משנה תמורה א א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת תמורה · פרק א · משנה א | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

הכל ממירים, אחד אנשים ואחד נשיםב.

לא שאדם רשאי להמיר, אלא שאם המיר, מומר, וסופג את הארבעיםד.

הכהנים ממירים את שלהם, וישראל ממירים את שלהם.

אין הכהנים ממירים לא בחטאת ולא באשם ולא בבכור.

אמר רבי יוחנן בן נורי, [ וכי ] מפני מה אין ממירים בבכור.

אמר לו רבי עקיבא, חטאת ואשם מתנה לכהן, והבכור מתנה לכהן, מה חטאת ואשם אין ממירים בו, אף הבכור לא ימירנו בו.

אמר לו רבי יוחנן בן נורי, מה לי אינו ממיר בחטאת ובאשם שאין זכין בהן בחייהם, תאמר בבכור שזכין בו בחייו.

אמר לו רבי עקיבא, והלא כבר נאמר (ויקרא כז), והיה הוא ותמורתו יהיה קדש, היכן קדושה חלה עליו, בבית הבעלים, אף תמורה בבית הבעלים.

נוסח הרמב"ם

הכל ממירין אחד אנשים ואחד הנשים לא שאדם רשאי להמיר אלא שאם המיר מומר וסופג את הארבעים הכהנים ממירין את שלהם וישראל ממירין את שלהם אין הכהנים ממירין לא בחטאת ולא באשם ולא בבכור אמר רבי יוחנן בן נורי וכי מפני מה אין ממירין בבכור אמר לו רבי עקיבה חטאת ואשם מתנה לכוהן והבכור מתנה לכוהן מה חטאת ואשם אין ממירין בהן אף הבכור לא ימירו בו אמר לו רבי יוחנן בן נורי מה לי אין ממיר בחטאת ובאשם שאין זכין בהן בחייהם תאמר בבכור שזכין בו בחייו אמר לו רבי עקיבה והלוא כבר נאמר והיה הוא ותמורתו יהיה קודש (ויקרא כז י ויקרא כז לג) איכן קדושה חלה עליו בבית הבעלים אף תמורה בבית הבעלים.

פירוש הרמב"ם

הכל ממירין אחד אנשים ואחד נשים לא שאדם כו': הכהנים ממירין בשלהן וישראל ממירין בשלהן כו': מה שאמר הכל ממירין כך סדורו הכל עושין תמורה אם המירו ואפילו יורש אם המיר בקרבן שהניח מורישו עושה תמורה וכבר בארנו בתחלת מכות שלאו שניתק לעשה אין לוקין עליו ותמורה לאו שניתק נעשה ומה שחייבו ללקות עליו היות הלאו כולל לכל בני אדם והוא שנאמר ולא ימירנו ועשה שבה שהוא והיה הוא ותמורתו יהיה קודש אינו כולל הכל כמו הלאו לפי ששותפין וצבור אינם עושין תמורה ולפי שלא השוה לאו שבה לעשה שבה לא היה דינו כדין לאו שניתק לעשה לפי שכל המימר לוקה ואין כל מימר עושה תמורה וכבר בארנו בתחלת מכות מה שאמרו כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל חבירו בשם וא"ר עקיבא כמו שהקדושה לא תחול אלא לדבר שיש בביתו כך התמורה צריך שתהא בביתו ובכור אינו בביתו מעיקרא אלא בביתו של ישראל והלכה כר"ע:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

הכל ממירין - הכל מתפיסין בקדושת תמורה, שתופסת קדושת תמורה בבהמת חולין, אם אמר זו תחת זו של הקדש. בין על פי אנשים בין על פי נשים, כגון אם המירה אשה תופסת קדושת תמורה על פיה. והכל דתנינן הכא, לאתויי יורש שאם המיר בקרבן שהפריש מורישו בחייו, תמורתו תמורה א: לא שאדם רשאי להמיר דהא כתיב לא ימיר:

מומר - נתפסת עליה קדושה ושתיהן קדושות:

וסופג את הארבעים - לוקה על לאו דלא ימיר, ואע"ג דלאו שאין בו מעשה הוא. דקיי"ל כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חברו בשם ג: ואם תאמר, לאו הניתק לעשה הוא, דכתיב והיה הוא ותמורתו יהיה קודש, ואין לוקין על לאו הניתק לעשה. יש לומ. ר, דשאני הכא שהלאו כולל יותר מן העשה שבו, שכל מימר לוקה ואין כל מימר עושה תמורה, שהרי שותפים וצבור אין עושין תמורה, וכיון דאין העשה שוה ללאו לא מקרי לאו הניתק לעשה:

הכהנים ממירין את שלהן - קרבנות שהפריש הכהן להקריב לעצמו, אם המיר בו הכהן מתפיס בתמורה:

לא בחטאת ולא באשם - שנתן לו ישראל שיקריב לו, אם המיר בו הכהן אין עושה תמורה על ידו, דהא אין לו חלק בו, אלא משעת הקטרת אימורין ואילך זוכה בבשר, ואין אדם מתפיס בדבר שאינו שלו:

ולא בבכור - שנתן לו ישראל:

וכי מפני מה אין הכהנין ממירים בבכור - והלא כולו של כהן הוא ומחיים נותנים לו ואין ישראל מתכפר בו:

מה חטאת ואשם אין ממירין - דהא ודאי פשיטא לן דאין הכהנים זוכים בהן אלא מהקטרת אימורין ואילך:

מה לי אינו ממיר בחטאת ואשם - כלומר, דין הוא שאין כהנים ממירין בחטאת ואשם כו':

והיה הוא ותמורתו - מקיש תמורה להקדש עצמו:

היכן קדושה חלה - על ההקדש, בבית בעלים:

אף תמורה - לא תחול אלא בבית בעלים, אבל בבית כהן לא חיילא לגמרי, הלכך אין כהן ממיר בבכור. אבל ישראל אם המיר בו, נתפס בקדושה, שהרי ברשותו חלה הקדושה על הבכור ה. והלכה כר' עקיבא:

פירוש תוספות יום טוב

משנה תמורה, הקדמה

אחר ערכין תמורה כפי סדורם בכתוב ג"כ. הרמב"ם:

הכל ממירים. כתב הר"ב לאתויי יורש. גמ'. אם המר ימיר לרבות את היורש. ופירש"י דהכי מצי למכתב ואם ימיר בהמה בבהמה:

אחד אנשים ואחד נשים. אע"ג דתנן במשנה ז' פרק קמא דקדושין כל מצות ל"ת כו'. אחד אנשים וא' נשים חייבים. וילפינן לה מדכתיב (במדבר ה') ואיש או אשה כי יעשו מכל חטאת כו'. כמ"ש שם. אצטריך למתני הכי דמהו דתימא ה"מ עונש דשוה בין ביחיד בין בצבור אבל הכא כיון דעונש שאינו שוה בכל הוא. דתנן אין הצבור והשותפים עושין תמורה אשה נמי כי עבדה לא לקיא קמ"ל מדכתיב ואם המר. וה"מ למכתב אם. אתי וי"ו לרבות האשה. גמ'.

וסופג את הארבעים. כתב הר"ב ואע"ג דלאו שאין בו מעשה וכו' דקי"ל כו' חוץ מנשבע ומימר. ומקלל חברו בשם. וכ"כ הרמב"ם בפירושו ובחבורו ריש ה' תמורה ומפרשינן בגמ'. נשבע אמר קרא (שמות כ') כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא. והמ"ל לא ינקה ולשתוק. ה' למה לי. ב"ד של מעלה הוא דאין מנקין אותו. אבל ב"ד של מטה מלקין ומנקין אותו. וכתיב לשוא לשוא. שני פעמים. אם אינו ענין לשבועת שוא תנהו ענין לשבועת שקר. ומסיק באכלתי ולא אכלתי [*ועיין בפ"ד דאבות משנה ז'] מימר א"ל ר' יוחנן לתנא לא תתני ומימר. משום דבדבורו עשה מעשה פירש"י שעושה מחולין קדשים. ע"כ. ועמ"ש בספ"ח דמנחות. ותימה דהשתא מעיקרא לאו קושיא היא זו שהקשה הר"ב מלאו שאין בו מעשה וכבר תמה ג"כ הכ"מ וכתב שכן הרגיש ג"כ המגיד בפי"ג מהלכות שכירות. ומקלל את חברו בשם. אמר קרא (דברים כ"ח) אם לא תשמור וגו'. ליראה את השם. וכתיב והפלא ה' את מכותך הפלאה זו איני יודע מהו כשהוא אומר (שם כ"ה) והפילו השופט והכהו לפניו. הוי אומר הפלאה זו מלקות. ולשבועת אמת א"א לומר. דהא כתיב (שם ו') ובשמו תשבע. ולמוציא שם שמים לבטלה לא מצית אמרת דכתיב (ויקרא י"ט) לא תקלל חרש. ואי אמרת בשלמא מקלל. אזהרתיה מהכא. אלא א"א מוציא שם שמים. כלומר אבל מקלל לא סגי ליה במלקות. [*כיון דעביד תרתי דקא מפיק ש"ש לבטלה. וקא מצער ליה לחבריה] אזהרתיה מהיכא. דהא דכתיב (דברים ו') את ה' אלהיך תירא. אזהרת עשה הוא. ומ"ש הר"ב שהרי שותפים וצבור אין עושין תמורה. כדתנן סוף פרקין. וסוף פ"ב:

וסופג את הארבעים. וא"ת אמאי לא תני שמנים דהא כתיב לא יחליפנו ולא ימיר אותו. וי"ל דלא נחת למנין מלקיות. אלא כלומר דלקי עליה. עי"ל דלעולם לא לקי אלא ארבעים ותרי לאוי צריכי. חד בקרבן שלו וחד בשל חברו. וכגון דאמר כל הרוצה להמיר יבוא וימיר [כדאיתא בגמ' דף ט'] תוס':

אף תמורה בבית הבעלים. כתב הר"ב הלכך אין כהן ממיר בבכור. אבל ישראל אם המיר נתפס בקדושה וכו' ומסיים הרמב"ם בפ"א מה"ת. וכן כהן שהמיר בבכור שנולד לו. לא בבכור שלקח מישראל הרי זו תמורה.

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(א) (על הברטנורא) בגמרא יליף ליה מקרא:

(ב) (על המשנה) נשים. אע"ג דתנן במשנה ז' פרק קמא דקידושין כל מצות לא תעשה כו' אחד אנשים ואחד נשים חייבים כו' איצטריך למיתני הכי, דמהו דתימא הני מילי עונש דשוה בין ביחיד בין בציבור, אבל הכא כיון דעונש שאינו שוה בכל הוא דתנן אין הצבור והשותפים עושין תמורה, אשה נמי כי עבדה לא לקיא, קמ"ל, מדכתיב ואם המר, והוה מצי למכתב אם, אתי וי"ו לרבות האשה. גמרא:

(ג) (על הברטנורא) וכ"כ הר"מ. ובגמרא ילפינן לנשבע ומקלל מקראי. ומימר, אמר ר' יוחנן לא תתני ומימר משום דבדבורו עביד מעשה. פירש"י שעשה מחולין קדשים. וא"כ קושית הר"ב לא קשה מידי, וכן הקשה הכ"מ והה"מ. ועתוי"ט:

(ד) (על המשנה) הארבעים. וא"ת ואמאי לא תני שמונים דהא כתיב לא יחליפנו ולא ימיר אותו. וי"ל דלא נחית למנין מלקיות אלא כלומר דלקי עליה. עוד יש לומר דלעולם לא לקי אלא מ', ותרי לאוי צריכי חד בקרבן שלו. וחד בשל חבירו וכגון דאמר כל הרוצה להמיר יבא וימיר. תוספ':

(ה) (על הברטנורא) וכן כהן שהמיר בבכור שנולד לו, לא בבכור שלקח מישראל, הרי זו תמורה:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

כתב הרמב"ם ז"ל בהקדמתו לסדר זרעים אחר ערכין תמורה על פי סדורם בכתוב כמו כן ע"כ:

הכל ממירין:    רפ"ק דחולין ורפ"ק דערכין:

אחד אנשים ואחד נשים:    בהכל שוחטין לא תני אחד אנשים ואחד נשים ובגמרא מפרש משום דכל הפרשה כולה בלשון זכר נאמרה איצטריך קרא לרבויי נשים תוס' ז"ל. ובגליון כתוב וז"ל הכא צריך למיתני נשים משום דתמורה אינה בכל שאינה בצבור ע"כ. ובגמרא פריך הא גופיה קשיא אמרת הכל ממירין לכתחלה והדר תני לא שאדם רשאי להמיר דיעבד אלא אמר רב יהודה ה"ק מתניתין הכל בתמורה פירוש הכל שאמרו תהא זו תחת זו נתפס זה תחת זה והקשו תוספות ז"ל ומנא ליה למקשה דהכל ממירין לכתחילה הוא דילמא דיעבד דכה"ג פריך בריש חולין וצריך לומר דעל כרחך דהכל ממירין לכתחילה דאי דיעבד תרתי דיעבד למה לי כדפריך התם דהכל שוחטין ר"ל לכתחילה דאי דיעבד תרתי דיעבד למה לי ופירש רש"י ז"ל התם דלכך לא קשה הכא תרתי דיעבד למה לי משום דאשמועינן בסיפא שסופג ארבעים דסד"א לאו שאין בו מעשה הוא ואין לוקין עליו. ולפירושו קשה מאי פריך הכא. ואין לומר דהיינו הא דקא משני דאין הלשון משמע כן. ועוד מאי קמשני ממה שהקשה ליתני הכל ממירין וסופג את הארבעים. והעלו בשם הר"י ז"ל דתנא הכל ממירין לישנא אלימא משום נשים דאמרינן לקמן דכל הענין מדבר בלשון זכר וכתיב המר ימיר לרבויי נשים דה"מ למיכתב ואם ימיר בהמה בבהמה וסד"א אהני מיעוטא ואהני רבוייא אהני רבוייא לאשמועינן דתמורת נשים קדשי ואהני מיעוטא דלא מקרבן לכך תנא הכל ממירין לישנא אלימא דקריבה כמו תמורת אנשים ע"כ. בפירוש רעז"ל והכל דתנינן הכא לאתויי יורש וכו'. אמר המלקט ודלא כר' יהודה דאמר יורש אינו מימר ור"מ פליג עליה ויליף לה מקרא דכתיב אם המר ימיר לרבות את היורש ומוי"ו דואם המר ימיר יליף לרבות את האשה לפי שכל הפרשה נאמר בלשון זכר לא יחליפנו ולא כתיב לא תחליפנו לכך הוצרך לרבוייא ור' יהודה וי"ו לא דריש ואיצטריך ליה כפל דהמר ימיר לרבות את האשה אבל היורש אינו מימר דיליף תחלת הקדש דהיינו תמורה מסוף הקדש דהיינו סמיכה דהויא סמוך לשחיטה מה סוף הקדש יורש אינו סומך דיליף לה מחד מתלתא קרבנו דכתיבי גבי שלמים למעוטי קרבנו ולא קרבן אביו אף תחלת הקדש יורש אינו מימר ואינך תרי קרבנו חד למעוטי קרבנו ולא קרבן שליח בין שליח של ישראל בין שליח של עו"ג וחד לרבות כל בעלי חוברין לסמיכה שאם נשתתפו ב' או ג' על קרבן אחד קרינן אכל חד וחד קרבנו וכולן סומכין בו וכדתנן מ"פ שתי מדות. ור"מ ס"ל נמי דיורש סומך ותלתא קרבנו צריכי חד למעוטי קרבן עו"ג וחד למעוטי קרבן חברו וחד לרבות כל בעלי חוברין לסמיכה ולא אייתר ליה חד למעוטי קרבן אביו דשל אביו לא כשל אחר דמו אלא כשלו. ור' יהודה עו"ג וחברו מחר קרבנו אימעיטו להו דמה לי שליח של עו"ג או של ישראל וכדכתבינן. ועיין בס"פ שתי מדות במ"ש שם. ומפרש בגמרא דאע"ג דכתיב איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם דהשווה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה איצטריך הכא גבי תמורה קרא לרבויי אשה דסד"א ה"מ עונש דשוה בין ביחיד בין בצבור אבל הכא כיון דעונש שאינו שוה בכל הוא דתנן לקמן בפרק שני דצבור ושותפין אין עושין תמורה אשה נמי כי עבדא לא לקיא קמ"ל:

לא שאדם רשאי להמיר:    פרק הפועלים דף צ"א. ופירש רש"י ז"ל בריש חולין לא שאדם רשאי להמיר דהא כתיב לא יחליפנו וגו' ורישא ה"ק הכל תורת תמורה נוהגת בהם והא דתנא הכל ממירין ואיצטריך ליה תו לפרושי לא שאדם וכו' ולא נקט ברישא לשון קצרה הכל שהמירו תמורתם תמורה לשון התנאים הוא זה כמו הכל שוחטין הכל סומכין הכל חייבין הלכך אע"ג דהוצרך להאריך לא שינה התנא את לשונו ע"כ:

וסופג את הארבעים:    וא"ת אמאי לא תני שמונים דהא כתיב לא יחליפנו ולא ימיר אותו וי"ל דלא נחת למנין מלקיות אלא כלומר דלקי עליה. ועוד י"ל דלעולם לא לקי אלא מ' ותרי לאוי צריכי חד בקרבן שלו וחד בשל חברו וכגון דאמר כל הרוצה להמיר יבא וימיר תוספות ז"ל. בפירוש רעז"ל צ"ל ואע"צ דלאו שאין בו מעשה הוא משום דקיימא לן וכו'. וביד פ"א דהלכות תמורה סימן ה'. ז'. ט':

שאין זכין בהן:    בחייהן. תימה אף אם זכין בחייהן אין ממירין למ"ד בגמרא בריש פירקין ובדף י' דבתר מתכפר אזלינן וי"ל דלא אתא למעט רק המקדיש להתכפר חברו אבל מי שהקדיש שלו פשיטא דיתכפר גליון תוספות ז"ל:

תאמר בבכור שזכין בו בחייו:    רב נחמן דס"ל בגמרא דבזמן בית המקדש דבכור תם להקרבה קאי ומהקטרה ואילך הוא דזכי כהן בגויה אבל מחיים לא ומתניתין דקתני דבכור זוכה בו כהן בחייו ומשמע דבתם מיירי דהא דומיא דחטאת ואשם קתני ובזמן בית המקדש משמע דמיירי דהשתא ליכא חטאת ואשם מוקי לה בבכור בח"ל דסתמיה לאו להקרבה קאי אפילו בזמן בית המקדש והאי הוא דזכי ביה כהן מחיים ור"ש היא דאמר לקמן ספ"ג אם באו בכורות תמימים מח"ל יקרבו אם באו אין לכתחילה לא ובפ"ק דמעשר שני סימן ב' כתבתי מימרת רב נחמן ע"ש:

היכן קדושה וכו':    בתוס' דפ' שתי מדות (מנחות דף צ"ג:)

אף תמורה בבית הבעלים:    כתוב בגליון ומתכפר קרי שפיר בעלים כיון שלשמו הקדישו והא דתנינן לקמן ספ"ג תמורת הבכור והמעשר ר"ל בבכור שנולד בעדרו של כהן דלעולם הוא שלו וי"מ דישראל קודם שיתנו קרי ליה שפיר בענים וממירו כיון שבידו ליתנו לכל כהן שירצה ע"כ: ובת"כ רוב פירקין בפ"ט דפרשה בחוקתי:


פירושים נוספים