משנה תמורה ו א
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת תמורה · פרק ו · משנה א | >>
כל האסורין על גבי המזבח, אוסרים כל שהן.
הרובע, והנרבע, והמוקצה, והנעבד, ואתנן, ומחיר, והכלאים, והטרפה, ויוצא דופןג.
איזה הוא מוקצה, המוקצה לעבודה זרה.
הוא אסור, ומה שעליו מותר.
איזהו נעבד, כל שעובדין אותו.
הוא ומה שעליו אסור.
זה וזה מותרין באכילה.
משנה מנוקדת
כָּל הָאֲסוּרִין עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ,
- אוֹסְרִים כָּל שֶׁהֵן;
- הָרוֹבֵעַ, וְהַנִּרְבָּע,
- וְהַמֻּקְצֶה, וְהַנֶּעֱבָד,
- וְאֶתְנָן, וּמְחִיר,
- וְהַכִּלְאַיִם, וְהַטְּרֵפָה,
- וְיוֹצֵא דֹּפֶן.
- אֵיזֶה הוּא מֻקְצֶה?
- הַמֻּקְצֶה לַעֲבוֹדָה זָרָה;
- הוּא אָסוּר,
- וּמַה שֶּׁעָלָיו מֻתָּר.
- אֵיזֶהוּ נֶעֱבָד?
- כֹּל שֶׁעוֹבְדִין אוֹתוֹ;
- הוּא וּמַה שֶּׁעָלָיו אָסוּר.
- זֶה וָזֶה מֻתָּרִין בַּאֲכִילָה:
- כֹּל שֶׁעוֹבְדִין אוֹתוֹ;
נוסח הרמב"ם
כל האסורין לגבי המזבח - אוסרין בכל שהן.
- הרובע, והנרבע, והמוקצה, והנעבד,
- והאתנן, והמחיר, והכלאים, והטריפה, ויוצא דופן.
- איזה הוא המוקצה - המוקצה לעבודה זרה.
- הוא אסור - ומה שעליו מותר.
- איזה הוא הנעבד - כל שעובדין אותו.
- הוא, ומה שעליו - אסור.
- וזה וזה - מותרין באכילה.
פירוש הרמב"ם
עניין אוסרין בכל שהוא - שאם נתערבו אחד מאלו ואפילו באלף מן הקדשים, כולם פסולים לגבי המזבח, ואין מקריבים מהם ואפילו אחד.
ואלו המנויים שהם פסולים לגבי המזבח, יש מהם מצד פסוק מלא, ויש מהם מצד אסמכתא אל המקרא:
- אך אתנן ומחיר, דיברה תורה מהם בפירוש.
- ונאמר בקדשים גם כן "שור או כשב או עז"(ויקרא כב, כז), [פרט לכלאים, כאילו אמר שיהא כל מין מאלה בלתי מעורב במין אחר].
- "כי יולד"(ויקרא כב, כז), פרט ליוצא דופן.
- ונאמר במעשר (וכל מעשר) בהמה הוא קדש, כמו שנתבאר "כל אשר יעבור תחת השבט"(ויקרא כז, לב), פרט לטריפה שאינה עוברת, כמו שבארנו כבר בבכורות.
ונאמר על אותן שאינן קרבין לגבי המזבח "משחתם בהם, מום בם"(ויקרא כב, כה), ואמרו חכמים ז"ל, כל מקום שנאמר השחתה אינו אלא דבר ערוה ועבודה זרה, ערוה דכתיב "כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ"(בראשית ו, יב), עבודה זרה דכתיב "פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל"(דברים ד, טז).
וכבר נתבאר בשלישי ממסכת עבודה זרה שהדברים הנעבדים אינם אסורים בהנאה אלא [אם כן] יש בהם תפיסת יד אדם, ולפיכך מי שעבד הר או ים או בעלי חיים אין אותו דבר אסור בהנאה, ולפיכך אמרו זה וזה מותרין באכילה, רוצה לומר המוקצה והנעבד. אבל הדבר שהוא על הנעבד כגון חולי זהב וכסף הרי זה אסור בהנאה, לפי שאותו דבר כבר נעבד ויש בו תפיסת ידי אדם כמו שנתבאר בשלישי ממסכת עבודה זרה.
אבל המוקצה הרי הוא אסור לגבי המזבח כמו שזכרנו, ומה שעליו מותר בהנאה לפי שלא נעבד. וכשאמר "זה לעבודה זרה" לא נאסר, לפי שעיקר בידינו אין הקדש לעבודה זרה. והמוקצה הוא מה שזכרו ואמרו "אין מוקצה לעבודה זרה אסור עד שיעשה בה מעשה, עד שיגזזו בו או שיעבדו בו", וכשמשתמשין בו הכומרים אם היה שור או גזזו אם היה כבש, אז יפסל לגבי מזבח משום מוקצה:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
כל האסורין לגבי מזבח - שהן פסולים להקרבה. וקחשיב להו ואזיל:
אוסרין בכל שהן - ואפילו נתערבו אחד באלף כולן אסורים למזבח, אם אינו ניכר. וכולהו משכחת לה דאין ניכרים, חוץ מן הטריפה דלא משכחת לה שאינה ניכרת אלא כגון שנתערבה דרוסת הארי והזאב בנקובת הקוץ א:
הרובע והנרבע והמוקצה והנעבד - פסולין למזבח. דאמר קרא (ויקרא כב) כי משחתם בהם מום בם, ותניא, כל מקום שנאמר משחתם אינו אלא ערוה ועבודה זרה. ערוה, דכתיב (בראשית ו) כי השחית כל בשר את דרכו. עבודה זרה, דכתיב (דבריפ ד) פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל. ורובע ונרבע דתנן במתניתין, כגון דרובע או נרבע על פי עד אחד או על פי הבעלים, דאינה נסקלת בכך אבל פסולות הן לקרבן ב:
מוקצה - בהמה שהקצוה לעבודה זרה. ואינה פסולה להקרבה עד שיעשו בה מעשה לשם עבודה זרה, כגון שעבדו בו הכומרים אם הוא שור או גזזוהו אם הוא שה:
ונעבד - אינו אסור בהנאה אע"פ שעבדוהו, שאין בעלי חיים נאסרים בהנאה כשעובדים אותן, אבל נפסלים למזבח:
ואתנן ומחיר - בהדיא פסלינהו קרא (שם כג) לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב:
וכלאים - תיש הבא על הרחל:
והטריפה - דכתיב במעשר (ויקרא כז) כל אשר יעבור תחת השבט, פרט לטריפה שאינה עוברת, וקרבן מזבח יליף ממעשר בהמה:
ויוצא דופן - שנקרעה אמו והוציאו העובר דרך הדופן. ומעטינן מקרא דכתיב (שם כב) כי יולד, פרט ליוצא דופן:
הוא אסור - למזבח:
ומה שעליו מותר - דהא לא נעבד:
הוא ומה שעליו אסור - הוא אסור למזבח, ומותר אפילו באכילה, כדלקמן בסמוך. ומה שעליו, תכשיטים שעליו, אסורין בהנאה שהרי נעבדו ויש בהן תפיסת ידי אדם:
זה וזה - המוקצה והנעבד:
פירוש תוספות יום טוב
אוסרין כל שהן. תנינא ברפ"ח דזבחים וצריכי כמ"ש שם:
הרובע והנרבע. פירש הר"ב כגון דרבע או נרבעה ע"פ ע"א או ע"פ הבעלים. דאלו בשני עדים היה נאסר אפי' להדיוט. וא"ת ומנלן. הא כי כתיב קרא (שמות כ"א) [ולא יאכל את בשרו. כמ"ש הר"ב במ"ח פ"ד דב"ק] בנוגח כתיב ולא ילפינן מהדדי. כדאמרינן [הכא בפרקין] שיש בנוגח שאין ברובע ויש ברובע שאין בנוגח. ושמא איכא שום דרש. תוס' רפ"ח דזבחים. וע"ש פ"ט מ"ג שכתבתי דיש לדקדק דלא תנן הכא שהמית את האדם:
והטרפה. כתב הר"ב דלא משכחת לה. אלא כגון שנתערבה דרוסת הארי כו'. א"נ בולד טרפה ואליביה דר"א דאמר [בס"פ] לא יקרב. רש"י ועיין בס"פ. [*ומ"ש הר"ב שאינה עוברת עיין בפירושו למשנה ד' פ"ט דבכורות]:
ויוצא דופן. אפי' לר"ש דמתני' ב' פ"ח דבכורות ודרפ"ה דנדה מודה בקדשים דגמר לידה לידה מבכור. מה התם פטר רחם אף כאן פטר רחם. גמ' רפ"ה דנדה.
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(א) (על הברטנורא) א"נ בולד טריפה ואליביה דר"א דאמר בסוף פרקין לא יקרב. רש"י:
(ב) (על הברטנורא) דאלו בשני עדים היה נאסר אפילו להדיוט. תוס'. ועתוי"ט:
(ג) (על המשנה) ויוצא דופן. אפילו לר' שמעון דמשנה ב' פרק ח' דבכורות כו', מודה בקדשים, דגמר לידה לידה מבכור. מה התם פטר רחם, אף כאן פטר רחם. גמרא:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
כל האסורין לגבי מזבח אוסרין כל שהן: מאי דקשה אמתניתין מההיא דריש פ' התערובות כתבתיו שם בארך בס"ד כפי הסוגיא דהתם ודהכא:
טרפה: כגון שניקב הושט ואח"כ הבריא העור עליו ואח"כ נתערבה באחרות הרגמ"ה ז"ל. ועיין במ"ש ר"פ התערובות. ותלתא קראי אית בגמרא למעוטי טרפה לגבוה חד לטרפה ממעי אמה וחד לנטרפה ואח"כ הקדישה וחד לאפילו הקדישה ואח"כ נטרפה דאסורה לגבוה:
זה וזה מותרין באכילה: תוספות ר"פ התערובות. וביד ברפ"ה דהל' עבודה זרה ובפ"ג דהל' איסורי מזבח סי' ו' ז' י"ב ובפ"ד סי' ו'. ובטור י"ד סוף סימן קמ"ה:
תפארת ישראל
יכין
אוסרים כל שהן: ר"ל כל בהמות שפסולות להקרבה, דינן שאם נתערבו אפילו באלף, כולן אסורות להקריב כשאין ניכר האיסור. ואם הבהמות שנתערבו ביניהן הפסולין, הם קדשים, הרי כל התערובות ירעו עד שיוממו וימכרו אז להדיוט (כריש פ"ח דזבחים). ואלו הן הפסולים להקרבה, הרובע וכו':
והנרבע: מיירי שהעיד כן ע"א או הבעלים. דביש ב' עדים, אסור גם להדיוט:
והמוקצה: שהפרישוה להקריבה לע"ז [ועי' בפתיחה לסדר זה פ"ב אות ל"ד]. ודוקא שעשו בה כבר הכומרים קצת מעשה להכינה להקרבה, כגון שרחצוה או גזזו שערה ליפותה להקרבה, אז נאסרה לגבוה. [וי"א דהא דאמרינן בש"ס, אינה אסורה עד שיעשו בה מעשה, היינו עד ולא עד בכלל, ור"ל שכשעשו בה מעשה שחרשו בה. או שעשו בה מעשה אחרת, אפילו לצורך ע"ז, אפ"ה הותרה. דתו לא מקרבו לה לע"ז. מיהו ל"מ לפע"ד לא משמע כן לישנא דגמ'. דא"כ הול"ל,,רק עד שיעשו בה מעשה". או מילת אינה מיותר]:
והנעבד: שעבדוה כע"ז. אבל להדיוט מותרת דכל בעל חי שנעבד לא נאסר להדיוט [ונ"ל הטעם. משום דבע"ת למעלתו מדומם וצומח. נתנה לו תורה קצת חזקה בחיות שלו, שיהא שייך לעצמו. באופן שלא יהא אדם יכול לאסרו, אם לא עשה מעשה בגופו, והו"ל כמי שאוסר דבר שאינו שלו כל זמן שחי הבע"ת. משא"כ בדומם וצומח, אמרה תורה השחת שרוף וכלה. אבל אי"ל משום דבע"ח הו"ל כגדולי קרקע (ועי' רמ"מ פי"ט הי"א מהל' שבת). והו"ל כאילן שנטעו ואח"כ עבדו דאינו נאסר רק כשיעשה בו מעשה (כע"ז מ"ח א'). ואף דבהחליף בע"ת על ע"ז נאסרה אף שלא נעשו בו מעשה (כי"ד סוף סקמ"ה). התם שאני דרבייא קרא, והיית חרם, כל שאתה מהייה ממנה יהיה כמוה (כע"ז נ"ד ב'). ליתא. דהרי דגים לא מחשבו גדולי קרקע (כעירובין כ"ז ב'). והרי לא מצינו חילוק בין דגים לשאר בע"ח שנעבדו, משמע דכולן מותרים. אמנם אילה"ק למה התירה תורה נעבד להדיוט, מ"ש מנרבע דאסור להדיוט, הואיל ובא לאדם תקלה על ידה. כבר תירץ הש"ס (סנהדרין נה, א), דנרבע שאני דנטפל בה בדבר שקלונו מרובה, משא"כ נעבד. וה"ה בחרש בשור ובחמור, או בעשה בבהמה מלאכה בשבת, וכדומה, בכולן מותרות להדיוט מה"ט]:
ואתנן: מפורש במ"ב:
ומחיר: מפורש במ"ג:
והכלאים: שנולד מעז ורחל:
והטרפה: ומשכחת לה שנתערב ואינו ניכר, כגון שבין בהמות קדשים שכולן נקובות בקוץ נגד חללה של בהמה, אבל לא נקבו לחלל, נתערב ביניהן בהמה שנדרסה וג"כ לא נתנקבה בצפורן של החיה לבית חללה של בהמה, שאפ"ה דרוסה כה"ג טריפה, דהארס שורף והולך להחלל. ומפני שכולן ניקבו בשוה, לא מינכרה הדרוסה בין נקובות הקיץ. או י"ל דמיירי שנתערבה נפולה בין שאר בהמות, וס"ל דנפולה אפילו הלכה צריכה בדיקה לאחר שחיטה. ולהכי כשירעו ויוממו מותרים להדיוט ע"י שיבדוק כל אחת שלא נתרסקו אבריה. משא"כ לגבוה אפילו בבדיקה אסורים, מדיש בה חשש טריפות, הקריבהו נא לפחתך. ואנן קיי"ל דנפולה צריך לשהות, מעל"ע, ובעמדה א"צ לשהות מעל"ע, ושניהן צריכין בדיקה, אבל בהלכה א"צ בדיקה, ובזה"ז כל שצריכים בדיקה, אסורה, דלא בקאינן השתא בבדיקתם (י"ד נ"ח). א"נ דמתני' מיירי שנתערב ולד טריפה בין בהמות קדשים, ור"א היא דס"ל (חולין נ"ח א') דולד טריפה אסור להדיוט, וכ"ש לגבוה, ואנן קיי"ל דולד טריפה כשר אפילו לגבוה [כרמב"ם פ"ז מאסומ"ז], וכ"ש דשרי להדיוט [ כי"ד ע"ט ס"ג ]:
ויוצא דופן: שהקישה אמה בלידתה, וקרע דופן האם והוציא הולד:
איזה הוא מוקצה המוקצה לעבודה זרה: שהפרישוה להקריבה לע"ז כלעיל סי' ג':
הוא אסור: להקריבה לגבוה:
ומה שעליו מותר: ר"ל תכשיטין שעל המוקצה מותרין הן ודמיהן לקרבנות המזבח.
הוא ומה שעליו אסור: למזבח:
זה וזה: מוקצה ונעבד:
מותרין באכילה: להדיוט, דבע"ח לא נאסר, וכלעיל:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת