עיקר תוי"ט על תמורה א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

משנה תמורה א: הדף הראשי * מהדורה מנוקדת * נוסח הרמב"ם * נוסח הדפוסים * ברטנורא * עיקר תוספות יום טוב

(א)

(א) (על הברטנורא) בגמרא יליף ליה מקרא:

(ב) (על המשנה) נשים. אע"ג דתנן במשנה ז' פרק קמא דקידושין כל מצות לא תעשה כו' אחד אנשים ואחד נשים חייבים כו' איצטריך למיתני הכי, דמהו דתימא הני מילי עונש דשוה בין ביחיד בין בציבור, אבל הכא כיון דעונש שאינו שוה בכל הוא דתנן אין הצבור והשותפים עושין תמורה, אשה נמי כי עבדה לא לקיא, קמ"ל, מדכתיב ואם המר, והוה מצי למכתב אם, אתי וי"ו לרבות האשה. גמרא:

(ג) (על הברטנורא) וכ"כ הר"מ. ובגמרא ילפינן לנשבע ומקלל מקראי. ומימר, אמר ר' יוחנן לא תתני ומימר משום דבדבורו עביד מעשה. פירש"י שעשה מחולין קדשים. וא"כ קושית הר"ב לא קשה מידי, וכן הקשה הכ"מ והה"מ. ועתוי"ט:

(ד) (על המשנה) הארבעים. וא"ת ואמאי לא תני שמונים דהא כתיב לא יחליפנו ולא ימיר אותו. וי"ל דלא נחית למנין מלקיות אלא כלומר דלקי עליה. עוד יש לומר דלעולם לא לקי אלא מ', ותרי לאוי צריכי חד בקרבן שלו. וחד בשל חבירו וכגון דאמר כל הרוצה להמיר יבא וימיר. תוספ':

(ה) (על הברטנורא) וכן כהן שהמיר בבכור שנולד לו, לא בבכור שלקח מישראל, הרי זו תמורה:

(ב)

(ו) (על המשנה) אחד כו'. יליף להו בגמרא מקרא:

(ג)

(ז) (על המשנה) והלא כו'. ובריש פרק י"א דחולין כתבתי דאף לת"ק כך הוא במקדיש אבר שהנשמה תלויה בו:

(ד)

(ח) (על הברטנורא) ולפירוש זה אינו דומה הך לפי חשבון לאינך, דאינהו מיירי לפי חשבון הדבר הפוסל. לכך נראה פירוש התוס' שפירשו, חשבון הלוגין שפוסלין המקוה דהיינו ג'. ועתוי"ט:

(ט) (על הברטנורא) וכ"כ הר"מ. ותימה, דהא סתם לן כוותיה בסוף פרק ג' דמקוואות [והא דנקט בדבריו ר"י בן חוני, דהכי קתני לה בהדיא בברייתא. הר"ש] ובאמת הר"מ בחבורו חזר בו:

(ה)

(י) (על הברטנורא) גמרא, מאי חזית דאמרת סיפיה דקרא דוקא, דילמא רישא דקרא דוקא [ואל כלי להכי אתא שתהא חיותו בכלי שלא ימלאם בכלי אחר ויערם לכלי זה, אלא זה יתן לתוך המעין ויקח המים לתוכה. רש"י] לא מצית אמרת. מאי מצינו בכל מקום מכשיר למעלה [כגון בסוטה עפר למעלה שהוא המכשיר את המים לבדו והוי למעלה, דמצוה להקדים המים כדכתיב ומן העפר וגו'] אף כאן מכשיר למעלה:

(יא) (על הברטנורא) ופליאה הוא בעיני, דהתנן במשנה ג' פרק י"ז דאהלות, החורש משדה שאבד הקבר בתוכה אינו עושה בית הפרס, ופירש הר"ב דהוי ליה ספק ספיקא, שמא לא חרש במקום הקבר [ואפילו חרש כל השדה יש לכל צד ספק דשמא היה הקבר בצד האחר] ואת"ל חרש, שמא לא הוליך ממנה עצם. ולי נראה לפרש דמאי דאמר בגמרא שלש שדות ושני מענות, פירוש, בין כל השלש שדות שני מענות והקבר היה באמצעו של אמצעי. וכפירוש הר"ב התם ריש הפרק. ועתוי"ט:

(יב) (על הברטנורא) וכן פירש"י דהא סתמא קאמר אינה תרומה. והתוס' הקשו, דאין זה כמו ולא תמורה אחר תמורה דהתם הראשון תמורה והשני אינה תמורה. לכן נראה לפרש הכי נמי דהראשון תרומה ולא השני:

(יג) (על הברטנורא) דפ"ג דתרומות משנה ג' דקאמר אין תרומת שניהם תרומה. והא דאיתא התם תרומת שניהם תרומה, כתב הר"ש, דחילוף גירסאות הן. ולפירוש התוס' דבסמוך, צ"ל דתניא, ומיירי בשנתנו רשות זה לזה לתרום. והתם בתרומות מיירי בלא נתנו רשות זה לזה רשות. ועתוי"ט:

(יד) (על הברטנורא) וה"ה איפכא נמי. ועיין שם בהר"ב:

(טו) (על הברטנורא) כלומר, דאף תרומת השני תרומה, דאין לומר דתרומת השני דוקא תרומה ולא הראשון דמאי אולמיה דהאי מהאי. כ"מ:

(ו)

(טז) (על המשנה) [קרבנות כו'. והגמרא גרס קדשי. וכן ברש"י והר"ב]. ויש לישב גירסת הספר. דהא מודו רבנן דקרבן ה' איקרו כו'. ועתוי"ט שהאריך דר"ש ורבנן לא פליגי אלא במשמעות דורשין ולא בעיקר הדין, דכי אימעטו קרבנות צבור מלאו, אימעטו נמי דאין ממירין, דהא אין ממירין אלא בשלהם. ודוחק לומר דמיירי כשאמרו הצבור כל הרוצה להמיר ימיר:

(יז) (על המשנה) להקיש כו' ומאן דפליג אדר"ש איצטריכא ליה בגמרא לדרשא אחריתי: