תפארת ישראל על תמורה ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · תפארת ישראל · על תמורה · ו · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין[עריכה]

משנה א[עריכה]

אוסרים כל שהן:    ר"ל כל בהמות שפסולות להקרבה, דינן שאם נתערבו אפילו באלף, כולן אסורות להקריב כשאין ניכר האיסור. ואם הבהמות שנתערבו ביניהן הפסולין, הם קדשים, הרי כל התערובות ירעו עד שיוממו וימכרו אז להדיוט (כריש פ"ח דזבחים). ואלו הן הפסולים להקרבה, הרובע וכו':

והנרבע:    מיירי שהעיד כן ע"א או הבעלים. דביש ב' עדים, אסור גם להדיוט:

והמוקצה:    שהפרישוה להקריבה לע"ז [ועי' בפתיחה לסדר זה פ"ב אות ל"ד]. ודוקא שעשו בה כבר הכומרים קצת מעשה להכינה להקרבה, כגון שרחצוה או גזזו שערה ליפותה להקרבה, אז נאסרה לגבוה. [וי"א דהא דאמרינן בש"ס, אינה אסורה עד שיעשו בה מעשה, היינו עד ולא עד בכלל, ור"ל שכשעשו בה מעשה שחרשו בה. או שעשו בה מעשה אחרת, אפילו לצורך ע"ז, אפ"ה הותרה. דתו לא מקרבו לה לע"ז. מיהו ל"מ לפע"ד לא משמע כן לישנא דגמ'. דא"כ הול"ל,,רק עד שיעשו בה מעשה". או מילת אינה מיותר]:

והנעבד:    שעבדוה כע"ז. אבל להדיוט מותרת דכל בעל חי שנעבד לא נאסר להדיוט [ונ"ל הטעם. משום דבע"ת למעלתו מדומם וצומח. נתנה לו תורה קצת חזקה בחיות שלו, שיהא שייך לעצמו. באופן שלא יהא אדם יכול לאסרו, אם לא עשה מעשה בגופו, והו"ל כמי שאוסר דבר שאינו שלו כל זמן שחי הבע"ת. משא"כ בדומם וצומח, אמרה תורה השחת שרוף וכלה. אבל אי"ל משום דבע"ח הו"ל כגדולי קרקע (ועי' רמ"מ פי"ט הי"א מהל' שבת). והו"ל כאילן שנטעו ואח"כ עבדו דאינו נאסר רק כשיעשה בו מעשה (כע"ז מ"ח א'). ואף דבהחליף בע"ת על ע"ז נאסרה אף שלא נעשו בו מעשה (כי"ד סוף סקמ"ה). התם שאני דרבייא קרא, והיית חרם, כל שאתה מהייה ממנה יהיה כמוה (כע"ז נ"ד ב'). ליתא. דהרי דגים לא מחשבו גדולי קרקע (כעירובין כ"ז ב'). והרי לא מצינו חילוק בין דגים לשאר בע"ח שנעבדו, משמע דכולן מותרים. אמנם אילה"ק למה התירה תורה נעבד להדיוט, מ"ש מנרבע דאסור להדיוט, הואיל ובא לאדם תקלה על ידה. כבר תירץ הש"ס (סנהדרין נה, א), דנרבע שאני דנטפל בה בדבר שקלונו מרובה, משא"כ נעבד. וה"ה בחרש בשור ובחמור, או בעשה בבהמה מלאכה בשבת, וכדומה, בכולן מותרות להדיוט מה"ט]:

ואתנן:    מפורש במ"ב:

ומחיר:    מפורש במ"ג:

והכלאים:    שנולד מעז ורחל:

והטרפה:    ומשכחת לה שנתערב ואינו ניכר, כגון שבין בהמות קדשים שכולן נקובות בקוץ נגד חללה של בהמה, אבל לא נקבו לחלל, נתערב ביניהן בהמה שנדרסה וג"כ לא נתנקבה בצפורן של החיה לבית חללה של בהמה, שאפ"ה דרוסה כה"ג טריפה, דהארס שורף והולך להחלל. ומפני שכולן ניקבו בשוה, לא מינכרה הדרוסה בין נקובות הקיץ. או י"ל דמיירי שנתערבה נפולה בין שאר בהמות, וס"ל דנפולה אפילו הלכה צריכה בדיקה לאחר שחיטה. ולהכי כשירעו ויוממו מותרים להדיוט ע"י שיבדוק כל אחת שלא נתרסקו אבריה. משא"כ לגבוה אפילו בבדיקה אסורים, מדיש בה חשש טריפות, הקריבהו נא לפחתך. ואנן קיי"ל דנפולה צריך לשהות, מעל"ע, ובעמדה א"צ לשהות מעל"ע, ושניהן צריכין בדיקה, אבל בהלכה א"צ בדיקה, ובזה"ז כל שצריכים בדיקה, אסורה, דלא בקאינן השתא בבדיקתם (י"ד נ"ח). א"נ דמתני' מיירי שנתערב ולד טריפה בין בהמות קדשים, ור"א היא דס"ל (חולין נ"ח א') דולד טריפה אסור להדיוט, וכ"ש לגבוה, ואנן קיי"ל דולד טריפה כשר אפילו לגבוה [כרמב"ם פ"ז מאסומ"ז], וכ"ש דשרי להדיוט [ כי"ד ע"ט ס"ג ]:

ויוצא דופן:    שהקישה אמה בלידתה, וקרע דופן האם והוציא הולד:

איזה הוא מוקצה המוקצה לעבודה זרה:    שהפרישוה להקריבה לע"ז כלעיל סי' ג':

הוא אסור:    להקריבה לגבוה:

ומה שעליו מותר:    ר"ל תכשיטין שעל המוקצה מותרין הן ודמיהן לקרבנות המזבח.

הוא ומה שעליו אסור:    למזבח:

זה וזה:    מוקצה ונעבד:

מותרין באכילה:    להדיוט, דבע"ח לא נאסר, וכלעיל:

משנה ב[עריכה]

איזהו אתנן האומר לזונה:    שאינה ישראלית, או שהיא ישראלית, והיא לו מחייבי לאוין, וכ"ש כשהיא מחייבי כריתות או מיתות ב"ד. ואפילו אתנן שנתן לבוא על הזכר, או אתנן נדה, אף שמותרת לו לאחר זמן. אבל אתנן פנוייה ישראלית, או אתנן שנתן לאשתו נדה, או אתנן שנתנה נקיבה לזכר, מותרים למזבח [רמב"ם פ"ד מאסומ"ז ה"ט וי' (פ"ד מהל' איסורי מזבח ה"ט)]:

אפילו מאה כולן אסורין:    ר"ל אפילו התנה לשלוח לה טלה א' ושלח ק' טלאים, לא אמרינן שהיתרים מאותו טלה שהבטיח, למתנה בעלמא שלחן, קמ"ל דכולן דינן כאתנן:

ותלין שפחתך אצל עבדי:    בעבד עברי שאין לו אשה ישראלית מיירי, דאז אסור לרבו למסור לו שפחה כנענית. אבל בעבד כנעני, או בעבד עברי שיש לו כבר ישראלית, מותר בשפחה:

רבי אומר אינו אתנן:    דס"ל דאפילו באין לו אשה מותר בשפחה. א"נ ס"ל דאף דכשאין לו אשה אסור בשפחה, עכ"פ הואיל והותר מכללה, להכי אף באופן שאסורה לו אינו אתנן. [ול"מ היה נ"ל דפי' בתרא עיקר, דאי כפי' קמא, למה להו דפליגי באתנן ולא פליגי בעבד גופיה אם מוחר בשפחה באין לו אשה]:

משנה ג[עריכה]

אחר נטל עשרה:    טלאים:

ואחד נטל תשעה וכלב:    כנגד העשרה טלאים שנטל חבירו:

שכנגד הכלב:    רצה לומר אותן עשרה טלאים שנטל האחר כנגד הט' והכלב שלקח חבירו, כולן אסורים. והיינו למאי דקיימא לן כמאן דאמר דבדאורייתא אין ברירה. ולמ"ד דאפילו בדאורייתא יש ברירה, אילה"ק דלשקול חד נגד הכלב, ואינך כולהו לשתרי. י"ל, דמיירי שלא היה בכל י' הטלאים שכנגד הט' והכלב, טלה א' ששוה כדמי הכלב, וכגון שכל א' מאותן הטלאים שכנגד הכלב שוה דינר, ואותן ט' שעם הכלב שוה כל א' דינר חסר מעה, והכלב שוה דינר וט' מעין, נמצא שבאותן י' שכנגד הכלב יש בהן ט' שיש בכל א' מעה א' מחיר הכלב, והעשירי היא כולו מחיר הכלב, להכי כולן אסורים. אבל בהיה בין י' הטלאים שכנגד הכלב, א' ששוה ממש כהכלב, אז יוכל המחליף לומר שזה יהיה מחיר הכלב ויאסר, והשאר יהיו מותרים [כך מוכח פי' הסוגיא הכא, ומש"ס בכורות (דף נז.), דרק למ"ד יש ברירה בדאורייתא מקשי הש"ס הכא לברור חד להדי כלבא, ואינך לשתרו. ומתורץ קו' כתוי"ט הכא]:

אתנן כלב:    שנתן טלה לחבירו שירשוהו לבוא על כלבו:

ומחיר זונה:    שהחליף טלה בזונה:

שנים:    ר"ל שנאמר אתנן זונה ומחיר כלב וגו' כי תועבת ה' אלהיך גם שניהם.

ולא ארבעה:    ר"ל ולא שיהיו גם אתנן כלב ומחיר זונה אסורים שהן יחד ד':

ולדותיהן:    של אתנן ומחיר:

שנאמר הן:    מדכתיב גם שניהן, דרשינן כאילו כתיב שנים הן, דהו"ל מיעוט:

משנה ד[עריכה]

נתן לה כספים:    להזונה:

הרי אלו מותרין:    לקנות בהן קרבן:

אסור:    למזבח. מיהו בנתן לה חיטין ועשתן קמח ענבים ועשתן יין, וכדומה, שנשתנו, מותרים למזבח, דכתיב הן ולא שנוייהן:

הרי אלו מותרין:    אפילו בהפריש טלה לפסחו ואח"כ המנה זונה על הפסח בשכר שיבעלנה, דסד"א דמדיוכל להמנות אחרים על פסחו, והמעות שיקבל מהן עבור זה, הם חולין גמורים, דעל מנת כן הקדישו ישראל פסחיהן, א"כ שלו הוא הפסח, ויהיה יכול לאסרו באתנן. קמ"ל דאפ"ה שרי, מדכתיב ולא תביא אתנן וגו' לכל נדר, פרט לכל הנדור כבר:

עופות:    ר"ל ואם נתן לה עופות, כגון יונים באתנן:

הרי אלו אסורין:    לקרבן:

להביא את העוף:    דמלת כל, רבוי הוא:

משנה ה[עריכה]

ולדותיהן מותרים:    מיהו בנרבע, מוקצה, נעבד, נוגח, בהנך דוקא בנעשה בה איסור ואח"כ נתעברה, אז הולד מותר לקרבן, דהרי אבי הולד, של היתר הוא, והו"ל זה וזה גורם, דשרי. אבל בהיתה מעוברת ואח"כ נעשה בה איסור הנ"ל אסורה, להקרבה, דהיא וולדה נרבעו או נעבדו או הוקצו, או נגחו:

ולד טרפה:    מיירי שנתעברה ואח"כ נטרפה. אבל בנטרפה ואח"כ נתעברה אי אפשר דמיירי, דהרי קיי"ל טריפה אינה יולדת:

רבי אליעזר אומר לא יקרב על גבי המזבח:    דס"ל עובר ירך אמו, ובאמת אפילו להדיוט ס"ל דאסור, דהיא וולדה נטרפה, רק רבותא קמ"ל אליבא דחכמים [תוס' ד"ה ר' אליעזר]:

וחכמים אומרים יקרב:    דס"ל דוקא בנרבעה אמו אמרינן עובר ירך אמו. אבל טריפות, מדהוא דבר התלוי בחיות האם, והרי הולד בריא וחי, להכי שרי אפילו לגבוה וכ"ש להדיוט. והכי קיי"ל [(שו"ע יו"ד, עט)]:

פסולה מעל גבי המזבח:    מיירי שינקה כל ימיה חלב טריפה רותח בכל שחרית, אף שאכלה בינתיים דברים אחרים, והו"ל זוז"ג אפ"ה אסור, מדיכולה לעמוד מעל"ע בלי אכילה כשינקה חלב רותח מקודם, א"כ הו"ל רק גורם אחד, דעל החלב לבד נתגדל. ולהדיוט בכהאי גונא ספיקא הוה [ש"ך י"ד סי' ס' סק"ה]:

להאכילן לכלבים:    ואם נמצאת טרפה אחר הפדיון הר"ז תקבר, והמעות חולין, דהרי מקח טעות הוא, והרי קיי"ל דהקדש טעות אינה הקדש [כריש פ"ה דנזיר]:

בועז[עריכה]

הלכתא גבירתא[עריכה]