ברטנורא על תמורה ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

(א)

כל האסורין לגבי מזבח - שהן פסולים להקרבה. וקחשיב להו ואזיל:

אוסרין בכל שהן - ואפילו נתערבו אחד באלף כולן אסורים למזבח, אם אינו ניכר. וכולהו משכחת לה דאין ניכרים, חוץ מן הטריפה דלא משכחת לה שאינה ניכרת אלא כגון שנתערבה דרוסת הארי והזאב בנקובת הקוץ :

הרובע והנרבע והמוקצה והנעבד - פסולין למזבח. דאמר קרא (ויקרא כב) כי משחתם בהם מום בם, ותניא, כל מקום שנאמר משחתם אינו אלא ערוה ועבודה זרה. ערוה, דכתיב (בראשית ו) כי השחית כל בשר את דרכו. עבודה זרה, דכתיב (דבריפ ד) פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל. ורובע ונרבע דתנן במתניתין, כגון דרובע או נרבע על פי עד אחד או על פי הבעלים, דאינה נסקלת בכך אבל פסולות הן לקרבן :

מוקצה - בהמה שהקצוה לעבודה זרה. ואינה פסולה להקרבה עד שיעשו בה מעשה לשם עבודה זרה, כגון שעבדו בו הכומרים אם הוא שור או גזזוהו אם הוא שה:

ונעבד - אינו אסור בהנאה אע"פ שעבדוהו, שאין בעלי חיים נאסרים בהנאה כשעובדים אותן, אבל נפסלים למזבח:

ואתנן ומחיר - בהדיא פסלינהו קרא (שם כג) לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב:

וכלאים - תיש הבא על הרחל:

והטריפה - דכתיב במעשר (ויקרא כז) כל אשר יעבור תחת השבט, פרט לטריפה שאינה עוברת, וקרבן מזבח יליף ממעשר בהמה:

ויוצא דופן - שנקרעה אמו והוציאו העובר דרך הדופן. ומעטינן מקרא דכתיב (שם כב) כי יולד, פרט ליוצא דופן:

הוא אסור - למזבח:

ומה שעליו מותר - דהא לא נעבד:

הוא ומה שעליו אסור - הוא אסור למזבח, ומותר אפילו באכילה, כדלקמן בסמוך. ומה שעליו, תכשיטים שעליו, אסורין בהנאה שהרי נעבדו ויש בהן תפיסת ידי אדם:

זה וזה - המוקצה והנעבד:

(ב)

האומר לזונה - אחת נכרית ואחת ישראלית, והוא שתהיה מחייבי לאוין ואין צריך לומר מחייבי כריתות ומיתות בית דין. אבל אתנן של פנויה והיא ישראלית אינו פסול למזבח, דאין זה אתנן זונה, שהרי לא נאסרה לכהונה בביאה זו. וכן אתנן שנתנה אשה לאיש, אינו פסול. אבל אתנן זכר, פסול:

אפילו מאה כולן אסורים - התנה עמה לתת לה טלה אחד באתננה ושלח לה אפילו מאה, לא אמרינן חד דאתני עמה הוי אתנן והנך אחריני כולם מתנה, אלא כולהו חשיבי אתנן ואסורין:

ותלין שפחתך אצל עבדי - בעבד עברי שאין לו אשה ובנים מיירי, שאין רשות ביד רבו למסור לו שפחה כנענית להוליד ממנה עבדים כיון שלא היתה לו אשה מתחלה, הלכך אתננה אסור לדברי חכמים. ורבי דאמר לא הוי אתנן, לית ליה האי סברא, דודאי אפילו אין לו אשה ובנים רבו מוסר לו שפחה כנענית. אי נמי, אפילו אית ליה האי סברא, סבר הואיל ועבד עברי הותר מכללו בשפחה כנענית, לא חשיב אתנן זונה. ואין הלכה כרבי:

(ג)

