משנה ערכין ב א
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת ערכין · פרק ב · משנה א | >>
אין בערכין פחות מסלע, ולא יתר על חמשים סלע.
כיצד? נתן סלע והעשיר, אינו נותן כלום. פחות מסלע ב והעשיר, נותן חמשים סלע.
היה בידיו חמש סלעים -- רבי מאיר אומר, אינו נותן אלא אחת. וחכמים אומרים, נותן את כולם.
אין ג בערכין פחות מסלע, ולא יתר על חמשים סלע.
אין פתח בטועה פחות משבעה, ולא יתר על שבעה עשר.
אין בנגעים פחות משבוע אחד, ולא יתר על שלשה שבועות.
משנה מנוקדת
אֵין בַּעֲרָכִין פָּחוֹת מִסֶּלַע,
- וְלֹא יָתֵר עַל חֲמִשִּׁים סֶלַע.
- כֵּיצַד?
- נָתַן סֶלַע וְהֶעֱשִׁיר,
- אֵינוֹ נוֹתֵן כְּלוּם;
- פָּחוֹת מִסֶּלַע, וְהֶעֱשִׁיר,
- נוֹתֵן חֲמִשִּׁים סֶלַע.
- נָתַן סֶלַע וְהֶעֱשִׁיר,
- הָיָה בְּיָדָיו חָמֵשׁ סְלָעִים,
- רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר:
- אֵינוֹ נוֹתֵן אֶלָּא אַחַת;
- וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:
- נוֹתֵן אֶת כֻּלָּם.
- רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר:
אֵין בַּעֲרָכִין פָּחוֹת מִסֶּלַע,
- וְלֹא יָתֵר עַל חֲמִשִּׁים סֶלַע.
- אֵין פֶּתַח בַּטּוֹעָה פָּחוֹת מִשִּׁבְעָה,
- וְלֹא יָתֵר עַל שִׁבְעָה עָשָׂר.
- אֵין בַּנְּגָעִים פָּחוֹת מִשָּׁבוּעַ אֶחָד,
- וְלֹא יָתֵר עַל שְׁלֹשָׁה שָׁבוּעוֹת:
נוסח הרמב"ם
אין בערכין פחות מסלע,
- ולא יתר על חמישים סלע.
- כיצד?
- נתן סלע, והעשיר - אינו נותן כלום.
- פחות מסלע, והעשיר - נותן חמישים סלע.
- היו בידיו חמש סלעים -
- רבי מאיר אומר: אינו נותן אלא אחת.
- וחכמים אומרין: נותן את כולם,
- שאין בערכין פחות מסלע,
- ולא יתר על חמישים סלע.
- אין פתח בטועה פחות משבעה -
- ולא יתר על שבעה עשר.
- אין בנגעים פחות משבוע אחד -
- ולא יתר על שלשה שבועות.
פירוש הרמב"ם
כבר ידעת מדברי תורה שגדול שבערכים חמישים סלעים, ופחות שבהן שלושה סלעים. זהו למי שידו משגת לתת אותו ערך שנתחייב, אבל אם היה עני זה שהעריך פוסקין לו כאשר תשיג ידו, שנאמר "ואם מך הוא מערכך"(ויקרא כז, ח) וגו'. אבל אין פוסקין על שום אדם בערך פחות משקל, ואפילו היה בתכלית העניות, שנאמר "וכל ערכך יהיה בשקל הקודש"(ויקרא כז, כה).
ולפיכך מי שפסקו לו סלע ונתן סלע, ואפילו היה הערך שחייב גדול שבערכין והוא חמשים והשיגה ידו אחר כך, שוב אינו חייב לשלם כל עיקר. אבל אם נתן פחות מסלע הרי הוא כאילו לא נתן כלום והערך נשאר עליו, ולפיכך אם השיגה ידו נותן הערך שהיה עליו משלם, ולפי שפחות מסלע בערכים אינו פוטר מיד ערך.
אחר כך רצה התנא להעמיד לנו סתם על דעת חכמים, שהם אומרים נותן את כולם, ואפילו הוא עני ואין לו זולתם הואיל והוא חייב בהן גובין אותו ממנו, לפיכך אמר שאין בערכין פחות מסלע ולא יתר על חמשים, כדי שלא תחשוב שמי שאין ידו משגת לכל הערך העיקר שעליו אלא שהוא משיג מקצת וגובין ממנו סלע בלבד, הודיעך שגובים ממנו כל מה שידו משגת, כגון שיש עליו דרך משל ערך חמשים והיו כל נכסיו ארבעים ותשעה שגובין ממנו ארבעים ותשעה.
אחר כך התחיל בעניינים הדומין לעניין זה, ואמר אין פתח בטועה וכו'. והלכה זו צריך להקדים בה עיקרים שכבר זכרנו קצתם במסכת ביצה ופסחים, ועוד יתבארו כל עיקריה במסכת נדה. ועתה שמע מה שצריך מהם במקום הזה והוא:
- שהאשה כשתראה דם הרי היא טמאה שבעה ימים, ואין הפרש בין שראתה הדם יום אחד או שבעה ימים, תקרא נדה.
- ואם ראתה הדם בלא עת נדתה, רוצה לומר אחר שבעה ימים, היא נקראת זבה.
- ואם ראתה יום אחד או שנים, תקרא זבה קטנה או שומרת יום כנגד יום, ואינה חייבת בקרבן זיבות.
- ואם ראתה שלושה ימים זה אחר זה תוך הזמן שבין נדות לנדות, תקרא זבה גדולה, וחייבת בקרבן זיבות.
- והזמן שיש בין נדות לנדות למיעוט הוא אחד עשר יום, והוא קבלה, והוא מה שאמרו "אחד עשר יום שבין נדות לנדות הלכה למשה מסיני".
- לפיכך כל דם שהאשה רואה כל השבעה ימים שקבעה לה ווסת, והוא עת נדתה, הוא דם נדה.
- וכל מה שהיא רואה תוך האחד עשר יום שאחרי השבעה, הוא דם זבה.
- ומה שהיא רואה ביום שנים עשר ומה שאחריו, הוא דם נדה, לפי שהוא זמן נדה רוצה לומר ווסת שניה.
- הנה התבאר שמתחילת יום ראשון מן הנדות עד הנדות השני, שמונה עשר יום, לא פחות מיכן. והרי זה עיקר אחד וזכור אותו.
- והעיקר האחר, שכל אשה נולד בה ספק אם היא זבה גדולה אם לא, שהיא מביאה קרבן זיבות, ואינו נאכל.
- ועיקר אחר, שהאשה שאנו מסופקין בעת נדתה, כל זמן שעמדה אחר שפסק הדם שבעה ימים טהורה, הרי היא מותרת לבעלה ולהתעסק בתרומה, שאפילו היתה זבה הנה עמדה שבעה ימים נקיים.
ופתח - נקרא הזמן שהאשה עומדת אחר שפסק הדם ואז תבא ווסת שניה, רוצה לומר זמן נדה הידוע.
אמר שהאשה הטועה, רוצה לומר שטעתה בעת נדתה ולא ידעה באיזה זמן היא, וראתה דם, והיא אינה יודעת אם העת הזה שראתה בו הדם עת נדתה הוא כדי שיהא דם נדה, או בלא עת נדתה ראתה הדם והוא דם זיבות, הרי זו משנה זמן הפתח כפי שינויי מספר הימים שראתה בהן דם. וזהו חלוקו כפי מה שחלקוהו בברייתא:
- כשהיא אומרת יום אחד ראיתי דם בלבד, אנו אומרים שמא הוא תחילת דם נדה, ונשאר עליה מן התקופה שיש בין נדה לנדה שבעה עשר יום, ששה ימים משארית הנדה והאחד עשר יום שבין נדה לנדה כמו שבארנו, הרי האשה הזאת פתחה שבעה עשר יום, ואם ראתה דם לאחר השבעה עשר יום הרי הוא דם נדה, לפי שהוא בעת נדתה.
- ואם אמרה שני ימים ראיתי דם, פתחה גם כן שבעה עשר, לפי שאנו אומרים אפשר שאלו שני הימים יום אחד מהן קודם עת נדתה ויום אחד מתחילת עת נדתה, ונשארו מן התקופה עד כאן שבעה עשר ימים.
- וכן אם אמרה שלושה ימים ראיתי, נאמר אפשר ששני ימים מהן קודם עת נדתה ויום אחד מתחלת שבעה ימי נדה, נשארו מן התקופה שבעה עשר יום, הרי היא גם כן פתחה שבעה עשר, אלא שהיא ספק זבה לפי שראתה שלשה ימים על הסדר ואינה יודעת עת נדתה, ואפשר שאלו השלשה ימים בלא עת נדתה הם.
- ואם אמרה ארבע ימים ראיתי, נאמר בה גם כן שהיא ספק זבה וקרבנה אינה נאכל, לפי שאפשר שיהיו אלו הארבע ימים שנים קודם עת נדתה ושנים מימי נדתה ולא תהא זבה, וכשאנו משערין הספק הזה יהא פתחה ששה עשר יום, לפי שאם נאמר ששני ימים מאלו הארבעה מתחילת עת נדתה, ישארו מן השמונה עשר ימים שהיא תקופה קטנה ששה עשר יום.
- ואם אמרה חמישה ימים ראיתי, על הדרך הזה בעצמו נאמר שלושה מאלו החמישה מתחילת עת נדתה, וישארו מן התקופה חמשה עשר, וכן אמר בברייתא "חמישה ימים ראיתי, פתחה חמשה עשר", והיא גם כן ספק זבה.
- ולא יסור הדבר מהיות כן, כל זמן שמוסיף זמן ראיית הדם יום, יחסר מזמן הפתח יום, והיא בכל זה ספק זבה, עד שתאמר אחד עשר יום ראיתי, פתחה תשעה והיא גם כן ספק זבה, לפי שנאמר שני ימים מאלו האחד עשר יום קודם עת נדתה, ושבעה של נדה, ושני ימים שארית האחד עשר שראתה [בהם הדם אח זמן נדה, והרי נשאר מן התקופה תשעה ימים, וכך אמרו] "פתחה תשעה".
- ואם אמרה שנים עשר ימים ראיתי דם, פתחה שמונה והיא זבה ודאית, לפי שאם תאמר ששני ימים מזמן ראיית הדם קודם עת נדתה ושבעה של נדה ושלושה אחר זמן הנדה הרי היא זבה, לפי שכבר ראתה שלושה ימים רצופין אחר זמן הנדות. ואם תאמר שאלו השנים עשר יום שראתה בכולן הדם, אפשר שיהא מכללם שלושה ימים קודם עת נדתה ושבעה של נדה ושנים אחר הנדה, הרי היא גם כן זבה לפי שכבר קדמה זיבות לנדות.
- וכן אם ראתה הדם שלושה עשר יום, פתחה שבעה לפי ההיקש הזה בעצמו, על מנת שיהיו מן השלושה עשר יום שני ימים קודם הנדה והאחד עשר הנשארים מכל התקופה שבעה ימים, וזהו גם כן זבה ודאית כמו שבארנו במה שלפנינו.
ולפי עניין זה נכתב בברייתא כפי מה שתיקן התלמוד, כל הזבות הטועות מביאות קרבן ואינו נאכל, חוץ מפתח השביעי ומפתח שמיני שמביאין קרבן ונאכל, לפי ששתיהן זבות ודאות כמו שפירשנו ולפיכך תאכל חטאתן.
וזה שאמרנו פתחה שבעה עשר או פחות משבעה עשר, אין הכוונה שתהא כל הזמן הזה אסורה על בעלה, אלא העניין שזכרנו שאחר אותו הזמן תקבע לה ווסת לנדתה והוא הפחות שאפשר כמו שבארנו, והוא מה שאמר בתלמוד "למה לי כולי האי תמני, שבעה ותשתרי", והיתה התשובה "לבעלה ולטהרות לא קאמרינן, כי קאמרינן לתקוני נדה ופתחה", רוצה לומר לסיים לה זמן הנדות ויעלה בידם התקופה שיש בין נדות לנדות.
ואין הפרש בין מי שראתה דם שלשה עשר ימים והיא טועה כמו שאמרנו תחילה, ובין מי שראתה דם זמן אחר שאין לה פחות מפתח שבעה לפי שהיא זבה ודאית כמו שבארנו, וצריכה לספור שבעה ימים נקיים, ולפיכך נמצא שאי אפשר לה למיעוט לשום התחלת זמן הנדות אלא אחר שבעת ימי הספירה. ומן הכתוב יתבאר לך שנגעי האדם לפחות שיהא בהן הסגר שבעה ימים, ונגעי בתים לכל היותר שיהא בהן ההסגר שלושה שבועות, כמו שמפורש בשלישי מנגעים:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
אין בערכין פחות מסלע - אפילו עני שהעריך ואין ידו משגת אינו נדון בפחות מסלע, דכתיב (ויקרא כז) וכל ערכך יהיה בשקל הקודש, כל ערכין שאתה מעריך לא יהיו פחותים משקל:
ולא יותר על חמשים - דזהו גדול שבערכים דכתיבי בפרשה:
נתן סלע והעשיר - בן עשרים שערכו חמשים והיה עני א ונתן סלע בערכו, דעני נידון בהשגת ידו, והעשיר, פטור:
פחות מסלע - נתן פחות מסלע:
והעשיר - נותן חמשים. דבנתינה קמייתא לא יצא ידי ערכו ועדיין ערכו עליו:
היו בידיו חמש סלעים - עני בן עשרים שהעריך עצמו, והיו לו חמש סלעים:
ר' מאיר אומר אינו נותן אלא אחת - דסבר ר' מאיר או נותן כל החמשים שעליו או אינו נותן אלא שקל:
וחכמים אומרים נותן כל מה שבידו - דקרא דכתיב וכל ערכך יהיה בשקל, לפחות שבערכין הוא דאתא, שאפילו עני שבעניים לא יתן פחות. ומיהו היכא דאית ליה טפי יהיב, דכתיב (שם) על פי אשר תשיג. והלכה כחכמים:
אין פתח בטועה פחות משבעה - איידי דאיירי באין בערכין פחות ולא יותר, תנא נמי לכל הנך דאית בהו אין פחות ולא יותר:
פתח - תחלת נדות. שדין נדה דאורייתא הוא, אם התחילה וראתה היום, מונה ששה והוא. ראתה שנים, מונה חמשה והם. ראתה שלשה מונה ארבעה והם. [ואפילו] ראתה כל שבעה ופסקה לערב, טובלת ומשמשת. ומיום שביעי ואילך הויין ימי זיבה אחד עשר יום, שאם ראתה בהן יום אחד או שנים שומרת יום כנגד יום וטובלת. ואם ראתה בהן שלשה רצופים, הויא זבה גדולה שטעונה שבעה נקיים וקרבן. ואם משכו ימי זיבה חודש או שנה, אינה חוזרת לתחלת נדות עד שתשב שבעה נקיים. וכשישבה שבעה נקיים וראתה, הויא תחלת נדה ומונה ששה והוא, וחוזרת לענינה ככל המפורש. ואם לא ראתה באותן אחד עשר יום שלשה רצופים, אינה זבה. וכשתראה אחריהן, בין שהיא רואה סמוך בין שהרחיקה ראייתה הוי תחלת נדה. ואפילו תראה שלשה רצופים, אינה מונה אלא ארבעה והם, שאין ימי זוב אלא אותן אחד עשר יום שבין סוף נדות זה לתחלת נדות הבא:
אין פתח בטועה פחות משבעה - טועה [שראתה] היום ואינה יודעת אם בימי נדותה עומדת, או באותן אחד עשר יום של ימי זוב, אינה חוזרת לפתח נדותה בפחות משבעה נקיים ולא יותר על שבעה עשר נקיים. כיצד, טועה שאמרה יום אחד טמא ראיתי היום, ואינה יודעת אם בימי נדות היא וצריכה למנות ששה והוא, אם באותן אחד עשר יום של ימי זיבה ואינה צריכה לשמור, אלא יום כנגד יום, פתחה שבעה עשר, שאם לא תראה עד לאחר שבעה עשר יום לבד מיום זה, חוזרת לפתח נדותה. דאם יום זה שראתה תחלת ימי זיבה הוא, כיון שכלו אחד עשר שלמו ימי זיבה והרחיקה ראייתה שלא ראתה עד לאחר שבעה עשר ותחלת נדה היא. ואפילו אם תאמר שיום זה תחלת נדה הוא, אעפ"כ יצתה מימי הזוב לסוף יום שבעה עשר לבד מיום זה. אבל אם תראה יום שבעה עשר לא יצאה מן הספק אם יום נדה הוא או יום זיבה הוא, דיש לומר שמא יום זה שראתה תחלת ימי נדה הוה, ויום שבעה עשר שראתה בו, סוף אחד עשר שבין נדה לנדה הוא, או שמא יום ראשון מ. מי הזוב הוא, וכשכלו אחד עשר יצתה מימי הזוב, ויום שבעה עשר שראתה בו תחלת נדה היא. וכל שכן אם תראה קודם יום שבעה עשר, שלא יצאה מן הספק. וכל זמן שתהא בספיקה זו, מקולקלת היא, שלעולם נחמיר עליה מספק. שכשתראה יום אחד, נאמר תחלת נדה היא וצריכה ששה והוא. וכשתראה שלשה רצופים, נאמר ימי זוב הן וצריכה שבעה נקיים וקרבן ד. אבל לאחר שבעה עשר אין להחמיר, דודאי תחלת נדה היא, ואפילו תראה שלשה ימים רצופים תמנה ארבעה והם וטובלת וטהורה:
אין בנגעים פחות משבוע אחד - להסגר. דיש בנגעי אדם שנבררים לשבוע אחד אם לטהר אם לחלוט:
ולא יותר על שלשה שבועות - נגעי בתים. דתניא בתורת כהנים, מנין שאם עמד בעיניו בשבוע ראשון ובשבוע שני שחולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע שלישי, תלמוד לומר (ויקרא יד) ובא הכהן ואם בא יבא כו':
פירוש תוספות יום טוב
נתן סלע והעשיר. לשון הר"ב בן כ' שערכו נ' והיה עני ונתן סלע כו'. וכן לקמן היו בידיו ה' סלעים כתב עני בן כ' שהעריך עצמו. וכל זה לשון רש"י וכ"כ בריש פרק ד' והכי אשכחן במתני' גופה ריש פ"ה דאסברה לה אהעריך עצמו. ולאו דוקא דהוא הדין העריך לאחר אלא חדא מתרתי נקט:
פחות. מסלע והעשיר. לאו דוקא פחות מסלע אלא אפילו נתן כל הערך חוץ מסלע אחד מגלגלין עליו את הכל כ"כ התוס'. ונראה בעיני דמתני' נקטה פחות מסלע משום [דרבי מאיר דלא משכחת לה לדידיה. אלא בפחות מסלע] והשתא אתי שפיר טפי דתני תו אין בערכין כו' למסתם כרבנן דהואיל ונסיב לרישא אליבא דרבי מאיר אטו אי לא הדר וסתים כרבנן. מי לא פסקינן כחכמים:
אין בערכין פחות מסלע כו'. הא תו למה לי [הא] קמ"ל פתוח מסלע הוא דליכא. הא יתר על סלע איכא [אע"ג דליכא חמשים סלעים דאם היו בידו ה' סלעים נותן כולם דהיינו יותר על סלע ופתות מחמשים] יתר על חמשים הוא דליכא. הא פחות מחמשים הוא דאיכא [כדאמרן] וסתמא כרבנן. גמ'.
אין פתח בטועה פחות משבעה. ולא יותר על י"ז. פי' הר"ב טועה היום. ואינה יודעת אם בימי נדותה עומדת או באותן י"א יום של ימי זוב וכו'. כיצד טועה שאמרה יום א' טמא ראיתי היום כו'. פתחה י"ז כו'. וצריכא ז' נקיים וקרבן. פירוש עולה באה על תנאי והחטאת אינה נאכל. כדתנן בקמא מכריתות. ואם אמרה שני ימים ראיתי. נאמר פתחה ג"כ י"ז לפו שאנו אומרים אפשר שאלו הב' ימים יום א' מהן קודם עת נדתה ויום א' מתחלת עת נדתה ונשארו מן התקופה [שיש בין תחלת נדה לתחלת נדה] עד כאן י"ז ימים. וכן אם אמרה ג' ימים ראיתי נאמר אפשר ששני ימים מהן קודם עת נדה ויום א' מהתחלת ז' ימי נדה נשארו מן התקופה י"ז יום הרי היא ג"כ פתחה י"ז אלא שהיא ספק זבה לפי שראתה ג' ימים על הסדר. ואינה יודעת עת נדתה. ואפשר שאלו הג' ימים בלא עת נדתה הם. ואם אמרה ארבעה ימים ראיתי נאמר בה ג"כ שהיא ספק זבה וקרבנה אינו נאכל. לפי שאפשר שיהיו אלו הארבעה ימים שנים קודם לעת נדתה ושנים מימי נדתה ולא תהא זבה. וכשאע משערין הספק הזה יהיה פתחה ט"ז יום. לפי שאם נאמר ששני ימים מאלו הד'. מתחלת עת נדתה ישארו [עם] הי"א ימים שהיא תקופה קטנה [ה' ימים שהם עם הי"א] ט"ז יום. ואם אמרה ה' ימים ראיתי על הדרך הזה בעצמו נאמר ג' מאלו הה' מתחלת עת נדתה וישארו מן התקופה ט"ו. וכן אמר בברייתא ה' ימים ראיתי פתחה ט"ו. והיא ג"כ ספק זבה ולא יסור דבר מהיות כן כל זמן שמוסיף זמן ראיית הדס יום יתסר מזמן הפתח יום והיא בכל זה ספק זבה. עד שתאמר י"א יום ראיתי פתחה ט' והיא ג"כ ספק זבה לפי שנאמר [ב' ימים] מאלו [הן מסוף] הי"א יום קודם עת נדתה. וז' של נדה. וב' ימים שארית הי"א שראתה פתחה ט'. ואם אמרה י"ב ימים ראיתי דם פתחה ח'. והיא זבה ודאית. לפי שאם תאמר ששני ימים מזמן ראיית הדם קודם עת נדתה. ושבעה של נדה. ושלשה אחר זמן הנדה. הרי היא זבה. לפי שכבר ראתה שלשה ימים רצופין אחר זמן הנדות [ואם נאמר] שאלו הי"ב יום שראתה בכולן הדם. אפשר שיהא מכללם ג' ימים קודם עת נדתה. וז' של נדה ושנים אחר הנדה. הרי היא ג"כ: זבה. לפי שכבר קדמה זיבות לנדות. וכן אם ראתה הדם י"ג יום. פתחה ז'. לפי ההיקש הזה בעצמו ע"מ שיהיו מן הי"ג יום ב' ימים קודם הנדה והי"א [שבעה של נדה וד' אחר זמן הנדה ויהיו] הנשארים מכל התקופה ז' ימים. וזהו ג"כ זבה ודאית. כמו שבארנו במה שלפניה. ולפי ענין זה נכתב בברייתא כפי מה שתיקן הגמ'. כל הזבות הטועות מביאות קרבן. ואינו נאכל. חוץ מפתח ז' ומפתח ת' שמביאין קרבן ונאכל. לפי ששתיהן זבות ודאית. כמו שפירשנו. ולפיכך תאכל החטאת. וזה שאמרנו פתחה י"ז או פחות מי"ז. אין הכוונה שתהא כל הזמן הזה אסורה על בעלה אלא הענין שזכרנו שאחר אותו הזמן תקבע לה ווסת לנדתה: והוא הפחות שאפשר כמו שבארנו. ואין הפרש בין מי שראתה דם י"ג ימים והיא טועה כמו שבארע תחלה. ובין מי שראתה דם זמן אחר שאין לה פחות מפתח ז'. לפי שהיא זבה ודאית. כמו שבארנו וצריכה לספור ז' נקיים. ולפיכך נמצא שא"א לה למעט לשום התחלת זמן הנדות אלא אחר ז' ימי הספירה. הרמב"ם:
[אין בנגעים פחות משבוע אחד. כתב הר"ב דיש בנגעי אדם כו'. עיין בספ"ג דמסכת נגעים]:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(א) (על הברטנורא) וכן לקמן כתב עני בן עשרים שהעריך עצמו כו'. ולאו דוקא, דה"ה העריך לאחר, אלא חדא מתרתי נקט:
(ב) (על המשנה) פחות כו'. לאו דוקא פחות מסלע, אלא אפילו נתן כל הערך חוץ מסלע אחד מגלגלין עליו את הכל. תוס'. עתוי"ט:
(ג) (על המשנה) אין כו'. הא תו למי לי, הא קמ"ל פחות מסלע הוא דליכא, הא יתר על סלע איכא [אע"ג דליכא חמישים סלעים, דאם היו בידו ה' סלעים נותן כולם, דהיינו יתר על סלע ופחות מחמישים]. יתר על חמישים הוא דליכא, הא פחות מחמשים איכא [כדאמרן] וסתמא כרבנן. גמרא:
(ד) (על הברטנורא) [ומסיים] וצריכא ז' נקיים וקרבן, פירוש עולה באה על תנאי, והחטאת אינה נאכלת. וז"ל הר"מ, ואם אמרה ב' ימים ראיתי, נאמר כאן פתחה י"ז, לפי שאנו אומרים אפשר שאלו הב' ימים יום אחד מהן קודם עת נדתה ויום אחד מתחילת עת נדתה ונשארו מן התקופה [שיש בין תחלת נדה לתחלת נדה] י"ז ימים. וכן אם אמרה שלשה ימים ראיתי, אפשר שני ימים קודם כו' ויום אחד מתחילת כו' נשארו מן התקופה י"ז יום, הרי היא ג"כ פתחה י"ז, אלא שהיא ספק זבה, לפי שאפשר ששלשה ימים אלו שראתה על הסדר בלא עת נדתה הם. ואם אמרה ארבעה ימים, ג"כ היא ספק כו', לפי שאפשר שיהיו אלו הארבעה ימים שנים קודם נדתה ושנים מימי נדתה ולא תהא זבה. וכשאנו משערין "הספק הזה, יהא פתחה י"ו, יום לפי שאם נאמר ששני ימים מאלו הד', מתחילת עת נידתה, ישארו עם הי"א ימים שהיא תקופה קטנה חמשה ימים שהם עם הי"א י"ו יום. ואם אמרה חמשה ימים ראיתי נאמר ששלשה מאלו החמשה מתחילת עת נדתה, וישארו מן התקופה ט"ו כו'. וכן אם אמרה י"א, יום היא ג"כ ספק זבה, לפי שנאמר, שני ימים הן מסוף הי"א, ושבעה ימי נדה, ושני ימים שארית הי"א שראתה. ופתחה תשעה, ואם אמרה י"ב ימים ראיתי, פתחה ח', והיא זבה ודאית. לפי שאם תאמר ששני ימים מזמן ראיית הדם קודם עת נדתה, ושבעה של נדה, ושלשה אחר הנדה, הרי היא זבה, לפי שכבר ראתה שלשה ימים רצופין אחר זמן הנדות. ואם נאמר שאפשר שיהא מכללם שלשה ימים קודם עת נדתה, שבעה של נדה, ושנים אחר הנדה, הרי היא ג"כ זבה, לפי שכבר קדמה זיבות לנידות. וכן אם ראתה י"ג יום, פתחה לפי ההיקש הזה בעצמו כו'. וזה שאמרנו פתחה י"ז או פחות, אין הכוונה שתהא כל הזמן הזה אסורה על בעלה אלא הענין שזכרנו שאחר אותו הזמן תקבע לה ווסת לנדתה כו'. ואין הפרש בין י"ג יום ויותר מזה, שאין לה פתח פחות מז', שהיא זבה ודאית:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
אין בערכין פחות מסלע וכו': ביד פ"ג דהל' ערכין סי' ב' ג' ד'. ובת"כ ספי"א דפרשת בחוקותי:
פחות מסלע והעשיר: לאו דוקא פחות מסלע אלא אפילו נתן כל הערך חוץ מסלע אחד מגלגלין עליו את הכל דהכי תניא בתוספתא היה בידו סלע ונתן הימנו שלשה דינרים ולא הספיק ליתן דינר האחרון עד שהעשיר מגלגלין עליו את הכל שאילו מתחלה נתנו היה פטור היה בידו שלשים סלעים ונתן מהם כ"ט ולא הספיק ליתן את האחרונה עד שהעשיר מגלגלין עליו את הכל תוס' והרא"ש ז"ל:
אין בערכין פחות מסלע ולא יותר על חמשים סלע: בגמרא כריך הא תו למה לי ומשני הא קמ"ל פחות מסלע הוא דליכא הא יותר על סלע איכא יותר על חמשים הוא דליכא הא פחות מחמשים איכא וסתמא כרבנן דלר"מ ליכא השג יד שיהא יותר על סלע ופחות מחמשים כמי שערכו חמשים אלא או חמשים או סלע. וכתב הרא"ש ז"ל ואע"ג דהא תנא רישא בלשון חכמים לא הויא סתמא וכה"ג בנדה ר"פ ששי דקתני בא סימן העליון עד שלא בא התחתון ר"מ אומר לא חולצת ולא מתייבמת וחכמים אומרים או חולצת או מתייבמת וסתים בתר הכי מפני שאמרו וכו' ופריך בגמ' הא תו למה לי ומשני משום דבעי למיסתם כרבנן אלמא מילתא דחכמים לא חשיב סתמא וא"ת אמאי צריך למיסתם כרבנן פשיטא דיחיד ורבים הלכה כרבים וי"ל דסד"א דמסתבר טעמיה דר"מ ע"כ:
אין פתח בטועה וכו': פתח תחלת נדות והרמב"ם ז"ל האריך כבר בפירושו למשנתנו לפרש הברייתא דמייתי בגמ' לפרושי למתני' וה"ג בגמרא תנו רבנן טועה שאמרה יום אחד טמא ראיתי פתחה י"ז ב' ימים טמא ראיתי פתחה י"ז ג' ימים טמא ראיתי פתחה י"ז ד' ימים טמא ראיתי פתחה ששה עשר. חמשה ימים טמא ראיתי פתחה ט"ו. ששה ימים טמא ראיתי פתחה י"ד. שבעה ימים טמא ראיתי פתחה י"ג. שמנה ימים טמא ראיתי פתחה י"ב. חשעה ימים טמא ראיתי פתחה י"א. עשרה ימים טמא ראיתי פתחה עשרה. אחד עשר פתחה ט'. שנים עשר פתחה שמנה. שלשה עשר פתחה שבעה שאין פתח בטועה פחות מז' שאפילו ראתה י"ד אינה חוזרת לפתחה בפחות מז' נקיים דממה נפשך זבה היא וכל זמן שלא ישבה ז' נקיים לא תצא מידי זובה. ולתקונא להאי איתתא שתדע מאימת תמנה ימי נדה. שאם תראה ג' או ד' ימים לא תמנה אלא ג' והם ואימתי יהא לה ימי זוב שאם תראה אחד תהא שומרת יום כנגד יום הוא דאזלינן דאילו למישרייה לבעלה ולטהרות למה לי כל הני י"ז י"ו ט"ו תימני ז' נקיים ותשתרי. וביד פ"ח דהלכות איסורי ביאה מסימן י"ו עד סוף הפרק. ותמהתי שראיתי שהגיה הר"ר יהוסף ז"ל ולא יתר על שמונה עשר וכתב ס"א שבעה ע"כ. בפי' רעז"ל אין פתח בטועה פחות משבעה טועה שראתה היום ואינה יודעת וכו' כצ"ל. עוד צ"ל שם לבד מיום זה חוזרת לפתח נדותה ממה נפשך דאם יום זה שראתה וכו'. עוד צ"ל שם אעפ"כ יצאת מימי הזוב לסוף יום י"ז לבד מיום זה שהרי עברו ששה להשלמת ימי נדותה וי"א שבין נדה לנדה הרי י"ז ולאחר י"ז כשראתה תחלת נדה היא אבל אם תראה יום י"ז לא יצאה וכו'. עוד צ"ל וכ"ש אם תראה קודם יום י"ז שלא יצאה מן הספק ובספקא זו תעמוד לעולם עד שתשב י"ז וכל זמן שהיא בספיקא וכו'. עוד צ"ל וצריכה ז' נקיים וקרבן מספק אבל לאחר י"ז אין וכו':
תפארת ישראל
יכין
אין בערכין פחות מסלע: דעני שהעריך את עצמו או אפילו את עשיר, ואין לו להמעריך דמי הערך רק סלע, נותנו ופטור. ובאין לו רק פחות מזה, לא יתן כלל:
כיצד נתן סלע: עני שהעריך לשום אדם, ולא היה המעריך רק סלע א' ונתנו:
פחות מסלע: ר"ל אבל אם נתן פחות מסלע, ואפילו לא היה לו יותר, [וכ"ש בהיה לו יותר, ולא נתן סלע לר"מ. וכל מה שיש לו לרבנן, דפליגי לקמן במתני']:
והעשיר נותן חמשים סלע: אם היה הנערך בשעה שנערך מבן עשרים עד שנת ס':
היה בידיו חמש סלעים: מיירי שהיה הנערך למעלה מה' שנים, [ומ"ש רש"י ור"ב שהיה בן כ' לאו דוקא]. וה"ה בהיה הנערך מבן חודש עד בן ה' שנים, ולא היה להמעריך רק ג' או ד' סלעים. רק נקט שהיה בידו ה' סלעים לאשמעינן רבותא אליבא דר"מ, אף דה' סלעים הם עכ"פ כדי נתינה למבן חודש ומעלה, אפ"ה א"צ ליתן מהן רק סלע. כבני הרב המאה"ג מהו' ברוך יצחק שליט"א:
רבי מאיר אומר אינו נותן אלא אחת: דס"ל דכל שאין לו כפי ערך הראוי, סגי בשיתן סלע:
וחכמים אומרים נותן את כולם: דס"ל דדוקא בשאין לו יותר נפטר בסלע, אבל כשיש לו יותר צריך ליתן כל מה שיש לו משיעור הערך שחייב ונפטר:
ולא יתר על חמשים סלע: אף דכבר תנא הכי ברישא, הדר תנא לה הכא, לאשמעינן מדיוקא סתמא כרבנן, כדי שיהיה מחלוקת ואח"כ סתם, #א) דקיי"ל אז דהלכה כסתם. דמרישא הוה משמע מדיוקא, דהא פחות מנ' ויתר מסלע איכא, וסד"א דהיינו בערכין הקצובים, כגון ה' וכ' וט"ו. להכי הדר אשמעינן הך בבא יתירא, לאשמעינן דהך דיוקא דהא פחות מנ' ויתר מסלע איכא, קאי אכל המניינים שבין סך שקל לנ' שקלים, דכשאין לו כפי שהתחייב יתן מה שיש לו, והיינו כרבנן. ומהשתא איידי דנקט תנא בערכין אין פחות ויתר, נקט אגבה נמי עד סוף פרקין שאר עניינים שיש בהן אין פחות ויתר. אמר המפרש וכדי לבאר יפה הך בבא דאין פתח בטועה, ראיתי להקדים כאן ג' עקרים. (א) כבר כתבנו בהקדמתנו לטהרות וסי' ע'), דנדה דאורייתא הוא, כשתתחיל אשה לראות דם בילדותה, כל ז' ימים הראשונים היא נקראת נדה, בין שראתה יום ראשון לבד, או שתראה דם בכל הז' ימים, ואם רק ביום הז' קודם הערב פסקה מלראות דם, אז טובלת בלילה שלאחריו או גם בימים שאח"כ, ומותרת לבעלה. ואחר הז' ימים בין שטבלה או שלא טבלה בסוף מתחילין הי"א ימי זיבה, שאם תראה בהן יום א' או ב' ימים דם, טמאה לבעלה עד שתמנה יום א' בטהרה. אמנם כשתראה בי"א יעים הנ"ל ג' ימים רצופין, צריכה למנות ז' נקיים [נמצא שיש בימי נדה וזיבה, בכ"א קולא וחומרא. ודו"ק]. ואחר הי"א יום הנ"ל חוזרת שוב לתחלת ימי נדה, וכך כל ימיה חוזרת חלילה, ז' ימי נדה וי"א ימי זיבה, וכל התחלת ימי נדה נקרא פתח, דפתח ר"ל התחלה, כמ"ש פתח דבריך יאיר. (ב) ואם לא ראתה בכל י"א ימי זיבה, או שנמשך נקייתה מזיבה חודש או שנה, כל שתראה דם אח"כ זהו פתח ותחלת נדתה. (ג) ואם ראתה כל הי"א ימי זיבה, או שנמשך ראייתה מתוך הי"א ימי זיבה חודש או שנה, אינה חוזרת להתחלת ימי נדתה, עד שתספור ז' נקיים. [כך הוא דעת רש"י ורמב"ן. אמנם לרמב"ם [פ"ו מאסו"ב], אף דמודה בכלל ב' שזכרנו [שם ה"ו], עכ"פ בכלל ג' הנ"ל פליג, וס"ל דכשראתה בימי זיבה ט' י' וי"א וי"ב, ראייה שביום י"ב נתשב לתחלת ימי נדה. וכששלמו ז' ימי נדה אינה טהורה לבעלה עד שתספור ז' נקיים לראיות ט' וי' וי"א שראתה בסוף י"א ימי זיבה, משא"כ לרש"י ורמב"ן הנ"ל לא היה נחשב ראיית יום י"ב להתחלת נדות. ואינה חוזרת לנדתה עד שתספור ז' נקיים תחלה. אולם אם לא ראתה בסוף י"א ימי זיבה רק יום א' או ב', כגון שראתה ביום י"א, או ביום י' וי"א, בכה"ג לכ"ע ראיית י"ב נחשב להתתלת ימי נדה, ואחר כלות ז' ימי נדה תמנה יום א' בטהרה נגד הראייה א' או ב' שראתה בי"א ימי זיבה]. ועתה נבוא לבאר המשנה:
ולא יתר על שבעה עשר: ר"ל אשה שהיתה טהורה וראתה עכשיו דם, והיא טועה ומסתפקת אם היתה טהורה מתוך ימי נדתה, וראייתה זו התחלת ימי זיבה. או שהיתה טהורה מתוך ימי זיבה, וראייתה זו התחלת ימי נדה. אז אצל הטועה ומסתפקת הזאת, אין פתח ימי נדתה מתחילין, לא פחות מעד אחר ז' ימים, ולא יותר מעד אחר י"ז ימים. כיצד. הרי שראתה עכשו דם רק יום א', ומסתפקת אם היום התתלת ימי נדתה, וא"כ צריכה למטת עוד ו' ימים קודם שתטהר לבעלה [כפי כלל א'], או שמא היום יום ראשון מימי זיבה הוא, וא"צ לשמור בטהרה רק יום א' כנגדו. להכי לבעלה סגי בשתספור ו' והוא, וגם בתוך אותן הז' ימים צריך שלא תראה דם ג' ימים רצופים, וגם שלא תראה דם ביום הז' שלה, וכשיש ג' תנאים הנ"ל, טובלת בערב שאחר יום הז' הנ"ל, ומותרת לבעלה. אבל עדיין לא יצאה בזה מידי ספיקה וטעותה, עד שיהיה לה י"ז ימים נקיים מלבד יום הראייה הנ"ל, ואם תראה אח"כ וודאי התחלת ימי נדה הוא, משום דראייה ראשונה שמסתפקת בה, הרי מדראתה אותה מתוך ימי טהרה אין ספק רק אם הוא יום ראשון מימי נדה או יום ראשון מימי זיבתה, וא"כ ממ"נ, אם יום הראשון מימי הנדה היה, אם כן אחר שבעה עשר ימים חוץ מיום זה, חוזרת להתחלת תקופת נדתה, ככל הנשים שתקופת ימיהן הם י"ח ימים. ואם יום הראשון מימי הזיבה היה. א"כ כיון שנמשך נקייתה מהזיבה עד י"ז ימים, כל דם שתראה אח"כ, אז יהיה יום ראשון לנדתה [כפי כלל ב']. מיהו להכי צריך שיהיו כל הי"ז הנ"ל נקיים, דאם תראה בהם דם, שוב יהיה ספק באותה ראייה אם בימי נדה או זיבה הוא. ואם המסתפקת הנ"ל ראתה ב' ימים רצופים, לבעלה סגי בה' מהן, ולתקונה צריכה ג"כ י"ז ימים נקיים, דאם שניהן התחלת ימי נדה הם, היה סגי בשתמנה עוד ט"ז ימים, שהן יחד י"ח ימי תקופת נדת וזיבה. ואם ראיית ב' ימים הנ"ל ב' ימים הראשונים, של זיבה היו, ג"כ תהיה ראייה הראשונה שתראה אחר ט"ז ימים, יום הראשון של נדתה. ואפ"ה צריכה גם בזה י"ז נקיים, דשמא יום ראשון שראתה היה יום הי"א מימי זיבתה, ויום ב' שראתה היה א"כ יום הראשון מימי נדתה, ונשאר לה א"כ מימי תקופתה עוד י"ז ימים. לכן גם במסתפקת בראיית ב' ימים רצופים צריכה ג"כ י"ז נקיים, וראייה שתראה אח"כ הוא וודאי יום ראשון של נדתה. ואם המסתפקת הנ"ל ראתה ג' ימים רצופים, ג"כ הדין כך, דממ"נ אם ג' ימים הראשונים של נדתה היו, א"כ היה סגי לה עוד ט"ו ימים נקיים. וכ"כ אם ג' ימים הראשונים של זיבה היו, ג"כ חוזרת לתחלת חשבונה אחר ט"ו יום, מדהיתה נקייה ביני ביני. ואם יום ראשון מראייתה היה יום ז' של נדתה, וב' ימים האחרונים שראתה בהן היו ב' ימים הראשונים של זיבתה, כבר היתה חוזרת לתחלת חשבונה אחר ט' ימים נקיים. אולם יש לחוש, שמא ב' ימים הראשונים שראתה היו מסוף ימי זיבתה, ויום הג' שראתה היה הראשון לנדתה. לכן גם בראתה ג' ימים רצופים צריכה ג"כ י"ז נקיים, כדין המסתפקת שראתה יום א' כלעיל. ולבעלה צריכה ז"נ מספק. ואם ראתה ד' ימים רצופים, יש להסתפק שמא אלו הד' ימים, ד' ימים הראשונים של נדתה היו, וסגי לה שתחזור להתחלת חשבונה אחר י"ד ימים נקיים. או שמא ד' ימים הראשונים של ימי זיבתה היו, אז ג"כ חוזרת לתחלת חשבונה אחר י"ד ימים נקיים. אבל ליכא לספוקי, שמא ג' ימים הראשונים, [סוף] ימי זיבה היו, ויום הד' היה הראשון מימי נדה. ותצטרך שוב י"ז נקיים. ליתא, דהרי א"כ כבר נעשת זבה גדולה ע"י ראיית ג' הראשונים, ובכה"ג כבר אינה חוזרת לימי נדתה רק אחר שתספור ז' נקיים [כלעיל בכלל ג'. ואף לרמב"ם הנ"ל שם הי"ג היה סגי שתחזור לתחלת חשבונה אחר י"ג ימים נקיים]. אולם יש לחוש שמא ב' ימים הראשונים, יום י' וי"א של ימי זיבתה היו, וב' ימים האחרונים שראתה היו א' וב' של ימי נדתה, לכן משום הך ספיקא תספור עוד ט"ז נקיים וכשתראה אח"כ תחזור לתחלת חשבונה. וכמו כן כשתראה ה' או ו' או ז' או ח' או ט' ימים רצופים, בכולן יש לחוש שמא רק ב' ימים הראשונים יום י' וי"א שבסוף ימי זיבה שלה היו, ושאר הימים שראתה היו מימי נדה שלה. לכן כשראתה ה' ימים צריכה ט"ו נקיים. ואם ו' ימים צריכה י"ד נקיים. ואם ז', צריכה י"ג נקיים. ואם ח' י"ב נקיים. ואם ט' צריכה י"א נקיים. אמנם כשראתה י' ימים רצופים, יש לחוש שמא ב' ימים הראשונים י' וי"א של זיבה היו, ואח"כ ז' של נדה, ויום י' שראתה, שוב היה הראשון של ימי זיבה. לכן צריכה י' נקיים, דהיינו תשלום ימי הזיבה, כדי שיהיו יחד י"א יום עם היום האחרון שראתה בו, שחשבנוהו לתחלת ימי זיבה. ואם ראתה י"א או י"ב ימים רצופים, אנו חוששים שב' הראשונים של זיבה היו, ואח"כ ז' של נדה, ושאר ימים האחרונים שוב של זיבה. לכן בראתה י"א יום צריכה ט' נקיים. ובראתה י"ב, צריכה ח' נקיים מטעם שאמרנו. אמנם כשראתה י"ג ימים רצופים או מי"ג ימים ולמעלה, אז אפילו נחוש לחומרא, שהיו ז' ימים האמצעים מימי נדה, אפ"ה ישארו ג' ימים או יותר קודם ימי הנדה או אחר ימי הנדה. והן וודאי ג' ימי זיבה היו, והרי כשראתה ג' ימי זיבה, אינה חוזרת שוב לימי נדה עד שתספור ז' נקיים [ככלל ג']. לכן כשראתה י"ג ימים רצופים או יותר, סגי לה בכל גוונא ז' נקיים, וכשתראה אח"כ תדע שהוא וודאי יום ראשון של נדתה. והיינו דתנן הכא. שאין פתח נדתה של הטועה מתחלת, בפחות מן ז' ולא יותר על י"ז:
אין בנגעים: להחליט או לטהר:
פחות משבוע אחד: [אמר המפרש. כאן הוא משנה חמורה שכל רבותינו ר"מ ורש"י ותוס' ורע"ב לא ביארו לנו כל הצורך האיך יפורש זאת הבבא אין בנגעים פחות משבוע א', והרי יש נגעים שמחליטין אותן מיד בתחלה [כנגעים פ"א מ"ג]. ותו דבש"ס אמרי' אהך בבא דקאי אנגעי אדם, והך לישנא נקטו נמי ר"מ ור"ב. ותמוה הרי גם בנגעי בגדים ובתים נמי משכח"ל טומאה וטהרה אחר שבוע א', ואין בנגעיהן בפחות משבוע א'. ולכן אפרש כפי הנראה לע"ד וכיד ה' הטובה עלי] אין בנגעים וכו', ר"ל כל מי שיש בו נגע ונזקק להסגר, א"א שיפטר מדין הנגע בתחלה דהיינו מההסגר, בפחות משבוע א', דבסוף שבוע ראשונה מהסגרו אפשר שיוחלט לגמרי, כשיראה בו אז א' מג' סימני טומאה, דהיינו שער לבן, פסיון, מחיה [וסימנך ועל שפם יעטה]. גם אפשר שיטהר אז לגמרי, בלי שום תיקין, כגון בכהה מראית הנגע אז, טהור, כדמשמע קרא, דכתיב בסוף הסגר ראשון, והנה הנגע עמד בעיניו, ופי' רש"י במראיתו ושיעורו [ועי' במזרחי שם], אז והסגירו ז' ימים שנית. משמע אם כהה מראיתו אז, אף שנשאר שיעור נגע, טהור [ואף לרמב"ם [פ"א מנגעים הי"א] דבכהה בסוף שבוע ראשון של הסגר אדם לא נטהר לגמרי, ולפעד"נ ראיה לדבריו, דהרי במשנה [פ"א מ"ה וו' מנגעים] לא הזכיר מכהה, ודו"ק. עכ"פ מודה הרמב"ם דבכהה אז למטה מד' מראות, טהור, וכמ"ש הרמב"ם בעצמו [שם], אף שגם זה לא נזכר במשנה שם. וכ"כ בנתמעט הנגע מכגריס בסוף שבוע א'. ג"כ לכ"ע טהור [כנגעים פ"א מ"ה]. אבל בפחות משבוע א' א"א שנפטר מהסגרו, דבין בכהה באמצע שבוע ראשונה של הסגרו, או שנראה בהנגע באמצע שבוע ראשונה אחד מג' סימני טומאה הנ"ל, אפ"ה לא נטהר ולא נחלט, עד שיעבור השבוע, ואז ישפוט הכהן ולפי מה שיראה אז. מיהו כל זה בנגעי אדם, אבל בשאר נגעים לא איירי תנא, דבהם אפי' בסוף שבוע ראשונה, אף שאפשר שיוחלט אז, כגון ע"י פסיון וכדומה, עכ"פ א"א שיפטור לגמרי בלי שום תיקון בסוף שבוע א', דבנגעי בגדים בכהה בסוף שבוע ראשונה, אפילו למטה מב' המראות ירקרק ואדמדם, ונתהווה מהן מראה שלישי, צריך עכ"פ כבוס [כתוספתא שהביא הר"ש נגעים פי"א מ"ה]. וכ"כ בבתים, אפילו הלכה לה הנגע לגמרי בסוף שבוע ראשון, צריך עכ"פ לקלוף מקום הנגע [כנגעים פי"ג מ"א]:
ולא יתר על שלשה שבועות: היינו בנגעי בתים, דאין לך בכל מיני נגעים שיהיה צריך ג' הסגרות לג' שבועות רק נגעי בתים. אבל גם בנגעי בתים א"א שיסגרו יותר מג' שבועות [כנגעים פי"ג מ"א]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת
- בבבלי: דף ז ב