתח הא' מכניסין ובהשני מוציאין כמו שיש בבית צדוק הדין שבק"ק פראג יש להחמיר שאין לכהנים ליכנס באותו הפתח שמוציאין ממנו המת עכ"ל והט"ז כ' דהעיקר תלוי בפתח הבית שהמת בתוכו דסוף הטומאה לצאת דרך שם ע"כ מטמא אף שהוא נעול אבל בבתים אחרים מה מעלה יש בנעילתם וצ"ל דמ"ש המחבר אם כל פתחי הבתים נעולים הוא לאו דוקא עכ"ל (ובת' ח"צ סי' ק"ג חולק ע"ז ואחר שהביא ראיות לדבריו כ' וז"ל הדבר ברור דבבית צדוק הדין אין לחוש כלל אם יכנסו בו הכהנים אף שיש מת בעיר יכולים הכהנים להקדים ולכנוס בו בין שיש לו פתח א' ובין שיש לו ב' פתחים וע"ש עוד בזה).


(ח) פתח: שיש בו ד' על ד' כן הוא בלבוש.


(ט) הזיזין: פירש הט"ז דהיינו אותו החדר שהמת בתוכו נפתח גם כן לצד הזיזין באופן שנפתח אותו הבית משני צדדיו.


(י) לבית: פי' לבית שפתחו פתוח לצד הזיזין. ט"ז.


[[#יא) פתוחים. כתב הש"ך אבל אם הם סתומים טהורים ולפ"ז אף כשהטומאה באה באיזה בית אם דעת הכהנים לסגור פתח בתיהן וחלונותיהן ולא לצאת מהן עד אחר הוצאת המת א"צ לצאת מבתיהן ולפ"ז כהן שהוא בבית או חדר שהטומאה נוגע אליו והוא נעול בדלת וחלונות ונודע לו שהגיע הטומאה אליו אסור לצאת מן החדר עד אחר הוצאת המת שהרי כל זמן שלא נפתח החדר לא נכנסת הטומאה לתוכו וכשיפתח תכנס הטומאה לתוכו ובדרישה כתב וז"ל וגדולה מזאת עשיתי במת עמי ביום השבת וצויתי להוציאו ולהניחו במרתף שתחת הבית ופתח המרתף לצד חוץ ולא היה גג ע"ג [פתח] המרתף והכהנים נשארו בבית אלא שיש להקשות ע"ז בהנחת מת במרתף ודלת המרתף סגור הא בעינן שיהיה ביציאת הקבר פתוח טפח וכמ"ש בסי' שע"ב וה"נ אף שבמרתף יש חלל גדול סביב המת מ"מ אם אין בהפתח פותח טפח אינם רשאים הכהנים להיות ע"ג המרתף כל זמן שהוא סגור מיהו אם הדלת שבמרתף עשויה כמו שקורין בל"א גיגאטי"ר אף שאין בחור א' טפח מכל מקום כיון שיש בהצטרפות החורין יחד פתוח כמה טפחים יש צד להקל שהוא בכלל יציאתה פותח טפח (ועיין ש"א שאלה צ"ג ושבות יעקב שאלה פ"ה) והט"ז חולק עליו מטעם שמבואר לעיל שמוכח מהמשנה דאהלות להדיא שאין נקבי הגיגאטי"ר מצטרפין לטפח גם מ"ש להתיר להכהנים לסגור פתחיהן וחלונות זהו דבר הנמנע דהא סגירת הפתח הוא ע"י מפתח גם ע"י צירים של ברזל וזה אינו חוצץ כמ"ש לעיל בראיה ברורה ומעולם לא שמענו לנהוג בהיתר זה לכהנים וכמה הקילו רבותינו להיות חס על הכהן שלא להגיד לו עד שילביש עצמו ולא נהגו בהיתר זה אלא ודאי דליתא עכ"ל (ובנה"כ השיג עליו וכתב דהוא נמשך לשיטתו דלעיל ריש הסי' וכבר כתבתי דליתא ואדרבה מהרמב"ם משמע דחוצץ גם י"ל דהדרישה מיירי היכא דהדלת יכולה לעמוד בלא סמיכה כמו שעושים ברוב בתים גם יש לתמוה עליו ועל הדרישה היאך סתמו וכתבו דחור שבדלת שיעורו פותח טפח והא דבר זה יש פלוגתא דר"ע ור"ט באהלות פי"ד ור"ע ס"ל דשיעורו מלא אגרוף וקי"ל הלכה כר"ע מחבירו וכ"פ הרמב"ם להדיא ובע"כ צ"ל לדבריהם דהיינו דוקא בסתם חור שנעשה בתחלה ע"י אומן אבל בחור שעשוי להוציא ולהביא דהוי כעשוי לתשמיש מודה ר"ע לר"ט אלא דא"כ ה"ל לפרושי דמיירי בכה"ג. וגם הרמב"ם לא חילק בדבר משמע דס"ל דבכל גוני שיעורו כאגרוף וצ"ע עכ"ל) וכ' מהרש"ל דבמקום שיש עירוב ועשו קורות שיש בהם היקף טפח ממבוי למבוי וראשי הקורות נכנסין תחת הגגין שמכאן ומכאן והטומאה נכנסת תחתיהם הקורה מביאה הטומאה מגג לגג ומתפשטת בכל הבתים מכאן ומכאן א"כ כשיש מת באחד מן הבתים אין כהן רשאי להיות בשום בית מן הבתים שבמבואות המחוברות ע"י קורה של העירוב (וכתב הב"ח שהקורה צריך להיות עגולה כדי שיהיה רחבה טפח_בהט|(יא) פתוחים. כתב הש"ך אבל אם הם סתומים טהורים ולפ"ז אף כשהטומאה באה באיזה בית אם דעת הכהנים לסגור פתח בתיהן וחלונותיהן ולא לצאת מהן עד אחר הוצאת המת א"צ לצאת מבתיהן ולפ"ז כהן שהוא בבית או חדר שהטומאה נוגע אליו והוא נעול בדלת וחלונות ונודע לו שהגיע הטומאה אליו אסור לצאת מן החדר עד אחר הוצאת המת שהרי כל זמן שלא נפתח החדר לא נכנסת הטומאה לתוכו וכשיפתח תכנס הטומאה לתוכו ובדרישה כתב וז"ל וגדולה מזאת עשיתי במת עמי ביום השבת וצויתי להוציאו ולהניחו במרתף שתחת הבית ופתח המרתף לצד חוץ ולא היה גג ע"ג [פתח] המרתף והכהנים נשארו בבית אלא שיש להקשות ע"ז בהנחת מת במרתף ודלת המרתף סגור הא בעינן שיהיה ביציאת הקבר פתוח טפח וכמ"ש בסי' שע"ב וה"נ אף שבמרתף יש חלל גדול סביב המת מ"מ אם אין בהפתח פותח טפח אינם רשאים הכהנים להיות ע"ג המרתף כל זמן שהוא סגור מיהו אם הדלת שבמרתף עשויה כמו שקורין בל"א גיגאטי"ר אף שאין בחור א' טפח מכל מקום כיון שיש בהצטרפות החורין יחד פתוח כמה טפחים יש צד להקל שהוא בכלל יציאתה פותח טפח (ועיין ש"א שאלה צ"ג ושבות יעקב שאלה פ"ה) והט"ז חולק עליו מטעם שמבואר לעיל שמוכח מהמשנה דאהלות להדיא שאין נקבי הגיגאטי"ר מצטרפין לטפח גם מ"ש להתיר להכהנים לסגור פתחיהן וחלונות זהו דבר הנמנע דהא סגירת הפתח הוא ע"י מפתח גם ע"י צירים של ברזל וזה אינו חוצץ כמ"ש לעיל בראיה ברורה ומעולם לא שמענו לנהוג בהיתר זה לכהנים וכמה הקילו רבותינו להיות חס על הכהן שלא להגיד לו עד שילביש עצמו ולא נהגו בהיתר זה אלא ודאי דליתא עכ"ל (ובנה"כ השיג עליו וכתב דהוא נמשך לשיטתו דלעיל ריש הסי' וכבר כתבתי דליתא ואדרבה מהרמב"ם משמע דחוצץ גם י"ל דהדרישה מיירי היכא דהדלת יכולה לעמוד בלא סמיכה כמו שעושים ברוב בתים גם יש לתמוה עליו ועל הדרישה היאך סתמו וכתבו דחור שבדלת שיעורו פותח טפח והא דבר זה יש פלוגתא דר"ע ור"ט באהלות פי"ד ור"ע ס"ל דשיעורו מלא אגרוף וקי"ל הלכה כר"ע מחבירו וכ"פ הרמב"ם להדיא ובע"כ צ"ל לדבריהם דהיינו דוקא בסתם חור שנעשה בתחלה ע"י אומן אבל בחור שעשוי להוציא ולהביא דהוי כעשוי לתשמיש מודה ר"ע לר"ט אלא דא"כ ה"ל לפרושי דמיירי בכה"ג. וגם הרמב"ם לא חילק בדבר משמע דס"ל דבכל גוני שיעורו כאגרוף וצ"ע עכ"ל) וכ' מהרש"ל דבמקום שיש עירוב ועשו קורות שיש בהם היקף טפח ממבוי למבוי וראשי הקורות נכנסין תחת הגגין שמכאן ומכאן והטומאה נכנסת תחתיהם הקורה מביאה הטומאה מגג לגג ומתפשטת בכל הבתים מכאן ומכאן א"כ כשיש מת באחד מן הבתים אין כהן רשאי להיות בשום בית מן הבתים שבמבואות המחוברות ע"י קורה של העירוב (וכתב הב"ח שהקורה צריך להיות עגולה כדי שיהיה רחבה טפח)]] וזוכרני כשהיינו לומדים בבית מורי ר"מ ז"ל והיה פתח פתוח מחצר הרב לחצר בהכ"נ ומשקוף הפתח היה מגיע מצד א' תחת תקרת הבית שהיה בו מת ואסר מורי לכהנים לצאת ולבוא דרך אותו הפתח כל זמן שהמת בבית וכ' הדרישה ושמעתי דהיינו דוקא במחיצה שיש עליה גג קטן או מחיצה שמשקוף עליה רוחב טפח וכו' אבל מחיצה מושכת מבית לבית ואין גג עליה וגם אין פתח פתוח בתוך המחיצה אפילו אם הקורה המונח עליה בעובי טפח וגם גגות הבתים משני צדדי המחיצה בקצה שלהם מאהילים עליהם מ"מ אינו מביא הטומאה כיון דבאמצעית המחיצה אין עליה גג ולא תקרה כיון שאין שם פתח נקרא כסתום באמצע ואין בו כח להוליך הטומאה וכתב הט"ז דמשמע מדבריו באם יש מחיצה פנויה בלא גג עליה ויש פתח באמצעיתה מביאה את הטומאה מבית לבית כיון שבראש המחיצה יש שם אהל מן הגג של בית הטמא אע"פ שאין הפתח מגיע עד אותו החלק שהוא תחת הגג ותמיהני מאד על הדבר הזה כיון שיש הפסק בחלק המחיצה מי יכניס הטומאה מן תחת הגג להפתח שבאמצע והלא אפי' ביש הפסק בפחות משלשה לא אמרינן לבוד להחמיר: וע"כ לא אסר מהרש"ל אלא שהתקרה היתה מונחת בלא מחיצה תחתיה מן תחת הגג של בית הטמא לתחת הגג של בית אחר נמצא שהיה חלל תחת התקרה בלי הפסק מחיצה סתומה משא"כ כאן שיש הפסק במחיצה הבנויה על הארץ ואין בליטה טפח סמוך לחלק שתחת הגג השני ודאי אין כאן הבאת טומאה כלל מידי דהוה אשני בתים סמוכים ואין גג בולט למעלה מהם דאין נכנסת הטומאה מבית לבית אע"פ ששניהם פתוחים דהא גגין בולטין בעינן ונראה דאין לחוש לטומאה כשיש מחיצה בנויה אע"פ שיש פתח באמצעה לא בתוך המחיצה כולה אא"כ יש עליה ג"כ גג קטן או בליטה טפח מן אותו צד שנכנס תחת בית הטמא לחלק המגיע תחת גג השני. והש"ך כ' ונראה דצריך שיהא הגג אוהל טפח מתחלה עד סוף אבל כל שיש ביניהם הפסק בחומה גבוה אף שהיא עבה כמה טפחים כיון שאין אהל טפח שוב אין לטומאה מקום לילך וכן הסכימו רבים וגדולים וכן המנהג פשוט עכ"ל.


(יב) חבוט: וכ' הב"ח נ"ל דאפי' היה גג העליון הרבה למעלה מג"ט כיון שיש בגגו טפח אמרי' חביט רמי וע"ש.


(יג) לכוף: ונראה דאם הוא נפל דליכא משום כבוד כופין אותו להוציאו ממקומו כדי שיכנסו הכהנים לביתם כ"כ הב"ח ואין כן דעת הט"ז אלא שאם הכהן רוצה לשלוח שם להוציא הנפל אל מקום אחר אין אבי הנפל יכול לעכב כיון שהוא ניזוק וזה לא חסר כלל עכ"ל (ובנה"כ מסכים לדעת הב"ח ע"ש).

סעיף ה[עריכה]


(יד) לקרב: וכ' הדרישה מכאן מוכח דאפי' תוך ד' אמות של מת המונח לפנינו אסור לקרב בהן משום דתופס ד"א או משום גזרה שמא יגע במת עצמו ולא כמו ששמעתי דמקילין לכהן הדורש לעמוד עליו אפי' תוך ד"א של מת עכ"ל והש"ך כתב דנראה דטעם המקילין הוא דיש חילוק בין שהמת מונח בבית אז אסור לכהן לקרב למקום קביעתו שהוא תופס ד"א אבל במונח על המטה שמוציאין אותו (וכ"ש כשנושאין על המטה) ובעת צדוק הדין מעמידין אותו אינו תופס דאין זה מיקרי קביעות וכן מחלק הרוקח עכ"ל.

סעיף ו[עריכה]


(טו) ליכנס: אפי' חוץ לד"א של מת כיון שא"א שלא יסיט הטומאה אבל אם היא גדולה שאינה מתנדנדת כשדורכין בה מותר חוץ לד' אמות של מת עכ"ל הש"ך.

סימן שעב[עריכה]

סעיף א[עריכה]


(א) לעבור: אבל לא על הקברות אפי' לדבר מצוה משום דהאידנא כולם סתומים ויש בהקברים חלל הרבה ע"כ הטומאה בוקעת ועולה עד לרקיע ואפי' נגד צד הריקן שבו משא"כ אי הוה סתום ואין בו חלל טפח אינו מטמא אלא כנגד הטומאה ממש ולא נגד צד הריקן שבו עכ"ל הט"ז.


(ב) ודוקא: כתב הש"ך נראה דדוקא נקט באהל המת אבל אם בבתים הסמוכים לבית שהמת בתוכו אף על פי שהם ג"כ טמאים כדלעיל סי' שע"א ס"ד מ"מ י"ל דאינו אלא טומאה דרבנן כדאיתא בטור בסימן זה ובפוסקים ועב"י דדבר תורה אהל שיש בו חלל פותח טפח טהור ע"ש ודוק. וכשהבית שהמת בתוכו סתום מכל צד נמי ליכא בבתים הסמוכים טומאה אלא מדרבנן מפני שסוף הטומאה לצאת ואם כן בבתים הסמוכים בכל ענין ילביש עצמו תחלה עכ"ל.


(ג) להקיצו: כתב הש"ך ולפי מ"ש בסמוך דהיכא דאינו עם המת באהל עצמו רק בבית הסמוך לו ליכא אלא איסורא דרבנן א"צ להקיצו. ואפשר לזה דקדק הרב וכתב ומת עמו באהל וכו' וע"ל סי' שע"ג עכ"ל.

סעיף ב[עריכה]


(ד) מקילין: כתב הש"ך אבל במגע ומשא י"א דאפילו המקילים אוסרים וכן נראה דעת הב"י ע"ש עכ"ל.

סימן שעג[עריכה]

סעיף א[עריכה]


(א) בידים: וכתב באגודה נ"ל דתינוקות הישנים באהל המת אין מחוייבים להקיצם ולהוציאם אך מפני החינוך טוב הוא עכ"ל (אבל א"צ להוציא את הקטן שאינו בר דעת הצריך לאמו. בה"י סי' שע"א).

סעיף ב[עריכה]


(ב) חלל: כ' הב"ח דוקא חלל דאורייתא אבל של דבריהם כגון שנולד מחלוצה אסור לטמא ואם נולד מספק חלוצה הוי כהן גמור לכל דבר ויתבאר באבן העזר סי' ז' עיין שם.

סעיף ד[עריכה]


(ג) גרושה: פירוש אפילו יש לו בנים ממנה. מרדכי וכ"כ האחרונים. ש"ך.


(ד) מיטמאה: כלומר אינה מחויבת לטמא לו אבל הרשות בידה לטמא. ש"ך.

(וכ"כ בטור ובש"ע אה"ע סי' נ"ה וז"ל רש"י בפ' ד' אחין דף כ"ט ולא מיטמאה א"צ להתעסק בו ולאו דוקא נקט ולא מיטמאה דהא בנות אהרן לא הוזהרו על הטומאה אלא איידי דנקט ולא אוננת דאיצטריך ליה נקט ולא מיטמאה דבעי למיתני תרתי בדידה ובדידיה כך שמעתי ולי נראה ולא מיטמאה כגון ברגל שישראלים מוזהרים על הטומאה מונבלתם לא תגעו עכ"ל. נמצא לפי' שני שברש"י אסור לה לטמא לו ברגל משום דהיא ג"כ מוזהרת לטהר עצמה ברגל ומהתימא מהפוסקים ראשונים ואחרונים שהשמיטו את זה בגוף הדין שחייב לטהר את עצמו ברגל דהא אף לפי' הראשון לענין טהרת הרגל מודו דכ"ע חייבים לטהר עצמם עכ"ל בה"י והנה מ"ש שכל הפוסקים לא הביאו דין זה דחייב לטהר כו' לאו דוקא כל הפוסקים שהרי הרמב"ם הביאו בפט"ז מטומאת אוכלין והסמ"ג בעשין רמ"ו. וכן הפוסקים המדברים בדינין שאינן נהוגין עכשיו מביאים ג"כ דין זה. משא"כ הרא"ש והטור ושאר פוסקים שאינן מביאין אלא דינין הנהוגין אין מביאין דין זה. כי עיקר הדין לטהר ברגל קאי על זמן הבית שהיו צריכין להיות טהורים לאכול בקדשים כמ"ש רש"י ורמב"ם. אבל בזמה"ז אין נפקותא בזה בין הרגל לכולי שתא שהרי טמאי מתים אנן ואין לנו אפר פרה ומה גם גזרו טומאה על ארץ העמים ומה טהרה שייך ביה. ואף שאיזה פוסקים כתבו שגם בזמה"ז חייב אדם לטהר עצמו ברגל לאו מטומאת מת ושרץ קאמרי אלא מטומאה היוצא מגופו של אדם וכדומה. וגם מרמזת הטהרה על טהרת הנפש. כי ע"י טהרת הגוף מעורר ומזכך טהרת הנפש כדאיתא בכמה מקומות בראשית חכמה ובשל"ה וזה ברור. וע"כ תפסו הפוסקים פי' ראשון שברש"י דהיא לא מיטמאה לאו דוקא אלא שאינה מחייבת להתעסק בעניני קבורה אבל בנשואין הן כהן וכ"ש ישראל והן אשה כולם שוין לענין זה ליטמא ולהתעסק בשבעה מתים דידהו הן ברגל והן בשאר ימות השנה דמ"ש ואם לא רצו כופין אותן ועי' בשו"ת יד אליהו סימן ס"ח):


(ה) נתחללה: כגון אחר שנולד כהן זה ממנה נשאת לכהן כשהיתה גרושה. ש"ך.


(ו) חדשיו: לאפוקי ספק נפל דאין מטמאין לו וה"ה לאחיו ולאחותו הקטנים שהם ספק נפלים אינו מטמא להם. ש"ך.


(ז) שנתגרשה: היינו מן האירוסין וק"ל.

סעיף ו[עריכה]


(ח) הגולל: כתב הש"ך בסי' שע"ה כתב הטור שיש פלוגתא בין רש"י ור"ת מהו הגולל והב"ח כ' דנקטינן כרש"י שפירש דהוא כסוי הארון וכתב הרמב"ן דלרש"י כשנותנין אותו בבית בארון וסותמין הכסוי במסמרים ע"ד ליתן הארון בקבר הוי סתימה והוא תמה עליו דהיאך אפשר לומר שאם סתמו ארונו בבית שלא יטמא בנו עליו כו' ולי נראה דמה שפירש"י בכל מקום גולל היינו כסוי הארון אין ר"ל אפילו סתמו בבית אלא ר"ל משיסתם כסוי הארון בקבר תדע דבפ' שואל אמרי' כל שאומרים בפני המת יודע עד שיסתם הגולל דכתיב וישוב העפר אל הארץ כשהיה ופירש"י גופו קרי עפר ומששב אל הארץ כאשר היה מיד והרוח תשוב שאין בו עוד רוח ע"כ ולפ"ז אפילו נסתם הארון במסמרים בבית גם לרש"י בנו מיטמא עליו עד שיסתם בקבר עכ"ל.

סעיף ז[עריכה]


(ט) ודוקא: והב"ח פסק דאף בהליכה אסור להוסיף טומאה כיון שאפשר לו לקברו בסוף בה"ק וכ"כ הלבוש דנכון להחמיר כסברא זו והמ"מ מיקל בדבר עכ"ל הש"ך.

סימן שעד[עריכה]

סעיף ב[עריכה]


(א) ליטמא: כלומר דאע"ג דאינו מטמא עליו אלא כשמצאו ראשו ורובו היינו לטמאות לכתחלה אבל אם כבר קברו חוץ מאבר א' חוזר לטמאות על אותו אבר ובזה חמור מקרובים שאינו מטמא להם אא"כ הם שלמים כמ"ש בסוף סימן שע"ג עכ"ל הש"ך.

סעיף ג[עריכה]


(ב) צרכו: כתב מהרש"ל לעולם הוא מת מצוה עד שיהיו שם נושאי המטה וקובריה עכ"ל.


(ג) רובא: כתב הש"ך דר"ל דאזלינן בתר עוברים ושבים המצויים שם או בתר רוב עיירות ולא אזלינן בתר העיר הקרובה אפילו בקורבה דמוכח דכל דפריש מרובא פריש אם לא שנוכל לומר כל קבוע וכו' כגון שידוע שהיו כאן ט' עובדי כוכבים וחד ישראל ונהרג אחד מהן במקומו לא אזלינן בתר רוב עובדי כוכבים אלא הוי כמחצה ע"מ. וכתב הלבוש ולחומרא ואין הכהן מטמא מספק כדלעיל סי' שע"ג ס"ח עכ"ל.

סעיף ו[עריכה]


(ד) המתמיהים: כתב הש"ך ואע"ג דמי שרוצה להחמיר ולהתאבל על מי שאינו צריך הרשות בידו וכמ"ש הרב בסוף הג"ה היינו דוקא כשמתאבל לגמרי כדין אבילות אבל כשאינו מתאבל אלא לפניו הוי כלועג לאבל עכ"ל (ולי נראה הא דאמר אין מוחין בידו היינו מי שעושה זה מצד עצמו שיודע שאינו חייב בדבר אלא שעושים מקצת אבילות לכבוד המת מצד שהיה אוהבו או קרובו או מצד מע"ט שהיה בו או משארי טעמים שזו היתר גמור כמו שמביא בד"מ תשובת הרא"ש כלל כ"ז סי' ט' וז"ל וששאלתם אם הרשות בידם ללבוש שחורים על חמיו שנפטר או על אוהבו י"ב חודש. על חמיו פשיטא דרשות בידו כו' ועל אוהבו נמי אם רוצה להצטער עליו בלבישת שחורים או בשביל כבודו הרשות בידו. וכן מצינו בדוד שקבל הבראה על אבנר עכ"ל. ומ"ש שאינו אלא מן המתמיהים היינו מי שרוצה לעשות זה מצד החיוב לנהוג אבלות כמו האבלים ורוצה לדחוק עצמו בקורבה כמו האבלים ממש וזה נקרא כמו לועג לאבל. ובאה"ע סי' קמ"ה ס"ט בהג"ה אשה שנתגרשה על תנאי ומת הבעל אינה צריכה להתאבל עליו אבל אין איסור אם רצונה להחמיר על עצמה לבכות עליו ולצאת אחר מטתו עכ"ל ופי' בה"י דלא חיישינן שמא יוציאו לעז על הגט ויאמרו שאינו גט אעפ"כ אין איסור בדבר הרי שאומר בלשון שרצונה להחמיר באיזה דבר שמותר).


(ה) לעדות: עי' בחושן משפט סי' ל"ג איזהו פסולין לעדות ומ"מ נראה דדוקא פסולי עדות מחמת קורבה דשאר אבל לא מחמת קורבה דקדושין כדלקמן בסעיף שאח"ז עכ"ל הש"ך.


(ו) הראשון: וכתב הב"ח דכ"ש דאסור לילך לסעודת מצוה כגון ברית מילה עד מוצאי שבת וכתב בתשובת מ"ב דיש מקומות שנוהגים רק פסולי עדות למת מראין קצת אבילות ויש מקומות שאפילו שלישי ברביעי מראין אבילות והיכא דנהוג נהוג והיכא דלא נהוג נראה דאין להראות אבילות רק הפסולים לעדות. ומ"מ נראה דאין כל הקרובים שוים לזה אלא קרוב קרוב קודם. ואותם קרובים שמן הדין היו חייבים להתאבל ממש אע"ג דהאידנא לא נהיגין הכי מ"מ צריכין להראות אבילות ביום המיתה או ביום השמועה אם הוא תוך ל' יום עד מוצאי שבת הראשון ואין להחליף מבגדי חול לבגדי שבת גם אין לרחוץ בחמין ולא לחוף הראש רק בצונן או במים פושרין ואין לאכול חוץ מביתו לא בסעודת מצוה ולא בסעודת מריעות אבל כתונת לבן אין למנוע לכבוד שבת גם אין לשנות את מקומן בבהכ"נ ובמו"ש מותר בכל דבר בין אם הוא מופלג או סמוך ואותן הקרובים שמן הדין אין מתאבלין אין להחמיר בכל אלו ודי להם בבגד העליון של חול ושלא לאכול חוץ לבית ע"כ ומ"ש להתיר לקרובים שאין מתאבלים מן הדין ברחיצת חמין וכו' אין נראה כן מדברי הרב דהא אוסר ברחיצה לפסולי עדות דהיינו שני בשני אע"פ שמן הדין אין מתאבלין. גם מ"ש להחמיר באותן שמתאבלין מן הדין שלא להחליף כלל מבגדי חול אין נראה כן אלא משנים רק קצת מבגדיהם. ומ"מ נראה דהולכים בדברים אלו אחר המנהג עכ"ל הש"ך.

סעיף ט[עריכה]


(ז) עליו: הט"ז והש"ך כתבו שט"ס יש כאן בהג"ה וכצ"ל והשני חי עדיין אחר ל' יום ור"ל דאין מתאבלין על הראשון ולא אמרי' מדזה הוא חי והוא בן קיימא מסתמא גם זה שמת הוה בן קיימא דלא כהלבוש שכתב שעל השני קאי דאין מתאבלין עליו אפי' מת אחר ל' דמסתמא נמי נפל היה דהא ודאי ליתא וכן הסכים הב"ח והגאון מוהר"ר משה חריף ז"ל דעל השני שמת אחר ל' ודאי דמתאבלין עליו ודלא כמוהר"ם מלובלין בתשובה ששגג בזה ג"כ עכ"ל הט"ז.

סעיף י[עריכה]


(ח) אחד: וכתב מהרש"ל ונכון שלא לשתות יין ולא לאכול בשר כל היום עד לאחר קבורה מא"ז עכ"ל.

סעיף יא[עריכה]


(ט) הראשון: כתב הש"ך אבל על בניהם השני הולכים אע"פ שהראשון היה נפל וכן נוהגין עכ"ל.

סימן שעה[עריכה]

סעיף ב[עריכה]


(א) אחרת: אבל הקוברים בבה"ק סמוך לעיר החוזרים משערי העיר אין מתאבלין עד שיאמרו להם שנקבר ונ"מ לענין קובר מתו בערב הרגל עכ"ל הש"ך (ועוד יש נ"מ דכתב לעיל סי' שע"ד דנשתרבב המנהג שאין אב ואם הולכין אחר בניהם הראשון א"כ אם אירע כן בערב הרגל אין למנות מעת שיחזרו פניהם מללוות אלא ג"כ עד שאומרים לו שנקבר. ונ"מ שאם אירע כן שאומרים לו שנקבר הוא קודם בין השמשות זמן מה שא"צ עוד למנות ז' אבל אם אומרים שנקבר והוא בין השמשות צריך למנות ז' אחר הרגל (בה"י) והנה בשיעור ריחוק מקום אחר לא הוזכר פה אלא כשהוא רחוק כ"כ שאינם יודעים מתי יקבור וזהו סברת הרמב"ם בשיעור זה והרמב"ן כתב סתם במוליכין אותו מעיר לעיר דכיון שמסרוהו לאיזו שמוליכין אותו והחזירו פניהם כבר נתיאשו ממנו ויאוש כסתימת גולל וכו' ואח"כ כתב וכן נראין דברי הרמב"ם ז"ל שכתב מי שדרכן לשלוח המת למדינה אחרת לקברו ואינם יודעים מתי יקבר מעת שיחזרו פניהם מתחילין למנות כו' ואח"כ כתב דעת בה"ג שלא חילק אלא כדנפיק ממתא ואינשי ליה מקרובים חדא שעתא מקמי דליפול רגל חלה אבילות עליהם ובטלה ממנו גזרת ז' והכריע הב"י כהרמב"ם וזהו שכתב כאן כשהוא רחוק כ"כ שאינם יודעים מתי יקבר. והרדב"ז שאלה ס"ג כתב ג"כ כרמב"ם והרמב"ן אלא שכתב לבסוף והיכא דנקבר בה"ש של ע"ש חל האבילות אפילו על אותן שלא הלכו עם המטה ועולה להם יום א' וכן אם היה ערב הרגל מבטל מהם הרגל גזרת ז' אע"פ שלא חזרו הקרובים אלא אחר שנכנס שבת או הרגל אע"פ שבשאר הימים לא חל עליהם אבילות עד שיחזרו הקרובים כדעת הרמב"ן. ע"ש עוד. ועי' תשובת דרכי נועם שאלה י"ט וך'. וראנ"ח ח"ב שאלה נ"ח).


(ב) שבכאן: כתב הש"ך ומדברי הרמב"ן מבואר דדוקא אם יכול לבא אל הקבר תוך ג' ימים אבל אם אינו יכול לבא תוך ג' ימים אלו שבבית מונין מיד וגדול הבית שבבה"ק משיסתם הגולל ואין נגררים עמו ע"כ ודוקא לחומרא אזלינן בתר גדול המשפחה דאין מונין אלא משיקבר אבל אם גדול המשפחה הוא אצל אלו שנשארו בבית אינו מעלה ומוריד אלא אעפ"כ ההולכין עם המת אין מונין אלא משיקבר אבל דעת הטור דהכל הולך אחר גדול הבית דאם נשאר כאן אלו ואלו מונין משיצא המת וכן נראה דעת הרמב"ן וכו' ע"ש.


(ג) דביתא: וכתב הרשב"א דמי שמתה אשתו הבעל נקרא גדול המשפחה.

סעיף ד[עריכה]


(ד) כקבורה: דהוי כנתיאשו מלקברו דאע"ג דרוצים לקברו אח"כ בבה"ק מ"מ השתא במצור ה"ל קבורה מעלייתא לדידהו שהרי אם תלכד העיר לא יקברוהו בענין אחר עכ"ל הש"ך.

סעיף ה[עריכה]


(ה) משנתיאשו: ואין חילוק בין נתיאשו תוך ל' או אחר ל'. ש"ך.

סעיף ו[עריכה]


(ו) מלקברו: כתב הט"ז מעשה ביהודי אחד שהרגוהו בעשרה בטבת והשליכוהו בנהר רינו"ס ולפני אדר נתיאש בנו מלבקשו עוד והורה ר' יעקב למנות מעתה שבעה ושלשים ולאחר שעברו ימי האבילות נמצא אביו בתוך הנהר והובא לבה"ק והורה לו הזקן רק לקרוע והסכים עמו הרמב"ן עכ"ל.

סעיף ז[עריכה]


(ז) סוף: לאפוקי אם אין להם סוף דאין מתאבלין כלל מאחר שאין היתר לאשתו לא ינהגו אבילות וכן מ"ש או שיצא קול וכו' או שגררתו חיה דהיינו נמי בענין שמותרת אשתו להנשא וכ"כ הרב באבן העזר סי' י"ז ס"ה דאשתו אסורה להספיד או ללבוש שחורים כל זמן שאין כאן עדות שהוא ראוי להשיאה על ידו ע"ש עכ"ל הש"ך.


(ח) שם: כ' הש"ך וה"ה אם אינן שם ושמע באותו היום צריכין להתאבל כל אותו היום וגם בקרובים הדין כן ודלא כהמחבר וצ"ע עכ"ל.


(ט) שדינם: היינו היכא שלא הלך גדול הבית עמהם לעיר אחרת כדלעיל ס"ב. ש"ך.

סעיף ח[עריכה]


(י) וי"א. הנה הש"ך האריך מאד בדינים אלו וכלל העולה מדבריו ומסקנתו לענין דינא הוא כך. מי שמת לו קרוב ונודע לו במקומו מונה לעצמו משנודע לו ואפילו בא אח"כ למקום המת אצל שאר הקרובים שהתחילו כבר להתאבל לא יקצר אבלתו בשביל זה. וכן אם בא אצל הקרובים ואינם במקום שמת המת ולא במקום קבורה כל א' מונה לעצמו משעה שנודע לו. אבל אם לא ידע שמת לו מת עד שבא אצל הקרובים שבמקום המת או מקום קבורה אם היה במקום קרוב שהוא מהלך עשר פרסאות אפי' בא ביום הז' אם מצא מנחמין אצל גדול הבית אפי' שננערו לעמוד (הואיל ומצא מנחמין עדיין שנוהגים קצת אבילות) מונה עמהן דכיון שהגדול מונה עמהם גם הוא מונה עמהם אבל אם לא מצא אצלם גדול הבית מונה לעצמו וכן גדול הבית שבא ממקום קרוב מונה לעצמו ואם בשעת קבור' הלכו מקצת הקרובים לבה"ק מונין עם אלו שבבית בין גדולים בין קטנים בין שבה"ק קרוב או רחוק בין באו תוך ג' בין ביום ז'. והוא שבאו ומצאו מנחמין אצלם אבל אם לא מצאו מנחמין ביום ז' אותן שהלכו לבה"ק מונין לעצמן משיסתם הגולל. וכן הבא ממקום אחר לשם ומצא שהלך הגדול לבה"ק כיון שחזר הגדול אצלם אפי' ביום ז' ומונה עמהם אף זה נגרר עמהם ונמצא כולם מונין מנין א'. והוא שבא זה ממקום קרוב. ודוקא שנשארו מקצתן בבית אבל אם לא נשארו מקצתן בבית מונה לעצמו אם לא שבא תוך ג'. ואם לא חזר הגדול תוך ז' שאז הגדול מונה לעצמו משיסתם הגולל אז הבא ממקום קרוב ג"כ (אינו מונה עם אותן שבבית משיצא המת) אלא מונה לעצמו משעה שנודע לו: וכל זה שהלך הגדול לבה"ק במקום שאינו דר שם אבל הלך למקום שדר שם ונשאר שם אפי' אותן שנשארו כאן שהחזירו פניהם מהמת הולכים אחריו ומונים משיסתם הגולל. ודוקא שיכול לבא שם תוך שלשה אבל אם אינו יכול לבא שם תוך שלשה אלו שבכאן מונים מיד וגדול שבבה"ק מונה משיסתם הגולל ואם התחילו אותן שבבית והגדול למנות אבילותן בשוה הן משיצא המת או משיסתם הגולל אז הבא ממקום קרוב מונה עמהן בכל ענין אפילו בא ביום השביעי בעוד שנוהגין קצת אבילות כיון שחזר הגדול קודם שעמדו המנחמין ומונה עמהן אבל אם התחילו אבילותן בשוה והלך הגדול אח"כ לבית הקברות להתעסק בצרכי המת לעשות מצבה או בנין לקבר ולא חזר כלל אחר שבא הקרוב או שחזר אחר שעמדו המנחמין אז דינא הכי אם בא הקרוב תוך שלשה מונה עמהם ואם בא לאחר ג' מונה לעצמו ואם הלך הגדול לעסק אחר שלא לצורך המת אפילו בא הקרוב תוך ג' מונה לעצמו כיון שלא חזר הגדול לביתו ואם בא הקרוב ממקום רחוק בכל ענין מונה לעצמו וכל שדינו למנות עמהם אפילו חזר אחר כך לביתו מונה עמהם עכ"ל.

סעיף יא[עריכה]


(יא) שהתפלל: אבל אם עדיין הוא לא התפלל ערבית כתבו מהרש"ל וב"ח שאותו יום עולה לו אף על פי שהקהל התפללו ערבית. ואפילו למ"ד לעיל סימן קצ"ו לענין נדה דבתר צבורא גרירה שאני גבי אשה שרובן אינן מתפללות ונגררות אחר הקהל לכן אף אם היא רגילה להתפלל לא חלקו בדבר משא"כ הכא כ"כ מהרש"ל א"נ יש לחלק דלעיל איירי שהקהל התפללו ערבית והיא רצתה להקל על עצמה לעשות יום וללבוש לבנים לאו כל כמינה לאפוקי נפשה מצבורא אבל כאן מן השמים שלחו לו אבלות בעוד יום ולא התפלל עדיין יכול לומר לדידי יום הוא ולפ"ז אף אם אירע אבלות כזה לאשה שלא התפללה ג"כ אותו יום עולה לה ודלא כדמשמע ממהרש"ל וכן עיקר עכ"ל הש"ך (אחד שנקבר סמוך לשבת ותיכף אחר הקבורה הפכו פניהם לבהכ"נ ולא ישבו על הארץ אעפ"כ עולה יום ו' למנין ז' דהפיכת פניהם הוי התחלת אבלות) (הראנ"ח ח"ב סימן נ"א).

סימן שעו[עריכה]

סעיף ב[עריכה]


(א) לשנות: כתב הט"ז דמהרש"ל דחה זה מהלכה שאמר הלא גם דוד המע"ה אמר כן האוכל להשיבו עוד דמשמע אם היה אפשר להשיבו היה עושה. ותמיהני עליו דשאני גבי דוד שאמר למה זה אני צם האוכל להשיבו וגו' וזה אמר דוד כיון שכבר מת לא יועילו הצומות אבל אותן המנחמים שאומרים אל תצער עצמך כי מה לך לעשות אין אומרים על התפלה והצומות כן אלא על הצער שלא יצער עצמו כיון שא"א בענין אחר דמשמע הא אפשר בענין אחר היה לו לצער על שלא יהיה כרצון האדם וזהו גידוף שמן הראוי להיות כרצון האל יתברך לא כרצון האדם עכ"ל.

סעיף ג[עריכה]


(ב) להתפלל: באורח חיים סי' קל"א כתב דאין אומרים תחנון בבית האבל והיינו כל ז' ימים. וכתב הרוקח שאחר גמר התפלה אומרים תחנון ואין קורין הלל בר"ח בבית האבל לפי שיש שם אנינות לכך אין אומרים לא המתים יהללו יה משום לועג לרש וכתב הב"ח דבימים נוראים אם האבל הגון ולא נמצא כמוהו הוא קודם להתפלל אפי' תוך ל' על אביו ואמו וכן נמצא בהג"ה ולא כיש מקפידים עכ"ל הט"ז.

סעיף ד[עריכה]


(ג) מעט: היינו עכ"פ ד' אמות וכתב בב"ה בשם א"ח דאם נקבר בלילה א"א לא צדוק הדין ולא קדיש בבה"ק.


(ד) עפר: ואומרים זכור כי עפר אנחנו (ופה קהלתינו אין נוהגין לתלוש עשבים מפני סכנת בלבול. במס' שמחות מעשה באשה שחלה בנה והקיפו את העזרה מכאן נראה שנהגו להקיף בה"ק (אגודה) ומזה נתפשט המנהג שמודדין הבית חיים סביביו בפתילות ואח"כ עושין בהן נרות של שעוה ונותנין אותו לבהכ"נ והכל מנהג טוב).


(ה) במים: לרמז דטומאה זו אינה נטהרת אלא בכעין ג' דברים הללו מים ואפר פרה ואזוב. הרמב"ן.


(ו) נעם: כתב מהרש"ל שקיבל מאביו זקינו שיש לומר ז' פעמים דהיינו בפעם א' עד מלת כי ומלת כי בכלל ובפעם הב' עד כי מלאכיו. ובג' עד כי מלאכיו יצוה. ובד' עד יצוה לך. ובה' עד לך לשמרך. ובו' עד לשמרך בכל. ובז' עד בכל דרכיך ויש בו סודות וכ' בלבוש שגם הוא נהג כן. ט"ז. ויאמר אתה גבור וכו' שיש בזה סוד הקבלה להבריח כחות הטומאה לבוש וע"ש.


(ז) נכרי: כלומר שאינו אח שלהן אפילו הוא תושב. ש"ך.


(ח) קודמים: כתוב במנהגים דאפי' הבן ז' הוא איש נכרי דוחה את התושב אפי' בן ל' או יא"צ וכל זה דוקא בשבת שבתוך ז' אבל בחול אינו הולך לבהכ"נ. אך אם הבן ז' הוא קטן שאינו בר מצוה והולך לבהכ"נ כל ז' לומר קדיש או מי שאירע לו מיתת אב ואם תוך אותן ז' יאמר קדיש יתום פעם א' ע"כ. וכ' הש"ך ונראה דמי שבטלה אבלותו ברגל כגון שעה א' לפני הרגל דבטלה ממנו גזרת ז' או ל' ומ"מ דין ז' ול' יש לו אפילו בחול כמו בשבת דהרי בדין הולך לבהכ"נ והנה בתשובת מ"ב הקשה שדברי המנהגים סותרים זא"ז דמתחלה כתב יום שמת אב ואם לתושב דוחה את בן ל' מכ"ש בן י"ב חדש לתושב כל אותו יום התענית דהיינו תפלת ערבית ושחרית ומנחה. וכן הקדישים של אותו יום שאומרים לפני העמוד אלמא דס"ל דיא"צ עדיף. ושוב כתב דבן י"ב חדש ויא"צ אורח יש לאורח קדיש א' אבל בן ל' אורח מחלק עמו כל הקדישים והתפלות אלמא דבן ל' עדיף. ותירץ דברישא מיירי שיש הרבה יא"צ ואיכא דוחק בקדישים ואינו מגיע לכל א' קדיש אז נדחה הבן ל' מפני היא"צ. והטעם שאם לא יאמר היא"צ באותו יום קדיש אז עבר היום בטל הקרבן. משא"כ בבן ל' שיוכל לומר למחר אבל היכא דאיכא רווחא בקדישים כגון בשבת אז הבן ל' עדיף לומר ב' קדישים והיא"צ קדיש א' עכ"ל והסכים עמו הט"ז וכתב שחילוק נכון הוא. אבל הש"ך השיג עליו וכתב דהדברים כפשטן הם דס"ל למנהגים דיא"צ עדיף מבן שלשים ול"ק מ"ש בסוף דאורח יא"צ אין לו רק קדיש א' ובן שלשים חולק עם התושב בן יב"ח. די"ל דודאי לענין אורח נגד תושב בן ל' עדיף. משום דמצי התושב לומר ליא"צ האורח הואיל וזמנך קבוע וידוע קודם לכן שנה תמימה ואתה באת בגבולי די לך בקדיש א' אבל בבן ל' ליכא למימר הכי ולפ"ז לדידן דקי"ל דבן ל' עדיף א"כ אם אירע בן ל' תושב תוך ז' לקטן יש לו ג"כ קדיש א' והכי נהוג עכ"ל וכ' עוד בתשו' מ"ב דאפילו בן ז' א' גדול ותושב ובן ז' אחד קטן ואורח אפ"ה חולקים בשוה והט"ז כ' ונ"ל דמי שמת בשבת או ביו"ט וא"א לקברו בו ביום דעכ"פ יאמר קדיש תיכף אחר המיתה דאין אמירת קדיש תלוי באבילות כלל אבל בחול אין לעשות כן דהא כשהוא אונן פטור מן התפלה עכ"ל (ובנה"כ חולק ע"ז וכתב כיון דטעם הקדיש הוא שפודה את אביו מגיהנם א"כ כל זמן שלא נקבר אין בו דין גיהנם וכמדומה שכן נוהגין עכ"ל).


(ט) אחד: ליא"צ אבל לבן יב"ח אין לו כלום שהתושב בן ל' דוחה את התושב בן יב"ח בתפלה ובקדיש שלפני העמוד אך בקדיש ובפריסת שמע שעל פתח בה"כ שניהם שוין בו ויחלקו בגורל ויש מנהגים אחרים בקדיש ובפריסת שמע שעל הפתח ונהרא נהרא ופשטיה ומשמע דאם הוא בשבת דיש ג' קדישים אומר הבן ל' ב' קדישים והיא"צ קדיש א'. ובמנהגים כתב דיא"צ תושב דוחה את בן ל' מיהו הלבוש באורח חיים סי' קל"ג השיג ע"ז וכתב שאין היא"צ דוחה את בן ל' מכל וכל אלא די לו בקדיש א' וכן עיקר וכן נהגו עכ"ל הש"ך.


(י) המנהג: יש קהלות דנהגו דתושב דוחה את האורח ויש מקומות דשוין הם ומקומות דנהיגי דתושב דוחה האורח מ"מ פעם ראשונה יש רשות לאורח להתפלל ולומר קדיש יתום פעם א' כ"כ במנהגים ונ"ל דהיינו דהוי כמו תושב בן יב"ח ולפ"ז היכא דהתושב אין לו קדיש א' כגון שיש כאן בן ל' וכה"ג גם לאורח אין לו כלום. ש"ך. וכתוב עוד במנהגים דאם אותו שמת יש לו בנים בעיר אחרת ובאו לשם אינם נקראים תושבים בשביל אביהם שנקבר שם רק אותן הדרים בתוך הקהלה וכל דרי הקהלה נקראים תושבים הן אותן שנותנין מס או משרתי הקהלה ואפי' עניי העיר שיש להם שם דירת קבע כולם נחשבים כתושבים ואם אדם קובע דירתו תוך הקהלה אז משעה שהוא חייב לישא בעול עם דרי הקהלה חשוב תושב אבל לא משעה שגמר פיסוק המס עם ההגמון אע"ג שצריך ליתן המס להגמון. וכן איפכא מי שעקר דירה מן הקהלה אז משעה שאינו חייב לישא בעול עם דרי הקהילה חשוב כאורח אע"פ שחייב עדיין ליתן המס להגמון ואם יש לבעל הבית מלמד או שמש המושכר לזמן והוא פנוי שאין לו אשה ובנים אז גם הוא נקרא תושב אבל אם יש לו אשה ובנים במקום א' אז דינו כאיש נכרי ואם בעה"ב מגדל בביתו יתום אפי' בשכר ואין לו אב או אם במ"א אז נקרא תושב אבל אם יש לו אב או אם אינו נקרא תושב אפי' אם מגדלו בתורת צדקה ומכ"ש אם הוא אצלו בשכר ע"כ ונראה דנערים ובחורים הלומדים בישיבה אפי' יש להם אב או אם במקום אחר יש להם דין תושב ואפילו בעה"ב שלומד בישיבה אע"פ שיש לו אשה ובנים במקום אחר ונותן מס במקום שאשתו ובניו שם מ"מ דין תושב יש לו במקום שהוא לומד והכי נהוג. ש"ך. וכתוב עוד במנהגים דהיכא ששניהם בני ל' או שניהם יא"צ או בני י"ב חודש נדחה האורח לגמרי מלהתפלל ולומר קדיש לפני העמוד אך בפריסת שמע וקדיש על הפתח שניהם שוין ויחלקו בגורל ואם האורח והתושב שניהם בני ז' יחלקו בגורל כי לענין שבעה אין שום עילוי לתושב על האורח עכ"ל.


(יא) רק: ע"ל סי' ר"מ ס"ט מה שמחלק הט"ז שם דצריך לכתוב הכ"מ כל י"ב חדש ומאי שנא מהכא לענין קדיש ע"ש.


(יב) שנהרג: דוקא נהרג דאז יש לו כפרה ע"י ההריגה אבל מת על מטתו לא וכ"מ לעיל סי' ש"מ לענין אבילות וחילוק זה בין מת או נהרג הוא בש"ס פ' נגמר הדין דף מ"ז עכ"ל הט"ז.

סימן שעז[עריכה]

סעיף ב[עריכה]


(א) מברין: דכל דבר שהוא משום כבוד לחיים אין עושין לאבל שהוא מנודה. וע"ל סי' שמ"ה ס"ד. עכ"ל הש"ך (ועיין בבה"י).

סימן שעח[עריכה]

סעיף א[עריכה]


(א) אסור: כתב הט"ז נראה דאם לא שלחו לו או שהוא יחידי בעיר אינו חייב לצער עצמו שלא לאכול כלל ומש"ה כתב המחבר דמצוה על שכניו שיאכילוהו שלא יאכל משלו דלכאורה הוא יתור לשון אלא הכוונה דעיקר מצוה על השכנים שלא יגרמו שיצטרך לאכול משלו עד כאן לשונו.


(ב) יחזור: פי אע"פ ששניהם אבלים. ש"ך.

סעיף ג[עריכה]


(ג) לאכול: ומשמע דאם רצה האבל להתענות באותו היום מותר וכ"כ הב"ח עכ"ל הש"ך (ובהג"א פרק אלו מגלחין כתב בשם א"ז אין מניחים את האבל להתענות ביום ראשון אלא מאכילין ומשקין אותו אפילו בתענית שלפני ראש השנה לא הניח הרשב"ם להתענות ביום הקבורה ע"כ. ב"י ופוסקים. ומכל מקום שמעינן מהא אפילו למאי דפסקינן שמותר להתענות אם רצה האבל שלא להתענות בימים שלפני ראש השנה או בתעניות הדומים לזה הרשות בידו ואם מת בחצי היום וכבר קבל עליו התענית ממתין לעת ערב עד אחר התפלה ולא משלים לגמרי).

סעיף ז[עריכה]


(ד) שהמת: כדי להעביר הסרחון.

סעיף י[עריכה]


(ה) שיתחלקו: דהוי כסעודת מריעות ושיש בה שמחה. ש"ך.

סעיף יא[עריכה]


(ו) בשבת: כתב הש"ך צ"ע דלקמן סוף סימן שצ"ט פסק הב"י דמברין בשבת וכתב שכן פשוט המנהג בכל העולם להברות בשבת ולא נשמע מעולם שום פוצה פה ומצפצף עכ"ל (ואפשר שזהו לפי יש נוהגין שמברין כל ז' כפי מנהג הספרדיים בהרבה מקומות לפי שאין האבל מכין עצמו דבר מכח טרדת אבלותו. וגם כדי שלא לבייש מי שאין לו לזון עצמו ז' ימים ימי בטולו ממלאכתו. וכ"כ רבינו ירוחם. וע"כ גם בשבת מברין שהאבלים סומכין על זה ובלא זה אין לו מה יאכל בשבת. אך לפי הנוהגין שאין מברין אלא סעודה הראשונה באיזה לחם וביצים מעולם לא שמענו שעושין זה בשבת כנ"ל).

סימן שעט[עריכה]

סעיף א[עריכה]


(א) יעקב: רוענו רעה ישראל המלך הטוב והמטיב לכל אל שבכל יום ויום הוא הטיב הוא מטיב הוא ייטיב לנו המלך החי הטוב והמטיב וכו' דודאי צריך לומר הברכה מתחלה כתיקון חכמים עד כאן לשון הש"ך.


(ב) ולשלום: הרחמן הוא וכו'.

סעיף ה[עריכה]


(ג) מצטרף: ומדברי המרדכי נראה דסעודה ראשונה שמברין את האבל שאסור לאכלה משלו אין האבל מצטרף בברכת המזון. וכ"כ הרוקח דכן משמע בפ"א דכתובות דף ח' ע"ב ע"ש עכ"ל הש"ך.

סימן שפ[עריכה]

סעיף ב[עריכה]


(א) בפלך: פי' דאין מתירין לה אלא מלאכה של צינעא ושל עראי כגון להיות טווה בפלך בתוך ביתה. ואם אינה מספקת בזה עושה אומנות שלה בצינעה תוך ביתה. עכ"ל הטור.


(ב) המועד: כמו שנתבאר באורח חיים כו' תקמ"ה ע"ש.

סעיף ד[עריכה]


(ג) ובניו: פי' אפי' הם גדולים אם סמוכים על שלחנו כ"כ הטור ולבוש ור"ל כ"ש קטנים בסמוכים על שלחנו. אבל אם אינם סמוכים על שלחנו אפילו קטנים מעשה ידיהם לעצמן כמ"ש בחושן משפט סי' ע"ד ס"ב עכ"ל הש"ך.

סעיף ה[עריכה]


(ד) בעצמו: אפי' הוא דבר שיש בו טרחא ומעשה אומן כ"מ בש"ס. ש"ך. מיהו יעשה בצינעה. שם.

סעיף ז[עריכה]


(ה) האבד: שאם לא ילוה להם ילכו לאחרים וילוו להם וירגילום לבא אצלם ואיכא פסידא. טור.

סעיף ח[עריכה]


(ו) לשדורי: כלומר לשלוח אחרים שיתבעו המעות מהם דה"ל דבר האבוד. ש"ך.

סעיף ט[עריכה]


(ז) חולים: ומתיירא שמא ימותו.

סעיף י[עריכה]


(ח) צורך: ולא משום דבר האבד וכה"ג. ש"ך.

סעיף יב[עריכה]


(ט) מותר: כתב הש"ך משום שאין זה נקרא מלאכת האבל אלא של בעל השדה.

סעיף יג[עריכה]


(י) יעשה: כיון שאינו אצלו באריסות או בחכירות ובקבלנות. ש"ך.

סעיף טז[עריכה]


(יא) שרי: כתב הש"ך משמע אפי' אינו דבר האבד וכן משמע להדיא בלבוש דאע"ג דלעיל ס"ב וס"ה אסור אפילו ע"י אחרים מ"מ הכא מותר ע"י אחרים והוא יקח השכר מן הבעלים שהרי אין עיקר המלאכה שלו ע"כ אבל לא נראה כן מדברי הרא"ש מדמדמי ליה לעני המתפרנס מן הצדקה משמע דאפי' ע"י אחרים אסור וכו' ע"ש.

סעיף יז[עריכה]


(יב) תלוש: שיכול לעשותו בצינעה וכ"ש דבר מחובר שאינו יכול לעשות אלא בפרהסיא. ש"ך.


(יג) אחרים: והלבוש כתב ונראה דאפי' אינו דבר האבד מותר לעשותו ע"י אחרים כיון שעיקר המלאכה אינו שלו וכמ"ש בסי"ז גבי הוא עצמו מושכר והש"ך כתב דדעת הרב נראה דדוקא התם שהוא מושכר לחדש או לחדשים שרי משא"כ הכא. ולפי מ"ש לעיל דבהוא עצמו מושכר אסור על ידי אחרים אם לא בדבר האבד כ"ש הכא עכ"ל.

סעיף יח[עריכה]


(יד) מלאכתו: כתב ר' ירוחם בשם המפרשים שמכאן יש ללמוד שאם היה לאבל מלמד או סופר או פועל שלא יעשה בביתו. עכ"ל (וכ' בה"י עליו לפי דברי האחרונים שכתבו סי' שפ"ד שמלמד תינוקות מותר ללמוד עם התינוקות אחר ג' ימים אם אירע אבילות למלמד א"כ כ"ש הוא שמותר ללמוד עם התינוקות בתוך ביתו של אחר שאירע לו אבילות).

סעיף יט[עריכה]


(טו) לתחום: אפי' מסרה להם קודם האבל או קודם ח"ה אסור מפני מראית עין שכיון שיוכלו בני אדם ללכת שם ויראו המלאכה יאמרו ראו זה שמסר מלאכתו לאחרים בימי האבל או בחול המועד ולא ידעי דקבולת הוא גבייהו קודם לכן עכ"ל הש"ך.

סעיף כב[עריכה]


(טז) בשכר: כתב הט"ז וא"ל הא כתב בסט"ז אם האבל מושכר לאחרים לא יעשה מלאכה בימי אבלו דהתם מיירי במלאכה גמורה שאסור לאבל בכל גוני משא"כ במלאכת צרכי הבית דמותר לאשה עצמה כמ"ש בסעיף הקודם ע"כ מותר אפי' למשרתת. אבל עכ"פ לא תעשה המשרתת מלאכה שאינה לצורך הבית אלא להרויח וכ"ש שלא תצא מן הבית כדין אבל. וראיתי מי שהורה לשמש שאירע לו אבל שיעשה עבודתו לילך לבהכ"נ ולשמש בצרכי הקהל ולא יפה הורה דטעה בטעם הדין הזה דהיתר משרתת. וכתב רש"ל בשם אגודה דאבל מותר להקיז דם וכ' הכל בו דאבל שעושה מלאכה מנדין אותו עכ"ל.

סימן שפא[עריכה]

סעיף א[עריכה]


(א) לאסור רחיצה כל ל' וכו': כצ"ל וכן הוא בלבוש. ולא כמו שנדפס בספרים כל רחיצה כל ל' דודאי רחיצה בצונן ליכא איסורא כלל עכ"ל הש"ך (בא"ז נתן טעם למנהג דחיישינן דילמא אתי למסרק רישיה דאסור כל ל' וא"כ לדידן דשרי למסרק רישיה כדאיתא סי' ש"צ ע"ש היה מותר לרחוץ. ורש"ל נתן טעם דאסרו משום תספורת כי כן דרך הנכנס למרחץ לגלח שערות ראשו. ט"ז. וע"ש עוד).

סעיף ג[עריכה]


(ב) מותר: אפילו ביום ראשון מיהו אם אין לה צורך כ"כ יש להחמיר ביום ראשון. ש"ך.

סימן שפב[עריכה]

סעיף ב[עריכה]


(א) חיה: וה"ה חולה ומי שיש לו מכה ברגלו כמ"ש באורח חיים סימן תרי"ד ס"ג. ש"ך.

סעיף ד[עריכה]


(ב) היהודים: וכתב הרב באורח חיים סי' תקנ"ד סי"ז שכן נהגו.

סעיף ה[עריכה]


(ג) ראיתי: היינו משום רשעת העובדי כוכבים מיהו היכא דליכא חשש דרשעת העובדי כוכבים יש לחלוץ מיד בבה"ק כדלעיל ריש סימן שע"ה וסי' שע"ו עכ"ל הש"ך. וכתב הט"ז דלפי מ"ש המרדכי דאם הולך לפני השר ויש הקפדה עליו אם ילך בלא מנעלים יתן עפר במנעליו וילך ע"כ ה"ה במקום סכנה ובכ"מ שצריך לילך במנעלים יעשה כן. וכתב עוד בסי' שפ"א בשם אחיו הגאון מוהר"י דיש להתיר לאשה רחיצת הליבון אפי' תוך ז' ומ"ש רמ"א דתוך ז' אסור לרחוץ ללבישת ליבון הוא תימה דהא לאו רחיצה של תענוג היא והא דאסור רחיצה של טבילה מפני שהיא ללא צורך כיון שאסורה בתשמיש המטה אבל רחיצה של ליבון אמאי תיאסר ועכ"פ נראה דגם רמ"א לא נתכוין אלא שלא תרחוץ שהרי אפשר לה ללבוש לבנים בלא רחיצה לגמרי רק שהחלוק יהיה נקי כמ"ש בסי' קצ"ו ס"ג בהג"ה דבשעת הדחק סגי בהכי ובתשובת מ"ב מתיר אפי' לרחוץ בתוך ז' ללבוש לבנים וחולק על הרמ"א אלא דמ"מ למעשה נ"ל דלא תרחוץ אלא פנים של מטה ותלבוש חלוק נקי לא לבן ממש והמחמיר בזה לדחות לבישת הליבון לגמרי הוא מן המתמיהים עכ"ל. וכתב מהרש"ל מהר"ם היה בעל ברית תוך שלשים יום של אביו ורחץ בלילה שלפני המילה ונתן טעם דהוה כרגל לגביה דידיה וחומרא בעלמא נהגו אבותינו ברחיצה ע"כ.


סימן שפג[עריכה]

סעיף א[עריכה]


(א) בבגדו: אבל בלא בגדים אסור אפי' סינר מפסיק אפי' בשבת ורגל. טור ורמב"ן.

סימן שפד[עריכה]

סעיף א[עריכה]


(א) להתלמד: כתב הט"ז נ"ל דמלמד יכול ללמוד ההלכה עם תלמידיו אחר ג' ימים דזה הוה בכלל רבים צריכים לו דתינוקות של בית רבן הבל פיהם חביב מלימוד הגדולים גם נראה פשוט שאבל מותר להשתמש בתשמישי התורה כשקורין כגון גלילה וכיוצא בזה דקריאה לחוד אסור לו משום דכתיב משמחי לב וכן ראיתי בהג"ה וז"ל הרב ר"ח היה אבל בזמן שני וחמישי והתפללו סליחות אצלו וקראו בתורה והוא היה הגולל ס"ת כו' עכ"ל.

סעיף ב[עריכה]


(ב) כהן: כ' הב"ח ותימא דבסי' ת' בדין שבת כתב הרב דבאין שם כהן אחר אלא הוא מותר לקרותו וכאן לא כתב כלום וכ' הש"ך דלק"מ דהכא טעמא דאיסורא דאבל אסור בד"ת אתא לאשמועינן ומדין אבלות בשבת לא מיירי אבל התם דמיירי בכל הסי' מדין איסור אבלות בשבת קאמר דמותר לעלות משום דאל"כ ה"ל אבלות דפרהסיא ואין אבלות דפרהסיא נוהג בשבת והכי משמע התם להדיא עיין שם עכ"ל.

סימן שפה[עריכה]

סעיף א[עריכה]


(א) ל': על אביו ואמו. ש"ך.


(ב) שבימיהם: ובאמת אין זה טעם נכון דא"כ תוך ל' נמי ולא מצינו לשום פוסק שחילק בכך עכ"ל הש"ך (ומיהו אפשר לומר כיון שרוב שאילת שלום שלנו אינו אלא שאומר צפרא טבא וזה מותר שאינו שאילת שלום ממש כדאיתא בב"י באורח חיים סימן פ"ה והביאו בש"ע שם. ועוד מביא בב"י שם בשם ר"י פרישת שלום כמו כריעה אבל שלום בפה מותר כמו צפרא דמרי טב וכיוצא בו ע"ש וכתב שם בד"מ דבזוהר פקודי דף ק"ג ע"א משמע דאינו אסור רק כשמזכיר השם וזה שם לענין שלא יתן שלום לחבירו קודם שיתפלל וש"מ שכל זה שאנו נוהגין אינו בכלל שאילת שלום כנ"ל).

סעיף ג[עריכה]


(ג) מנות. כ' הב"ח בשם רבינו יהודה דאבל תוך ל' אינו יכול להזמין לאחרים או להזמן עם אחרים ע"כ. ונראה דה"ה כל י"ב חדש על אביו ואמו עכ"ל הט"ז (וכן למזוג שקורין שענקי"ן לאורח אבל. מהרי"ל) ואף בשבת במקום דנוהגין דאין שואלין בשלום בשבת: ד"מ. וכתב מ"א באורח חיים סי' תרנ"ו ממשמעות דברי הרמ"א דבמקום שאין נוהגים אבילות בפורים דינו כשבת ומותר לשלוח במקום שנהגו לשאול בשלומו (וט"ז כתב שם אין נראה לסמוך על זה. עיין שם).

סימן שפו[עריכה]

סעיף א[עריכה]


(א) המנהג: מפני שמביא לידי שחוק גדול מן העובדי כוכבים ועבדים ושפחות שבינינו. מיהו יש לנהוג העטיפה קצת כמו עתה שמושכין הכובע לפני העינים כל ז' ימים ובשבת בצינעא ולא בפרהסיא. וכתב הב"ח לפ"ז מיד כשמתחיל החזן ברכו אז יגביה האבל את הכובע דלא להוי מלתא דפרהסיא. עכ"ל.

סימן שפז[עריכה]

סעיף ב[עריכה]


(א) עכשיו. כ' הש"ך ומ"מ אסור לו לישב ע"ג ספסל או על כרים וכסתות כי אם ע"ג קרקע אם לא חולה וזקן שיש להם צער בישיבה על גב קרקע מותרים להשים כר קטן מתחתיו. מיהו יכול לילך ולעמוד וא"צ לישב כלל רק כשהמנחמים אצלו צריך לישב ע"ג קרקע וה"ה דכשרוצה לישן צריך לישן ע"ג קרקע (ועכשיו רבים נהגו שלא לישן כל ז' ע"ג קרקע אפשר מפני שטבעם חלוש והוי כחולים לענין זה) מיהו המנחמים יושבים ע"ג ספסל דמסתמא מחיל להו: עכ"ל.

סימן שפח[עריכה]

סעיף א[עריכה]


(א) ראשון: כתב הט"ז דגם ביום שמועה קרובה אסור להניח תפילין כן כתב הרמב"ן ומביאו ב"י לקמן סימן ת"ב עכ"ל.


(ב) החמה: כתב הש"ך ויש פוסקים דאינו אסור אלא ביום ראשון וביום ב' מותר מיד אפי' קודם הנץ החמה (כשיאיר היום) וכ"פ הב"ח עכ"ל (ועיין בה"י).

סימן שפט[עריכה]

סעיף א[עריכה]


(א) שעה: כלומר זמן מה וא"צ שעה זמניות וכן משמע בפוסקים וכן נוהגין ולא כמ"ש בלבוש שעה או שתים ואולי גם הוא לאו דוקא קאמר עכ"ל הש"ך וכתב הב"ח דהמכובס במים לבד ולא בנתר וחול אין צריך להלבישו אחר תחלה ופשיטא דשרי לאחר ז' מיד.


(ב) להרויח: לאפוקי לטיול. ועיין באורח חיים סי' תקל"א.


(ג) לגלח: וה"ה כאן לכבס. ש"ך.

סעיף ד[עריכה]


(ד) לכבס: הטעם משום דאסור בעשיית מלאכה. ש"ך. וכ' מהרש"ל עיין באו"ח סי' תקנ"א שהיתר פשוט לכבוד שבת לפרוש על השלחן המטפחת המכובסת.

סימן שצ[עריכה]

סעיף ו[עריכה]


(א) במסרק: ובהגה' סמ"ק בשם א"ז מתיר דוקא לאשה ולא לאיש ומביאו הב"ח. ש"ך.

סעיף ז[עריכה]


(ב) ישראלית: והש"ך כ' דדוקא נקט עובדת כוכבים דאלת"ה אפילו לאיש לישתרי לגלח וליטול צפרניו ע"י ישראל אחר אלא ודאי כיון דשלוחו הוא אסור אלא דוקא ע"י עובדת כוכבים שרי דאמירה לעובד כוכבים לא אסור אלא משום שבות ובמקום מצוה לא גזרו ובט"ז הקשה שהרי בס"ה פסק דאשה מותרת בנטילת שער אחר ז' ולמה לא תהיה מותרת כאן ליטול צפרניה ע"י עצמה בלא שינוי והלא אינם חמורים משער. גם קשה אפילו לדעת רמ"א והלא בסי' שצ"ג ס"ג התיר ליטול צפרנים בשביל למול ולמה לא נתיר בשביל טבילת מצוה לכ"ע עכ"ל (ובנה"כ כתב דלק"מ דהכא כיון דאפשר ע"י שינוי שאני דכל מה דאפשר לתקן עדיף. ומ"ש מנטילת צפרני המוהל התם אין כונתו משום נוי רק שמתקן ב' צפרני אגודל שיש בהן צורך מילה כשהן משופעין ומחודדין לצורך הפריעה. עכ"ל).

סימן שצא[עריכה]

סעיף ב[עריכה]


(א) מריעות: שעושים ריעים זה עם זה שאוכלים ושותים עם זה היום וחוזרים ואוכלים עם זה למחר. ש"ך.


(ב) שבעולם: כתב הש"ך משמע אפילו בשאר קרובים הדין כן. וכן לענין שאלת שלום ולענין נשואין אין חילוק כלל בין אביו ואמו לשאר קרובים. והב"ח לא פירש כן ולא נהירא עכ"ל.


(ג) ל': כתב הט"ז דיש לתמוה על הרמ"א שהרי בתשו' מהרי"ל משמע דאחר ז' מותר. שוב ראיתי בד"מ שהכריע כן מסברא דנפשיה לאסור עד אחר ל'. ודבר פשוט שעל אביו ואמו קאי דאלו בשאר קרובים פשיטא שמותר לאחר ל' דא"ל דקמ"ל איסורא תוך ל' דא"כ ה"ל לומר ואסור כל ל' אלא ע"כ דבשאר קרובים אפי' תוך ל' שרי אחר ז' ימים והוא תמוה דבהדיא כתב הרא"ש פ' אלו מגלחין דתוך ל' שוה בשאר קרובים לאביו ואמו. מ"מ אין להקל בתוך ל' לאביו ואמו נגד הכרעת רמ"א. עכ"ל (ובנה"כ כ' שהמעיין בתשו' מהרי"ל סימן קכ"ג יראה לעינים דאינו מתיר תוך ל' באביו ואמו ע"ש).

סעיף ג[עריכה]


(ד) קצת: בלבוש השמיט תיבת קצת ואולי גם הרב לאו דוקא נקט דה"ה דיכול ללבוש כל בגדי שבת וכן נוהגין. ש"ך.


(ה) ובלבד: גם כאן פירש הב"ח דיש להתיר לאבל על שאר קרוביו תוך ל' כמו בכניסת יתום ויתומה ואין כן דעת הש"ך וכמ"ש בס"ק ב' ע"ש. והט"ז כ' ונ"ל דלא התירו אלא להכניס החתן תחת החופה אבל לא ליכנס לאכול על סעודת החתונה דהא אפי' במשיא יתום ויתומה לא התירו לאכול בסעודה אם לא בדרך שאם לא יהיה שם יתבטל המעשה והא ודאי דמשיא יתומה הוה כמו אביה וטפי הוה מסתבר להתיר מאותו שמכניס החתן תחת החופה כנ"ל שלא כקצת שנוהגים להקל בזה עכ"ל (ויש נוהגין להיות מן המשמשים על הסעודה ולאכול אח"כ עם המשמשים אחר גמר הסעודה וזה אין למחות בידם. אבל להסב על השלחן כשאר בעלי הסעודה ראוי למחות).


(ו) במעונו: כ' הב"ח מיהו בליל ב' אע"פ דנוהגין בק"ק קראקא שלא לברך שהשמחה במעונו אין לאבל לאכול באותה סעודה דל"ד ליום ב' שכבר בעל בעילת מצוה בליל ב' כפי מנהגם ולכך עושים סעודה של דגים ביום ב' משום ברכת דגים כדאיתא פ"ק דכתובות הלכך אינה נקראת סעודת שמחה ואין אומרים לא אשר ברא ולא שהשמחה במעונו אבל בליל ב' מקמי בעילת מצוה דמברכים אשר ברא לא נגמרו הנשואים. ומה שלא נהגו לומר שהשמחה במעונו הוא מפני שמתאספים שם אנשים ונשים וכו' ע"ש. וכתב הט"ז ולפי המנהג שכ' רמ"א שלא לאכול בשום סעודה גם באותה סעודה של דגים אסור. עכ"ל.


(ז) המחרת: וכ' הלבוש ולא ראיתי נוהגין כן ואני אומר בדבר שאינו מצוי לא שייך בו מנהג כמ"ש לעיל ריש סימן ק"ץ ע"ש. ולא ראינו אינו ראיה. ואני ראיתי נוהגין לאיסור. גם לקמן סוף סימן ת"ב כתב הרב בסתם לאיסור. עכ"ל הש"ך.

סימן שצב[עריכה]

סעיף א[עריכה]


(א) לארס: מיהו לקשר עצמו בשידוכין בלא אירוסין ודאי שרי אפי' ביום המיתה. ב"ח.

סעיף ב[עריכה]


(ב) אשתו: והיא שמת בעלה אינה מתאבלת אלא ל' יום רק שאסורה ליארס ולינשא עד אחר ג' חדשים משום הבחנה כמ"ש באבן העזר סי' י"ג עכ"ל הטור. וכתב המרדכי הטעם שאין האשה צריכה להמתין ג' רגלים משום דאשה בכל דהו ניחא לה ושוכחת אהבת הראשון אחר ל' יום. ואם אירע שנשאת תוך ל' יום לאבלותה של שאר קרובים לא תבעל כן דעת הרמב"ם לפי מה שפי' הב"ח דבריו ע"ש עכ"ל הש"ך.


(ג) בשאר: וכן כל שאר אבילות אינו נוהג רק שלשים יום כמו בשאר קרובים. ש"ך.


(ד) חשובים. ובאגודה פסק דחשיבי כרגלים אף לענין זה (ובנה"כ כ' דכל הפוסקים חולקים עליו וכן דעת כל האחרונים וטעמייהו מסתבר עכ"ל) ומיהו נראה לפי המנהג שכתב רמ"א שרבים מקילין ובעל נפש יחוש לעצמו אבל אם עברו ג' רגלים עם ר"ה ויוה"כ יוכל לסמוך על בעל אגודה: והטעם לזה אינו משום תוספת אבילות אלא כדי שתשתכח הראשונה מדעתו בשעה שיהיה עם השניה וע"י שמחת הרגלים הוא שוכח הראשונה ע"כ יש מי שרוצה לחלק בזה אם היה לו אשה חולנית זמן רב או שהיה להם איבה ורצה לגרשה ומתה שאז ודאי נשכח אהבת הראשונה מלבו מיד. משא"כ אם היתה עמו באהבה תמיד וחלתה כדרך העולם ומתה דאז אהבת הראשונה תקועה בלבו ואינה נשכחת עד אחר ג' רגלים. אבל לא נראה לחלק כן מדעתנו מה שאינו נזכר בגדולי פוסקים וגם האחרונים אין מזכירין מזה רק בת' מיימונית מפלפל ומאריך בזה ע"ש בהלכות שמחות. ואין לזוז מדברי הרמ"א. ועי' בתשובת חב"י שאלה ד' מעשה שאירע שם והחמיר בזה ועי' תשובת ראנ"ח ח"ב שאלה ד'.


(ה) לקדש: והב"ח כתב דהיינו לדעת המחבר דמתיר בס"א לקדש ביום המיתה ולא קיימא לן הכי אלא דאחר שבעה מיד רשאי לקדשה ולכנסה.

סעיף ג[עריכה]


(ו) לכנסה: כתב הש"ך הטעם כיון דאיכא הפסד בדבר אם לא יכניס וגם לא קיים פריה ורביה וע"ל סי' שמ"ב. והט"ז כתב דהך לכנסה קאי אלאחר שבעה דבתוך ז' אפי' במקום הפסד אסור ע"ש.


(ז) מותר לכנסה: מיד ולבא עליה אחר שבעה כ"כ הלבוש והב"ח כתב דלא יבא עליה עד אחר ל' ונראה דלא פליגי דהלבוש מיירי בשלא קיים פו"ר והב"ח איירי בדקיים עכ"ל הש"ך.

סימן שצג[עריכה]

סעיף א[עריכה]


(א) הקברות: אם מת לאחרים מת. כ"כ הש"ך (אבל אם מת לו מת יוצא אפילו ביום כנ"ל.

סעיף ג[עריכה]


(ב) ברית: פי' סנדק ולכן תוך שלשה ימים לא יוצא אבל אבי הבן פשיטא דאפי' תוך ג' ימים יוצא לכ"ע. ש"ך.


(ג) בעיר: ואז מותר אפילו ביום ראשון. ש"ך.


(ד) מקילין: כתב הש"ך וקשה דהב"י כ"כ לפי מנהגו שהאבל יוצא לבהכ"נ להתפלל בכל יום קריאת התורה כ"ש שיוצא כדי למול אפילו תוך ג' ימים ראשונים ואפילו יש מוהל אחר בעיר וא"כ מאחר שכתב הרב דאנו נוהגים שאינו יוצא אלא בשבת למה כתב סברת היש מקילין כאן עכ"ל.

סימן שצד[עריכה]

סעיף ג[עריכה]


(א) ופוקדים: כתב הפרישה זה היה דוקא בימיהם שהיו מניחין את המת בכוכין והיה אפשר לגלות את המת ולראותו. וכתב עוד בשם מהרש"ל אדם שמת לו מת ובתוך ל' נולד לו בן אין עושין שמחה ומשתה ביום המילה רוקח עכ"ל. וכמדומה שאין נוהגין כן. ש"ך.

סימן שצה[עריכה]

סעיף א[עריכה]


(א) החמה: דביום ל' שאין מנחמים מותר מיד בהנץ החמה. ש"ך.

סעיף ג[עריכה]


(ב) שיכנס: הטעם בת"ה שם דכל שתלוי במנין הימים אמרי' מקצת יום האחרון ככולו משא"כ באבלות התלוי בי"ב חדש בכל דוכתי אם תאמר מקצתו ככולו לא יצטרך להתאבל רק קצת חדש האחרון וזה אינו. עכ"ל הט"ז.


(ג) להוסיף: ואפילו חל אותו היום בשבת נוהג בו דין י"ב חדש כן הוא בת"ה סי' רצ"ב. מיהו כשהשנה מעוברת דמותר ליכנס לבית המשתה לאחר י"ב חדש כמ"ש בסי' שצ"א ס"ב אין נוהג דין י"ב חדש ביום שמת בו אב או אם אע"פ שאומר קדיש וברכו ומתענה בו ביום דמאחר שכבר הפסיק מאבלותו שוב אינו חוזר לאבלותו כ"כ הב"ח. ונראה דהיינו דוקא בשאר מיני אבילות אבל לאכול בסעודת שמחה ומשתה אסור בכל שנה ביום שמת בו אב או אם וכמ"ש הרב לקמן סוף סימן ת"ב כ"ש הכא עכ"ל הש"ך (ועי' מ"ש לעיל סי' שצ"א. ומיהו אפילו לדעת המקילין בזה כמ"ש הלבוש וכמ"ש לעיל מ"מ בשנה ראשונה אפילו בשנת העיבור לא יאכל בסעודה של שמחה. ומכל מקום נוהגין שאם חל יארציי"ט שלו בשבת או ביום טוב שלובשים טלית של חול כדי לשנות קצת. וכן נוהגין כל השנים אפילו לאחר שנה ראשונה ובענין תענית יארציי"ט אם ישלים עיין סי' ת"ב).

סימן שצו[עריכה]

סעיף א[עריכה]


(א) קורע: כ' הב"ח דהיכא שהיה אנוס שהיה חולה ומסוכן שא"א לקרוע או שאין דעתו צלולה ומיושבת עליו וחזר לבוריו ולדעתו אחר ז' שחשוב עכשיו כשעת חימום דל"ד לשוגג או מזיד דעבר שעת חימום כיון שהיה בריא בשעה ששמע שמת לו מת וחייב באותה שעה אבל זה לא נתחמם אלא בשעה שחזר לבוריו ודעתו צלולה ומיושבת ובאותה שעה חל עליו חובת קריעה עכ"ל (וט"ז פסק דפטור מלקרוע אח"כ ע"ש ודבריו נראין תמוהין חדא שאין מזכיר דברי חמיו כדרכו ועוד תחלת דבריו משכימים עם הב"ח ואח"כ מסיים וע"כ פטור אח"כ מלקרוע. ע"כ נ"ל שטעות נפל בדבריו או איזה חסרון יש כאן וע"ש).

סעיף ג[עריכה]


(ב) הגדיל: והב"ח פסק כדעת מהר"ם דבהגדיל תוך שבעה מונה ז' ול' משעה שהגדיל אבל אם הגדיל אחר ל' בטל ממנו גזרת ז' ול' ע"ש והט"ז מאריך בדין זה וסוף דבריו סיים לענין הלכה למעשה נראה כפסק הש"ע דקטן פטור מהאבלות כי דבריו הם צודקים וברורים. ומקום הניחו לנו רבותינו אבות העולם לזכות בו בס"ד.

סימן שצז[עריכה]

סעיף א[עריכה]


(א) ועובד כוכבים: כתב רש"ל עובדת כוכבים שספרה לפי תומה לראובן שמתה אחותו פסק ראבי"ה שמתאבל על פיה דנאמנת להחמיר. וא"מ פסק דהלכתא כדברי המיקל באבל ועובד כוכבים אינו נאמן להחמיר במילי דאבלות. וה"ר ישעיה אומר דאין עובד כוכבים מסל"ת נאמן אלא לעדות אשה או על פירותיו דשל ערלה הן אבל בכל עדיות דעלמא אין עובד כוכבים מסל"ת נאמן בין להקל בין להחמיר ע"כ תשובת אור זרוע. עכ"ל.

סעיף ב[עריכה]


(ב) שנים: כ' הרמב"ן זה הכלל כל עדות שמשיאים האשה על פיהם הקרובים מתאבלים. ועי' באבן העזר סי' י"ז נתבאר עדות שמשיאים האשה על פיהם. וכ' הב"ח היכא שכתבו לאחד שמת קרובו ואיכא ספק אם הוא תוך ל' חייב להתאבל דכל כמה דמצינן לאוקמיה אחזקתיה מוקמינן ואמרינן השתא מקרוב מת. מיהו היכא שהוא כתב יד של חכם אמרינן דמסתמא לאחר ל' הוא. דאם איתא שהיה אפשר שיגיע הכתב לידו תוך ל' לא היה כותב בסתם אלא היה מבאר. וכ"כ בתשו' ר"מ מינץ דצריך להתאבל מטעם חזקה כנ"ל. וכ' דאם אירע שהורו דאין להתאבל מספק ואח"כ נודע לו למפרע שמת תוך ל' צ"ע אם יחזור ויתאבל או לא ע"ש. ונ"ל דצריך להתאבל בכה"ג וע"ל ריש סימן שצ"ו ודוק עכ"ל הש"ך (ועי' בתשו' שזכרתי) (ובנה"כ הגיה דבריו שצ"ל ול"נ דאין צריך להתאבל וכו') ובט"ז פסק דהיכא דאיכא ספק אם הוא תוך ל' או לאו א"צ להתאבל ע"ש שמאריך בכמה ראיות להעמיד דבריו.

סימן שצח[עריכה]

סעיף א[עריכה]


(א) בשבעה: שהם אביו ואמו בנו ובתו אחיו ואחותו בתולה ואשתו נשואה.


(ב) דרבנן: והכי קי"ל כמ"ש בסי' שצ"ט סי"ג.

סימן שצט[עריכה]

סעיף א[עריכה]


(א) שעה: פי' כל שהוא ולא בעינן שעה זמנית ואפילו חליצת מנעל לחוד שנהג מעט די בכך. וכ"כ בתשו' מ"ב. ט"ז וש"ך.


(ב) ללבוש: כ' בתשו' מ"ב שמעשה היה בחתן שנשא ערב הרגל ובתוך הרגל מת לו מת ופסק דאע"ג דחתן דעלמא שאירע לו אבילות בתוך ז' ימי המשתה אינו מונה שלשים אלא אחר ימי המשתה מטעם דהוא עדיף מרגל דאיהו מותר בגיהוץ ותספורת משא"כ חתן זה דימי משתה שלו הם ברגל ממילא אסור בגיהוץ וכו' מחמת הרגל הלכך עולה לו למנין שלשים וכתב הט"ז דבעיניו יפלא מאד דברים הללו דע"כ לא אמרו דעולה אלא כשיש איסור מחמת אבילותו אלא שאותו האיסור הוא גם כן מחמת הרגל בזה שייך שפיר דעולה כיון דעכ"פ הוא נוהג איסור ויכול לומר אני נוהג האיסור מחמת האבילות. משא"כ בחתן זה שאין בו חיוב אבילות כלל וזה שנוהג איסור הוא מחמת הרגל לחוד היאך יעלה על הדעת לומר שיהיה זה נחשב לימי השלשים. ע"כ נראה דליתא להאי דינא אלא דימי הרגל אינם עולים לו כלל כמו בשאר חתן וכו' ע"ש. והאי דימי הרגל עולים למנין שלשים שכתב המחבר כתב הש"ך דהיינו אף בנודע לו מיתת המת ברגל אע"פ שלא נודע לו קודם הרגל ודלא כמ"ש בב"י דבנודע לו קודם הרגל דוקא הוא דעולה ואולי גם הב"י לאו דוקא קאמר או ט"ס הוא וצ"ל ברגל עכ"ל.


(ג) צפרניו: היינו לדעת המחבר באורח חיים סי' תקל"ב אבל אנן קי"ל להחמיר כמ"ש הר"ב שם וסתם כאן הדברים לפי שאין כאן מקום דיני מועד. ש"ך.

סעיף ב[עריכה]


(ד) המועד: ה"ה ביו"ט שני או בי"ט ראשון כשרוצה לקברו ע"י עממים חל עליו אנינות כדלעיל סי' שמ"א ס"א ולאחר שיקבר כל אלו הדינים נוהגים בו עכ"ל הש"ך.


(ה) עצרת. כתב הש"ך ואין ש"ע עולה רק ליום א' כשקברו ברגל ודוקא כשקברו קודם חג הסכות הוא דעולה ש"ע ג"כ לז' ימים (ועי' לקמן סעיף י"א) משא"כ הכא: ודלא כמהרש"ל בתשו' שכ' דמבטל הוא דאינו מבטל אבל למנין ז' לענין הל' עולה ש"ע אפילו קברו ברגל. מיהו בתשובת משאת בנימין פסק כמהרש"ל וכן נראה דעת הדרישה עכ"ל. גם הט"ז מאריך בראיות לסתור דברי מהרש"ל ותשובת מ"ב הנ"ל ע"ש.


(ו) שני: כ' הב"ח וה"ה אם מת ביו"ט ראשון של ר"ה מונה השבעה מיו"ט הב' דהוי ג"כ מדבריהם. ע"ש בסוף סימן זה (וכ"כ בתשו' גינת ורדים כלל ה' וכ"כ בתשו' תורת חיים סי' י"א).

סעיף ג[עריכה]


(ז) פסח: כתב הש"ך דדין זה הוציא הרב מתשו' מהר"י מינץ וצ"ע דאדרבה משם משמע דלענין כבוס ורחיצה ע"פ שוה לשאר עיו"ט דלא הותר רק סמוך לחשכה אך שכתב שם דבע"פ יש לגלח קודם חצות הואיל ואחרים ג"כ אסורים לגלח אחר חצות מפני שהוא זמן שחיטת הפסח וכמ"ש באורח חיים סי' תקמ"ח ע"ש וצ"ע. עכ"ל.

סעיף ה[עריכה]


(ח) לכבס: דכבר בטל ממנו גזירת ז' אבל לספר אסור דלא נתבטל ממנו גזירת ל' כיון דאין כאן ז' ימים קודם הרגל. ש"ך.


(ט) נוהגין: וכתב בת"ה דאפילו מת לו מת בע"ש ואותו שבת הוא ערב הרגל מותר לרחוץ בע"ש לפי מנהגינו. וא"ל היאך כתב הרב וכן נוהגין הא לעיל ריש סימן שפ"א כ' דאנן נהגינן איסור רחיצה כל ל' וכן בריש סימן שפ"ט כתב דנהגינן איסור כביסה כל ל' י"ל דאינו אלא חומרא ומדינא שרי והכא משום כבוד הרגל לא נהגו להחמיר וכ"כ הלבוש ואע"ג דבאורח חיים סי' תקמ"ח ס"ח וס"י כתב הרב דלדידן דנוהגים איסור רחיצה כל ל' אסור לרחוץ דהא הרגל לא בטל ממנו רק גזירת ז' וה"ה לענין כבוס במקום דנוהגין איסור כבוס כל ל' ע"כ היינו משום דכך ראוי להורות אי הוי איסור רחיצה וכבוס כל ל' מן הדין אבל כאן כתב דמ"מ המנהג אינו כן וכ"כ הב"ח אלא דצריך ליישב לאיזה צורך כתב הרב שם כן כיון דס"ס המנהג אינו כך. ונ"ל דס"ל דהא דמנהג אינו כן היינו משום כבוד הרגל והלכך היכא דליכא משום כבוד הרגל אסור ונ"מ דלאחר הרגל אסור רחיצה וכביסה עד ל' דהרגל לא ביטל ממנו רק גזרת ז' ודוק עכ"ל הש"ך.

סעיף יא[עריכה]


(י) כ"ב: כתב הט"ז קשה ליחשב ש"ע כרגל בפני עצמו גם לענין ביטול שלשים כיון דנתבטל השבעה קודם החג והחג נחשב לשבעה הרי י"ד כמו דאמרי' בי"כ בס"י. תירץ הרא"ש דשאני הכא שלא נהג דין ל' כלל ואע"ג שנהג גיהוץ ותספורת מ"מ הרי בלאו אבילות נמי אסור באלו מחמת הרגל וצ"ע לתרץ זה אליבא דהרמב"ן דס"ל דיש באבלות איסור נוסף על איסור הרגל א"כ קשה למה לא יבטל ש"ע גזרת ל' כיון שכבר נהג בדין ל' בתוספת האיסור. ונראה דמ"מ יש שינוי משאר ל' בחול דהתם יש היכר בעיקר דין גיהוץ ותספורת משא"כ כאן שאין היכר אלא בתוספת וזה אין הוכחה כ"כ לכך די בזה שנאמר הרגל עולה למנין הל' אבל לא להיות כנהג מקצת שלשים ממש לענין שש"ע יבטל לגמרי שאר הל' עכ"ל.

סעיף יד[עריכה]


(יא) ומסרו: כתב הט"ז ראיתי להזכיר פה מה שראיתי בקצת מקומות כשקוברין מת ביו"ט ראשון ע"י עממים באים ישראלים ומחזירים העפר לתוך הקבר על המת עד זיבולא בתרייתא והוא איסור גמור בעיני דהרי מלאכה גמורה היא ויש בזה משום בונה ופשיטא דאסור ע"י ישראל. ע"כ יש ליזהר בזה לעשות ע"י עובדי כוכבים על כל צרה שלא תבוא עכ"ל.

סימן ת[עריכה]

סעיף א[עריכה]


(א) מנעלים: כתב הש"ך לא ידעתי מה ענין מנעלים ברגליו לכאן דמאן דמתיר משום מנעלים ברגליו מתיר אפילו בעטיפת ישמעאלים וכ"מ בש"ס וברמב"ן. ובאמת במהרי"ו כתב דהכא מותר מטעם כיון שנוהגים בעטיפה זו גם אחר ז' ימי אבלות דלא אסרינן דבר שבפרהסיא אלא מה שאינו רק תוך ז' ואח"כ כתב דמותר ג"כ מטעמא דמנעלים ברגליו ע"ש. ובלבוש השמיט האי סיומא דהואיל ויש מנעלים ברגליו עכ"ל.


(ב) מחזיר: כתב הש"ך והאידנא לא נהגו לדקדק בזה. ואפשר דהמנעלים מוכיחים עליהם כמ"ש הב"י דהיכא דהמנעלים ברגליו א"צ לחזרת קרע ע"ש עכ"ל.


(ג) הפרשה: כתב בדרישה בשם מהרש"ל דה"ה לחזור שנים מקרא ואחד תרגום מותר ע"ש.

סימן תא[עריכה]

סעיף ו[עריכה]


[[#א) בע"ש. (אע"פ שבערב) [אבל בערב] ר"ח וערב חנוכה אומרים אפי' לאחר חצות (לא_בהט|(א) בע"ש. (אע"פ שבערב) [אבל בערב] ר"ח וערב חנוכה אומרים אפי' לאחר חצות (לא)]] [דלא] עדיפי מע"ש כ"כ הלבוש ומשמע דה"ה שאין אומרים ג"כ בערב יו"ט אחר חצות: ש"ך.

סעיף ז[עריכה]


[[#ב) נוהג. ומהרש"ל פסק דצריך לנהוג כל דיני אבילות ושכן המנהג וכ"כ המחבר באורח חיים סי' תרצ"ו ס"ד. ובדרישה כתב ליישב דברי המחבר דלא סתרי אהדדי דבאורח חיים מיירי שמת לו מת בו ביום וכאן מיירי שמת קודם לכן ודוחק (ויש רוצים להגיה באורח חיים דהאי בחנוכה צ"ל בצינעא. וה"ק כל דברי אבלות בצינעא נוהגים בפורים. ובזה מיושב מה שמזכיר שם חנוכה בהלכות פורים וה"ל להביאו בהלכות חנוכה סי' ת"ע ששם מזכיר דיני חנוכה בהספד אלא ודאי שט"ס הוא וצ"ל בצינעא_בהט|(ב) נוהג. ומהרש"ל פסק דצריך לנהוג כל דיני אבילות ושכן המנהג וכ"כ המחבר באורח חיים סי' תרצ"ו ס"ד. ובדרישה כתב ליישב דברי המחבר דלא סתרי אהדדי דבאורח חיים מיירי שמת לו מת בו ביום וכאן מיירי שמת קודם לכן ודוחק (ויש רוצים להגיה באורח חיים דהאי בחנוכה צ"ל בצינעא. וה"ק כל דברי אבלות בצינעא נוהגים בפורים. ובזה מיושב מה שמזכיר שם חנוכה בהלכות פורים וה"ל להביאו בהלכות חנוכה סי' ת"ע ששם מזכיר דיני חנוכה בהספד אלא ודאי שט"ס הוא וצ"ל בצינעא)]] והרב בהג"ה שם פסק כהמחבר כאן וכתב שכן נוהגין והב"ח לא הביא אלא דברי מהרש"ל ע"ש: עכ"ל הש"ך.

סימן תב[עריכה]

סעיף א[עריכה]


(א) כללו: כתב הט"ז דמבואר בב"י בשם הרמב"ן דביום שמועה קרובה לא יניח תפילין כמו ביום הקבורה עכ"ל.

סעיף ב[עריכה]


(ב) לחלצן: לפי שאף בשעת אבילות מניח תפילין ואינו חולצן אלא ביום ראשון בלבד. ולא תהא שמועה רחוקה חמורה מיום ב' של אבילות קרובה עכ"ל הרמב"ן. ש"ך.

סעיף ד[עריכה]


(ג) להחמיר. משום (בל תשחית) אם לא על אביו ואמו או אדם גדול שהיה רגיל להקשות לו בדבר הלכה דהוי מיסתפי מיניה אם בא לעשות מילתא יתירה לכבודו מותר: כ"כ הב"ח בסי' ש"מ סכ"ה בשם א"ז. עכ"ל הש"ך.

סעיף ה[עריכה]


(ד) אחד: ר"ל שעה א' אבל אם שמע שמועה בשבת שהוא כ"ט אז נוהג לאחר השבת שבעה ושלשים. מהרש"ל. וטעם בזה שאינו נוהג אבילות אחר השבת אע"ג דהתחיל ביום השבת והוא ביום השלשים דכיון שאינו מתאבל אבילות גמור באותו שבת רק בדברים שבצנעא ע"כ אין גזרת אבילות אחריו כ"כ הב"י בשם הרשב"א. וכתב הרמב"ן דבאותו שבת ורגל אסור בדבר שבצנעא כל אותו יום ולא אמרינן בזה מקצתו ככולו כיון שיש עליו חוב ליום שאחריו שעה א' היאך נאמר שיפסיק האבילות ויחזור לו עכ"ל הט"ז. ובש"ך כתב דמכאן פסק הב"ח דאם חל יום הז' של אבילות בשבת דצריך לישב על הארץ במוצאי שבת ולנהוג אבילות שעה אחת דהא הכא אע"ג דדברים שבצנעא נוהג בשבת לא נפטר בזה וצריך לעשות במו"ש מעשה שניכר בו משום אבילות עכ"ד. ולפע"ד ל"ד כלל דהכא כיון שחכמים חייבו לנהוג אבילות כראוי עכ"פ שעה א' וביום השבת אין נוהגין אבילות רק במקצת א"כ מעולם לא נהג זה דין אבילות כראוי אפילו שעה א' לכן חייב למוצאי שבת או למוצאי הרגל לנהוג אבילות שעה א' אבל מי שנהג אבילות ז' ימים ובתוך הז' חל יום השבת למה יתחייב באבילות במו"ש ואפילו זלזל במקצת הימים ולא נהג אבילות קי"ל לעיל סי' שצ"ו דא"צ להשלים וכ"ש יום השבת דנהג אבילות כדינו עכ"ל. וגם הט"ז השיג עליו וכתב שאין זה אלא דברי תימה ואותן האנשים שעושין כן לאו דסמכי נינהו. ואפשר שבא להם הטעות ממה שראו בס"ו בשמועה רחוקה שבמו"ש ורגל נוהג אבלות שעה אחת וסברי שבכל שבת של אבילות עושים כן. והוא טעות גמור דשם הוי עיקר החיוב במו"ש משום שמועה רחוקה משא"כ בזה עכ"ל.

סעיף ז[עריכה]


(ה) עולה: כ' הט"ז שבטור כתוב אחר זה והר"ר יחיאל כ' שאין שבת עולה לו בתחלת המנין אלא יתחיל למנות ביום א' וכו' ופסק הב"י כדעה הראשונה. ומ"מ הבאתי דברי הר"ר יחיאל ללמוד ממנו שאם מת באחד בשבת דה"ל יום השבת ז' של אבלות דאין לנהוג בו איסור בדברים שבצנעא אלא במקצת היום דהיינו בשחרית בהנץ החמה. וא"ל הא אמרינן בסי' שצ"ה בענין מקצת היום ככולו של יום השביעי דתלוי דוקא בעמדו המנחמים מאצלו ולא סגי בהנץ החמה כמו ביום ל'. הא לאו קושיא היא כלל דבכ"מ שאמרו מקצתו ככולו היינו שאותו מקצת צריך להיות מאותו ענין שחייב בשאר הימים כגון במנין שבעה שצריך לעשות מעשה בחליצת סנדל וכיוצא בזה ושם אמרי' דצריך באותו מקצת של יום הז' לעשות מעשה החיוב עליו ונתנו גבול שעד שעת קימת המנחמים מאצלו ראוי להיות בקום ועשה מה שמוטל עליו לנהוג אבילות בעת ההיא משא"כ בדין ל' שאין עליו חיוב רק בשב וא"ת דהיינו איסור גיהוץ ותספורת בזה סגי בהנץ החמה כיון דכבר נהג איסור בשב וא"ת די בכך. ומש"ה בשמע שמועה רחוקה שנוהנ שעה א' צריך לעשות מעשה דוקא בשעה הזאת כמו בשמועה קרובה ז' ימים. הלכך כשחל יום השביעי בשבת סגי במקצת דהא גם ביום השבת כולו לא יעשה מעשה הניכר משום אבילות רק דבר שבצנעה נוהג והוא בשב וא"ת וסגי במקצת ממנו דהוי ממש כיום השלשים כנ"ל ברור. ודלא כהב"ח שרוצה לחלוק על הר"ר יחיאל ולומר דלא אמרי' ביום השבת מקצתו ככולו ורוצה לאסור לאותו אבל שחל יום השביעי שלו בשבת שלא יקרא בתורה אפילו במנחה דליתא ואפילו בשחרית יש היתר לקרותו בתורה אלא כיון שבחול ממתין עד אחר תפלת שחרית גם בשבת יעשה כן אבל במנחה יש היתר גמור לקרותו לתורה כדעת הר"ר יחיאל שאין עליו דין שביעי לגמרי ואין חולק עליו בזה. ויש ג"כ להביא ראיה ממ"ש בס"ה בשם הרמב"ן דבכל אותו שבת אסור בדבר שבצנעא והיינו משום שיש עליו עדיין חיוב אבילות במו"ש. משמע הא לא"ה אינו אסור כל השבת אלא מקצתו ככולו וכן הוא עיקר בלי ספק עכ"ל. וגם הש"ך חולק על הב"ח בזה וכתב דהכי משמע לישנא דש"ס ופוסקים דלא לישתמיט חד לפלוגי בהכי.

סעיף ח[עריכה]


(ו) קרובה: כתב הש"ך ומתחיל למנות ז' ול' משעה ששמע וכתבו הב"ח והדרישה בשם מהרש"ל דלפ"ז היכא דמת ביום א' ונקבר ביום ב' אע"פ שהקרובים שהיו אצל הקבורה מונים מיום הקבורה כי אז היתה סתימת הגולל מ"מ אותן שלא היו אצל הקבורה ולא נודע להן שמת עד שהגיע יום ל' מיום הקבורה א"צ לנהוג אבילות כיון דיום שמועה דידהו הוא יום ל"א מיום המיתה וה"ל שמועה רחוקה דלגבי דין שמועה יום המיתה הוא עיקר עכ"ל וכ"כ הט"ז.

סעיף ט[עריכה]


(ז) למחר: וכן במתו לו ב' זה אחר זה כדלעיל סי' שע"ה ס"י. ש"ך.

סעיף י[עריכה]


(ח) למנין: ושוב הרגל מבטל ממנו גזרת ז' כדלעיל ריש סימן שצ"ט. ש"ך.

סעיף יא[עריכה]


(ט) מחר: כתב הט"ז ונראה דאם שמע שמועה קרובה בסוף יום שלשים אחר תפלת ערבית ועדיין יום הוא ודאי לא אמרינן דהוי לילה מכח התפלה דלהחמיר אמרינן כן לענין שלא יעלה יום שעבר למנין שבעה אבל לא להקל לומר שהוא שמועה רחוקה אלא צריך להתאבל ודומה למ"ש בסי' רס"ב לענין מילה דלא איכפת לן בתפלה ובזה עכ"פ מונה מיום השמועה ולא ממחרת דלא ליהוי כתרי מילי דסתרי אהדדי עכ"ל (ועיין לעיל סי' שע"ה).

סעיף יב[עריכה]


(י) לשקר: ונראה דיש לומר בלשון דמשמע לתרי אפי דהיינו שאין מבואר בפירוש בדבריו שהוא מת אלא שהלשון סובל לחיים ולמות וראיה מר' חייא ששאל לרב אבא קיים א"ל אמא קיימת ופי' התוספות דחיבילא' בשתממתיהאעבידו ששא"תמה ששולאאלניאמערל באפביירוששאלשנימתעלעאכ"מיל והמטת"וזך.


(ה(יא) הביאןצרל': והלבוש השיג ע"ז דהא טעמא דמתענין הוא מפני הסכנה דריע מזלי' ביום זה שמת אביו או אמו וא"כ אין חילוק ולעולם יש להתענות יום המיתה עכ"ד. וכן משמע בתשובת מהר"י ברין שהביא בב"ח גם בתשובת משאת בנימין הקשה על דברי הר"ב דאטו ב' אחים הדרים בעיר אחת והאחד היה אצל מיתת אביו והשני לא היה בעיר כשמת אביו וקודם הקבורה בא גם השני שאז האחד יעשה יא"צ ביום המיתה והב' למחרתו ואיכא משום דלא תתגודדו וגם דמי לחוכא ואיטלולא ואנן בעינן דרכיה דרכי נועם ע"כ. גם מדברי שאר אחרונים משמע דלעולם מתענין יום המיתה ולא יום הקבורה. ובתשובת מ"ב שם כתב דדוקא משנה ראשונה ואילך אבל בשנה ראשונה לעולם עושין יא"צ מיום הקבורה דאל"כ לפעמים לא ישלים אבלות י"ב חדש כגון אם מת בע"ש סמוך לשבת שאין פנאי לקברו עד יום א' ואם יעשה היא"צ ביום המיתה גם האבלות יפסוק בו ביום כי כבר נהוג עלמא שלא להתאבל רק עד היא"צ וזה ודאי לאו שפיר דמי דהאבלות מתחלת מיום הקבורה וצריך להשלים עד אותו היום עכ"ד ומעולם לא שמענו ולא ראינו לחלק שנות היא"צ ולומר דבשנה ראשונה יש לעשות מיום הקבורה ואח"כ מיום המיתה גם מדברי כל האחרונים שכתבו סתמא דיש לעשות ביום המיתה משמע גם בשנה ראשונה ולענין קושייתו נ"ל דהא בלא"ה נמי קשה דלפעמים משכחת לה שיהא יום הקבורה מרוחק הרבה מיום המיתה כגון שהוליכוהו למקום אחר לקברו שם דאין האבלות מתחיל אלא מיום הקבורה וכמ"ש לעיל סי' שע"ה והיא"צ תתחיל מיום המיתה. ודוחק לומר דלענין אבלות די"ב חדש אזלינן בתר יום המיתה וגם דוחק לומר דאם אירע בכה"ג יש לעשות היא"צ קודם י"ב חודש. וכן משמע בת"ה דלעולם עושים היא"צ בתשלום האבלות. ומן הדין אפילו באותו יום היא"צ שוב א"צ לנהוג אבלות כי כבר נשלם זמן י"ב חדש רק שהעולם נוהגין דכל אותו היום אין מבטלין דין אבלות די"ב חדש. ואפשר משום דאומרים קדיש וברכו ומתענים לכן נוהגים ענין אבלות באותו יום אבל מן הדין א"צ וגם נ"מ למי שמתענה ואומר קדיש וברכו ביום המיתה והוא מת היום ונקבר למחר דאבלות לעולם מיום קבורה מנינן ע"כ דברי הת"ה. ע"כ נראה דלעולם יש להתענות יום המיתה אלא דאם אירע דיום המיתה מרוחק מיום הקבורה ג' או ד' ימים או יותר יש להתענות בשנה ראשונה ביום הקבורה כדי שיעשה היא"צ בתשלום האבלות כיון דא"א בענין אחר וגם מילתא דלא שכיחא היא יש לסמוך בכה"ג אמ"ד לעשות ביום הקבורה ומשנה ראשונה ואילך יתענה ביום המיתה אבל מי שמת אביו ונקבר ביום שלאחריו יש להתענות ביום המיתה אף בשנה ראשונה כנ"ל ודוק עכ"ל הש"ך. אבל הט"ז פסק דלעולם לא יעשה היא"צ רק ביום המיתה אף שהוא מרוחק הרבה מיום הקבורה ומה לנו במה שלא התאבל י"ב חדש אם א"א בכך ולית מאן דחש לזה עכ"ל.


(יב) הראשון: וכתב הש"ך דבאורח חיים ס' תקס"ח מסיים הרב מיהו יש מחמירין להתענות בשניהם וכ"כ מהרש"ל שכן נוהגין והביאו הב"ח עכ"ל.


(יג) השני: וה"ה אם מתו בשנת העיבור באדר הראשון מתענים בשנת העיבור באדר הראשון וכ"כ מהרש"ל שם דפשוט שאם מת בראשון או בשני שכך מתענין בשנים המעוברות. עד כאן לשון הש"ך.

סימן תג[עריכה]

סעיף א[עריכה]


(א) אנינות: כלומר שיאסר קודם שיקברו העצמות באכילת בשר ושתיית יין כדין אונן לעיל סי' שמ"א אלא מיד חל עליו האבלות אף קודם שיקברם ע"ל סי' שע"ה ס"ז. כהן אינו רשאי ללקט עצמות אביו דשמא נחסר אביו סא"ז פי' אם נחסר כל שהוא מאביו אסור ליטמא לו כדלעיל סוף סימן שע"ג דרישה עכ"ל הש"ך.

סעיף ז[עריכה]


(ב) משיכלה: כלומר לענין זה שילקטם הוא בעצמו כדמפרש ואזיל אבל אה"נ דאף כשלא כלה הבשר חייב להתאבל כל היום כדלעיל סי' שע"ה ס"ז. ש"ך.

סעיף ט[עריכה]


(ג) רבים: כתב הש"ך ודוקא מלקטים רבים אבל משמרים רבים זה משמר וזה קורא וכמ"ש באורח חיים סי' ע"א ס"ד (ודין מקום הקבר שנלקטו ממנו העצמות אם מותר לקבור בו מתים אחרים ע"ל סי' שס"ג ושס"ד. וע' בתשו' ש"י שאלה פ"ז).

סעיף י[עריכה]