רש"י על הש"ס/תמורה/פרק א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רבינו גרשום |
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |
על ש"ס: רש"י | ראשונים | אחרונים




ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: תמורה ב א (עריכה)

מתני' הכל ממירין - בהמת חולין זו תחת זו של הקדש:

לא שאדם רשאי להמיר - דהא כתיב לא ימיר:

מומר - דמתפיס עלה קדושה ושתיהן קדושות:

וסופג את הארבעים - משום לאו דלא ימיר:

גמ' לא שאדם רשאי דיעבד - בתמיה דלכתחלה אינו רשאי להמיר אבל דיעבד שפיר דמי:

ולא ימיר - ומתני' קתני דהכל ממירין אפי' לכתחלה:

ה"ג אלא הכי קתני הכל מתפיסין בתמורה אחד כו' - כלומר שתופסת קדושת תמורה בבהמה בין על פי אנשים בין על פי נשים ומשמע (אפי') דיעבד כמו דאם המירה אפילו אשה תופסת על פיה קדושת תמורה ולא שאדם רשאי להמיר כו':

יורש - שהמיר בקרבן שהפריש אביו בחייו שתמורתו תמורה:

יורש סומך - על קרבן אביו שהפרישו אביו בחייו ולא הספיק להקריבו עד שמת:

מאי טעמא דר' יהודה - דאמר יורש אינו ממיר:

ה"ג יליף תחילת הקדש מסוף הקדש - גמר התחלת הקדש כגון תמורה:

מסוף הקדש - דהיינו סמיכה דהויא סמוך לשחיטה ואי קשיא והא קרי לה לתמורה סוף הקדש במסכת נזיר (דף לא.) משום דלא איירי התם בסמיכה כלל והויא לה תמורה סוף הקדש לגבי קרבן שהמירו בו דאותו קרבן הוי ראשון וחילופיו הוי שני אבל הכא דקא משתעינן בסמיכה הויא לה תמורה תחילת הקדש לגבי סמיכה שהיא לבסוף תיכף לשחיטה:

מנלן - דיורש אינו סומך:

תלתא קרבנו כתיבי - בשלמים בפ' ויקרא מואם זבח שלמים קרבנו עד ואם עז קרבנו ובשלשתם כתיב סמיכה:

הכתיב קרבנו - דמשמע על קרבן עצמו הוא סומך ולא על קרבן אביו:

בעלי חוברין לסמיכה - שאם נשתתפו ב' או ג' על קרבן אחד קרינא אכל חד וחד קרבנו וכולן סומכין בו:

לית ליה - דודאי אינו טעון סמיכה כיון דלא מייחד קרבן דידהו כלומר כיון דלא הוי חלוט אכל אחד ואחד וכי כתיב קרא לקרבנו ולא לקרבן אביו:

מחד קרא נפקא - דמשמע קרבנו ולא שליח בין של ישראל בין של עובד כוכבים דלמעוטי עובד כוכבים עצמו שלא יסמוך לא צריך דאמרינן במנחות (דף צג.) ובתורת כהנים בני ישראל וסמך בני ישראל סומכין ואין העובדי כוכבים סומכין:

ואייתר ליה כו' - ואכתי הוי קרבנו שלישי לקרבנו ולא קרבן אביו [דס"ד] דשל אביו לאו כלאחר דמי אלא כשלו:

לרבות את היורש - דהכי מצי למיכתב ואם ימיר בהמה בבהמה המר ימיר למאי הלכתא לרבות את היורש דתמורתו תמורה:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: תמורה ב ב (עריכה)

הכי גרסינן ויליף סוף הקדש מתחלת הקדש כו': את האשה - שתמורתה תמורה ולקיא משום לאו דלא ימיר:

אלא בלשון זכר - דכתיב לא יחליפנו דהיינו לשון זכר ולא כתיב לא תחליפנו דהוי לשון נקבה:

מה סופנו לרבות כו' - כלומר מהיכן נלמוד שסופנו לרבות את האשה:

ת"ל ואם המר ימיר - מדכתיב קרא תרי זימני:

ולר' מאיר - דאיצטריך ליה ואם המר ימיר לרבות יורש אשה מנא ליה:

נפקא ליה מוי"ו - מדמצי למכתב אם המר ימיר וכתיב ואם:

לא לקיא - דאם המירה תמורתה אינה תמורה: ומשני ה"ג הני מילי לאו שיש בו מעשה בהני עונשין שוין זה לזה דכתיב אשר יעשו דמשמע עונשין שיש בהן מעשה כגון חילול שבת ושאר איסורים שיש בהן מעשה אבל לאו שאין בו מעשה כגון תמורה דבדיבורא תליא מילתא אימא לא תילקי קמ"ל: ל"א כתוב בספרים הני מילי עונש דשוה בין ביחיד בין בצבור בהאי עונש הוא דהושוו זה לזה אבל הכא בתמורה אין צבור עושין תמורה כדאמרינן באידך פירקין (דף יג.) וקא מפיק ליה ממעשר:

שלא הגיע לעונת נדרים - כגון דהוי פחות מי"ב שנה דהכי אמרינן במסכת נזיר (דף סב.) איש כי יפליא מה ת"ל דהכי מצי למכתב איש כי ידור נדר אלא לרבות מופלא הסמוך לאיש כגון בן י"ב שנה דכיון שיודע להפלות לשם מי נדר ולשם מי הקדיש נדרו נדר והקדשו הקדש פחות מכן אפי' ידע למי נדר ולמי הקדיש אין בדבריו כלום יותר על כן כגון בן י"ג שנה אע"פ שאינו יודע לשם מי הפליא הוו מעשיו מעשה:

אקדושי לא מקדיש - כדפרישית לעיל דאין בדבריו כלום:

אמורי מימר - בתמיה כי היכי דלילקי:

שהגיע לעונת נדרים - דהוי בן י"ב שנה דקאמרינן התם דנדריו נבדקין ואם יודע לשם מי הפליא הוו מעשיו מעשה ואי לא לא:

דלאו בר עונשין הוא - עד י"ג שנה:

לא מיתפיס - בה תמורה דכתיב לא יחליפנו ולא ימיר אותו והיה הוא ותמורתו כלומר מאן דאיתיה בכלל לא יחליפנו ולא ימיר כגון בר עונשין איתיה נמי בכלל והיה הוא ותמורתו יהיה קדש דמתפיס בתמורה לאפוקי קטן דלאו בר עונשין הוא:

ואפילו אם תמצא לומר קטן עביד תמורה כו' - רבותא אתא לאשמועינן ולא משום דאיתיה הכי:

מדאקדושי מקדיש - דהא מרבינן במנחות (דף עג:) איש איש מבני ישראל אשר יקריב קרבנו ואמרינן מה ת"ל איש איש לרבות עובדי כוכבים שנודרין נדרים ונדבות כישראל:

דלא אתי לכלל עונשין - דעובד כוכבים לא לקי לעולם אבל קטן אתי לכלל עונשין כשהוא בן י"ג שנה ויום אחד:

לא נהנין ולא מועלין - שאם נהנה מהן לא מייתי קרבן מעילה דלא דיינינן ליה כשאר קדשים שהנהנה מהן מעל משום דלא אסור בהנאה אלא מדרבנן כדלקמן:

ואין חייבין עליהן כו' - כדמסיק לקמן:

ואין מביאין כו' - ה"ג ואין מביאין נסכים ול"ג עליהן והכי פירושא דאין מביאין נסכים של עובדי כוכבים בפני עצמן כישראל שמתנדב נסכין בפני עצמן אבל בהדי קרבנו מביאין כדאמרינן במסכת שקלים (דף יא עמוד ד) שזו אחת מן התקנות שתיקנו ב"ד דעובד כוכבים ששילח עולתו ודמי נסכיהן ממדינת הים מקבלין הימנו אבל קרבנו ודאי טעון נסכים דבהדי קרבנו מביא נסכים:

בכולן רואה אני להחמיר - דלא נהנין ומועלין וחייבין עליהן משום פגול נותר וטמא כשאר קדשים חוץ מן הנסכים דודאי אין מביאין:

בד"א - לעיל קמהדר ואמילתיה דת"ק וה"ק בד"א דקאמר תנא קמא אינו מועלין בקדשי מזבח של עובד כוכבים:

אבל בקדשי בדק הבית - שהקדישו עובד כוכבים מועלין ובמסכת זבחים מפרש טעמא בפ' ב"ש (דף מה.) ואית דגרסי לה נמי לקמן הכא בתמורה:

קתני מיהא - דקדשי עובדי כוכבים אינן עושין תמורה ותיפשוט מהא:

אמר לו בהקדש עובדי כוכבים - כלומר אי משום הא לא איריא דמהכא ליכא למיפשט כלל דהיכא דהקדיש עובד כוכבים להתכפר עובד כוכבים שהפרישו לצורך כפרת עצמו:

לא קמיבעיא לי - דאין הקדשו עושה תמורה הואיל ולא אתי לכלל עונשין:

ומתכפר ישראל - שהפרישו עובד כוכבים לצורך ישראל שיתכפר בו ישראל:

בתר מקדיש אזלינן - והמקדיש הוי עובד כוכבים דלא אתי לכלל עונשין ואינו עושה תמורה:

או בתר מתכפר - שהוא ישראל ואיתיה בכלל מלקות: ה"ג תיפשוט ליה מהא דאמר ר' אבהו לקמן:

המקדיש מוסיף חומש - שאם רוצה לפדות הקדשו כגון שנפל בו מום יכול לפדותו ומוסיף חומש אבל מימר אינו מוסיף חומש דכתיב אם המקדיש וגו' (ויקרא כז) על הקדש ראשון אתה מוסיף חומש ולא על הקדש שני כגון תמורה: ע"א שאם הקדיש בית או שדה ואתו בעלים לפדותו לא פרקי בלא חומש דכתיב (שם) ואם המקדיש יגאל ויסף חמישיתו אבל אם גאלו אחר לא חייביה רחמנא ליתן חומש:

ומתכפר עושה תמורה - שאם הפריש ישראל קרבן כדי שיתכפר בו חבירו ישראל ואמר המתכפר זו תחת זו תמורתו תמורה ולוקה דכיון שהופרש לצורכו קרינא ביה קרבנו דבתר המתכפר אזלינן ותיפשוט מהא:

והתורם - מתבואה שלו על טבלין של חבירו לפוטרו מן המעשרות:

טובת הנאה שלו - של תורם שיכול ליתנו לכל כהן שירצה (אי נמי) ואם אמר לו ישראל הילך סלע זה ותנה לבן בתי כהן הוי אותו סלע של תורם ולא של נתרם בשבילו ולא מצי טעין הלה כיון שנתרמה על טבל שלו נמצא דנותן סלע על של עצמו הך מילתא דרבי אבהו תלת מילי נינהו:

התם הוא דקאתי מכח ישראל - שהרי הפרישו ישראל ואהכי אזלינן בתר מתכפר דהוה ליה תחילתו וסופו ביד ישראל דאיתיה בכלל עונשין: הכי גרסינן אבל הכא הכי קמיבעיא ליה מי בעינן מתחילה ועד סוף דתיקו ברשות מאן דעביד תמורה כלומר אבל הכא בהקדיש עובד כוכבים להתכפר ישראל מי בעינן מתחילת הקדש ועד סופו שתעמוד ברשות האדם הראוי לעשות תמורה כגון ישראל והך בהמה כיון דתחילת קדושתה הויא מכח עובד כוכבים אף על גב דהוי המתכפר ישראל אינו עושה תמורה או דילמא כיון דלבסוף אתיא ביד מתכפר וחזי למיעבד תמורה תפסה בה קדושת תמורה תיקו:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: תמורה ג א (עריכה)

ויליף נותר חילול חילול מטומאה - דבקדשי עובדי כוכבים אין בהן משום נותר: וכתיב גבי נותר (ויקרא יט) ואוכליו עונו ישא כי את קדש ה' חלל. מה חילול האמור גבי טומאה ישראל ולא עובדי כוכבים אף חילול האמור כאן ישראל ולא עובדי כוכבים: השתא קא מפרשינן לכולה ברייתא וקתני ואין עושין תרומה ומאי טעמא אין עושין תמורה:

ה"ג דאיתקש תמורת בהמה למעשר בהמה - כדאמרינן לקמן בשילהי פירקין (דף יג.) והלא מעשר בכלל שאר הקדשים וכו' למה יצא להקיש אליו. ולומר לך דמה מעשר קרבן יחיד ועושה תמורה אף כל קרבן יחיד ועושה תמורה לאפוקי קרבנות צבור:

מעשר בהמה איתקש למעשר דגן - כדאמרינן בבכורות (דף נג:) עשר תעשר בשתי מעשרות הכתוב מדבר אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן:

וגבי מעשר דגן כתיב (במדבר יח) כי את מעשר בני ישראל - דמשמע בני ישראל ולא עובדי כוכבים הכי נמי גבי מעשר בהמה ישראל ולא עובדי כוכבים וכי היכי דאמרינן גבי מעשר בהמה ישראל ולא עובדי כוכבים הכי נמי נימא גבי תמורת בהמה שהרי הוקשו כולן זה לזה ומהכא נפקא דקדשי עובדי כוכבים אין עושין תמורה:

אזרח - זהו ישראל ולא העובד כוכבים מביא נסכים כלל:

יכול לא תהא עולתו טעונה נסכים - אפילו משל צבור:

ת"ל ככה - דככה עיכובא הוא דודאי טעונין נסכים ומשל צבור ולל"א דכתיב בספרים ול"ג עליהן משמע הכי אזרח כגון ישראל מביא נסכים אפי' בפני עצמן ואין העובד כוכבים מביא נסכים בפני עצמן יכול לא תהא עולתו טעונה נסכים ת"ל ככה והוי עיכובא דודאי קרבנו טעון נסכים אפי' משלו דמקבלים מיניה דמי נסכים:

ה"ג מאי טעמא לה' כתיב בהו - ול"ג קדש לה' והכי מצאתי בזבחים בפ' ב"ש (דף מה.) מאי טעמא לה' כתיב בהו בקדשי עובדי כוכבים דכתיב איש איש) (מבני) ישראל אשר יקריב קרבנו וגו' והאי קרא מוקמינן בעובדי כוכבים שנודרים נדרים ונדבות כישראל וכתיב בסיפיה דקרא לה' שנאמר אשר יקריב לה' לומר לך דדיינין להו בתורת שאר קדשים דמועלין בהן וחייבין עליהן משום פגול כו':

והרי מימר דלאו שאין בו מעשה הוא - דבדיבורא תליא מילתא:

ר' יהודה היא - דקא משתעי לקמן בהא מילתא:

לא עשה מעשה פטור חוץ מנשבע כו' - דאע"ג דלא עביד מעשה לוקה כדמפרש להו לקמן:

בשם - בשמו של הקב"ה:

נשבע מנלן - דלוקה:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: תמורה ג ב (עריכה)

אין מנקין אותו - דכתיב כי לא ינקה ה':

נקיות כלל - דאין מלקין אותו בית דין שלמטה:

אשכחן שבועת שוא - דכתיב (שמות כ) אשר ישא את שמו לשוא והיינו שבועת שוא כגון נשבע לשנות את הידוע לאדם:

שבועת שקר - מפרש לקמן היכי דמי:

מנלן - דלקי עלה:

מעשה עבד - ובדין הוא דלילקי שהרי אכל ועשה מעשה:

ולא אכל - דלאו היינו מעשה:

וכי האי גוונא מי לקי - בתמיה:

משום דהויא התראת ספק - דאי אתרו ביה הזהר בך שתאכל הככר שנשבעת עליה יכול לומר אין לי בית מיחוש בהתראה זו דאכתי יש לי שהות וכן כל היום כולו ואפי' כי עבר היום יכול לומר שוכח הייתי ולא נזכרתי לא בשבועה ולא בהתראה ואינו לוקה:

תהא באכלתי ולא אכלתי - כלומר תהא שבועת שקר בנשבע שלא אכל ואכל או שאכל ולא אכל דהכא ליכא שום מעשה דהא לשעבר נשבע:

ומאי שנא אכלתי ולא אכלתי - כלומר מאי איריא דקא ממעט אוכל ולא אכל ממלקות טפי מאכלתי ולא אכלתי הא בתרוייהו ליכא שום מעשה:

שבועת שקר דומיא דשבועת שוא - כדמפקא לעיל לשוא לשוא שתי פעמים:

מה שבועת שוא שהיא לשעבר - דכי נשבע על עמוד של אבן שהוא של כסף היינו לשעבר דלשעבר קודם שנשבע הויא אבן כמו שהיא עכשיו ומה שוא לוקה עליה כדאמרי' לעיל בב"ד שלמטה מלקין ומנקין אותו אף שקר לשעבר דהיינו אכלתי ולא אכלתי לאפוקי אוכל ולא אכל שהוא להבא:

שבועה שלא אוכל ככר זו וכו' - דהא נשבע תלת זימני שלא יאכל אותו ככר:

אינו חייב אלא אחת - כדאמרינן בשבועות דאין שבועה חלה על שבועה:

וזו היא שבועת ביטוי - דקאמר קרא לבטא בשפתים להרע או להיטיב וגו' וזו היא שבועת ביטוי שמוציא בשפתיו שלא יאכל אותו ככר אבל לא גזיל מידי לחבריה אבל שבועת העדות ושבועת הפקדון מביא על הזדון כשגגה אשם:

למעוטי מאי - דאין חייבין על זדונה מכות:

לאו למעוטי אכלתי ולא אכלתי - דאע"ג דהויא שבועת ביטוי דלא לקי משום דלהרע או להיטיב כתיב דמשמע להבא פרט לשעבר כגון אכלתי ולא אכלתי ואכתי שבועת שקר היכי דמי:

לא מייתי קרבן - משום דלהרע או להיטיב גבי קרבן קאי אבל ממה נפשך חייב עליה מלקות דומיא דשבועת שוא:

דאמר - [ר"י] במס' שבועות (דף כה.) אינו חייב אלא על העתיד לבא:

זו היא שבועת שוא - סיפא דההיא משנה דלעיל הויא האי זו היא שבועת שוא וכו':

ורישא לאו למעוטי אכלתי ולא אכלתי - דאכלתי ולא אכלתי ודאי חייב על שגגתה קרבן:

ומאי שנא - דממעט אוכל ולא אכל מקרבן וקא מרבי אכלתי ולא אכלתי מסיפא דחייב קרבן: ומשני מסתברא רישא למעוטי אוכל ולא אכל:

דקאי בלהבא - דקתני שבועה שלא אוכלנה וממעט להבא כגון אוכל ולא אכל:

אבל קאי בלהבא וממעט לשעבר - בתמיה כגון אכלתי ולא אכלתי:

לא תיתני מימר - בכלל שאר לאוין שאין בהן מעשה:

דבדבורו עושה מעשה - שעושה מחולין קדשים:

אם לא תשמור לעשות וגו' - עד ליראה את השם שיתיירא שלא להוציא את השם לבטלה וכן מקלל את חבירו בשם מוציאו לבטלה וכתיב והפלא ה' את מכותך שיטול מכות והיינו מלקות:

אפילו שבועת אמת - דקא מזהר קרא דאפילו שבועת אמת לא ליעבד בשם שמים ואי עביד והפלא ה' את מכותך שיטול מלקות:

בהדיא כתיב - דשרי למיעבד:

לפייס חבירו - שלא יהא תובעו ממון אבל מילקא לילקי הואיל ומביא עצמו לידי שבועה:

ובשמו תשבע - דשבועת אמת שריא למעבד:

לקיים המצוה - כדי שלא יוכל לחזור בו שנאמר נשבעתי ואקיימה וגו' ואהכי איצטריך האי קרא ובשמו תשבע לאשמועינן דנשבע לקיים את המצוה מותר:

הכתיב קרא אחרינא ובשמו תשבע - דתרי קראי כתיבי ובשמו תשבע חד בואתחנן וחד בוהיה עקב חד מיבעי ליה דנשבע לקיים את המצוה ואידך לשבועת אמת:

אלא למאי אתא - האי אם לא תשמור וגו':

למקלל את חבירו בשם - דודאי לקי אע"ג דלא עביד מעשה:

שם שמים לבטלה - אבל מקלל את חבירו בשם לא לקי: ומהדר ליה לאו כל דכן הוא:

דהיכא דקא עביד תרי איסורי - לא תיסגי ליה במלקות ואף על גב דלקה אפילו הכי לא נתכפר עדיין במלקות לחודיה:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: תמורה ד א (עריכה)

לא תקלל חרש - דמשמע בין קללה סתם בין קללה שבשם דקאי לאו עלה וקאתא קרא ליראה את השם לאשמועינן דלוקה שנאמר והפלא ה' את מכותך. ע"א לא מצית אמרת דלא יתכפר במלקות גרידתא דודאי מתכפר במלקות לחודיה דהא כתיב לא תקלל חרש וילפינן בסנהדרין בפרק ארבע מיתות (דף סו.) ג"ש מהאי לאו דכתיב גבי אומללין כגון לא תקלל חרש שהוא גרוע שבכולן וכתיב גבי נשיא ונשיא בעמך לא תאור וכי היכי דהתם ליכא אלא מלקות גרידתא הכי נמי באומללין סגי ליה במלקות גרידתא ומוקמי ליה התם במקלל בשם דקא גמר ממקלל אביו דכתיב ביה בנקבו שם הלכך לא מצית אמרת דלא תיסגי ליה במלקות ולא מפי מורי אלא מפי ר' יצחק בר' מנחם ז"ל:

ואב"א - כלומר דמהאי קרא ליראה את השם למקלל חבירו בשם הוא דאתא שהרי לא מצינו שענש אא"כ הזהיר:

ובשלמא אי אמרת דההוא קרא למקלל חבירו בשם הוא דאתי - ואזהרתיה מדכתיב לא תקלל חרש ומיתוקמא במקלל את חבירו בשם כדפרישית לעיל הלכך כתיב הכא אם לא תשמור לעשות וגו' כלומר שתקלל את חבירך בשם שהוזהרת עליו והפלא ה' וגו' דחייב מלקות:

אזהרתיה מהיכא - כלומר אשכחן עונש והפלא ה' וגו' אזהרה מנין שהזהיר הכתוב שלא להוציא ש"ש לבטלה:

אלמה לא - בתמיה שלא מצינו שהזהיר שלא להוציא שמו לבטלה (הויא) והכא הזהיר והתם ענש והפלא ה' וגו' ואזכרה כתיב אם לא תשמור לעשות וגו' ואכתי מיתוקם במוציא ש"ש לבטלה:

ההיא אזהרת עשה היא - ולאו שמה אזהרה והלכך מיתוקם ליראה את השם הנכבד במקלל את חבירו בשם שמצינו לו אזהרת לאו דלא תקלל חרש ולא מיתוקמא במוציא שם שמים לבטלה שלא מצינו לו אזהרת לאו: לעיל קא מהדר דקאמר רבי יוסי אף המקדים תרומה לביכורים לוקה:

אלו ביכורים - ולהכי קרי לביכורים מלאה משום דלאלתר שנתמלאה התבואה ונגמרה מלאכתה הוקבעה לביכורים:

זו תרומה - ולפי שהיא מדמעת ועולה באחד ומאה מפיק לה קרא בלשון דימוע וקאמר רחמנא ולא תאחר מלאה לדימוע דמעיקרא איבעי ליה לאיתויי מלאה דהיינו ביכורים וכי מאחר לוקה:

מעשר של זו בזו - מעשר שאני חייב להפריש מכלכלה זו תהא בכלכלה זו שנוטל אני מזו לזו או שאמר של זו בזו ושל זו בזו שאפריש מכלכלה זו על אידך כלכלה ומאידך כלכלה אפריש על כלכלה זו ראשונה מעושרת אע"ג דלא הפריש לאלתר וכדאמרינן גבי חבית יין שאני עתיד להפריש כו' מיחל ושותה מיד אע"ג דלא הפריש לאלתר מן החבית וכל שכן הכא דמיחל ואוכל מיד הואיל ושני כלים נינהו אבל השניה אינה מעושרת ואפי' כי אמר משל זו לזו ושל זו לזו משום דלאלתר דאמר של זו לזו ראשונה תהא מעשר על השניה לאלתר איפטרה לה שניה לגמרי וכי אמר של זו של שניה תהא מעשר על הראשונה אין בדבריו כלום משום דכבר איפטרה לה שניה בכלכלה ראשונה ואין תורמין מן הפטור על החיוב:

אם אמר מעשרותיהם מעשר כלכלה בחבירתה - כלומר אלו שתי המעשרות שאני עתיד להפריש מאלו ב' הכלכלות תהא מעשרותיהם של כל אחת ואחת מעשר הכלכלה בחבירתה כלומר שתיפטר הכלכלה בכלכלה דחבירתה דהיינו של זו בזו ושל זו בזו:

קרא את השם - שמיחל ואוכל מיד משתיהן אע"ג דאכתי לא הפריש כלל והכא ליכא למימר מן הפטור על החיוב משום דתרוייהו מיתקני בבת אחת ובחדא דיבורא והוי מן החיוב על החיוב:

מפני שהקדים מעשר שני שבה למעשר ראשון - דמעיקרא מקמי דאמר של זו בזו קיימא להפריש ממנה מעשר ראשון ומעשר שני והשתא כי חוזר ומפריש ממנה מעשר ראשון ומעשר שני בשביל אידך כלכלה נמצא מעשר שני של כלכלה זו קודם למעשר ראשון שהיה עומד להפריש מאידך כלכלה קודם לכן וכן נמי כי אמר של זו בזו ושל זו בזו שמקדים מעשר שני שבה למעשר שני שבחבירתה כי האי גוונא נמי ואהכי לוקה משום דמעשר ראשון ומעשר שני חייב אדם להפריש כסדר הזה דכתיב מלאתך ודמעך לא תאחר דכי היכי דמוזהר שלא לעכב מלאה לדימוע הכי נמי מוזהר שלא לעכב מעשר ראשון למעשר שני דכתיב ודמעך לא תאחר דכל שישנו בכלל דימוע הרי הוא בבל תאחר כלומר שישנו עליו תורת תרומה הוי בבל תאחר שמפריש מעשר ראשון והדר מעשר שני ואם הקדים מעשר שני למעשר ראשון עובר בבל תאחר ל"א דרשינן במכילתא דיוקדמו ביכורים לתרומה משום דביכורים חמירי דאית להו ד' שמות ראשית ומלאה ותרומה וביכורים ותרומה אין לה אלא שלשה שמות ראשית ודמעה ותרומה ויוקדם תרומה למעשר ראשון שאין לו אלא ב' שמות כגון מעשר ותרומת מעשר ויוקדם נמי מעשר ראשון דאית ליה ב' שמות למעשר שני דאין לו אלא שם אחד כגון מעשר שני תלמוד לומר מלאתך ודמעך דאכולהו קא משתעי דחמור שבהן לא יאחר אלא מקדים החמור לקל וכי היכי דאמר רבי אלעזר לוקה במקדים מעשר שני למעשר ראשון הכי נמי קאמר במקדים תרומה לבכורים:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: תמורה ד ב (עריכה)

ומשני אפטורא קאי - ולא קשיא דרבי יוסי ברבי חנינא אדרבי יוסי בר' חנינא וקאתי ר' יוסי בר' חנינא למימר אף המקדים לקרות שם לתרומה קודם לביכורים הוי לא תעשה שאין בו מעשה ואינו לוקה:

ומאי שנא מימר דלקי - כדקאמרת לעיל חוץ מנשבע ומימר:

אילימא משום דבדיבורו - דקאמר זו תחת זו עושה מעשה דמעיקרא חולין והשתא קדש:

ה"ג מקדים תרומה לבכורים נמי בדיבורו עושה מעשה - שקורא עליה שם ומביאה לקדושת תרומה:

לאו שניתק לעשה - לאו דכתיב (שמות כב) מלאתך ודמעך לא תאחר עשה דכתיב (במדבר יח) מכל מעשרותיכם תרימו ודרשי ליה בעלמא ובהך שמעתא דלקמן (דף ה:) למעשר שהקדימו בכרי דעבר על לאו דלא תאחר שהקדים מעשר לתרומה ונתקיה ללאוי ממלקות והעמידו בחוזר ומפריש ואע"ג דלא סמכי אהדדי חשיב ליה לאו שניתק לעשה ואהכי לא לקה:

והרי מימר דהוי לאו שניתק לעשה - לאו דכתיב (ויקרא כז) לא יחליפנו עשה ואם המר ימיר:

תרי לאוי ועשה - לא יחליפנו ולא ימיר ואהכי סופג את הארבעים:

והרי אונס - מאנס בתולה דהכי כתיב בעניינא (דברים כב) לא יוכל לשלחה:

וחד עשה - דכתיב (שם) ולו תהיה לאשה:

אם ישראל הוא מחזיר - משום דבעמוד והחזר קאי ואפשר ליה לקיומי תרווייהו עשה ולא תעשה דאפשר בחזרה אבל כהן דלאו בעמוד והחזר קאי משום דאינו נושא גרושתו ודאי לוקה משום לא יוכל לשלחה כל ימיו דלא אתי עשה ועקר לא תעשה לומר שאין לוקין דודאי לוקין וקשיא למאן דאמר דלאו שניתק לעשה אין לוקין:

ה"ג שאני כהנים דטעמא אחרינא נינהו דרבי בהו קרא קדושה - דכתיב אמור אל הכהנים לנפש לא יטמא וכיון דחמיר קדושתייהו החמיר עלייהו טפי מישראל דלילקי אפי' אלאו שניתק לעשה אע"ג דישראל לא לקי: ל"א משני כי פריך והרי מימר שאני התם דאהכי לוקה משום דהוי מימר לאו ששוה בכל דכולי עלמא אסירי להמיר ופריך והרי אונס כו' דהשתא לא הוי לאו דידיה דלא יוכל לשלחה שוה בכל אלא בישראל שאם ישראל גרשה והדר מצי לקיומי ללאו אבל כהן שגירש אינו מחזיר ולא אפשר לקיומי ללאו ואפילו הכי לקי כהן דקתני לוקה ואינו מחזיר ואמאי נימא כיון דריע לאו דידיה דלא שוה בכל. לא לילקי הך כהן דליעקריה הך עשה דאלים כולי האי דשוה בכל ומשני כהנים טעמא אחרינא נינהו ואהכי נחמיר בהן דלילקי אע"ג דלא הוי לאו ששוה בכל אבל גבי ישראל דלאו ועשה שוה בכל כלומר בכולהו ישראל דכולן קיימי בעמוד והחזר הלכך לא לקי דהוי לאו שניתק לעשה:

ליתן עשה - והנותר ממנו אחר לא תעשה והוי לאו שניתק לעשה:

לאו שאין בו מעשה - דכשהוא מותירו לא קעביד שום מעשה:

ורבי יעקב - דאמר לא מן השם הוא זה כו' האי והנותר ממנו מאי עביד ליה הואיל ולא איבעי ליה לדידיה ללאו הניתק לעשה:

לכדתנן - במסכת פסחים בפ' כיצד צולין (דף פג.):

ישרפו בט"ז - ולא בט"ו דיו"ט הוי ואין שורפין קדשים ביו"ט:

מה טעם אמר קרא והנותר ממנו וגו' בקר שני - דהיינו ט"ז דהכי משמע קרא ולא תותירו ממנו עד בקר דהיינו עד בקר של ט"ו ואי נותר ממנו עד אידך בקר באש תשרופו דהיינו יום ט"ז שהוא חולו של מועד:

לא תעביד - לא תעשה:

מהני - דמה שעשה עשוי הואיל ולקי:

לא מהני - כדמפרש לקמן: הכי גרסינן והאי דלקי דעבר כו':


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: תמורה ה א (עריכה)

הא נמי לילקי - כלומר תינח לאביי דאמר דהיכא דמהני לילקי להכי קתני הכא דאינו לוקה דהא לא מהני מאי דעבד שיכול להחזירה אלא לרבא דאמר דלא מהני והאי דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנא הכא אע"ג דלא מהני לילקי נמי משום דעבר אמימרא דרחמנא:

לא יוכל לשלחה כל ימיו - דמשמע דכל ימיו לא יוכל לשלחה דאם גירש יחזיר דכל ימיו בעמוד והחזיר קאי והילכך לא עבר אמימרא דרחמנא אבל בעלמא אע"ג דלא מהני ודאי לוקה משום דעבר אמימרא דרחמנא:

ולאביי - דאמר דהיכא דמהני לקי אבל אי לא מהני לא לקי לדידיה למאי איצטריך למיכתב כל ימיו לאשמועינן דקאי בעמוד והחזיר ואהכי לא לקי משום דהוי קום עשה אפי' לא כתיב כל ימיו שמעינן לדידיה דלא לקי כיון דלא מהני דיכול להחזירה:

איסורא עבד לה - שגירשה אבל מילקא לא לקי והרשות בידו ואי בעי ליהדר ואי לא בעי לא ליהדר:

קמ"ל - כל ימיו ולימד לך הכתוב דחובה בידו להחזירה והשתא כל ימיו בעמוד והחזיר קאי והלכך לא לקי ולאו משום דהוי קום עשה: ל"א תיובתא לאביי דאמר לעיל דמהני דהא חזינא הכא בלא יוכל לשלחה דלא מהני דיכול להחזירה וקשיא לאביי אבל לרבא דאמר לעיל לא מהני ודאי ניחא דהכי קתני הכא דיכול להחזירה דלא מהני אמר לך אביי שאני התם דאמר קרא כל ימיו כלומר בעלמא מהני והכא באונס שגירש להכי מחזיר משום דכתיב כל ימיו דכל ימיו בעמוד והחזיר קאי:

ורבא אמר לך - כלומר לרבא דאמר דכל לא תעשה שבתורה לא מהני לדידיה למאי הלכתא איצטריך למיכתב כל ימיו לאשמועינן דקאי בעמוד והחזיר פשיטא דבכל דוכתא נמי שהוא לא תעשה לא מהני ומשני רבא אי לא כתיב כל ימיו הוה אמינא לילקי משום דעבר אמימרא דרחמנא והדר ניהדר לה שיהא מחזירה לאחר שילקה:

והוה ליה אונס - כלומר להכי תיסק אדעתין דלילקי דהוי אונס דעובר אלאו דלא יוכל לשלחה וליכא אלא לאו גרידתא להכי כתיב כל ימיו דכל ימיו בעמוד והחזיר קאי דלא הוי לאו גרידתא דהא אית ביה קום עשה ולא לקי ולהך לישנא הויא הכי כולה מסקנא דשמעתא:

חלבו אין - שיהא תורם מן היפה על היפה:

גרוע לא - מן הגרוע כגון מן הרע על היפה הוא דאינו תורם והיינו מילתא דקאמר רחמנא לא ליעביד ולאו משום דהוי לאו ממש אלא לאו הבא מכלל עשה הוא:

תרומתו תרומה - אלמא דמהני וקשיא לרבא דאמר לא מהני:

ולאביי - דאמר דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד מהני הכא בתורם מן הרעה על היפה למאי הלכתא איצטריך למכתב ולא תשאו עליו חטא דמשמע דמהני:

המובחר - תורם מן היפה:

חוטא לא מיקרי - דליכא אלא איסורא בעלמא:

קמ"ל - ולא תשאו עליו חטא דאפי' חוטא מיקרי:

ליתן חלב לזה וחלב לזה - דלהכי כתיב חלב חלב תרי זימני חד בתירוש וחד ביצהר לאשמועינן דיתן חלב לזה שיפריש בפני עצמו מן המובחר של זה כגון ממין על מינו דהיינו יצהר על יצהר:

וחלב לזה - מתירוש על תירוש ולא ממין על שאינו מינו כגון מיצהר על תירוש ומתירוש על יצהר:

אין תרומתו תרומה - אלמא לא מהני וקשיא לאביי דאמר מהני:

שאני התם דאמר קרא ראשיתם - כלומר דשנה עליו הכתוב לעכב דלא יתרום ממין על שאינו מינו ואהכי אם תרם לא מהני:

וכן אמר רבי אילעא - דלהכי לא מהני משום דראשיתם כתיב דשנה עליו הכתוב לעכב:

ולרבא - דאמר לא מהני לדידיה אמאי איצטריך למכתב ראשיתם משום דלא מהני: אמר לך רבא איצטריך למכתב ראשיתם דאי לא הוה אמינא חלב חלב אין תורמין מזה על זה:

ה"ג אבל תירוש ודגן דחד חלב כתיב בהו - כלומר דבין תירוש ודגן לא כתיב אלא חד חלב דכתיב וכל חלב תירוש ודגן אימא דמצי תרם מהאי אהאי מדגן על תירוש ומתירוש על דגן ודגן על דגן דכולהו מיני דגנים מזה על זה כגון חטה על שעורה להכי הדר כתב רחמנא ראשיתם כו':

חרמי כהנים - חרמי ישראל הניתנים לכהנים:

אלמא לא מהניא - דאם פדאן לא עשה ולא כלום כדקתני אין להם פדיון:

בהווייתו - שאינו יוצא לחולין על ידי פדיון:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: תמורה ה ב (עריכה)

בבכור נאמר לא תפדה - שאין הבעלים יכולין לפדותו ולנהוג בו מנהג חולין כגון גיזה ועבודה:

אבל נמכר הוא - שאם נפל בו מום יכול למוכרו לכהן בתורת בכור דלהכי כתיב לא תפדה לאשמועי' דבמכירה שרי:

ואינו נמכר - כדאמרינן בבכורות (דף לב.) דנאמר כאן במעשר בהמה לא יגאל ונאמר להלן גבי חרמין לא ימכר ולא יגאל מה להלן מכירה עמו אף כאן מכירה עמו דאינו נמכר [וס"ד] הואיל ואיתקוש אהדדי מעשר ובכור כדלקמן תיסק אדעתין דבכור אינו נמכר דומיא דמעשר בהמה להכי כתיב הוא דחרמין למעוטי בכור דיכול למוכרו:

(תצא זו. דיוצאה מקדושתה ונכנסת התמורה במקומה דתרווייהו לא מקדיש קדשי קמ"ל דתרווייהו קדישי): ולאביי - האי יהיה קדש לאו לאשמועינן דקדשה דהא בעלמא נמי מהני אלא אי לא כתביה רחמנא ה"א תצא ראשונה לחולין:

קמ"ל - קרא דתרווייהו קדישי: ה"ג והרי בכור דנאמר בו לא תפדה קודש הם (מכאן ואילך פירש):

ותנן - בפ' אלו קדשים (לקמן דף כא.) מה בין בכור ומעשר לשאר כל הקדשים כל פסולי המוקדשין נשחטין באיטליז ובשוק ונמכרין באיטליז ונשקלין בליטרא לימכר כשאר חולין ולא חיישינן לבזיון קדשים לפי שהנאתו להקדש כדאמרינן בבכורות בפרק כל פסולי המוקדשין (דף לא:) דאי שרינן ליה לאדם הפודה את פסולי קדשים למכרן בשוק יקפצו עליהן לוקחין ויפדה ביוקר אבל בכור ומעשר הנאתן לבעלים הנאת בכור לכהן והנאת מעשר לבעלים ומשום הרווחה דידהו לא מזלזלינן בקדשים:

יש להן פדיון - לשאר קדשים שנפל בהו מום ופדאם תופסין פדיונן בקדושתן והן יוצאין לחולין וכן תמורותיהם שנפל בהו מום אבל בכור בעל מום אינו תופס פדיונו בקדושה:

שאני התם דאמר קרא בבכור קדש הם בהווייתן יהא - שלא יצא מקדושתו ע"י פדיון וממעשר לא מתרץ השתא מידי דלא אותביה אלא מבכור ולקמן מותיב ליה ממעשר ומהדר ליה ממעשר:

בכל העולין - באחד מדמי שאר הקרבנות העולין למזבח שקריבין ומשתריא בשר בההיא זריקה דאין עולין מבטלין זה את זה ומינה ילפינן לשאר עולין והכי משמע הם בהוייתן יהו אפי' נתערבו:

מדם הפר ומדם השעיר - ונתן על קרנות וגו' וקסבר דמערב פר ושעיר של יום הכיפורים ביחד כשזורק על קרנות מזבח הפנימי הדבר ידוע שדם הפר מרובה מדם השעיר ואפי' הכי מיקרי דם השעיר ומהניא זריקתו מכאן לעולין שאין מבטלין זה את זה:

ורבא - מהתם לא נפקא דלא מערב להו אלא נותן מזה בפני עצמו ומזה בפני עצמו וסבר לה כר' (יוחנן) [יונתן] דאמר במס' יומא בפרק הוציאו לו (דף נז:) אין מערבין דם פר ושעיר לקרנות מזבח הפנימי אלא נותן זה בעצמו וזה בעצמו:

עברה עברה - בבכור כתיב (שמות יג) והעברת כל פטר רחם ובמעשר כתיב (ויקרא כז) כל אשר יעבור:

לכדאמר ליה רב פפא לאביי - במס' ביצה (דף יג:) דאמרינן מעשר ראשון שהקדימו לוי לכהן בשבלים קודם שהופרשה תרומה גדולה מן העמרים ונמצא שהפסיד לוי לכהן תרי ממאה במעשר שהוא נוטל דממעשר לא נטל כהן כלום אפי' הכי פטור מתרומה גדולה שנאמר מעשר מן המעשר אמרתי לך ולא תרומה גדולה ותרומת מעשר מן המעשר ואמר ליה רב פפא לאביי אי הכי אפי' הקדימו לוי לכהן בכרי אחר שמרחן נמי ליפטר לוי ואמאי נקט בשבלים:

מכל מעשרותיכם - ללוים קאמר רחמנא (במדבר יח) את תרומת ה' תרומה גדולה:

כרי אידגן - ואיקבע ליה לתרומה גדולה דכתיב ראשית דגנך:

כל מקום שיש קדושין - כל מקום שהקדושין תופסין ויש עבירה באותן קדושין ומפרש התם דהיינו אלמנה לכהן גדול:

אחר הפגום - דהוי חלל אלמא מהני מדקתני יש קדושין דאי לא מהני לא תפסי קדושין:

שאני התם דכתיב לא יחלל - דמשמע חללים הוא עושה ואינו עושה ממזרין אלמא תפסי קדושין:

ואביי אי להכי הוא דאתא לימא לא יחל - דמשמע דאולד לחודיה קאי:

מאי לא יחלל - שמע מינה לדרשא אחרינא אתא אחד לו לולד ואחד לה שהיא עצמה מתחללת ונעשית זונה ואסורה בתרומה דבי נשא אם בת כהן היא ומשום דידה איצטריך קרא ולאו משום דאמרת אי עביד מהני דלהכי לא צריך קרא דלכל מילתא אמרינן אי עביד מהני:

לא תקריבו - ואמרינן לקמן (דף ו:) דהאי לא תקריבו לא תקדישו הוא:

מה שעשה עשוי - וקדשי לדמיהן:

שאני התם - דכתיב בההוא קרא כי לא לרצון:

וכשר - אפי' להקריב קמ"ל:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: תמורה ו א (עריכה)

נדבה תעשה אותו - ואמרינן לקמן (דף ז:) אלו קדשי בדק הבית ואיכא למשמע אותו אתה מתפיס לבדק הבית ואי אתה מתפיס תמימין לבדק הבית:

בלא תעשה - כדדרשינן לקמן וידבר ה' אל משה לאמר לא אמור:

מהיכא דאיתרבו בעלי מומין למזבח - דקדשי בדיעבד:

איתרבו כו' - דהא בההוא קרא כתיב ולנדר לא ירצה ואמרינן לקמן (שם) אלו קדשי מזבח וכתיב לא ירצה דמשמע רצויי לא מרצו הא מקדש קדשי ואיתקוש תמימין לבדק הבית לבעלי מומין למזבח דהא מחד קרא נפקי לאיסורא דלא מקדיש הלכך איתקוש נמי לענין מה שעשה עשוי:

כשעת הגזילה - צמר ועצים בעלמא אבל הכלים והבגדים קנה בשינוי אלמא מהני:

אשר גזל כעין שגזל - יחזיר:

ואביי - להכי לא איצטריך דאנא ידענא דמהני אלא להך דרשא דהאי אשר גזל כתיב גבי שבועה שנשבע לשקר וכתיב (ויקרא ה) יוסיף חומש וקמ"ל דעל גזילו מוסיף חומש אם נשבע לשקר והודה. ואינו מוסיף חומש על גזל אביו. אפילו נשבע עליו לשקר:

מחזיר את הכר בלילה כו' - וגבי ממשכנין בעל כרחו קתני לה בבבא מציעא בפ' המקבל (דף קיג.) אלמא מהני וקני למשכון יום דהיינו מחרישה קני בלילה וכסות לילה קני מלוה ביום אלמא מהני:

שאני התם דכתיב השב תשיבנו לו - מריבויא דקרא נפקא לן דמחזיר כמה פעמים ולא משכחת לה אלא הכי דמחזיר כלי יום ביום וכלי לילה בלילה ומהכא נפקא דקני ולאביי ריבויא דקרא לא משמע ליה והשב תשיבנו איצטריך דאי לא כתיב ביה הוה אמינא איבעי ניהדר איבעי לא ניהדר:

ה"ג ל"א אמר לך רבא שאני התם - דכתיב עד בא השמש תשיבנו ודרשינן ליה בהמקבל הכי כל היום עד שיבא השמש תשיבנו ללוה ובבוא השמש תקחנו ממנו מכאן לכסות יום שניתנה ליחבל בלילה וכתיב קרא אחרינא השב תשיבנו כבוא השמש מכאן לכסות לילה שניתנה ליחבל ביום ומהכא נפקא לן דמהני ואביי אמר לך לאו לאשמועינן דמהני אלא חד לכסות יום שיחזירנו ביום וחד לכסות לילה שחייב להחזירו בלילה וצריכי והאי וצריכי לא איתפרש לן ונראה לי דהכי הוא דאי אשמעינן לכסות יום כגון מחרישה משום דחיותיה הוא אבל כסות לילה אימא לא ואי כתיב כסות לילה משום דמצטער אבל כסות יום אימא לא:

מירחו - דאיקבע למעשר ולתרומה:

מעשר - תחילה ואח"כ נותן (לה) פאה:

תיובתא דאביי - דאמר מהני דהא הכא לא מהני:

תעזוב תעזוב - תרי זימני כתיב לעני ולגר תעזוב אותם חד בקדושים תהיו וחד באמור אל הכהנים לאשמועינן מקרא דתעזוב יתירא דאע"ג דאישתני בידו לא קנייה:

חייב בפרט ובעוללות כו' - ואע"ג דהפקר פטור מכל אלו הפקר כי האי חייב דנפקא לן מתעזוב יתירא דבכולהו כתיב תעזוב יתירא:

ופטור מן המעשר - דבמעשר לא כתיב תעזוב יתירא ולרבויי האי הפקר אתא תעזוב ולא לרבויי שינוי דהא בעלמא נמי לא מהני:

והשתא דמשנינן כל הני שינויי - דאיכא דמהני ואיכא דלא מהני ובכולהו מודו אביי ורבא במאי פליגי:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: תמורה ו ב (עריכה)

אבק רבית - הבא ע"י מכר כגון המוכר שדהו ואמר אם מעכשיו אתה נותן לי הרי היא לך באלף זוז ואם לגורן בי"ב מנה וברבית קצוצה קמיפלגי אביי דאמר מהני כרבי יוחנן ורבא כר' אלעזר דהכא ליכא קרא לא הכי ולא הכי:

התם בסברא פליגי - בתמיה קאמר התם בקראי פליגי כו':

לחיים ניתן - כלומר שלא יחיה ולא להשבון ואפי' לרבא מהני דהא כתיב קרא:

בשינוי קונה - דאביי סבר שינוי ששינה ועבר על דעת המקום קונה בר מהיכא דכתיבי קראי ולרבא לא קני אלא היכא דכתיבי קראי ולא איתפרש לן דליהוי מידי בינייהו אלא תירוצי דהני תיובתא דמר אית ליה דמשום דמהני ולא מהני הוא ומר אית ליה משום טעמא דקראי ונ"ב דמצינו למימר בשינוי קונה כגון גוזל עצים ועשאן כלים צמר ועשאן בגדים דלאביי קנה ואינו משלם אלא עצים וצמר ולרבא לא קנה ומשלם הבגדים והכלים וכי פרכינן לעיל לרבא מהא דקתני הגוזל עצים ועשאן כלים כו' לא תימא שאני התם דכתיב אשר גזל אלא הכי תימא אנא דאמרי כמאן דאמר שינוי לא קני דפלוגתא היא בבבא קמא בפרק מרובה (דף סו.) ובהגוזל קמא (שם צד.) דאיכא למאן דאמר שינוי קונה ומפיק טעמא מאשר גזל כעין שגזל ואיכא למאן דאמר שינוי לא קני ויליף מוהשיב את הגזילה מכל מקום אם כן מה ת"ל אשר גזל לומר שאינו מוסיף חומש על גזל אביו: הכי גרסי' ל"א בהני שינויי דשנינן ובין האי לישנא ללישנא דשמיע לי בשינוי קונה ליכא מידי אלא זה ירושלמי וזה בבלי:

תנו רבנן אם בל תשחטו הרי כבר אמור למטה - שלא ישחטו בעל מום למזבח ולקמן מפרש לה והקטרה נמי וזריקת דמו לקמן מפרש:

א"כ מה ת"ל לא תקריבו - לא תקדישו:

ה' שמות - לקמן יליף להו:

המקדיש בעלי מומין - והקטירן כולן לעולה:

אלו אשים - הקטרת אימורין:

לרבות שעיר המשתלח - שהמקדישו בעל מום לוקה משום לא תקדישו:

קרבן - בשחוטי חוץ כתיב ואל פתח אהל מועד לא הביאו וגו' להקריב קרבן לה': הכי גרסינן אי קרבן שומע אני כו' ומהדר אדלעיל בתורת כהנים דקתני לעיל יכול השוחט חולין בפנים יהא חייב ת"ל קרבן על הקרבן הוא חייב ואינו חייב על החולין אי קרבן שומע אני כו' כלומר אי קרבן קא דרשת שומע אני אפילו השוחט בדק הבית בחוץ יהא חייב כרת שהרי הם נקראו קרבן כענין שנאמר ונקרב את קרבן ה' וגו' כלי זהב אצעדה וצמיד דהיינו למלאכת המשכן:

שאינו ראוי לפתח אהל מועד - כגון קדשי בדק הבית שאינם ראויין לבא לפתח אהל מועד שהרי בעלי מומין הן דאמרן לעיל המתפיס תמימין לבדק הבית עובר בלא תעשה:

אוציא את אלו ולא אוציא את פרת חטאת - פרה אדומה שאם שחטה בחוץ שלא כמצוותה שלא ע"ג מערכתה שיתחייב כרת וכן שעיר המשתלח אם שחטו בחוץ יתחייב כרת שהרי תמימין הן דבפרה כתיב (במדבר יט) אשר אין בה מום ושעיר מרבינן (ליה) לעיל שלא יהא בו מום:

יצאו אלו - אלמא להוציא שעיר הוא:

התם - דאל פתח אהל מועד מרבה כל התמימין הקדושין להתחייב עליהן בחוץ לה' תו למה לי ודאי להוציא הוא:

אבל הכא דאשה להוציא - גבי בעלי מומין כתיב (שם כב) ואשה לא תתנו מהם וגו' ומשמע העולה לאישים חייב עליו מקדישו בעל מום משום לא תקדישו אבל שאינו עולה לאשים לא ואימעיט ליה שעיר הילכך לה' להוציא למה לי הא מיעטיה מואשה אלא ודאי לרבות הוא:

שפיר דמי - לאקדושיה:

הא אין הגורל - של שם קובע אלא בדבר הראוי לשם דכי מייתי ומגריל לא ידע אהי מינייהו סליק גורל של שם הלכך בעל כרחיך תרוייהו בעינן תמימין וקרא למה לי:

כגון שהומם - לאחר הגרלה וחיללו על חבירו והוא בעל מום נמי וקמ"ל דהאי שחיללו לקי משום דהקדיש בעל מום ולהכי נקט חיללו דאי לאו דחיללו על בעל מום ליכא מלקות דלא תקדישו על השני:

' -


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: תמורה ז א (עריכה)

סד"א בשלמא מעיקרא. בעינן תמימין משום דלא ידענא אי האי מיקבע לשם אי האי מיקבע לשם כו' ל"א והא אין הגורל קובע כו' אמר רב יוסף הא מני חנן המצרי היא דלא בעי הגרלה דתניא חנן המצרי אומר אפי' דמו של שעיר הנעשה בפנים בכוס ומת כלומר שכבר נשחט ומת שעיר המשתלח מביא חבירו מביא שעיר אחר מן השוק ומזווג לו ומעמידו אצל הדם להראות שחבירו הוא ואחר כך משלחו אלמא לא בעי הגרלה וליכא למפרך הא דפרכינן הלכך איצטריך קרא: וקפריך אימור דשמעת ליה לחנן דלית ליה דחויין דלא יביא שנים אחרים ויגריל וישחוט האחד לשם והאחר לעזאזל והראשון שכבר נשחט ידחה וישפך דמו לאיבוד דלית ליה הגרלה מי שמעת ליה דלמא לעולם יביא שנים מן השוק ויגריל ואותו שיפול עליו הגורל לעזאזל יעמד עם דם שבכוס וישלחנו והדם שבכוס מזה ממנו כמשפטו ואותו שנפל עליו הגורל לשם ירעה עד שיסתאב: הא מני דמצריך קרא לרבות שעיר דלא ליהוי בעל מום רבי שמעון הוא דלית ליה הגרלה והכי הוי מסקנא ותו לא פריך מידי והגירסא אימור דשמעת ליה לרבי שמעון כו' שבשתא היא דהא במסכת יומא (דף סג:) תנינן לה לכולה סוגיא ולא פרכינן התם מידי בפרק שני שעירי:

רבא אמר כגון שהומם כו' - כדפרישית לעיל (והא דגרסינן הכא) דכרעיה דראשון הוא ותירוצא דמתרץ כגון שהיה לו [חולה] בתוך ביתו כו' ל"ג ליה ושבשתא הוא דלא איירי הכא במחוסר זמן כלל אבל במסכת יומא (שם) תנינן לה בההיא סוגיא [רומייא] דמחוסר זמן היא והא ליכא למימר אם אינו עניין לבעל מום תנהו עניין למחוסר זמן דהא נפקא לן מחוסר זמן בשעיר המשתלח מלה' דאידך קרא ומיום השמיני והלאה וגו' מהכא נפקא במסכת יומא: בני נח נצטוו מלהקריב מחוסרי אברים כדאמרי' בפרק קמא דע"ז (דף ה:) אבל על מום אחר לא נצטוו במזבח דידהו ואי לא כתיב לא תקריבו מאת בן נכר את כל אלה דמשמע בעל מום לא יקבלו מן העובד כוכבים להקריב הוה אמינא ליקרב אלא שלא יהו מחוסרי אברים קמ"ל:

(לא שנא) בבמה דלהון - בבמת יחיד שעשה העובד כוכבי' לשמים וקמ"ל מכל אלה דלא מקבלין כלומר להכי לא מקבלינן דהא כתיב בההוא קרא מכל אלה דמשמע לא תקבל בעל מום ה"נ לדידהו במזבח המיוחד:

מתקיף לה ר"ש בן לקיש - לעיל קא מהדר דעובר בה' שמות שמא לא שנינו דילקה משום לא תקדישו אלא בתם ונעשה בעל מום משום דאיכא למימר הואיל ומעיקרא תם הוה סבר אע"פ שנפל בו מום אקדישנו ואקריבנו וכיון דלהקרבה מצינו [למימר] לאסוקי אדעתיה דאקדשיה לקי אבל בעל מום מעיקרא ממעי אמו דיקלא בעלמא הוא דאיכא למימר דלא אסיק אדעתיה [דחזי] לאקרוביה אלא לדמי אקדשיה ולא לקי:

שרוע - שנשתברה אחד מאבריו:

קלוט - שפרסותיו קלוטים:

כתובין בפרשה - ועלייהו כתיב לא תקריבו ודרשינן לא תקדישו:

שמא לא שנינו - שיהא חייב משום הקדשה אלא בתמורה לפי שהתמורה חלה על בעל מום קבוע וקדוש קדושה גמורה שאינה יוצאה לחולין ליגזז וליעבד אפילו על ידי פדיון אלא הויא כשאר קדשים שקדם הקדשן את מומן והך משנה לקמן בפרק שני (דף טז:) כדכתיב טוב ברע או רע בטוב ואם המר ימיר וגו' והואיל וקדושה גמורה היא לוקה עליה אם המיר והביא בעלת מום שיקדיש ותפסה בתמורת בהמת קודש תמימה אבל הקדיש בעל מום מעיקרא לא אמינא דלילקי דדיקלא בעלמא הוא אלא אם כן הקריבו:

נמנו וגמרו - משמע שדקדקו ולא מצאו יותר ואם איתא דעל ידי תמורה מישתעי:

שית הויין - דהא איכא לאו דלא ימיר: אלא מאי בבעל מום מעיקרו ועל ידי הקדש אמאי לקי הא לא חיילא עליה קדושת מזבח כלל דדיקלא בעלמא הוא ולא אקדשיה אלא לדמי:

ליכא במינו - הראוי למזבח:

בעל מום איכא במינו - ראוי למזבח וכיון דאיכא במינו ראוי איכא בזיון כיון דשבק מידי דחזי ואקדיש מידי דלא חזי:

אפי' אקדשיה לדמי נסכים - דהשתא ליכא בזיון כל כך שאין במינו ראוי לנסכים ועוד דהא לדמי אקדשיה אפי' הכי לקי:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: תמורה ז ב (עריכה)

נדבה תעשה אותו - לבעל מום לדמי קדשי בדק הבית דלמזבח לא אפשר לאקרוביה דהא כתיב (ויקרא כב) לא תתנו מהם וגו':

אין לי - רבוי להתפיס בעל מום לבדק הבית:

אלא על ידי נדבה - כגון הרי זו לבדק הבית:

נדר מנין - שאם אמר הרי עלי בהמה לדמי בדק הבית שמצוה להפריש בעל מום תלמוד לומר ולנדר והכי נמי דריש נדבה תעשה אותו ולנדר כלומר וכן לנדר:

לא ירצה אלו קדשי מזבח - דשייכא בהו הרצאה:

אין לי אלא נדר - דנדר סמוך ללא ירצה ומשמע דאם נדר הרי עלי עולה לא יביא בעלת מום:

נדבה מנין - שאין רשאי לומר על בעלת מום הרי זו למזבח:

תלמוד לומר נדבה - ולנדר לא ירצה והכי מידריש נדבה אשר תעשה אותו או נדר לא ירצה:

רבי אמר לא ירצה בהרצאת גופו הכתוב מדבר - שלא יקריבנו והיינו נמי קדשי מזבח כתנא קמא:

וקבעי אלא אותו למאי אתא - כלומר תינח כוליה קרא מוקמת לדרשא דקא דרשת האי נדבה ונדר:

אלא אותו - דכתיב (שם) נדבה תעשה אותו למה לי:

אותו - בעל מום אתה מקדיש לבדק הבית כו':

עובר בעשה - אהאי עשה דאמרינן ואי אתה מקדיש תמימים דהיינו לאו הבא מכלל עשה ועשה הוא:

לא נאמר בדברים - כלומר בההיא פרשה:

לא אמור - כלומר הכי אמר הקב"ה לאו אמור להם לישראל דלאו איכא הכא דאי עברי אהך פרשה עוברין בלאו:

אברי כו' - הנתחים כמשפט עולה:

על לאו שבכללות - דהקטרת כולו ומקצתו מחד לאו נפקי ואשה לא תתנו מהם כדפרישית לעיל אבל לכולהו איכא לאו לכל חד וחד דהקדש נפיק מכל אשר בו מום לא תקריבו ודרשינן ליה לעיל (דף ו:) לא תקדישו ושחיטה מלא תקריבו אלה לה' דגבי עורת או שבור וזריקה מלא תקריבו דגבי מעוך וכתות (ויקרא כב) והאי אין לוקין דאמר אביי אין לוקין תרתי קאמר אבל חדא איכא ואליבא למאן דאמר חדא מיהא לקי אלאו שבכללות בשילהי פרק שני דפסחים (מא:):

משום ה' שמות - וחשיב להו להני תרי בתרי:

בגברי קתני - דלאו בהכי עסקינן דאי עבדינהו לתרוייהו לילקי תרי אלא מילי מילי קתני שאם הקטיר כולו עובר משום בל תקטירו כולו או אם אדם אחד מקטיר מקצתו לוקה משום מקצתו אבל אי מקטיר חד לכולהו לא לקי אלא משום כולו:

אפיק חדא מינייהו - או כולו או מקצתו ועייל קבלת הדם דנפקא מלא תקריבו דמיד בן נכר: וקפריך קבלת הדם לתנא קמא לית ליה וקחשיב ה':

רישא רבנן - כלומר רישא רבנן היא דלא מחייבי אקבלת הדם ואפילו הכי קא חשיב ה' וקשיא לאביי:

מתני' הכהנים ממירים בשלהן - קרבנות שהפריש הכהן לעצמו אם המיר בהן נתפסים בתמורה:

לא בחטאת ואשם - שנתן לו ישראל שיקריבנו לו אם המיר בו הכהן אינו עושה תמורה על ידו דהא אין לו חלק בו אלא משעת הקטרת אימורין ואילך וזכה בבשר ואמר בברייתא בהאי פירקא אין אדם מתפיס בדבר שאינו שלו:

ולא בבכור - שנתן לו ישראל וטעמא מפרש הכא במשנה גופה:

מפני מה אין - הכהנים ממירין בבכור והלא כולו שלהן הוא ומחיים הוא נותנו לו ואין הישראל מתכפר בו:

כשם שאין הכהנים ממירין בחטאת ואשם - דהא ודאי פשיטא לן דאינו זוכה בהן אלא מהקטרת אימורין ואילך:

מה לי אינו ממיר בחטאת ואשם - כלומר דין הוא שאין כהנים ממירין בחטאת ואשם כו':

הוא ותמורתו - מקיש התמורה להקדש עצמו היכן קדושה חלה על ההקדש בבית הבעלים אף תמורה לא תחול אלא בבית הבעלים אבל בבית כהן לא חיילא לגמרי הלכך אין כהן ממיר בבכור אבל ישראל אם המיר בו נתפס בקדושה שהרי ברשותו חלה קדושה על הבכור:

גמ' מוכרין אותו תמים חי - השתא משמע בין בזמן המקדש בין בזמן הזה והכי משמע אם בית המקדש קיים מוכרין אותו כהן לכהן חי ואותו כהן יקריבנו אבל שחוט לא דבזיון קדשים הוא דלאו אורח ארעא לעשות סחורה בדבר שקרב ממנו למזבח ואי בזמן הזה הוא מוכרין אותו תמים חי בין כהן לכהן בין כהן לישראל והלוקח ימתין עד שיפול בו מום ויאכלנו דבכור בזמן הזה משנפל בו מום אין בו אלא איסור גזל שגזל את הכהן ואם מכרו כהן או נתנו לו מותר לאוכלו וכדאמרינן בבכורות [בפ' כל פסולי המוקדשין] (דף לב:) גבי בכור בעל מום (כל פסולי המוקדשין) ב"ה מתירין ואפי' עובד כוכבים מותר לאכול הימנו אבל בתם שחוט בזמן הזה ליכא:

ומקדש בו כהן את האשה - דממוניה הוא:

לא שנו - דכהן יכול למוכרו חי:

אלא בזמן הזה - דלא קאי להקרבה:

ואית לכהן זכייה בגויה - מחיים דבזמן הזה נמי הוו הבכורות לכהנים:

אין מוכרין אותו תמים חי - דלית לכהן זכייה בגויה אלא מהקטרת אימורין ואילך:

מי איכא תם שחוט - הא הוי קדשים בחוץ:

מי קתני שחוט לא - דמשמע מינה דלאו בזמן הזה דבזמן הזה ליכא תם שחוט:

הא גופא קמ"ל - כלומר מאי דקתני בברייתא גופה איצטריך לאשמועינן דמוכרין אותו תמים חי דס"ד דלית בהו זכייה עד שיפול בו מום ולאו משום דתידוק מינה שחוט לא דהא בזמן הזה קמיירי ובזמן הזה ליכא תם שחוט:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: תמורה ח א (עריכה)

בבכור נאמר לא תפדה - פדיון אין לו שיכנס הפדיון בקדושה והוא יצא לחולין:

אבל נמכר הוא - ונאכל בקדושה וזו היא קדושה שלא ישחטנו באיטליז ולא ישקלנו בליטרא:

אימא סיפא - דקרא דלא תפדה:

רישא דקרא בבעל מום - להכי דייקינן ונמכר הוא וסופיה דכתיב ואת דמם תזרוק בתם:

בולד שפחתה - ואין יודע אי זה כהן ואי זה עבד:

משחררין זה את זה - כל אחד ואחד כותב אם אני הרב ואתה העבד הרי אתה בן חורין ויהיו מותרים שניהן בבת ישראל: ושניהם אוכלין בתרומה כל זמן שלא שחררו זה את זה דעבד כהן נמי אכיל בתרומה:

וחולקין חלק אחד על הגורן - כלומר כששניהן ביחד נותנין להן תרומה בבית הגרנות אבל לאחד מהן אין חולקין עד שיבוא חבירו דשמא זה הוא העבד וסבירא ליה להאי תנא דאין חולקין תרומה לעבד אלא אם כן רבו עמו דילמא אתי לאסוקיה ליוחסין:

ובכורן - של הני תערובות אם נולד בכור בהמה בעדרן ירעה כו' כדמפרש:

מאי שנא דידן מדידהו - דידן נמי אין לו תקנה עד שיומם והשתא מאן דקא מותיב לא אסיק אדעתיה סיפא דקתני יאכל במומו לבעלים ואילו דידן הוה יהבינן ליה לכהן במומו ורב נחמן משני לה הכי במסקנא דמילתא:

אלא לאו בזמן המקדש - ודידן הוה יהבינן לכהן לאקרוביה ואילו דידהו. זכי להו אע"ג דכהן נמי חייבת בהמתו בבכורה כדאמרינן בבכורות בפרק שני במשנה (דף יג.) לא נפטרו אלא מפדיון הבן ופטר חמור הני ירעו משום דבשאר בכורות כהן אינו מפסיד כלום שמקריב הוא עצמו את אימורי בכור ואוכלו אבל הני דאיכא חד דזר אי הוי יהביה בכורם לאקרוביה תו לא אכלי מיניה דבכור תם בזמן המקדש אינו נאכל לזרים כדאמרינן באיזהו מקומן (זבחים דף נו:) הבכור נאכל לכהנים הלכך ירעה ולכשיסתאב יאכלנו במומו דכל חד וחד אמר לכהן אני כהן ובכור אני אוכלנו דכיון דנפל בו מום אין בו אלא איסור גזל והכא איסור גזל נמי ליכא דשמא זה כהן וזכה בו והמוציא מחבירו עליו הראייה:

שפיר - משום הכי יש בידו כח לשהותו ולומר שמא כהן אני וזכיתי בו תחילה ולא אתננו לכהן ואמתין עד שאוכל לאוכלו:

אלא אי אמרת לית ליה - לכהן זכייה בבכור מחיים אמאי שבקינן ליה לאפקועיה ממזבח ליתי גזבר ולשקליה וליתביה לכהן מעליא דהא אין בו זכייה אלא ממזבח ואילך אלא ודאי אית ליה זכייה מחיים בבכור תם דהא ודאי בתם קמיירי דקתני ירעו עד שיסתאבו:

לעולם בזמן הזה - ומשום הכי ירעה דלא חזי להקרבה וזכה בו מחיים ודידן יהבינן להו לכהנים במומייהו דאע"ג דהומם ומותר לזרים מיהו איסור גזל איכא אבל הנך תערובות ליכא איסור גזל דכל חד אומר אני כהן וזוכה אני בו וממון המוטל בספק הוא והמוציא מחבירו עליו הראיה:

בהמתה - גבי עיר הנדחת כתיב (דברים יג) ואת בהמתה לפי חרב בהמתה משמע בהמה דידה שאין לגבוה חלק בה:

פרט לכסף מעשר שני שבה - ואליבא דמ"ד מעשר שני ממון גבוה הוא:

אין עושין עיר הנדחת כו' - בפ"ק דסנהדרין מפרש טעמא:

היינו בהמתה - דכהן אוכל את הבכור וישראל את המעשר ואין לגבוה חלק בהן:

שפיר - משום הכי איצטריך קרא למעוטיה דלא נפיק משללה ולא שלל שמים דהאי לאו שלל שמים הוא דזכה כהן בגוויה ל"א אלא פשיטא בתם והא ממעט לה מתורת בהמתה אלמא ממונא דכהן הוא ומיפרשא נמי כלישנא קמא דמדאיצטריך למכתב בהמתה ולא נפקא ליה משללה שמע מינה אית ליה לכהן זכייה בגויה מחיים:

לרבות קדשים קלים - שאם הפקיד שלמים או בכור או מעשר אצל חבירו וכפר ונשבע והודה משלם קרן וחומש וקרבן שבועת הפקדון לפי שהם ממונו וקרינא ביה וכחש בעמיתו:

בן עזאי אומר לרבות שלמים - קאתי דודאי הן ממונו אבל מעשר לא דאיהו לאו ממונו הוא ולא יכול למוכרו חי ולא שחוט לא תם ולא בעל מום והכי מפרש בפרק ארבעה אבות נזיקין:

לא אמר בן עזאי אלא בבכור - שהפקיד [כהן בכורו] אצל אחר וכפר ונשבע (והודה) אבל שלמים לא היה ממונו הואיל וחיילא עלייהו קדושה שטעונין סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק ומעשר נמי לא הואיל ואינו יכול למוכרו והכי מפרש בפרק קמא דנזיקין (ב"ק דף יב:):

הא דומיא דשלמים קתני - ושלמים בזמן הזה ליכא:

דאי בבעל מום הא דומיא דשלמים קתני - ושלמים ודאי שלמים תמימים קא מרבי דממונן הוא דאין בהן מעילה מחיים דבשלמא בבכור גבי כהן איכא לפלוגי בין תם לבעל מום משום דתם איכא למימר לא זכי ביה כהן אלא משלחן גבוה והיינו מהקטרת אימורים ובעל מום דלית ביה הקרבה זכי ליה רחמנא מיד אבל גבי שלמים דישראל ליכא למימר ישראל משלחן גבוה זכי הלכך לא שנא תמין לא שנא בעלי מומין מחיים זכי בהו:

אלא לאו בתם - וקא מיחייב לכופר [בבכור] קרבן שבועה אלמא ממונא דכהן הוא (ובבכור):


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: תמורה ח ב (עריכה)

לעולם בתם - ולא קשיא לרב נחמן דהאי דזכי ביה כהן מחיים בבכור בחוצה לארץ עסקינן דסתמיה לאו להקרבה קאי אפי' בזמן בית המקדש ודומיא דשלמים הוא דאי מייתי ליה מצי לאקרוביה אבל סתמיה לאו להקרבה קאי:

ור' שמעון היא - דאמר לקמן בפ' אלו קדשים (דף כא.) אם באו בכורות תמימים מחוצה לארץ יקרבו אם באו אין לכתחילה לא. דומיא דחטאת ואשם קתני : והאי חטאת ואשם בתמימים קמיירי דקתני אין זוכין בהן הכהנים בחייהן אבל לאחר שחיטה זוכין אלמא בבני הקרבה עסקינן:

לימא כתנאי - אי זכי כהן בבכור תם מחיים בזמן בית המקדש אי לא:

מאי לאו הכי קאמר - תנא קמא בבית כהן אינו עושה תמורה על ידי בעלים אלא על ידי כהן אבל כהן ממיר בו דאית ליה זכייה בגויה:

לא - בפלוגתא דרבי יוחנן בן נורי ורבי עקיבא דמתני' קא מיפלגי וההיא הא אוקימנא בבכור בחוצה לארץ וקאמר תנא קמא כהן עושה בו תמורה משבא לידו דהא זכי ביה מחיים דסתמיה לאו להקרבה כרבי יוחנן בן נורי ור' שמעון כר' עקיבא דאע"ג דאית ליה זכייה בגוויה אינו עושה תמורה על ידו דנפקא ליה מהקישא כדמפרש במתני' היכן קדושה חלה עליו כו' . ע"א עושה תמורה דישראל והכהן אינו עושה תמורה לא זה ולא זה:

רבי שמעון בן אלעזר כו' - זה וזה כהן וישראל מאי לאו דרב נחמן איכא בינייהו דהאי דקאמר תנא קמא אצל כהן אינו עושה תמורה דאית ביה זכייה בגוויה כרב נחמן ורבי שמעון לית ליה דרב נחמן לא דכולי עלמא .. לית להו דרב נחמן בבכור מעליא והכא בפלוגתא דרבי יוחנן בן נורי ורבי עקיבא פליגי ובבכור בחוצה לארץ ולהכי אמר ת"ק דכהן אין עושה בו תמורה ור' שמעון. כר' עקיבא ל"א לימא כתנאי בכור אצל כהן אינו עושה תמורה לא ישראל ולא כהן ואמרי הכי מימר הוא דלא מימר הא זבוני מזבין ליה רבי שמעון בר אלעזר אומר כיון שבא ליד כהן זה וזה אינו עושה תמורה כלומר דאפילו זבוני לא מצי מזבין ליה דכל תנא בתרא לטפויי מילתא קאתי מאי לאו דרב נחמן איכא בינייהו דתנא קמא אית ליה דרב נחמן ור' אלעזר לית ליה דרב נחמן:

לא שנו אלא כהן לכהן - יכול למוכרו תמים:

בכור זה נתן לי כהן במומו - אבל כהן לכהן ליכא למימר הכי דכהן המביא בכור להראותו לחכם צריך להביא עדים שנפל בו אותו מום מאליו דאמרינן בבכורות בפרק כל פסולי המוקדשין (דף לה.) כל מומין הראוין לבא בידי אדם רועי ישראל נאמנים רועי כהנים אינם נאמנים דנחשדו כהנים על הבכורות:

ומי שרי חכם הכי - אפי' הוי מום קבוע ומי שרי חכם את הבכור לישראל בלא כהן עמו:

אלא אם כן כהן עמו - דשמא כשידע זה שמום קבוע הוא דלא הוי קדשים בחוץ אכיל ליה ולא חייש לגזילה דכהן הלכך בעינן כהן בהדיה ולא מצי למימר בכור זה נתן לי כהן במומו דאמרינן ליה אייתי לי ההוא כהן דיהביה לך דכל כמה דלא אייתי ליה לא שרינן ליה הבכור אלא א"כ יהיב ליה כהן:

היינו טעמא דישראל אסור - לקנות בכור תם מן הכהן משום דסתם בכור תם בזמן הזה נמכר בזול דבעי לוקח לשהוייה עד שיומם הילכך הוה האי כהן דמוזיל גבי ישראל נראה ככהן המסייע בבית הגרנות לזרות ולעמר כדי שיתנו לו התרומות והוי חילול השם דמחזי כמאן דשקיל לתרומה בתורת שכירות והאי כהן נמי מיחזי דמשום הכי מוזיל לישראל כי היכי דליתיב ליה בכורות שיוולדו לו בעדרו:

ליכול מר דמברי - שבשר בכור בריאה לאכול משאר הבשר:

מנא לכו הא - מי נתנו לכם הא אינכם כהנים:

ולא סבירא לכו - דאסור לקנות בשר בכור מכהן דלמא מוזיל גבייכו ונראה ככהן המסייע:

מיזבן זבנינן - וליכא למיחש למסייע דהא לא יהיב לן במתנה:

ליטפל - לטרוח בו לגדלו קודם שיתננו לכהן:

ככהן המסייע - דהשתא הוי סיוע שמצילו מלטרוח בו בלבד. שיתננו לו:

מוכחא מילתא - דהא מסייע הוא שהרי מיד מצילו מן הטורח והמזונות:

מאי אמרת דלמא מוזיל - כהן כי היכי דניתיב ליה בכורות דידן ולא לכהן אחר:

לא - עביד הכי: דמסיק אדעתיה


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: תמורה ט א (עריכה)

בוצינא דהשתא טב מקרא דלמחר בוצינא דלעת קטנה קרא דלעת גדולה כלומר מוטב שאמכרנו בשויו דשמא אם אני מניח להם מן הדמים לא יועילו לי כלום ולא יתנו לי בכורות שלהן: מתני' טוב ברע - תמים של חולין לא יתפיס ברע של קדש ואם המר ימיר וגו' אלמא בעלי מומין עבדי תמורה ואבעל מום חיילא תמורה דכתיב או רע בטוב דמשמע בעל מום דחולין בתם דהקדש:

ואי זהו טוב ברע - כלומר איזהו רע דקדש דעביד תמורה שקדם הקדשו את מומו אבל קדם מומו את הקדשו לא עביד תמורה . ובגמרא מפרש מאי תלמודא:

גמ' נכתוב לא ימיר אותו טוב ברע או רע בו - והוי משמע או רע לא ימיר לא בטוב ולא ברע:

בטוב בתרא ל"ל לומר לך טוב מעיקרו - שבשעה שהוקדש היה תמים ושוב נפל בו מום עושה תמורה:

לא ימיר אותו ברע - והוי משמע דאיהו הוי טוב:

או רע - משמע או רע של חולין לא ימיר בטוב:

טוב ברע - טוב של חולין ברע של קדש:

דעלויי מעלי ליה - להקדש לקי טוב בטוב מיבעיא:

אין עונשין מן הדין - ולהכי איצטריך קרא דמשום דין קל וחומר לא מלקינן ליה כי מימר טוב בטוב:

ואביי אמר - לך האי לאו עונשין מן הדין הוא. אלא אגלויי מילתא בעלמא היא. דהיכא דגלי קרא דלקי אטוב דחולין כי מימר ליה ברע דקדש גלי נמי דאי מימר ליה בטוב דקדש לקי:

דמי גרע טוב מרע - כלומר מי גרע טוב דקדש מרע דקדש כי היכי דרע דקדש כי מחליף ליה לקי ה"ה לטוב דקדש דרחמנא לא קפיד אלא דלא יחליף מידי דקדש:

' - חילוף משמע ע"י ב' אנשים ולא בעי ולא ימיר דמי גרע של עצמו משל אחרים:

חילוף תצא זו ותכנס זו - והתם אע"ג דלא אהני מידי דהקדש תם אינו יוצא לחולין אפ"ה לילקי הואיל ונתכוין להוציא הקדש לחולין:

מתני' ממירין אחד - של חולין:

בשנים - דקדש ואומר הרי זו תחת אלו:

ושנים - דחולין באחד דקדש הרי אלו תחת זו:

מה הוא מיוחד - דכתיב הוא:

גמ' והא טעמיה דר' שמעון במתניתין משום האי קרא הוא - דוהיה הוא ותמורתו: ומשנינן אמר ר' שמעון בן לקיש מודה רבי שמעון שממירין וחוזרין וממירין. בהמה אחרת באותה בהמה ראשונה דהקדיש ואפילו עד מאה:

מאי טעמא דקדושה ראשונה דהקדש ראשון להיכן הלכה - שלא יתפיס עוד אחרת בקדושתו עד אלף לשון אחר אמר רבי דגרסינן מעיקרא אמר להן רבי שמעון מן והיה הוא ותמורתו וכי חזא דדרשי רבנן מבהמה בבהמה אמר להן איהו מהתם נמי מצינא למילף טעמא דידי ור' שמעון בן לקיש מימרא דנפשיה קאמר ולא לתרוצי הך פירכא אתא:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: תמורה ט ב (עריכה)

והומם - הראשון:

וחיללו על אחר ונתכפר באשם אחר - אחר שאבד אשם שני זה שחילל הראשון עליו ונתכפר באחר ואח"כ נמצא זה:

וניתק לעולה - דאשם שכיפרו בעליו באחר סתמיה לשם עולת נדבת צבור קאי דהיינו מן המותרות דמדרש יהוידע הכהן בפ' ולד חטאת (לקמן דף כג:):

מהו שימירו בו - מי אמרינן כיון דמכח קמא אתא אין ממירין בו דהא המיר בראשון או דלמא כיון דגופא אחרינא הוא וקדושה אחריתי היא דכי המיר בקמא הוה אשם והאי הוה עולה הלכך ממירין:

אי שני גופין וקדושה אחת מיבעיא ליה - דמי אמרינן כיון דגופא אחרינא הוה מימר או דלמא כיון דקדושה אחת היא לא מימר:

אי הכי מיבעיא ליה תיבעי ליה בלא נתכפר - דהכי איבעי ליה למימר הפריש אשם להתכפר בו והמיר בו והומם הראשון וחיללו על אחר מהו שימיר בזה האחר כיון דגופא אחרינא הוא מימר או דלמא כיון דמכח קמא אתא וחדא קדושה דקמא הוה אשם והאי נמי אשם לא מימר ולמה לי למימר נתכפר באחר:

ואי ב' קדושות וגוף אחד - קא מיבעיא ליה תיבעי ליה בלא הומם. וחיללו והכי ליתני הפריש אשם והמיר בו ואבד הראשון ונתכפר באשם אחר שהפריש מעדרו ונמצא הראשון וניתק לעולה דהוה ליה גוף אחד ושתי קדושות מהו מי אמר כיון דחד גופא הוא. דמספקא ליה ולהכי קא מתמה אמאי קתני תרתי:

חדא מגו חדא - כלומר אם תמצא לומר קאמר וחדא בעיא היא והכי קאמר הפריש אשם והמיר בו והומם וחיללו דהוה ליה האי גוף שני וקדושה אחת מהו:

ואם תימצי לומר הכא כיון דקדושה אחת היא אינו מימר - . (משום דבההיא קדושה) איתמר בה ואינו מימר בה פעם . אחרת:

שני גופין ושתי קדושות מהו - כגון אבד שני זה מתכפר באחר ושני ניתק לעולה כשנמצא מהו כיון דהשתא שני הוא וקדושה אחרת היא מימר או דלמא סוף סוף מכח קמא אתא ואינו מימר בלישנא אחרינא ירושלמי גרסי' לה ותרתי קבעי הפריש אשם והמיר בו והומם וחיללו על אחר מהו שימיר בו דהוי ליה שני גופין וקדושה אחת ומספקא ליה כדפרישית בלישנא דלעיל או שלא הומם אלא (אם) נתכפר באחר וניתק זה לעולה כשנמצא והוה ליה שתי קדושות וגוף אחד מהו שימיר ופירושא כדפרישית:

אמר (ליה) אביי הדין קמיבעיא - אי זו מהן הויא עיקר שאלתו אי קדושה אחרת באותו הגוף כו' כדפרישית דהיינו גוף אחד ושתי קדושות לא ניבעי הומם וחיללו כו' ורבי אבין חדא מגו חדא קא מיבעיא ליה ואת"ל קאמר והשתא להאי לישנא לא בעי מידי משני גופים ושתי קדושות אלא ה"ק אם תימצי לומר גוף אחד באותה קדושה כו' ולהאי לישנא חשיב שני גופין וקדושה אחת חדא טפי משתי קדושות וגוף אחד:

ואין הקדש שני מוסיף חומש - והיינו הקדש שני כגון שהומם הראשון וחיללו על אחר והוי האי אחר הקדש שני ואם הומם וחיללו אינו מוסיף עליו חומש ותמורה נמי הויא הקדש שני:

הפריש אשם להתכפר בו כו' - כדלעיל דהוו להו שני גופים ושתי קדושות מהו:

מאי קא מיבעיא ליה - לרבי אבין דסלקא אדעתין דבעיא דר' אבין לאו שני גופין ושתי קדושות בעי אלא בתרי מילי פליג מילתיה דקמייתא הוו שני גופין וקדושה אחת ואידך נתכפר באשם אחר כלומר שלא הומם הראשון אלא שאבד ונתכפר באחר ונמצא זה וניתק לעולה דהוו להו שתי קדושות וגוף אחד מהו הלכך פריך אביי הי מינייהו עיקר בעיא דר' אבין ליבעי להדיא ולישמע אידך מינה:

אי שני גופין וקדושה אחת קמיבעיא ליה תיבעי ליה בלא נתכפר - באחר אלא הומם הראשון וחיללו והוסיף עליו חומש דחומש לא שייך בקדשי מזבח בלא מום דהא תם לא נפיק לחולין והומם האי שני מהו כלומר מי אמרינן כיון דקדושה אחת היא אינו מוסיף בה חומש אחרינא או דילמא כיון דב' גופין נינהו מוסיף בה חומש וכי אמר ר' יהושע הקדש שני אינו מוסיף ביה חומש כגון מתפיס בעל מום לבדק הבית וחיללו בבעל מום אחר דהאי לא מחדש בה מידי אבל הכא דמתפיס תם בבעל מום דהאי חזי למזבח הקדש שני קרינן ביה דההוא קמא לא חזי אלא לדמי והאי חזי למזבח וקדושה חדשה היא:

אי שתי קדושות וגוף אחד מיבעיא ליה תיבעי ליה בלא הומם - קודם שאבד אלא אבד והפריש אחרת ונתכפר בו ונמצא הראשון וניתק לעולה מהו מי אמרינן הקדש שני הוא שהרי נתכפר באחר וזה טפל לו ואם הומם ובא לחללו לא יוסיף עליו חומש:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: תמורה י א (עריכה)

או דלמא - כיון דשתי קדושות נינהו ה"ל הקדש ראשון לענין זה ומוסיף חומש:

חדא מגו חדא - כלומר סיפא דבעייא דרבי אבין ארישא דמילתא קאי ולאו מילתא אחריתי היא אלא שני גופין ושתי קדושות בעי:

ואם תמצא לומר קאמר - אם תמצא לומר היינו חדא מגו חדא:

מהו - מי אמרי' כיון דשני גופין ושתי קדושות נינהו לא מיקרי הקדש שני ומוסיף חומש דהא בהא קדושה והאי גופא לא אתוסף חומשו או דלמא סוף סוף מכח קמא אתא (מעיקרא) והקדש שני הוא לגבי חומש לישנא אחרינא ירושלמי וכלישנא בתרא דלעיל דבעיא דרבי אבין גבי תמורה גרסי' לה נמי הכא ופירושי מפרש:

מקדיש מוסיף חומש או מתכפר מוסיף חומש - דקיימא לן (ב"מ דף נג:) הבעלים מוסיפין חומש אם פודין את הקדשן ואם אחרים פודין אין מוסיפין חומש הלכך הפריש זה קרבן לכפרת חבירו והומם מאן הוו בעלים דידיה (חזי) דאי פריק ליה לוסיף חומש מקדיש הוי בעלים אבל מתכפר כאחר דמי ואינו מוסיף או מתכפר הוו בעלים דידיה:

א"כ - דמקדיש עושה תמורה מצינו תמורה בצבור ושותפין והיכי דמי כגון דשוו צבור או שותפין שליח לאקדושי קרבן עלייהו דהשתא הוי מקדיש יחיד קרינא ביה קרבן יחיד אי בתר דידיה אזלינן ואנן תנן בשילהי מתניתין הציבור והשותפין אין עושין תמורה אלא בתר מתכפר אזלינן הלכך אין קרבנו עושה תמורה הואיל ורבים מתכפרין בו ולא קרינא ביה קרבן יחיד ואנן גמרינן לקמן ממעשר דקרבן יחיד עושה תמורה ולא דציבור ושותפין:

השג יד - היינו קרבן עולה ויורד והלא קרבן נזיר קבוע הוא בין עשיר בין עני:

הא כיצד - הכי קאמר קרא קרבנו שהפריש הוא משלו יביא על נדרו מלבד אשר תשיג ידו מלבד אותו שאינו יכול להפריש משלו שעני הוא ותשיג ידו לאחר זמן שאחרים יתנו לו יביאנו נמי ויצא:

לענין כפרה - לאשמעינן דיכול להתכפר בבהמה שהפריש אחר לצרכו:

מה כשהפריש הוא משלו - הוא עושה בו תמורה ולא אחר אף כשהפרישו לו אחרים הוא עושה בו תמורה ולא אחר:

מדידיה הוא דמתכפר - דכתיב קרבנו לה':

טובת הנאה שלו - של תורם הוי טובת הנאה שבידו ליתנו לאיזה כהן שירצה ולא למי שתרם עליו:

דכתיב את כל מעשר וגו' - כי תכלה לעשר וגו' משמע מי שנוטל המעשר מתבואה שבידו ליתנו למי שירצה ולא ביד חבירו שנתרם עליו. טובת הנאה דבר מועט מקבל מישראל על מנת שיתן כל תרומותיו לבן בתו כהן:

מתני' לא אברים דחולין בעוברין - דהקדש שאם אמר תהא רגל בהמה זו תמורת עובר הקדש שבמעי בהמה זו אין הקדושה חלה על האבר:

ואין עוברין באברין - שאם אמר הרי עובר שבמעי בהמת חולין זו תמורת רגל בהמת קדש זו אין העובר קודש:

ולא אברין ועוברין - דחולין בשלימים דקדש:

ולא שלימין - דחולין באברין ועוברין דקדש:

ממירין אברין בשלימין - אמר הרי רגל בהמת חולין זו תמורה תחת בהמת קודש זו חלה תמורה על האבר ופשטה לה בכל הבהמה והויא תמורה כולה וקרבה:

ולא שלימין בהן - דאין כח באבר אחד של בהמת קדש לעשות תמורה:

והלא במוקדשים - כלומר בתחילת ההקדש כשמקדישו אם אמר רגלה של זו עולה כדמפרש טעמא לקמן בגמ':

גמ' אין קדושה חלה על העוברין - אם הקדיש עובר במעי בהמה אינו קדוש ליקרב ואם מקריב ליה כשנולד ולא אקדשיה משנולד מייתי חולין לעזרה ואם הפריש חטאת מעוברת לא הוו כשתי חטאות לאחריות דעובר מכח אמיה הוא דקדיש ולא מכח עצמו והוי כולד חטאת ולמיתה אזיל וכן לכל דבריו הרי הוא כולד קדשים ולא כתחילת הקדש:

רצה בוולדה מתכפר - דכי אמרינן וולד חטאת למיתה אזיל היינו היכא דמפריש חטאתו ונתעברה וילדה דהלכה למשה מסיני נינהו חמש חטאות מתות והכי גמירי לה דמתה אבל אי אפרשה מעוברת חשוב עובר כבהמה אחרת וחיילא עליה קדושה באנפי נפשיה והויא ליה כמפריש שתי חטאות לאחריות דמתכפר באיזו שירצה והשניה תרעה אלמא קדושה חלה על העוברין:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: תמורה י ב (עריכה)

לעוברה גופיה - בפני עצמו הלכך חיילא קדושה עליה. ל"א מאי קמ"ל ר' יוחנן אם שיירו משוייר ועובר לאו ירך אמו הוא דמדחשיב ליה רבי יוחנן באנפי נפשיה ולא כולד חטאת דאזיל למיתה שמע מינה דאי הוה בעי לשיוריה לעובר לקדושה אחרת משוייר כגון אם אמר זו תהא חטאת ועוברה עולה דבריו קיימין דעובר לאו ירך אמו הוא או אם שיירו לומר היא חטאת וולדה חולין הוי ולבר פדא לא חשיב עובר למהוי באנפי נפשיה והיכא דאקדשיה לאימיה ושיירו לולד לקדושה אחרת אינו קדוש והוה ליה ולד חטאת ואזיל למיתה ואם אמר ולדה חולין לא אמר כלום ולמאן דאמר דולדי קדשים במעי אמן הן קדושין קדיש לאלתר ולמ"ד בהוייתן הן קדושין קדוש לכשיוולד:

ותרתי למה לי כו' - הא שמעינן ליה מקמייתא דאמר קדושה חלה על העוברין מכלל דבהמה באנפי נפשה חשובה הולד:

חזי לגופיה - שהאם קדושה קדושת הגוף ליקרב:

כיצד מערימין על הבכור - להפקיעו מכהן וליהנות הוא בו:

ילדה זכר הרי הוא עולה - ומקריבו לחובתו ויצא אם היה מחויב עולה משום דקדושת עולה קדמה חיילא עליה דבבכורה לא קדיש עד שתקדישנו רחם ותו לא אתייא בכורה ומפקעא לקדושת עולה אלמא קדיש עובר וקשיא לבר פדא:

קדושת דמים - שימכרנו ויביא בדמיו עולה אבל הוא גופיה לא קדיש קדושת הגוף אלא נמכר בלא מום:

והתנן - בניחותא:

חייבין בבכורה - אם נקבות הן ולאחר פדיונן ביכרו:

[אלמא] דאלימא קדושת דמים - דכיון דקדם מום קבוע להקדש לא קדיש מעיקרא אלא לדמי:

מותרת האם בגיזה - דהא לא אקדיש גופה:

כחוש עובר - דעבודת האם מכחשא ליה לעובר אלמא קדיש עובר:

והתנן - בניחותא:

יוצאין לחולין - סיפא דהך מתני' דאמרת לעיל היא כל הקדשים שקדם כו' וקתני סיפא יוצאין לחולין כשנפדין ליגזז וליעבד שמותרין בגיזה ועבודה לאחר פדיונן הואיל וקדם מום קבוע להקדשן דלא [קדשה] קדושת הגוף בפ"ב דבכורות (דף יד.):

איתיביה - ר' ירמיה לרבי זירא:

אין ממירין כו' - מתני' היא וקתני לא שלימין בה:

אמורי הוא דלא מימר - משום דבתמורה כתיב בהמה בבהמה ועובר לאו בהמה הוא:

הא מיקדש קדשי - עוברין דאי לא קדשו פשיטא דאין ממירין שלימין דחולין בהן:

והתנן אין הולד עושה תמורה - אלא ודאי במקדיש ולד עסקינן דחשוב הקדש ראשון:

רבי יהודה היא - במתני' קאמר ר' יהודה ולד עושה תמורה:

אי ר' יהודה - רישא היכי מתוקמא דקתני אין ממירין אברין דחולין בשלימין דהקדש דמשמע תמורה הוא דלא עבדי אברין לבהמת חולין לחול קדושת תמורה על גוף הבהמה משום אבר דידה שהמירו בשלם דקדש הא מקדש קדשי אברין בתחילת הקדש אם הקדיש אבר אחד פשטה קדושה בכולה דהאי תנא הא סברא אית ליה מדקמהדר ליה רבי יוסי והלא במוקדשין האומר רגלה של זו עולה כולה עולה מכלל דמודה ת"ק בתחילת הקדש שאם הקדיש אבר אחד פשטה קדושה בכולה ורבי שמעון דהוי בר זוגיה דר' יוסי לקמן בברייתא דאמר בתחילת הקדש כולה עולה ואשמועינן גבי תמורה דלא אי משום דדריש בהמה בבהמה אי משום דמקיש תמורה למעשר בסיפא דפירקין (דף יג.) מה מעשר קרבן יחיד כו' ומההוא הקישא גופיה יליף דמה מעשר אינו נוהג באברין אף תמורה אינה נוהגת באברין והכי אמרינן בפרק בהמה המקשה (חולין דף סט:):

האמר רבי יהודה - לקמן בברייתא דלא פשטה קדושה בכולה:

הכא במאי עסקינן - דדייקינן הא שלא ע"י תמורה קדשה כל הבהמה ע"י אבר אחד:

כגון שהקדיש אבר שהנשמה תלוייה בו - דאמר לקמן מודה רבי יהודה בדבר שעושה אותו טרפה כגון אם הקדיש רגליה מן הארכובה ומלמעלה הרי כולה עולה ובתמורה לא דרשינן בהמה בבהמה:

מקדישין אברין ועוברין - לקמן היא פרק שני (דף טז:) חומר בקדשים מבתמורה וקחשיב חומרי וקתני להך הכי מקדישין אברין ועוברין אבל לא ממירין:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: תמורה יא א (עריכה)

הכי קאמר מקדישין איברין וממירין בהן כו' - כלומר מקדישין אבר אחד וממירין אחרי כן באותה בהמה ואשמעינן האי וממירין בהן דהאי דקאמר מקדישין אברין לאו למקדיש אבר לחודיה אלא למיפשט קדושה בכולה בהמה דאי אאבר לחודיה לא מצי למימר וממירין בהן דהא אפילו רבי יוסי דאמר ממירין אברין בשלמים מודה דאין ממירין שלמין בהן וכל שכן אברין באברין ודקתני סיפא דהך ברייתא בפ' ב' אבל לא ממירין אשמעינן דאין ממירין בשלמים דאם אמר אבר בהמה זו תמורה לא אקדשיה והיינו חומר בתחילת הקדש מבתמורה דתחילת הקדש כי אקדיש חד אבר פשט בכולה ובתמורה כי אמר אבר זה תמורה תחת שלימה זו לא קדשה:

ועוברין שקדשו במעי אמן - כגון ולד קדשים אע"פ שהן קדושין אין ממירין בהמה בהן כל זמן שהן במעי אמן והא לאו משום חומר בקדשים מבתמורה קתני אלא משום דתנא וממירין בהן בבהמה שקדשה ע"י אבר תני בעוברין אין ממירין בהן ור' יהודה היא [דאמר] ולד עושה תמורה דאי רבנן אבראי נמי לא עביד תמורה:

אלא לזכרי כהונה - כדין חטאת קא סלקא דעתך דבמפריש בהמה מעוברת עסקינן דאי במפריש ריקנית ונתעברה דכולי עלמא הואיל ומכח אימיה הוא דקדיש חולין הוא דוולדי קדשים בהווייתן הן קדושים כשהן נולדין ולא במעי אמן:

מאי לאו תנאי היא - דלתנא קמא קדושה חלה על האברין מכח עצמן כשהיא מעוברת בשעת הקדש קדיש לאלתר דלא כוולדי קדשים הוא ולתנא בתרא אין קדושה חלה עליו אלא מכח אמו וכשאר ולדי קדשים הוא דבהווייתן הוא דקדישי ולהכי נקט חי רבותא קא משמע לן דלא אמרי' הואיל וחי הוא הווייתו חשיב ליה ואפילו לתנא בתרא ליקדש מכח אמו כשאר ולדי קדשים קא משמע לן דהואיל ולא כלו חדשיו לאו הווייתו הוא:

לא - במפריש בהמה מעוברת לא איירי הכא כלל אלא בבהמת קדשים שנתעברה ובהא פליגי תנא (קמא) סבר ולדות קדשים בהוייתן הן קדושין כשהן נולדין הן קדושין ולא במעי אמן:

בהווייתן - לישנא דקרא נקט דאיתרבו ולדות מיניה דכתיב (דברים יב) רק קדשיך אשר יהיו לך... וגו' ואמר מר אשר יהיו לך אלו הוולדות בפרק שני דבכורות (דף יד:):

ואיבעית אימא חד תנא הוא - הנך תרתי מתנייתא ודכולי עלמא קדושה חלה על העוברין לאלתר כר' יוחנן והך דקתני דלא קדיש עובר במקדיש בהמה ואח"כ נתעברה דוולדות קדשים בהווייתן הן קדושין והאי דקתני דקדיש ולד לאלתר ולא הוי כשאר ולדי קדשים דעובר לאו ירך אמו כשהקדישה מעוברת:

לא קדושין בתמורה - שאם הן חולין והמירן בבהמת קדשים אינם נתפסין ואפילו תמורה שחלה על בעלי מומין קבועין אינה חלה עליהן וכל שכן אם הקדישם ממש אינן קדושין:

ואין מקדישין - אחר לעשותו תמורה אם הן קדושין והמיר בהמת חולין בהן ורבי מאיר מפרש היכי משכחת לה דליהוי קדושין מאחר שהן אינן קדושין בשום קדושת הגוף מהיכן יהו הן מקדישין ועושין תמורה והא עץ בעלמא נינהו:

אי אתה מוצא - שיהו הן קדושים דלאיצטריך למיתני לא מקדישין אלא במקדיש בהמה ואח"כ נטרפה זו והאי קדושה היא דקדם הקדשה את מומה:

במקדיש ולד במעי אמו - דחיילה עליה קדושה מיד והדר יצא דרך דופן: הני איצטריך למימר דאין מקדישין וסיפא דמילתא מפרש בפרק יש בקרבנות (לקמן דף יז.):

כלאים וטומטום ואנדרוגינוס אי אתה מוצא אלא בולדי קדשים - שנתעברה מהן בהמת קדשים לאחר הקדשה אלמא קדיש עובר מדקתני במקדיש עובר ויוצא דרך דופן דהאי הוא דלא קדיש לגופיה למעבד תמורה הא לא יצא דרך דופן קדיש בקדושה קמייתא קדושת הגוף ועביד תמורה וליכא לתרוצי קדושת דמים דאי קדושת דמים לא הוה עביד תמורה אפילו יצא דרך רחם:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: תמורה יא ב (עריכה)

יהיה קדש - ההוא אבר וכיון דההוא אבר הוי קדוש תו לא מצי למשחט ההיא בהמה לשם חולין אלא תמכר כולה חוץ מדמי אותו אבר שבה דדמי אותו אבר לא יטול שהרי הקדישו ואינו יכול למוכרו: הכי גרסי' דברי רבי מאיר ור' יהודה:

מחוסרת אבר - שהרי אותו האבר אינו שלו אלא לחובת המוכר הוא קרב נמצא שהלוקח זה לא הקריב עולה שלימה והוא נדר להקריב כל הבהמה לחובתו:

באומר הרי עלי עולה בחייה - הרי עלי להקריב כל האברין שהבהמה חיה ממנה והרי כן עשה דהמוכר לא הקדיש אלא אבר שאינה חיה ממנו כגון רגל מן הארכובה ולמטה שאם היה מקדיש דבר שהנשמה תלויה בו הוה פשטה קדושה בכולה כדאמר מודה ר' יהודה בדבר שעושה אותה טריפה שאם הקדיש אבר שממנו נטרפת אם היה ניטל פשטה קדושה בכולה אפי' לר' יהודה לישנא אחרינא ירושלמי והא מייתי בהמה דמקדיש גופה כי ליתיה כולה לדידיה כלומר האי לוקח הא מייתי בהמה שאין הגוף שלו ומשני כגון דאמר כזוזא מן הדא בהמה לעולה כלומר שוה זוז מבהמה זו לעולה והרי קנה זוז (וזוז) הלכך יצא דהא לא נדר עולה שלימה:

מודה ר' יהודה - דפשטה קדושה בכולה:

שעושה אותה נבלה - כגון הירך וחלל שלה אבל בדבר העושה אותה טרפה כמו רגלה מן הארכובה ולמעלה לא מודה וטעמא מפרש לקמיה: (כגון הלב או הוושט: כמ"ד טרפה אינה חיה. פלוגתא היא באלו טרפות (חולין דף מב.) הלכך כיון דאינה חיה הרי הקדיש דבר שהנשמה תלויה בו הלכך מודי:

ורבא ס"ל טרפה חיה - ואינו דבר שהנשמה תלויה בו:

ניטל הירך וחלל שלה נבלה - אע"פ שהיא עדיין חיה מטמאה כנבלה דכמתה היא ולא כחיה:

רבא סבירא ליה כרבי אלעזר - הילכך אקדיש ירך וחלל שלה הוי דבר שהנשמה תלויה בו:

ורב ששת לית ליה דר' אלעזר - בפ"ק דחולין (דף כא.) מפרש היכי דמי חלל שלה כל שרבוצה ונראית חסרה:

הכי קאמר נראין דברי רבי יוסי לר' יהודה - דר' יהודה מודה ליה בדבר שהנשמה תלויה בו:

בעוף מהו - לר' יוסי קא בעי לה הקדיש רגל עוף דתור או בן יונה מי פשטה קדושה בכוליה או לא:

בהמה אמר רחמנא - בהאי קרא מכל אשר יתן ממנו כתיב בהמה וקרבן:

הקדיש אבר לדמיו מהו דתיחות - קדושת הגוף לכל הבהמה ותיקרב עולה מי אמר לרבי יוסי מדאקדיש חד אבר לדמיו פשטה קדושה לכולה בהמה לדמיה ומיגו דנחתא לה קדושת דמים לכולה בהמה נחתא לה קדושת הגוף הואיל והיא גופא חזיא לעולה למה לי למוכרה ולהביא בדמיה עולה הלכך בעל כרחיה קדשי קדושת הגוף:

תרי מיגו - חד דהוא לא אקדיש אלא אבר ולדמיו ואנן צריכין לומר מגו דחייל אאבר חייל אכולה בהמה לדמיה ומגו דנחית כולה לדמיה נחית נמי כולה לקדושת הגוף:

ותפשוט ליה מדידיה - דודאי נחתא לה קדושת הגוף:

דהא אמר רבא הקדיש זכר - איל זכר ולהכי נקט רבא זכר דבעולה איירי רבא ונקבה לא חזיא לעולה וליכא למימר קדושת הגוף:

לדמיו - להביא בדמיו עולה קדוש קדושת הגוף ואינו יכול למכרו הואיל והוא גופיה חזיא לעולה והוא עצמו יקרב לעולה והכא נמי הואיל ולרבי יוסי נחתא קדושה לכולה על ידי האבר קדשה נמי לגופה:

התם דאקדשה לכולה - וליכא אלא חד מיגו:

הקדיש אבר מהו בגיזה - בעבודה לא תיבעי לך דאסור דהא מכחיש לה:

בשלו ושל אחרים - עובד כוכבים אם יש לך בכור בשותפות עם העובד כוכבים מותר לגוזזו הכא נמי הואיל והחולין והקדש שותפין בו מותר:

התם גבי בכור לא נחתא ליה שום קדושה - ואפי' לחלקו של ישראל דשותפות עובד כוכבים פוטרת מן הבכורה הכא נחתא קדושה להך אבר:

אין בידו להקדישו - הואיל ויש לעובד כוכבים שותפות בו:

הקדיש עורה - של בהמה מהו בעבודה בגיזה לא תיבעי לך דלא מכחיש ליה לעור אבל עבודה מכחשא ליה לעור:

מפני כחוש העובר - והכא נמי איכא כחוש עור:

מדרבנן - וכי מיבעיא ליה מדאורייתא ולמילקי עליה:

היא שלמים וולדה חולין - הקדיש בהמה מעוברת חוץ מעוברה דלדברי הכל אין העובר קדוש:

למאן דאמר וולדות קדשים בהווייתן הן קדושין - כלומר אדם שהקדיש בהמה ואחר כך נתעברה ומיבעיא לי אליבא דמאן דאמר וולדות קדשים בהווייתן הן קדושין והשתא מיהא לא קדיש עובר ושחטה לאם בפנים בעזרה מי הוי ולד חולין בעזרה ומחייב דהא לא הקדיש עובר או לא:

א"ל - לא מחייב:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: תמורה יב א (עריכה)

מי קרינא ביה כי ירחק ממך המקום וזבחת - דמהתם נפקא לן דאסור לשחוט חולין בעזרה דדרשינן בריחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקירוב מקום בעזרה בפרק שני דקדושין (דף נז:) והכא מי קרינא ביה הכי הא אינו יכול לשחוט בהמה זו אלא בעזרה שהרי שלמים היא:

היא חולין וולדה שלמים - ואליבא דמ"ד קדושה חלה על העוברין ושחטה לאם בחוץ מי חייב כרת אעובר משום שחוטי חוץ:

מי קרינא ביה והביאום לה' - דלא מחייב משום שחוטי חוץ אלא באותן דראויין לקרבן והאי עובר לא חזי השתא לקרבן:

והביאום לה' - גבי שחוטי חוץ כתיב:

מתני' אין המדומע מדמע אלא לפי חשבון - מפרש בגמרא:

ואין המחומץ מחמץ אלא לפי חשבון - עיסה של חולין שנתחמצה בשאור של תרומה הרי כולה אסורה ואם נפל מאותה עיסה לתוך עיסה אחרת של חולין וחימצתה אינה אוסרתה אלא לפי חשבון שאור תרומה שמעורב בה כלומר אם נפל בעיסה אחרונה מן הראשונה שיעור גדול כל כך שיהא בו משאור של תרומה שנתחמצה ממנו כדי לחמץ את האחרונה אסורה אף האחרונה ואם בין הכל מה שנפל מן הראשונה לתוך האחרונה אין בו אלא כדי לחמץ אחרונה מותרת האחרונה שלא נפל בה מן התרומה כדי לחמץ:

מים שאובים - מפרש בגמרא:

ואין מי חטאת נעשית מי חטאת אלא עם מתן האפר - בשעה שנותן את האפר נעשין מי חטאת הלכך בעינן שיהו מים תחילה בכלי ואח"כ אפר אבל נתן אפר תחילה ואח"כ מים פסול דהא עם מתן אפר לעשות מי חטאת לא הוי שם מים ותו לא עבדי מי חטאת:

ואין בית הפרס עושה בית הפרס - שדה שנחרש בה קבר לשון דבר פרוסה אם חזר וחרש בית הפרס ושדות שסביבותיו לא מחזקינן לשאר שדות כבית הפרס דילמא שהמחרישה הוליכה העצמות לשדות שסביבותיה דקבר אחד לא עביד בית הפרס אלא כפי שיעור דמפרש בגמרא:

ואין תרומה אחר תרומה - שאם תרם וחזר ותרם אין השניה תרומה:

גמ' מאן תנא - דאין המדומע מדמע אלא לפי חשבון:

מדמעת כתרומה ודאי - שאם נפלה סאה מן הדימוע למקום אחר ואין שם מאה סאין לבד סאה זו כולן אסורין:

שאני אומר סאה שנפלה - לתוך הדימוע היא סאה שעלתה וחזרה ונפלה לתוך האחרים:

אלא לפי חשבון שבה - לפי מה שיש תרומה בסאה זו של דימוע בעינן מאה שיעורין מן החולין אבל מאה סאין לא בעינן כגון אם נפלה תחילה סאה של תרומה לתוך כ' וארבע סאין של חולין נדמעו ועכשיו כל סאה וסאה שיש שם הוי אחד מכ"ד שבו תרומה והיינו לוג תרומה בכל סאה וסאה אם חזרה ונפלה סאה מאותו דימוע לתוך חולין אחרים אם יש שם שבעים ושבעה לוגין אחרים של חולין מצטרפין עם עשרים וארבע לוגין חולין שבסאה זו ומבטלין את לוג התרומה:

ואין המחומץ מחמץ כו' דלא כרבי אליעזר - דר' אליעזר לא בעי שיהא שם מן האיסור כדי לחמץ אלא האיסור וההיתר מצטרפין לאיסור:

אחר אחרון אני בא - שהוא גורם את החימוץ ואם נפל האיסור בסוף אסורה ומתני' אע"ג דלא נפל מעיסה ראשונה לתוך האחרונה אלא כדי חימוץ ונמצא שרוב החימוץ חולין היה אפילו הכי קאסר ליה רבי אליעזר דסבירא ליה זה וזה גורם אסור ואחר אחרון דקאמר רבי אליעזר לאו דוקא דאי נמי נפל האיסור תחילה ואח"כ ההיתר אם לא קדם וסילק את האיסור אלא הניח וחימצוה בין שניהם אסורה דזה וזה גורם אסור אית ליה לרבי אליעזר בפרק קמא דבכורות (דף ז.) וכן בכל דוכתא והכי שני לה אביי בפסחים בפרק כל שעה (דף כז.) לא שנו אלא שקדם וסילק את האיסור אבל לא קדם וסילק אסור ואף על גב דפרכינן לה התם בהא מילתא סוף סוף מסקנא דשמעתא היא דסבירא ליה לרבי אליעזר דזה וזה גורם אסור:

מי גשמים - כשרים לטבילה דלא בעינן מים חיים אלא לזב בלבד:

ממלא בכתף - מים שאובין תשעה עשר סאה:

ופותקן למקוה - שלא יערה מן הדלי לתוך המקוה דאפי' בשלשה לוגין מיפסיל למקוה בכי האי גוונא אבל יעשה חריץ וגומא למרחוק ויערה מן הדלי לתוך הגומא ויקלחו המים דרך החריץ לתוך המקוה והיינו המשכה:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: תמורה יב ב (עריכה)

והן טהורין - כלומר כשר לטבול בו:

מטהרת ברבייה והמשכה - כשהרוב ממי (של) גשמים שנפלו מעצמן לתוכו והמשיך מיעוט של שאיבה לתוכו דרך חריץ מטהרת השאיבה והיינו לפי חשבון דמתניתין דאין השאובין פוסלין את המקוה דרך המשכה אלא אם כן היו שם עשרים סאין:

מכלל דרבנן כו' - כלומר מדקאמרת מתני' רבי אליעזר בן יעקב היא ולא רבנן ומתני' לקולא דבלישנא דקולא נקיט לה דקתני אין השאובין פוסלין אלא לפי חשבון מכלל דרבנן לחומרא פליגי:

אלא הא דכי אתא רבין ואמר שאובה שהמשיכוה כולה כשרה - שאפילו כל המקוה ממים שאובין דרך המשכה כשר לא רבי אליעזר ולא רבנן:

אלא אמר רב פפא - רבנן לקולא פליגי והא דכי אתא רבין רבנן היא ומתני' לאו בהכי קמיירי דתימא ר' אליעזר היא ורבנן לחומרא פליגי:

אלא לפי חשבון כלים - ויוסף בן חוני היא:

שנפלו - למקוה מן הכלי לתוך המקוה בהמשכה:

בב' או בג' כלים - שנפל לוג שלם מכל כלי פסול אבל מד' או ה' כלים דאין לוג שלם נופל כאחד לא פסלוהו ולפי חשבון דמתני' נמי ה"ק:

(אלא על מתן אפר. בשעת מתן אפר נעשו מי חטאת אלמא בעינן מים ברישא דאי מים בסוף לא הוו מי חטאת דהא בשעת מתן אפר לא נעשו מי חטאת דלא היו שם מים): דלא כר"ש - דלר"ש הקדים אפר למים כשר:

דתניא - גבי סוטה הקדים עפר שבקרקע למים בכלי פסול כו':

ואמרינן מאי טעמיה דר"ש דכתיב - גבי מי חטאת ולקחו לטמא מעפר ותניא כו':

נאמר כאן - במי חטאת עפר ונאמר בסוטה עפר מה בסוטה עפר על המים כדכתיב (במדבר ה יז) ומן העפר אשר יהיה וגו' אף כאן עפר ע"ג מים וזו היא הכשר מצוותה לכתחילה:

ומה כאן כו' - כדמפרש והכא גבי מי חטאת מנלן אלמא סבירא ליה לר"ש דמי חטאת הקדים עפר למים כשר:

וכתיב מים חיים אל כלי - דמשמע דהמים יהיו נתונין אל כלי ולא אל העפר דאל כלי משמע עפר ברישא פסול:

עליו לערבן - ונתן עליו לאו למימרא דאם הקדים עפר כשר אלא למימרא להזהר שלאחר שיתן העפר למים יערבם באצבעו יפה ויחזיר המים שתחתיו עליו:

ואימא רישא דקרא דוקא - דאפר קודם למים כדכתיב ונתן עליו מים ואל כלי להכי אתא שתהא חיותו בכלי שלא ימלאם בכלי אחר ויערם לכלי זה אבל זה יתן לתוך המעיין ויקח המים לתוכו:

ומשני מה מצינו בכל מקום - כגון בסוטה עפר למעלה שהוא המכשיר את המים לבדו והוי למעלה דכולי עלמא מודו דמצוה להקדים המים כדכתיב ומן העפר וגו':

אף כאן מכשיר למעלה - הלכך בע"כ סיפיה דקרא לגופיה ורישא לדרשא לערבן:

רבי אליעזר אומר בית הפרס עושה בית הפרס - כל ארבע השדות שסביב בית הפרס הן אם נחרשו דעפר בית הפרס מטמאן:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: תמורה יג א (עריכה)

שלש שדות ושתי מענות - אותה שדה שהיה בה הקבר ושדה לכאן ושדה לכאן אם דרך בני הבקעה לחרוש שדותיהן מזרח ומערב עושה בית הפרס אותה שדה שבמזרח ואותה שבמערב ואם צפון ודרום חורשין (אותה) בית הפרס אותו של צפון ואותו של דרום ששם גלגלה המחרישה את עפר בית הפרס והעצמות אבל לא לארבע רוחות שאין דרך לחרוש שתי וערב ואותן שתי שדות גופייהו לא הוו כולהו בית הפרס אלא שיעור שתי מענות מענה לזו ומענה לזו אבל אותה שדה שהקבר בה טמאה כולה דלא ידעינן באיזה מקום ממנה היה הקבר ומשום הכי עושה מלא מענה לכל צד דשמא לאחד לב' ראשיה היה הקבר ומשם הלך לאותה שדה חבירתה מלא מענה דזה הוא שיעור חרישת הקבר דכך שיערו חכמים דמלא מענה ראויות העצמות להתגלגל ע"י המחרישה:

תרומת שניהם תרומה - שהרי לשניהם חלק בו:

אין תרומת שניהם תרומה - ואפילו של ראשון דכיון דחזר השני ותרם גלי אדעתיה דלא ניחא ליה בתרומת הראשון והוה ליה ראשון תורם שלא מדעת וכן שני:

כשיעור - אחד מחמשים:

ואם לאו - כגון שתרם בעין רעה תרומת השני תרומה ולרבי עקיבא בין כך ובין כך לא הויא תרומה ומתניתין נמי סתמא קאמר הלכך רבי עקיבא היא:

לרבות שוגג כמזיד - ולקמן בפרק שני (דף יז.) מפרש לה כסבור להמיר שחור והמיר לבן זו דגבי קדשים לא קדיש דהוי הקדש טעות וגבי תמורה קדיש:

מתני' אלא בהמה - ימיר בהמה בבהמה:

קדשי בד"ה אינן עושין תמורה - דגבי תמורה כתיב קרבן וקדשי בדק הבית לא איקרו קרבן כדמפרש בגמרא:

אמר רבי שמעון כו' - דסבירא ליה דקדשי בד"ה איקרי קרבן הלכך לא נפקא לן דלא עבדי תמורה אלא מהכא והלא מעשר בהמה בכלל כל הקדשים היה דעבדי תמורה כדכתיב (ויקרא כז) ואם המר ימיר וגו' למה יצא דכתיב בדידיה דעביד תמורה אם המר ימיר וגו' מה מעשר קרבן יחיד הוא דעושה תמורה אף כל קרבן יחיד עושה תמורה יצאו קרבנות צבור דמעשר ליתא בשותפות כדאמרינן בפרק בתרא דבכורות (דף נו:) יהיה לך ולא של שותפות:

גמ' קרבן - ואם (כל) בהמה אשר יקריבו ממנה וגו' וכתיב בתריה לא יחליפנו:

אי קרבן שומע אני כו' - גבי שחוטי חוץ קאי והאי אי לישנא דתורת כהנים הוא כדאמרינן בכמה דוכתי או אינו כו' גבי שחוטי חוץ דדריש לעיל מהא מילתא להאי קרבן לדרשא אחרינא דקתני קרבן על הקרבן הוא חייב כרת בחוץ ואינו חייב כרת על חולין בפנים ועלה תני אי קרבן כלומר אי דרשינן להאי קרבן להכי משמע אפילו קדשי בד"ה כו' ואית דאמרי או משום דכתיב התם או אשר ישחט ולאו מילתא היא:

קדשי בדק הבית - סתמן בעלי מומין ואינן ראויין לאהל מועד מ"מ קרבן איקרו:

לר"ש - דמתניתין איקרו קרבן ומש"ה ממעט להו איהו מהיקשא דמעשר בהמה ולא מקרבן:

קרבן לה' לא איקרי - דההוא הוי משמע קרבן סתמא אבל השתא לא משמע קרבן סתמא:

ה"ג ת"ר לא יבקר כו' - ל"א גרסינן הא רבי הא ר"ש לר"ש איקרו קרבן לרבי לא איקרו קרבן ולהאי לישנא פרשינן דבמתניתין ליכא פלוגתא אלא כולה ר"ש ודקתני קדשי בד"ה אינן עושין תמורה לאו מקרבן נפקא אלא ר"ש קאמר לה והדר מפרש טעמא הלכך ליכא למימר הא ר"ש הא רבנן: הכי גרסינן להאי לישנא מאי רבי ומאי ר"ש דתניא לא יבקר בין טוב לרע וגו':

למה נאמר - האי קרא גבי מעשר והלא כבר נאמר לא יחליפנו וגו' דמשמע כל הקדשים עבדי תמורה ומעשר בכלל:

וקרבנות בד"ה - והאי ברייתא כולה רבי שמעון היא דאית ליה קדשי ב"ה איקרו קרבן ורבי שמעון קא מפרש טעמא ואזיל ואפילו ללישנא קמא הא ודאי כולה ר"ש היא דקתני תלמוד לומר לא יבקר וגו' כלומר להכי הדר כתיב תמורה גבי מעשר להקיש אליו שאר כל הקדשים כדקאמר רבי שמעון:

ודבר שבחובה - מפרשא לקמן למעוטי מאי:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: תמורה יג ב (עריכה)

ודבר שאינו בשותפות - כדפרישית לעיל יהיה לך ולא של שותפות:

רבי אומר למה יצא מעשר מעתה - דסבירא ליה לרבי דמשום כל הני לא איצטריך דקרבן יחיד מלא ימיר נפקא דמשמע לשון יחיד וקרבן מזבח מקרבן נפקא אלמא אית ליה לרבי דקדשי בדק הבית לא איקרו קרבן ודבר שבחובה דקא ממעט ר"ש מיניה עולה הבא מן המותרות סבירא ליה לרבי מותרות לנדבת צבור אזלי ומרישא דמתני' נפקא לן דאין תמורה בצבור ושותפות נמי מלא ימיר לשון יחיד:

לפי שיצא מעשר לידון בתמורת שמו - דכתיב לעיל מיניה ולכל מעשר ומרבינן מוכל לרבות שאם קרא לעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי שניהן קדושין והיינו תמורת שמו הלכך איצטריך למכתב נמי אם המר ימירנו לידון בתמורת גופו אם העמיד בהמת חולין אצל מעשר ואמר זו כזו נתפסת בתמורה דאי לא כתביה ה"א לא עביד תמורה כדאמרינן לקמן דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר חדש דהיינו חידוש תמורת שמו שאינה בכל הקדשים והוי אמינא אין לך בו אלא חידושו תמורת שמו אבל תמורת גופו לא להכי אהדריה קרא ויצא לידון בתמורת שמו וגופו:

תמורת שמו קריבה - כדאמרינן בשילהי בכורות (דף סא.) הבקר לרבות אחד עשר לשלמים:

תמורת גופו אינה קריבה - כדאמרינן בפירקין לעיל (דף ה:) גמר העברה העברה מבכור ובבכור כתיב הן הן קריבין ואין תמורתן קריבין:

תמורת שמו נגאלת - דשלמים היא ושלמים נגאלין כשנופל בהן מום:

תמורת גופו אינה נגאלת - דכתיב הוא ותמורתו יהיה קדש לא יגאל:

תמורת גופו חלה אע"פ שאינו ראוי - כגון בעל מום מאי טעמא כמעשר דחל על בעל מום ונפקא מינה לאכלו בקדושת מעשר שלא ישחט באיטליז ולא ישקל בליטרא:

תמורת שמו אינה חלה אלא על דבר הראוי - ליקדש קדושה גמורה כשאר קדשים שאינן חלים כשקדם מומן להקדשן:

וקפריך משום דרבי ביה רחמנא דעביד תמורת שמו איגרועי מיגרעא - דלא חיילא על בעל מום הא כ"ש דבעי למיזל ביה טפי לחומרא הואיל וחמור כל כך דאיתיה בתמורת שמו:

מאי דרבי רבי - וקרא לא רבי אלא מידי דחזי לשלמים כדקתני הבקר לרבות י"א לשלמים:

מהיכא תיתי - דאמרינן הכי:

דבר החדש - תמורת שמו: לישנא אחרינא נתפרש תמורת שמו שאינה חלה אלא על דבר הראוי וסברא היא משום דאחמרא כשאר שלמים איגרועי מיגרע תמורת גופו איצטריך קרא לרבויי:

ומשני אין דאי לא כתב ביה אמרינן למאי דרבי רבי כו' - והא מהיכא תיתי דלימא הכי דהא אינה מן המדות שהתורה נדרשת בהן ואכתי למאי כתביה לידון בדבר חדש בתמורת שמו אין לך בו אלא חידושו להכי איצטריך לרבויי והכי עיקר דללישנא דלעיל איכא תרי פירכי חדא דמאי קאמר למאי דרבי רבי לאו מילתא לאוקומה הכי דהא תמורת שמו דקדשה איתרבי מוכל מעשר בקר וצאן ולא משמע אלא סתמא בין תם בין בעל מום ומאי דרבי מהבקר לא רבי אלא להקרבה דלא תימא דלדייניה בתמורת גופו ועוד דקא פריך ליה מהיכא תיתי ואין זה לשון הש"ס הואיל ואוקים דודאי מיגרע גרעא דלמאי דלא רבי לא רבי הוה ליה למימר מנא לך הא דאמרינן הכי אבל להאי לישנא מישתמע שפיר מהיכא תיתי כלומר מהיכא אתיא לי דלימא הכי דאצרכה קרא לרבוייה:

דקיבלה עליה - שיקריבנה ואע"ג דאמר הרי זו:

מותרות - כגון אשם שניתק לרעייה דדמיו קריבין עולה וכגון הפריש מעות לחטאתו ואשמו וניתותרו מביא באותן דמים עולה דזהו מדרש יהוידע הכהן כל הבא ממותר חטאת וממותר אשם ילקח בהן עולות הבשר לשם והעורות לכהנים בפרק ולד חטאת (לקמן דף כג:):

לנדבת צבור אזלי - לשופרות:

לנדבת יחיד - הבעלים עצמן מביאין בדמים עולה ואינה עולה להן לחובתן אלא לשם דורון הוא:

רבי אליעזר - דאית ליה מותרות לנדבת יחיד אזלי בפרק ואלו קדשים (לקמן דף כ:) תמורת אשם ולד תמורה ולדן ולד ולדן עד סוף העולם ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהן לנדבה לשופרות רבי אליעזר אומר יביא בדמיו עולה:

סבר לה כוותיה בחדא - דמותרות לנדבת יחיד אזלי דלהכי אצטריך למעוטיה מתמורה:

אי הכי - דלרבי שמעון עולת הבהמה מותרות לא עבדה תמורה ואפילו לא אמיר בה מעיקרא לא מצי אמיר בה השתא דעולה הבאה מן המותרות היא:

וחללו על אחרת - אי נמי נתכפר באשם אחר כו' כדפרישית לעיל בפירקין:

מהו שיחזור וימיר - דהיכא אמר רבי יוחנן אליבא דרבי שמעון אין ממירין וחוזרין וממירין היכא דקאים בקדושתיה אבל כגון קדושה אחרת לימא דמימר או דילמא ל"ש:

אי אליבא דרבי שמעון ממעשר ילפינן - כלומר הא דגמר ר' שמעון ממעשר דבר שבחובה לאפוקי עולת מותר דלא עבדה תמורה:

אי משכחת תנא - דסבירא ליה כרבי אליעזר וכר' יוחנן דאמר לעיל אליבא דר"ש אין ממירין וחוזרין וממירין כו':

בשני גופין וקדושה אחת מאי - דהיינו הפריש אשם להתכפר בו והמיר בו והומם וחיללו על אחר:

אלא שתי קדושות וגוף אחד - דהיינו נתכפר באשם אחר ונמצא ראשון האבוד וניתק לעולה:

תיבעי - לשון ירושלמי כמו תיקו בלשון בבלי:

פרק שני - יש בקרבנות