משנה תמורה ו ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת תמורה · פרק ו · משנה ה | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

כל האסורים על גבי המזבח, ולדותיהן מותריםיב.

ולד טרפה, רבי אליעזר אומר, לא יקרב על גבי המזבח.

וחכמים אומרים, יקרב.

רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר, כשרה שינקה מן הטרפה, פסולה מעל גבי המזבח.

כל הקדשים שנעשו טרפה, אין פודים אותם, שאין פודים את הקדשים להאכילן לכלבים.

נוסח הרמב"ם

כל האסורין לגבי המזבח ולדותיהן מותרין ר' אליעזר אומר ולד טריפה לא יקרב על גבי המזבח [וחכמים אומרין יקרב.] רבי חנניה בן אנטיגנוס אומר כשרה שינקה מן הטריפה פסולה מעל גבי המזבח כל הקדשים שנעשו טריפה אין פודין אותן שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים.

פירוש הרמב"ם

כל האסורין על גבי המזבח ולדותיהן מותרין כו': כשנרבעה בהמה והיא חולין ואח"כ ילדה והיא חולין או הקדישה אחר שנרבעה וילדה ולדה מותר לגבי מזבח אבל אם נרבעה והיא מעוברת ולדה אסור לגבי המזבח אע"פ שהיא חולין והוא שאמר ולד נרבעת אסור וזהו שאמרו אם הבהמה הזאת טרפה ואחר שנטרפה נתעברה ר' אליעזר אומר סבת תולדת הולד הזה היא האם שהיא טרפה ואב שהוא כשר לגבי המזבח וזה וזה גורם (מותר) [אסור]: ואם היתה הבהמה הזאת מעוברת והיא טריפה ר' (יהודה) [אליעזר] אומר עובר ירך אמו וחכמים אינם אומרים כן עליו אחר שיצא ונפרד ממנו ולפיכך הוא אצלם מותר לגבי המזבח וזה שאוסר ר' חנינא בן אנטיגנוס כשירה שינקה מן הטריפה הוא באותו היום בלבד שינקה לפי שהיא יכולה לעמוד עליו מעת לעת והוא מתעכל ועד כאן לא נגמר עכולו אבל אם נתעכל ואפי' היה זן אותה דרך משל בכרשינים של עבודת כוכבים עד שהשמינה בתכלית השומן הרי היא מותרת לגבי המזבח לדברי הכל ואין הלכה כר"א וכרבי חנינא בן אנטיגנוס וכתוב בספרי תזבח ולא גיזה ואכלת ולא לכלביך בשר ולא חלב מכאן שאין פודין הקדשים להאכילן לכלבים וידוע שהטריפה אינה ראויה אלא לכלבים:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

כל האסורים לגבי המזבח - כגון בהמה שנרבעה כשהיא חולין ואח"כ נתעברה וילדה, הולד מותר לקרבן, שהזכר של היתר שבא על בהמה זו והיא שהיא אסורה, שניהן גרמו לולד שיבוא, וזה וזה גורם מותר. אבל נרבעה כשהיא מעוברת, הולד פסול לקרבן, דהיא וולדה נרבעו יא:

ולד טריפה - לא יקרב. אבל להדיוט דברי הכל שרי יג, דלאו מגופה קא רבי יד. ופלוגתא היא באלו טריפות [דף נ"ח], איכא למאן דאמר טריפה יולדת, ואיכא למאן דאמר טריפה אינה יולדת. למאן דאמר טריפה יולדת משכחת לה כגון שנטרפה ולבסוף עיברה, ובהא פליגי, דר' אליעזר סבר זה וזה גורם אסור, ורבנן סברי זה וזה גורם מותר. ולמאן דאמר טריפה אינה יולדת משכחת לה כגון שעיברה ולבסוף נטרפה, ובהא פליגי, דר' אליעזר סבר עובר ירך אמו הוא, ורבנן סברי עובר לאו ירך אמו הוא טו. ואין הלכה כר' אליעזר:

כשרה שינקה מן הטריפה פסולה - כל אותו היום שינקה מעת לעת היא פסולה להקרבה, הואיל ויכולה לעמוד על אותו חלב בלא אכילה אחרת, ואינו מתאכל ממעיה עד שישלם מעת לעת. אבל לאחר שנתאכל ממעיה מודה ר"ח שהיא כשרה, דאפילו בהמה שנתפטמה בכרשיני עבודה זרה טז הכל מודים שהיא כשרה למזבח. ואין הלכה כרבי חנינא בן אנטיגנוס:

שאין פודים את הקדשים להאכילן לכלבים - דבפסולי המוקדשים שנפדו כתיב תזבח ואכלת בשר, ודרשינן תזבח ולא גיזה, ואכלת ולא לכלביך, בשר ילא חלב:

פירוש תוספות יום טוב

כל האסורים לגבי מזבח כו'. פירש הר"ב כגון בהמה שנרבעה כו'. וזה וזה גורם מותר. עמ"ש במ"ח פ"ג דמסכת עבודה זרה. ומ"ש הר"ב אבל נרבעה כשהיא מעוברת כו' דהיא וולדה נרבעו. וכן ולד נוגחת היא וולדה נגחו. וכן נעבדת ומוקצה דניחא ליה בנפחה וכן פסק הרמב"ם בפירושו בנא"י ובחבורו פ"ב מהא"מ:

ולדותיהן מותרים. רב תני עלה ור"א אוסר. גמ':

ולד טרפה ר"א אומר לא יקרב. כתב הר"ב אבל להדיוט ד"ה שרי [וכן פירש"י ועמ"ש בסמוך בשם התוס'] דלאו מגופה קא רבי אלא מאוירה קא רבי. פירש"י ולד במעי בהמה אינו אדוק בגופה. אלא תלוי באויר ומעצמו הוא נוצר וגדל והולך. ל"א מאוירא קא רבי לאחר שנולד הולך וגדל. הלכך עקר גידולו אינו מאמו. ע"כ. [*ולשתי האוקימתות שכתב הר"ב קשה עליו ועל רש"י שפירשו דלהדיוט ד"ה שרי דבין דפליגי בזה ובזה גורם או דפליגי בעובר ירך אמו אף להדיוט לתסור]. והתוס' דחו פירש"י שכחב לעיל דלד"ה שרי להדיוט דבפ' אלו טרפות מפרש בהדיא דאפי' להדיוט נמי אסור. והא דפליגי לגבוה להודיעך כחן דרבנן דאפי' לגבוה נמי שרי. והא דנקט לא יקרב משום רבנן דאמרי יקרב נקטיה. ע"כ. ועיין כיוצא בזה הרבה. שכתבתי במשנה ו' פ"ד דביצה. ומ"ש הר"ב ורבנן סברי עובר לאו ירך אמו. ולא דמי לנרבעה כשהיא מעוברת דאמרינן לעיל היא וולדה נרבעו. דודאי טרפות שהוא תלוי בחיות ובריאות כיון שאנו רואין הולד חי ובריא אין לנו לומר שנטרף הולד עם אמו ואין לנו לפוסלו בשביל פסול טרפות. אבל גבי רביעה ונגיחה ודאי כירך אמו הוא. ומיהו ק"ק דא"כ הוי מתני' לצדדין דגבי ולד נרבע צ"ל שנרבעה [ולבסוף נתעברה. וגבי ולד טרפה אמרינן שעיבר'] ולבסוף נטרפה [דמסקנא היא בפ' אלו טרפות דטרפה אינה יולדת] וי"ל כיון דבטרפה לא שייך [עיברה] *)בענין אחר לא הוי לצדדין שאינו יורד [אלא] להגיד לך כל היתר הולדות של כל האסורים לגבי המזבח ובנרבע דאיכא ב' צדדין. ואינו מותר אלא לצד אחד. חשיב ליה בשביל אותו צד המותר. ובטריפה דליכא אלא צד אחד [חשיב] אותו צד [ה] מותר. תוס'.

כשרה שינקה מן הטרפה כו'. כתב הר"ב דאפילו בהמה שנתפטמה בכרשיני עבודה זרה כו' ונתאכלו. הרמב"ם.

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(יא) (על הברטנורא) וכן ולד נוגחת, היא וולדה נגחו. וכן נעבדת ומוקצה, דניחא ליה בניפוחה. הר"מ:

(יב) (על המשנה) מותרים. רב תני עלה ור"א אוסר. גמרא:

(יג) (על הברטנורא) וקשה דבהדיא אמרינן בפרק אלו טריפות דאף בלהדיוט פליגי וזיל בתר טעמא. והא דפליגי לגבוה, להודיעך כוחן דרבנן. תוס'. ועתוי"ט:

(יד) (על הברטנורא) אלא מאוירה קא רבי. פירש"י ולד במעי בהמה אינו אדוק בגופה אלא תלוי באויר ומעצמו הוא נוצר וגדל והולך. לישנא אחרינא מאוירא קא רבי לאחר שנולד הולך וגדל הלכך עיקר גדולו אינו מאמו:

(טו) (על הברטנורא) ולא דמי לנרבעה כשהיתה מעוברת. דאמרינן היא וולדה נרבעה דודאי טרפות שהוא תלוי בחיות ובריאות כיון שאנו רואין הולד חי ובריא אין לנו לומר שנטרף הולד עם אמו. ואין לנו לפוסלו בשביל פסול טרפות. אבל גבי רביעה ונגיחה ודאי כירך אמו הוא. ועתוי"ט:

(טז) (על הברטנורא) ונתעכלו. הר"מ:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

כל האסורין לגבי המזבח:    תוספות פ' כל שעה (פסחים דף כ"ז) ובגמרא פרק אין מעמידין (עבודה זרה דף כ"ד) ובפרק כל הצלמים (עבודה זרה דף מ"ו:)

ולדותיהן מותרין:    בגמרא תני עלה ור' אליעזר אוסר ואמר רב הונא בר חיננא מחלוקת שעיברו ולבסוף נרבעו דר"א סבר עובר ירך אמו ורבנן סברי לאו ירך אמו הוא אבל נרבעו ולבסוף עיברו ד"ה מותרין דכ"ע ס"ל דזה וזה גורם מותר ורבא אמר רב נחמן מחלוקת שנרבעו ולבסוף עיברו דר"א סבר זה וזה גורם אסור ורבנן סברי זה וזה גורם מותר אבל עיברו ולבסוף נרבעו ד"ה אסורין דהיא וולדה נרבעו והקשו תוס' ז"ל שם פ' כל שעה לרב הונא בר חיננא הא תניא בברייתא שכתבתיה בפרק כל הצלמים סימן ט' דשמעת מינה דבכיליה תלמודא ס"ל לר' אליעזר זה וזה גורם אסור: בפירוש רעז"ל דלאו מגופיה קרבי אלא מאוירא קרבי פירוש ולד במעי בהמה אינו אדוק בגופה אלא תלוי הוא באויר ומעצמו הוא נוצר וגדל אבל ביצה מעורה היא באשכול. ל"א מאוירא קרבי לאחר שנולד הולך וגדל הלכך עיקר גדולו אינו בא מאמו אבל ביצה מגופה דתרנגולת קרביא והדבר מוכיח שלאחר שנולדה אינה גדלה ?ת הלשונות פירוש רש"י ז"ל. וביד שם בהלכות איסורי מזבח פ"ג סימן י"ב:

ולד טרפה:    תוספות פרק הנשרפים (סנהדרין דף פ') ובגמרא פרק אלו טרפות (חולין דף נ"ח) ברייתא ותוספת שם ובפ"ק דבכורות דף ז' ובגמרא פרק התערובות דף ע"ד:

וחכמים אומרים יקרב:    חכמים הם ר' יהושע כדמוכח בברייתא ובפרק אלו טרפות שם. וראיתי שמחק הר"ר יהוסף ז"ל מלות וחכמים אומרים יקרב. ועיין בהר"ן ז"ל פרק אלו טרפות דף תרצ"ד. ופירוש רש"י ז"ל שבכתיבת יד כגון שנטרפה ולבסוף עיברה ובזה וזה גורם פליגי דר"א סבר אסור ורבנן סברי מותר אבל בעובר ירך אמו ליכא למימר דפליגי אא"כ עיברה ואח"כ נטרפה דלמ"ד ירך אמו הולד לא יקרב משום דבגופו אית ביה טרפות ואסור ולמ"ד לאו ירך אמו הולד דבגיפו לא אירע שום פסול אבל היכא דנטרפה ולבסוף עיברה ליכא למימר דירך אמו היא שהרי יש בו צד היתר אלא ודאי בזה וזה גורם פליגי ע"כ. וכתבו תוספות ז"ל פירש רש"י ז"ל אבל להדיוט ד"ה שרי דלאו מגופה קרבי ולא נהירא דבפרק אלו טרפות מפרש בהדיא דאפילו להדיוט נמי אסור והא דפליגי לגבוה להודיעך כחו דרבנן דאפילו לגבוה נמי שרו לכך נראה דאף להדיוט נמי אסור והא דנקט לא יקרב משום רבנן דאומרים קרב נקטיה ע"כ. והתם בפ"ק דבכורות רמינן דר' אליעזר אדר' אליעזר ודר' יהושע אדר' יהושע דהכא ס"ל לר' אליעור זה וזה גורם אסור בין לגבוה בין להדיוט כדכתבינן ואילו התם קאמר ר' אליעזר דטמא הנולד מן הטהור אע"פ שאביו טמא טהור הוא ומשני אלא שאני התם דאמר קרא שור שה כשבים ושה עזים וה"ל למיכתב שור שה כשבים ועזים שה שה למה לי ש"מ מכל מקום אפילו מצד האם ולא מצד האב מותר. ור' יהושע אדר' יהושע נמי לא קשיא לעולם בעלמא זה וזה גורם מותר אבל טמא היוצא מן הטהור אם אביו טמא הוי טמא דא"כ ליכתוב קרא שור שה כרב ושה עז מאי כשבים ועזים לשון רבים דנקט ש"מ עד שיהא אביו כבש ואמו כבשה. ועיין ג"כ במ"ש בפ"ק דבכורות סימן ב'. בפירוש רעז"ל ורבנן סברי עובר לאו ירך אמו הוא. הקשו תוספות ז"ל תימא דאמרינן לעיל אבל עיברה ולבסוף נרבעה דברי הכל אסור משום דהיא וולדה נרבעו והכא אמרינן דלמ"ד טרפה אינה יולדת משכחת לה בשעיברה ולבסוף נטרפה דרבנן סברי מותר דלאו ירך אמו הוא וי"ל דודאי טרפות שהוא תלוי בחיות ובריאות כיון שאנו רואין הולד חי ובריא אין לנו לומר שנטרף הולד עם אמו ואין לנו לפוסלו בשביל פיסול טרפות אמו אבל גבי רביעה ונגיחה ודאי כירך אמו הוא. ומיהו ק"ק דא"כ הוי מתניתין לצדדין דגבי ולד נרבע צריך לומר שנרבעו ולבסוף עיברו וגבי ולד טריפה צריך לומר שעיברה ולבסוף נטרפה דמסקנא הוא פרק אלו טרפות דטרפה אינה יולדת וי"ל כין דבטרפה לא שייך עיבר בענין אחד לא הוי לצדדין שאינו יורד להגיד לך כל היתר הולדות של כל האסורין לגבי המזבח ובנרבע דאיכא ב' צדדין ואינו מותר אלא לצד אחד חשיב ליה בשביל אותו צד המותר ובטריפה דליכא אלא צד אחד אותו צד מותר עד כאן לשונם ז"ל. עוד בפירוש רעז"ל דאפילו בהמה שנתפטמה בכרשיני ע"ז הכל מודים שהיא כשרה למזבח. אמר המלקט דמיקצה הוא דאסיר באכילת כרשינין של ע"ז אבל דלאו מוקצה לא:

כל הקדשים וכו':    ס"פ שני דמכלתין דף י"ז דייק דוקא שנעשו פירוש שהקדישן ואח"כ נטרפו את מוצא דקדשו קדושת הגוף הא היו טרפה מעיקרא קודם שהקדישן לא קדשי קדושת הגוף וקשיא לשמואל דאמר התם דנחתא לה קדושת הגוף אפילו כי נטרפה מקודם שהקדישה ומשני דילמא הא מני ר' אליעזר היא דאמר התם במתניתין בסוף פירקין הטרפה לא קדושה ולא מקדישה ומפרש התם ר"מ מילתיה דר' אליעזר דלא משכחת לה אלא במקדיש בהמה ואח"כ נטרפה ודייקינן טעמא משום דהקדישה ואח"כ נטרפה הא היתה טרפה מעיקרא לא נחתה לה קדושת הגוף והא נמי דדייקת מינה הא הוות טרפה מעיקרא פודין ר' איליעזר היא דאמר מידי דלא חזו לגופיה לא נחתא ליה קדושת הגוף:

שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים:    מואכלת ולא לכלביך דרשינן ואית דס"ל דפודין את הקדשים להאכילן לכלבים דלא מייתר לה קרא למעוטי אכילת כלבים דאוכלת דרשי ליה הכי תזבח ואכלת ללמד דאין לך בהן היתר אכילה אלא משעת זביחה ואילך לאפוקי חלב וגיזה דהנאה דמחיים היא ומהך דרשא משמע דלכלבים שפיר דמי דהכי משמע אתה לא תאכל קודם זביחה כלומר לא תתהני מחיים אבל כלביך דלאחר מיתה הוא אפילו בלא זביחה שפיר דמי ופודין את הקדשים להאכילן לכלבים ותרי תנאי נינהו והכי מוקמינן לה בשחיטת חולין. וכתבו תוספות ז"ל בפ"ק דשבועות דף י"א דפרה אדומה היכא דמתה וכל קדשי בדק הבית פודין אותם להאכילן לכלבים לכ"ע דהאי קרא בפסולי קדשי מזבח הוא דכתיב ומדרבנן בלחוד הוא דאסור אי לאי טעמא דלב ב"ד מתנה משום שלא יפסידו הנאת עור הפרה אדומה כדאיתא התם בגמרא. וביד שם פרק ישני סימן י':


פירושים נוספים