רש"י על הש"ס/תמורה/פרק ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רבינו גרשום |
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |
על ש"ס: רש"י | ראשונים | אחרונים




ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: תמורה כד ב (עריכה)

מתני' מערימין - להפקיעו מכהן ולהפרישו לחובתו:

ילדה זכר יקרב עולה - דבכור לא קדיש אלא ברחם וכיון דמעיקרא אתפסיה בקדושה אחריתי תו לא חיילא קדושת בכורה:

ואם אמר אם ילדה נקבה - תהא זבחי שלמים ילדה נקבה תיקרב שלמים:

ילדה שני זכרים - על שניהן חלה קדושת עולה דהא קאמר אם זכר יהא עולה ומיהו לא נדר אלא חד הלכך הוא יקריב האחד לנדרו והב' ימכר לצרכי עולה ודמיו חולין:

גמ' עולה אין - הואיל וכליל היא שרי לשנויי קדושת בכורה לקדושתה אבל שלמים דקדושה קלה היא אסור לשנויי לכתחלה קדושת בכורה לקדושתייהו וכ"ש שאסור להטיל בו מום דמפיק ליה מקדושתיה לגמרי:

דלמא נפיק רוב ראשו - וקדיש ליה רחם והדר שדי ביה מומא והוי מטיל מום בקדשים קמ"ל דלא גזרי' דהוא יזהר להטיל בו המום משעה שיצא מעט קודם שיצא רוב ראשו כדאמרינן בבכורות (דף לה.) גדייא באזניה שהגדי יוצא דרך צדעיו ונראות האזנים תחלה ואימרא בשפתיה שפי הטלה יוצא תחלה:

הא עדיפא - למישרי להטיל בו מום הואיל ועדיין לא קדיש כדי שלא יצטרך הכהן לשהותו אלא ימהר לשוחטו דאי לא שדי' בי' בעי לשהויי עד שיפול בו מום ואדהכי והכי אתי לידי גיזה ועבודה:

חסירא עדיפא - כלומר שמחסר ממנו אבר קודם יציאת רובו ויעשנו בעל מום:

נקבה מי קדשה בבכורה - דבעי לאיערומי עלה דקאמר כיצד מערימין וקחשיב להך:

לבהמה דהקדש - דאם חטאת היא ונתעברה ורוצה להערים שלא ילך למיתה דולד חטאת למיתה אזיל ישנהו לקדושה אחרת וקמ"ל דוולדות קדשים בהוייתן הן קדושים ולא במעי אמן וכיון דעדיין לא קדיש בקדושת אמו מצי לארכובי עליה קדושה אחריתי דלכי מתייליד לא הוי ולד חטאת: לשון ירושלמי נקבה מי וכו' במבכרת דקדשים בבהמת הקדש כדפרישית והאי מבכרת לאו דוקא אלא איידי דתנא רישא במבכרת דחולין נקט נמי הכא לשון מבכרת:

אי בהמת הקדש היא - אמאי השני ימכר לחייבי עולה האי קמא דנפיק ליהוי עולה ואידך לכי מתייליד ליהוי בקדושתה דאימיה:

הך סיפא דילדה שני זכרים אתאן לבהמת חולין - והוי רישא וסיפא בחולין ומציעתא בהקדש:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: תמורה כה א (עריכה)

אין קדושה חלה עליהן - ואפי' אמצעיתא נמי קאי דהוי ולדות קדשים ואפי' קדושת אמן אינה חלה עליהן דהא סתם אין קדושה קאמר:

בהוייתן - כשהן נולדין והלכך אין שום קדושה חלה עליהן:

הא תפסתינהו קדושת אמן - משעת התחלת יצירתה כל פורתא ופורתא קדיש:

אלא ש"מ - כולה מתני' ר"ש היא:

אילו (לא) נאמר כו' - אהאי קרא קאי (ויקרא כז) אך בכור אשר יבוכר לה' בבהמה לא יקדיש איש אותו:

אילו נאמר בכור אשר יבוכר לא יקדיש - ולא כתיב איש אותו ולא כתיב בבהמה הייתי אומר בכור אדם לא יקדיש שום דבר להקדש:

ת"ל אותו - מדקאמר אותו משמע דאבכור בהמה נמי קאמר וה"ק אך בכור אדם אשר יבוכר בבכור בהמה לא יקדיש אותו אותו אינו מקדיש בכור אדם לא יקדיש בכור בהמה אבל מקדיש הוא שאר קדשים ואכתי לא איצטריך בבהמה ולהך דרשא אתי דקאמרינן יכול לא יקדיש הוא בכור אדם לא יקדיש אותו בכור בהמה אבל יקדישו אותו אחרים שאר בני אדם שאינם בכורות יקדישו בכור בהמה לקדושה אחרת:

ת"ל בבהמה - דלא איצטריך ולמאי דאתא לגלויי עליה דקרא דלאו בבכור אדם מישתעי:

בבהמה עסקתי - בבכור בהמה דברתי כאן שלא יקדישנו שום אדם לקדושה אחרת ולא דברתי כאן בבכור אדם כלום:

בבטן - שאפי' בעודו בבטן לא יוכל להקדישו לקדושה אחרת:

משיבוכר - משיקדש ברחם אבל בבטן חול הוא:

יכול אף ולד כל הקדשים כן - שיהא מותר לשנותו לקדושה אחרת בעודו בבטן:

ת"ל אך בכור - אך חלק דבכור התרתי לך להקדיש קודם שיבוכר אבל לא שאר קדשים בבטן דכיון דאמו קדושה כל פורתא ופורתא דמיתברי ביה מיתפיס בקדושה דולדות קדשים במעי אמן הן קדושות ולית ליה כתנא דמתני':

אמר על הבכור - בעודו בבטן עם יציאת רובו דבעיא למיחל עליה קדושת בכור האי שעתא דתיחול עליה קדושת עולה ולא קודם דהשתא הוו תרתין קדושות למיחל בהדדי הי מינייהו חמורה וקדמא למיחל ודחי לחבירתה:

עולה הוי - שכן כליל:

או בכור הוי - שכן קדושת בכור חלה על כל הבכורות דעלמא מרחם:

עם נשירת רובו - דבעי למהוי לקט:

להוי הפקר - אפילו לעשירים הי מינייהו חייל עליה קדושה דודאי פשיטא לן אי אפקריה מקמי הכי לכל התבואה דלא מיחייב בלקט אלא כל שהוא אוכל ונשמר:

ואמר אביי - מאי תיבעי ליה (לא) ודאי הואיל ובהדי הדדי אתו למיחל דברי הרב ודברי תלמיד ודאי דברי הרב קודמין וקודשא בריך הוא עבדיה לקט:

ה"נ דברי - הרב קודמין כל כך ובכור הוא:

מתני' האומר - על ולדה של בהמה מעוברת:

ולדה עולה והיא שלמים דבריו קיימין - שהרי קדושת הולד קדמה:

אבל אם אמר היא שלמים - ברישא להאם ולכל דאית בה אקדיש וחשיב ולד למקדיש באנפי נפשיה והוי כמקדיש שתי בהמות לשלמים וכי הדר אמר ולדה עולה הוי הולד שלמים והכא לא שייך למימר בהווייתן ובמעי אמן דכי אמרינן בהוייתן ולא במעי אמן הני מילי בהקדישה ולבסוף נתעברה דאיהו לא אתפסיה לעובר שום קדושה אלא מקדושתא דאימיה קא קדיש אבל במקדיש מעוברת חשיב עובר לקבולי קדושה ורבי מאיר אית ליה תפוס לשון ראשון ואע"ג שמתחלה כשאמר היא שלמים לא נתכוין לולדה:

הואיל ואי אפשר לקרות ב' שמות כאחד - שאין הפה יכול לדבר שני דברים כאחד:

דבריו קיימין - דאף בגמר דבריו אדם נתפס הואיל ומתחלה כשאמר היא שלמים לא נתכוין לולדה: גמ' רצה בולדה מתכפר דכי אמרינן ולד חטאת למיתה אזיל הני מילי בהקדישה ולבסוף נתעברה אבל הקדישה מעוברת חשיב עובר לקבולי קדושה באנפי נפשיה מכח אמו והוי כמפריש שתי חטאות לאחריות דמתכפר באיזו שירצה:

אם שיירו - לולד שאמר ולדה חולין והיא חטאת משוייר והויא חולין וכיון דאי בעי לא קדיש אלמא לאו ירך אמו הוא כי לא משייר ליה נמי לאו ירך אמו הוא ומחמת עצמו קדוש ולא מחמת אמו ולא הוי כולד חטאת:

הרי זה ולד שלמים - אלמא מדקרייה ולד שלמים דמכח אימיה נחתא ליה קדושה ולא מחמת נפשיה וגבי חטאת נמי ולד חטאת מיקרי ואזיל למיתה דאי ס"ד אם שיירו משוייר דחשיב כבהמה באנפי נפשה וכי לא שיירו מחמתיה הוא דקדיש הרי הולד עצמו שלמים איבעי למיתני:

בר מינה דההיא - מההיא לא תיקשי דשבשתא היא דתניא ולד הרי זה שלמים:

זכתה לו - ויצא הולד לחירות:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: תמורה כה ב (עריכה)

המשחרר חצי עבדו - קנה לחציו והוי חציו בן חורין ואע"פ שלא שחררו כולו יש לו יד לקבל את גיטו דגיטו וידו באין כאחד:

אלא אי אמרת אם שיירו משוייר - אם שחרר האם ושייר הולד משוייר הוא לעבודתו אלמא ב' גופים נינהו אמאי זכתה לו הוי כעבד המקבל גט שחרור לחבירו מיד רבו שלו ששניהם עבדים לאיש אחד ואין חבירו משוחרר שהרי הרב לא השליך גט השחרור מידו דהואיל ונתנו לעבדו כמי שנתנו בתפוסתו דמי:

דתניא נראין הדברים כו' מיד רבו של חבירו שאינו רבו שלו - דלגבי ההוא גברא יש לו יד לעבד זה שהוא שליח לקבל את הגט הואיל וזה אינו רבו:

ולדה כמוה - משוחרר:

דבריו קיימין - והולד עבד:

קרא מאי תלמודא לרבנן - קרא משמע טפי כר' יוסי הגלילי דהולדות הולכין אחר האם:

אינו משוייר - אלא ירך אמו הוא ומש"ה יצא לחירות כמוה:

והכא היינו טעמא דר' יוסי הגלילי - דבהדיא גלי בה קרא ולאו משום דירך אמו הוא אלא גזירת הכתוב הוא גבי שפחה:

השוחט את החטאת - קס"ד שהקדישה מעוברת:

מאי לאו בהא פליגי - דת"ק דמשוי ליה תורת חטאת קסבר אם שיירו משוייר וכיון דחשיב כבהמה באנפי נפשה כי לא שייריה נמי חיילא עליה קדושה בבטן:

ותנא בתרא דמשוי ליה תורת חולין סבר אם שיירו אינו משוייר - דלא חשיב כבהמה באנפי נפשה אלא ירך אמו הוא ומחמת אמו הוא דקדיש כשאר ולדות קדשים וההיא קדושה לא נחתא עליה עד שעת לידה דסבירא לן ולדות קדשים בהוייתן הן קדושין ולא קודם:

אמר לך ר' יוחנן דכ"ע - אי בהקדישה מעוברת עסקינן ודאי אם שיירו משוייר וכי לא שיירו קדוש הולד כחטאת גמורה אבל בהקדישה ולבסוף נתעברה פליגי ובהא פליגי דמר סבר בהוייתן ומר סבר במעי אמן:

כאן בהקדישה ולבסוף נתעברה כו' - ודכ"ע בהוייתן הן קדושין ולא במעי אמן והך דקתני קדוש בחטאת דנתעברה ולבסוף הקדישה דכ"ע אם שיירו משוייר וחשיב למיקדש באנפי נפשיה והני תנאי לא פליגי מידי:

מתקיף לה רבא - אהא דמותבינן ליה לר' יוחנן מאם היתה מעוברת זכתה לו ומוקמינן ליה בתיובתא:

מאן לימא לן דטעמיה דר' יוחנן משום דאם שיירו משוייר - דתיהוי תיובתא:

דלמא טעמא דר' יוחנן - דאע"ג דמכח אימיה קדיש לא אזיל למיתה דאדם מתכפר בשבח הקדש וכי אזיל ולד חטאת למיתה היכא דלא רצה להתכפר בו אלא באמו:

א"ל רב המנונא - לא מצית אמרת דטעמיה דרבי יוחנן לאו משום דאם שיירו משוייר דודאי משום הכי הוא דהא רבי אלעזר דאותביה לר' יוחנן לעיל מהיא שלמים וולדה עולה הרי זה ולד שלמים:

תלמידיה דרבי יוחנן הוא וקמיה הוה יתיב - ואותביה ולא אהדר ליה רבי יוחנן האי שינוייא דלימא ליה אנא סבירא לי דמכח אימיה קדוש ולא מחמתיה דנפשיה וטעמא דידי משום דאדם מתכפר בשבח הקדש:

אלא כל אימת דבעי מימליך - בתמיה:

בתוך כדי דבור - כדי שאלת שלום רב לתלמיד ואמרי לה תלמיד לרב (ב"ק עג:):

מתני' הרי זו תמורת עולה - דר"מ אית ליה תפוס לשון ראשון:

דבריו קיימין - וחציה תמורת עולה וחציה תמורת שלמים ותרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמי חציה תמורת עולה ובדמי חציה תמורת שלמים ובהכי עסקינן שהיו לפניו עולה ושלמים כשהמיר את זו בהן:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: תמורה כו א (עריכה)

גמ' תמורת עולה תמורת שלמים גרסי' ול"ג ותמורת שלמים: ור' יוסי קסבר אי אמינא תמורת עולה ושלמים כו' - ור' יוסי אמר לך קסבר האי גברא אי אמינא האי לישנא תמורת עולה ושלמים תהוי קדושה ולא קריבה וטעה בהכי דסבר אימא תמורה אכל חד וחד ותהוי קדושה גמורה ליקרב הלכך אע"ג דאמינא בהאי לישנא לתרוייהו איכוין הוה ליה כאומר לא תחול זו אלא אם כן חלה זו לשון ירושלמי דר' (מאיר) סבר האי גברא דאמר תמורת עולה ותמורת שלמים הוא דקטעי דקסבר אי לא אמינא כו' הוא דהדר ביה והתניא בניחותא דפלוגתייהו בהכי ר' יוסי היינו רבנן דהא ודאי כי אמרי רבנן נמי דחלו תרוייהו לא אמרי אלא היכא דמתחלה נתכוין לכך דבנמלך כ"ע מודו דאין דבריו האחרונים כלום דודאי לא מצי לאימלוכי:

בהמה חציה עולה וחציה חטאת תקרב עולה - דתפוס לשון ראשון וכיון דקדשה לפלגא קדושת עולה קדשה כולה ואע"ג דגבי האומר רגלה של זו עולה לא אר"מ דתיחול קדושה בכולה כדקתני בפירקין (דף יח.) אפ"ה בחציה מודה כדאמרי' התם הכל מודים בדבר שהנשמה תלויה בו:

תמות - דאף בגמר דבריו אדם נתפס ואיהו לא הוי מחוייב חטאת הלכך תמות:

ושוין באומר חציה חטאת - תחלה והדר חציה עולה דתמות:

שוין מני ר"מ - דעל כרחך הכי משמע דאפילו ר"מ דאמר ברישא תיקרב הא תמות והא מילתא פשיטא דהא ר"מ תפוס לשון ראשון אית ליה וכיון דאמר חציה חטאת ברישא כ"ש דתמות הואיל ואינו מחוייב חטאת:

מעורבת - שנתערבו בה שתי קדושות ואע"ג דתרוייהו חיילי עלה קרבה הואיל ומערב בה מידי דחזי להקרבה קמ"ל:

תמורתה איצטריכא ליה - לאשמועינן דכיוצא בה היא ואינה קריבה אלא היא תימכר לאחר שתסתאב ויביא בדמי חציה עולה ובדמי חציה שלמים דמהו דתימא נהי דאיהי לא קרבה כו':

ואינה קריבה - הואיל ומתחלה כשהקדיש חציה לא היתה ראויה ליקרב דלא קדשה לחציה וכיון דלא הואי דידיה לא פשטה קדושה בההיא שעתא בכולה דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: תמורה כו ב (עריכה)

קדושת דמים מדחה - המקדיש בהמה לדמים בשעה שאינה ראויה לגופה כגון הכא דכי אקדשה לפלגא לא אקדשה אלא לדמי ומדחי לה ממזבח לעולם ס"ד דלא חייל דיחוי אלא אמידי דאקדשיה למזבח ונדחה:

בעלי חיים נדחין - ואע"ג דהדר מיחזו אידחו לעולם משום דיחוי קמאי:

דיחוי מעיקרא - כגון זו שמתחלת הקדשה נדחית הוי דחוי ופלוגתא היא דאיכא למ"ד. (סוכה לג.) נראה ונדחה שוב אינו חוזר ונראה אבל דיחוי מעיקרא לא הוי דיחוי:

חציה עולה וחציה מעשר דברי הכל עולה קרבה - אפילו נתכוון מתחלה לכך דלא חשיבא מילתא בתרייתא מידי דאין מעשר קדוש כה"ג אלא דרך מנין ויהא הוא עשירי וה"ה נמי אם אמר חציה עולה וחציה תמורה לא חיילא תמורה לגבי עולה דלא קאי שום בהמה גביה שהוא מימר בה:

אלא חציה מעשר וחציה תמורה - ותרוייהו כי הדדי נינהו הי חיילא: תמורה נוהגת בכל:

מתני' תחת זו תמורת זו חליפי זו - לשון תמורה נינהו:

מחוללת - לשון חילול הוא ולא אמר כלום שאין בהמת קדש תמימה יוצאה לחולין:

לעשות לו דמים - שתהא אותה של חולין שוה כאותה של הקדש שהוא מחלל עליה ולא יתאנה ההקדש:

גמ' אתפוסי - בתמורה:

קדשי בדק הבית - אם העמיד בהמת חולין ואמר זו תמורת זו וחליפי זו:

לא אמר כלום - דלשון תמורה הוא ואינן עושין תמורה כדאמרינן בפ"ק (לעיל יג.) יצאו קדשי בדה"ב כו':

זו תחת זו מחוללת על זו דבריו קיימין - ויצא ההקדש . לחולין וזה נכנס תחתיו שקדשי ב"ה נפדין אפילו תמימין אלמא תחת לישנא דאחולי הוא ל' ירושל' מי תפסן פדיונן כלומר מי עבדי תמורה:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: תמורה כז א (עריכה)

ואם תחתיה תעמוד - עמדה במקומה והיינו דומיא דאתפוסי שההקדש עומד במקומו הלכך הואיל ותרוייהו משמע לא מסרו הכתוב אלא לחכמים דידעי למימר היכא הוי תחת אתפוסי והיכא הוי חילול:

גבי קדשי בדק הבית כו' - ידו אקודש חול הוי. הניח ידו אקודש ואמר זו תחת זו אידך דחולין ודאי לחולין מתכוין וחול הוא:

ידו אחול - ואמר זו תחת זו אתפוסי הוא דקדש בעל מום עושה תמורה ואי הוה בעי האי לאחולי הוה מנח ידיה על ההיא דקדש:

ואמר הרי אלו (חטאת) תחת אלו - ולא הניח ידו לא כאן ולא כאן:

לאתפוסי - מתכוין או לאחולי מתכוין והוא הדין נמי דמצי למיבעי בחדא אלא איידי דבעי מיבעיא הך בעיא אחריתי בתרתי נקט סירכא דתרתי:

איסורא - לא ימיר:

תמימה תחת תמימה לאתפוסי - דהא ודאי אי אפשר דלא הויא חדא לאתפוסי הואיל וחדא תמימה דהקדש איכא מיהת בקדשי מזבח ותמימים אמרינן לעיל דאתפוסי הוא:

ובעלת מום תחת בעלת מום לאחולי - דודאי אתפוסי ליכא למימר דרע ברע לא כתיב דליעביד תמורה:

או דלמא תמימה דחולין תחת בעלת מום כו' - ואף על גב דפשיט לעיל דלא שביק היתירא ועביד איסורא איכא למיבעי הכא הואיל ואי אפשר דלא עביד איסורא בחדא איכא למימר כי היכי דבהא עביד איסורא בהא נמי לא איכפת ליה ודאי אתפוסי הוא:

היו לפניו שלשה בהמות כו' - דאף על גב דפשיטנא דלא שביק היתירא ועביד איסורא איכא הכא למיבעי דאיכא למימר זיל בתר רובא כיון דע"כ תרתי לאתפוסי דהשתים דהקדש תמימות וליכא אחולי בהו שלישית נמי אתפוסי הוא:

גברא לא איתחזיק - דבשלשה זימנין הויא חזקה תרי זימני לא הוי חזקה לשון ירושלמי בעי אביי (כו') או דלמא תמימה תחת תמימה דאתפוסי דחזיא להקרבה אבל תמימה תחת בעלת מום דבעלת מום דהקדש לא (הוי') חזיא להקרבה לאחולי איכוון כיון דבעא למימר חדא לאתפוסי כו' כלומר דאילו הוה בדעתיה לאתפוסי חדא ולאחולי חדא הוה קאמר בהדיא הך לאתפוסי והך לאחולי כי הדדי כלומר שתיהן עשאן שוות הואיל ולא פירש על שתיהן הניח ידו ושתיהן תמורה דהא איבעי ליה לאתנוחי ידיה על בעלת מום דקדש אי הוה בדעתיה לאחוליה אלא אי הוה לפניו (כו') מדהני תרתי בהמות לאתפוסי דודאי מתפיס הנך תרתי דחולין בההיא דקדש דממירין שנים באחד דהא כיון דתמימה דקדש ליכא למימר לאחולי אההיא בעלת מום נמי לאתפוסי ולקי שלשה מלקיות או דלמא ההיא בעלת מום דקדש לאחולי והאי דלא אתנח ידיה על ההיא דבעלת מום שהניח ידו על חולין דכיון דלאחולי הוה בעי הוה ליה לאנוחי אבעלת מום דקדש הא דנקט כל ההיא דבעלת מום קמ"ל דאי הוה מנח ידיה על התמימה של קדש שעם הבעלת מום הוה מהני נמי כאילו אנחה על בעלת מום גופה והא אמרי' בההיא דבת אחולי היא דלאחולי איכוון ובתמימה לאתפוסי דאע"ג דאנח ידיה עליה הואיל וליכא למימר אחולי בה בדידה רמי רמויי כגון דהויין ג' בהמות של קדש ואחת בעלת מום ושלשה בהמות של חולין תמימות והעמידן בשתי שורות זו כנגד זו והאי רמי כמו איתרמי שכוונם זו מול זו ואנח ידיה על הנך דחולין ואמר אלו תחת אלו מי אמרינן כיון דרמי חדא לקביל חדא להכי פלגינהו דלא בעי לשוויי לבעל מום כי הני דהיינו לאתפוסי אלא לאחולי או דלמא בתר דבורא דידיה אזלינן והרי הניח ידו על החול ולאתפוסי איכוון לישנא אחרינא או דלמא בתר רובא אזלינן וכיון דרובא לאתפוסי איהו נמי לאתפוסי:

יצא לחולין דבר תורה - דאמרינן בפ' המנחות והנסכים (מנחות קא.) ואם כל בהמה טמאה בבעלי מומין שנפדו הכתוב מדבר:

מדבריהם - דמה"ת אין אונאה להקדש דכתיב (ויקרא כה) אל תונו איש את אחיו ולא הקדש:

אף צריך לעשות לו דמים דבר תורה - רב חסדא מפרש לה לקמן:

אי נימא אאונאה - דלא נתאנה אלא שתות:

ביטול מקח - שנתאנה יותר משתות:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: תמורה כז ב (עריכה)

והאמר רבי ירמיה משמיה דר' יוחנן אקרקע דחולין ורבי יונה אמר - משמיה דר' יוחנן אהקדש:

אונאה אין להן ביטול מקח יש להן - שאם נתאנה יותר משתות חוזר לרבי יונה קשיא דר' יוחנן אדר' יוחנן:

איפוך - ר' יוחנן אמר צריך לעשות דמים דבר תורה ור"ש בן לקיש אמר מדבריהם:

הניחא - לרבי יונה דאמר אהקדשות אמר ר' יוחנן דיש להן ביטול מקח ואע"ג דכתיב אחיו וכ"ש אקרקעות ניחא מאי דאפכת לה:

אלא לר' ירמיה - אי אפכת לה קשיא דר' יוחנן אדר' יוחנן:

אמר לך ר' ירמיה לא תיפוך - דודאי הכי הוא כדאמר ברישא ורבי יונה מתרץ לטעמיה ומפיך לה:

לא בין למר בין למר אית להו דשמואל - ואי כדקמכוון לאחולי ודאי מיתחיל כלומר אם היה בדעתו לאנות ההקדש ולחלל בדמים פחותין ודאי מיתחיל אבל להכי אמר ר"ל צריך לעשות דמים דבר תורה משום דאיהו לא מיכווין לחללו בדמים פחותין אלא סבור שיהו החולין שוין את דמי ההקדש ור' יוחנן סבר בכך מתכוין לחללו:

ואיבעית אימא אפילו לר' יונה לא תיפוך - להא דר יוחנן ור"ל ואאונאה קיימי ובביטול מקח לא איירו כלל ודקא קשיא לך לריש לקיש ממתני' דאלו דברים לא קשיא דההיא מתרץ לה ריש לקיש כדרב חסדא דאפילו פחות משתות חוזר וה"ק קרא איש את אחיו הוא דבשיעור שתות משלם פחות משתות לא משלם הא הקדש אפי' פחות מכדי אונאה חוזר והיינו דבר תורה דקאמר ר"ל לעיל ורבי יוחנן מוקי ליה כמשמעותיה אבל בביטול מקח לא איירי כלל ר"י ולא תיקשי לא לרבי יוחנן ולא לרבי ירמיה:

לא אמרו - דמשלם לו הדיוט להקדש כל האונאה אלא דשמוה בי תרי ברישא וטעו ותו הדרי תלתא ושיימוה להקדש טפי: אבל שיימוה תלתא מעיקרא אפילו הדור בי מאה ואמרי' דקמא טעו לא הדרא שומא:

ואפילו תלתא ותלתא - כלומר אפי' לא אתו אלא תלתא ואכחישו לתלתא קמאי יד ההקדש על העליונה ובתר בתראי אזלינן:

מתני' זו תחת חטאת זו - שהיתה חטאת עומדת לפניו:

הרי אלו לעולה - משמע לדמי עולה דאי אינהו גופייהו הוא בעי לאקרובי הוה אמר הרי אלו עולה:

גמ' מתני' - דקתני תחת חטאת תחת עולה לא אמר כלום דלא כר"מ דאמר נותן דמיו כמה שהוא ראוי לימכר בשוק שאדם יודע שאין ערך לפחות מבן חדש וגמר ואמר לשם דמים:

לא בעינן מומא - לא בעיין לרעות דהא מסאבי וקיימי:

הא מפריש נקבה כו' בעיא מומא - הואיל וחזיא להקרבת שלמים:

דלא כר"ש - דאמר בפ' אלו קדשים (לעיל דף יט:) המפריש נקבה לאשם תמכר שלא במום. לישנא אחרינא קדש גופא דבעיא לרעות דלא כר"ש דאמר בפ' אלו קדשים אף לעולתו אינו עושה תמורה אלמא לא קדיש לגופיה:

פרק שישי - כל האסורין