אחד נטל עשרה טלאים ואחד נטל תשעה טלאים וכלב - כנגד העשרה טלאים שנטל חברו. העשרה טלאים שכנגד התשעה וכלב, כולם אסורים משום מחיר כלב. והתשעה שעם הכלב מותרים. ובגמרא פריך, אמאי שכנגד הכלב כולם אסורים, ניפוק חד להדי כלבא והנך כולהו לישתרו . ומשני, הכא במאי עסקינן כגון דטפי דמי כלב מחד מינייהו, שאין באותן שכנגדו טלה שוה דמי הכלב, דהשתא שייכי דמי הכלב בכולהו. כגון שאותן שכנגדן שוין כל אחד דינר דהוי עשרה דינרין, ואותן תשעה שעמו שוין כל אחד דינר חסר מעה דהיינו תשעה דינרים פחות תשע מעות, והכלב שוה דינר ותשע מעות, נמצא באותן עשרה שכנגד התשעה וכלב יש בהן תשעה, שבכל אחד מהן יש בו מעה מחיר כלב, והעשירי כולו מחיר כלב:

שנים ולא ארבעה - שניהם דכתב קרא פלגינא ליה כאילו כתב שנים הן. שנים, אשמועינן דוקא אתנן זונה ומחיר כלב ולא ארבעה אתנן כלב ומחיר זונה. והן, משמע הן ולא ולדותיהן:

(ד)

נתן לה כספים הרי אלו מותרים - לקנות מהן בהמה לקרבן וסולת למנחות:

יינות שמנים וסלתות אסורים - אבל חטים ועשאן סולת זיתים ועשאן שמן ענבים ועשאן יין, הרי אלו מותרים, דדרשינן שניהם, הם ולא שנוייהן ולא ולדותיהן:

נתן לה מוקדשים - כגון הפריש טלה על פסחו ולאחר זמן אמר לזונה הבעלי לי והימני על פסחי באתננך. סלקא דעתך אמינא הואיל ואדם רשאי למנות אחרים על פסחו , ממוניה הוא, ואימא ליחול עליה אתנן, קמשמע לן דלא. דאמר קרא לכל נדר, להוציא את הנדור כבר:

עופות - של חולין:

הרי אלו - פסולים להקרבה, שאתנן ומחיר חל עליהן:

עופות שאין המום פוסל בהן - דאמר קרא (ויקרא כב) תמים זכר [בבקר] בכשבים, תמות וזכרות בבהמות, ואין תמות וזכרות בעוף:

לכל נדר - כל, להביא את העוף, שאף הוא בא בנדר, שאתנן ומחיר חלים עליו:

(ה)

כל האסורים לגבי המזבח - כגון בהמה שנרבעה כשהיא חולין ואח"כ נתעברה וילדה, הולד מותר לקרבן, שהזכר של היתר שבא על בהמה זו והיא שהיא אסורה, שניהן גרמו לולד שיבוא, וזה וזה גורם מותר. אבל נרבעה כשהיא מעוברת, הולד פסול לקרבן, דהיא וולדה נרבעו :

ולד טריפה - לא יקרב. אבל להדיוט דברי הכל שרי , דלאו מגופה קא רבי . ופלוגתא היא באלו טריפות [דף נ"ח], איכא למאן דאמר טריפה יולדת, ואיכא למאן דאמר טריפה אינה יולדת. למאן דאמר טריפה יולדת משכחת לה כגון שנטרפה ולבסוף עיברה, ובהא פליגי, דר' אליעזר סבר זה וזה גורם אסור, ורבנן סברי זה וזה גורם מותר. ולמאן דאמר טריפה אינה יולדת משכחת לה כגון שעיברה ולבסוף נטרפה, ובהא פליגי, דר' אליעזר סבר עובר ירך אמו הוא, ורבנן סברי עובר לאו ירך אמו הוא . ואין הלכה כר' אליעזר:

כשרה שינקה מן הטריפה פסולה - כל אותו היום שינקה מעת לעת היא פסולה להקרבה, הואיל ויכולה לעמוד על אותו חלב בלא אכילה אחרת, ואינו מתאכל ממעיה עד שישלם מעת לעת. אבל לאחר שנתאכל ממעיה מודה ר"ח שהיא כשרה, דאפילו בהמה שנתפטמה בכרשיני עבודה זרה הכל מודים שהיא כשרה למזבח. ואין הלכה כרבי חנינא בן אנטיגנוס:

שאין פודים את הקדשים להאכילן לכלבים - דבפסולי המוקדשים שנפדו כתיב תזבח ואכלת בשר, ודרשינן תזבח ולא גיזה, ואכלת ולא לכלביך, בשר ילא חלב: