רמב"ם על ערכין ב
ראו גם נוסח המשנה ערכין ב רמבם
ערכין פרק ב
[עריכה]כבר ידעת מדברי תורה שגדול שבערכים חמישים סלעים, ופחות שבהן שלושה סלעים. זהו למי שידו משגת לתת אותו ערך שנתחייב, אבל אם היה עני זה שהעריך פוסקין לו כאשר תשיג ידו, שנאמר "ואם מך הוא מערכך"(ויקרא כז, ח) וגו'. אבל אין פוסקין על שום אדם בערך פחות משקל, ואפילו היה בתכלית העניות, שנאמר "וכל ערכך יהיה בשקל הקודש"(ויקרא כז, כה).
ולפיכך מי שפסקו לו סלע ונתן סלע, ואפילו היה הערך שחייב גדול שבערכין והוא חמשים והשיגה ידו אחר כך, שוב אינו חייב לשלם כל עיקר. אבל אם נתן פחות מסלע הרי הוא כאילו לא נתן כלום והערך נשאר עליו, ולפיכך אם השיגה ידו נותן הערך שהיה עליו משלם, ולפי שפחות מסלע בערכים אינו פוטר מיד ערך.
אחר כך רצה התנא להעמיד לנו סתם על דעת חכמים, שהם אומרים נותן את כולם, ואפילו הוא עני ואין לו זולתם הואיל והוא חייב בהן גובין אותו ממנו, לפיכך אמר שאין בערכין פחות מסלע ולא יתר על חמשים, כדי שלא תחשוב שמי שאין ידו משגת לכל הערך העיקר שעליו אלא שהוא משיג מקצת וגובין ממנו סלע בלבד, הודיעך שגובים ממנו כל מה שידו משגת, כגון שיש עליו דרך משל ערך חמשים והיו כל נכסיו ארבעים ותשעה שגובין ממנו ארבעים ותשעה.
אחר כך התחיל בעניינים הדומין לעניין זה, ואמר אין פתח בטועה וכו'. והלכה זו צריך להקדים בה עיקרים שכבר זכרנו קצתם במסכת ביצה ופסחים, ועוד יתבארו כל עיקריה במסכת נדה. ועתה שמע מה שצריך מהם במקום הזה והוא:
- שהאשה כשתראה דם הרי היא טמאה שבעה ימים, ואין הפרש בין שראתה הדם יום אחד או שבעה ימים, תקרא נדה.
- ואם ראתה הדם בלא עת נדתה, רוצה לומר אחר שבעה ימים, היא נקראת זבה.
- ואם ראתה יום אחד או שנים, תקרא זבה קטנה או שומרת יום כנגד יום, ואינה חייבת בקרבן זיבות.
- ואם ראתה שלושה ימים זה אחר זה תוך הזמן שבין נדות לנדות, תקרא זבה גדולה, וחייבת בקרבן זיבות.
- והזמן שיש בין נדות לנדות למיעוט הוא אחד עשר יום, והוא קבלה, והוא מה שאמרו "אחד עשר יום שבין נדות לנדות הלכה למשה מסיני".
- לפיכך כל דם שהאשה רואה כל השבעה ימים שקבעה לה ווסת, והוא עת נדתה, הוא דם נדה.
- וכל מה שהיא רואה תוך האחד עשר יום שאחרי השבעה, הוא דם זבה.
- ומה שהיא רואה ביום שנים עשר ומה שאחריו, הוא דם נדה, לפי שהוא זמן נדה רוצה לומר ווסת שניה.
- הנה התבאר שמתחילת יום ראשון מן הנדות עד הנדות השני, שמונה עשר יום, לא פחות מיכן. והרי זה עיקר אחד וזכור אותו.
- והעיקר האחר, שכל אשה נולד בה ספק אם היא זבה גדולה אם לא, שהיא מביאה קרבן זיבות, ואינו נאכל.
- ועיקר אחר, שהאשה שאנו מסופקין בעת נדתה, כל זמן שעמדה אחר שפסק הדם שבעה ימים טהורה, הרי היא מותרת לבעלה ולהתעסק בתרומה, שאפילו היתה זבה הנה עמדה שבעה ימים נקיים.
ופתח - נקרא הזמן שהאשה עומדת אחר שפסק הדם ואז תבא ווסת שניה, רוצה לומר זמן נדה הידוע.
אמר שהאשה הטועה, רוצה לומר שטעתה בעת נדתה ולא ידעה באיזה זמן היא, וראתה דם, והיא אינה יודעת אם העת הזה שראתה בו הדם עת נדתה הוא כדי שיהא דם נדה, או בלא עת נדתה ראתה הדם והוא דם זיבות, הרי זו משנה זמן הפתח כפי שינויי מספר הימים שראתה בהן דם. וזהו חלוקו כפי מה שחלקוהו בברייתא:
- כשהיא אומרת יום אחד ראיתי דם בלבד, אנו אומרים שמא הוא תחילת דם נדה, ונשאר עליה מן התקופה שיש בין נדה לנדה שבעה עשר יום, ששה ימים משארית הנדה והאחד עשר יום שבין נדה לנדה כמו שבארנו, הרי האשה הזאת פתחה שבעה עשר יום, ואם ראתה דם לאחר השבעה עשר יום הרי הוא דם נדה, לפי שהוא בעת נדתה.
- ואם אמרה שני ימים ראיתי דם, פתחה גם כן שבעה עשר, לפי שאנו אומרים אפשר שאלו שני הימים יום אחד מהן קודם עת נדתה ויום אחד מתחילת עת נדתה, ונשארו מן התקופה עד כאן שבעה עשר ימים.
- וכן אם אמרה שלושה ימים ראיתי, נאמר אפשר ששני ימים מהן קודם עת נדתה ויום אחד מתחלת שבעה ימי נדה, נשארו מן התקופה שבעה עשר יום, הרי היא גם כן פתחה שבעה עשר, אלא שהיא ספק זבה לפי שראתה שלשה ימים על הסדר ואינה יודעת עת נדתה, ואפשר שאלו השלשה ימים בלא עת נדתה הם.
- ואם אמרה ארבע ימים ראיתי, נאמר בה גם כן שהיא ספק זבה וקרבנה אינה נאכל, לפי שאפשר שיהיו אלו הארבע ימים שנים קודם עת נדתה ושנים מימי נדתה ולא תהא זבה, וכשאנו משערין הספק הזה יהא פתחה ששה עשר יום, לפי שאם נאמר ששני ימים מאלו הארבעה מתחילת עת נדתה, ישארו מן השמונה עשר ימים שהיא תקופה קטנה ששה עשר יום.
- ואם אמרה חמישה ימים ראיתי, על הדרך הזה בעצמו נאמר שלושה מאלו החמישה מתחילת עת נדתה, וישארו מן התקופה חמשה עשר, וכן אמר בברייתא "חמישה ימים ראיתי, פתחה חמשה עשר", והיא גם כן ספק זבה.
- ולא יסור הדבר מהיות כן, כל זמן שמוסיף זמן ראיית הדם יום, יחסר מזמן הפתח יום, והיא בכל זה ספק זבה, עד שתאמר אחד עשר יום ראיתי, פתחה תשעה והיא גם כן ספק זבה, לפי שנאמר שני ימים מאלו האחד עשר יום קודם עת נדתה, ושבעה של נדה, ושני ימים שארית האחד עשר שראתה [בהם הדם אח זמן נדה, והרי נשאר מן התקופה תשעה ימים, וכך אמרו] "פתחה תשעה".
- ואם אמרה שנים עשר ימים ראיתי דם, פתחה שמונה והיא זבה ודאית, לפי שאם תאמר ששני ימים מזמן ראיית הדם קודם עת נדתה ושבעה של נדה ושלושה אחר זמן הנדה הרי היא זבה, לפי שכבר ראתה שלושה ימים רצופין אחר זמן הנדות. ואם תאמר שאלו השנים עשר יום שראתה בכולן הדם, אפשר שיהא מכללם שלושה ימים קודם עת נדתה ושבעה של נדה ושנים אחר הנדה, הרי היא גם כן זבה לפי שכבר קדמה זיבות לנדות.
- וכן אם ראתה הדם שלושה עשר יום, פתחה שבעה לפי ההיקש הזה בעצמו, על מנת שיהיו מן השלושה עשר יום שני ימים קודם הנדה והאחד עשר הנשארים מכל התקופה שבעה ימים, וזהו גם כן זבה ודאית כמו שבארנו במה שלפנינו.
ולפי עניין זה נכתב בברייתא כפי מה שתיקן התלמוד, כל הזבות הטועות מביאות קרבן ואינו נאכל, חוץ מפתח השביעי ומפתח שמיני שמביאין קרבן ונאכל, לפי ששתיהן זבות ודאות כמו שפירשנו ולפיכך תאכל חטאתן.
וזה שאמרנו פתחה שבעה עשר או פחות משבעה עשר, אין הכוונה שתהא כל הזמן הזה אסורה על בעלה, אלא העניין שזכרנו שאחר אותו הזמן תקבע לה ווסת לנדתה והוא הפחות שאפשר כמו שבארנו, והוא מה שאמר בתלמוד "למה לי כולי האי תמני, שבעה ותשתרי", והיתה התשובה "לבעלה ולטהרות לא קאמרינן, כי קאמרינן לתקוני נדה ופתחה", רוצה לומר לסיים לה זמן הנדות ויעלה בידם התקופה שיש בין נדות לנדות.
ואין הפרש בין מי שראתה דם שלשה עשר ימים והיא טועה כמו שאמרנו תחילה, ובין מי שראתה דם זמן אחר שאין לה פחות מפתח שבעה לפי שהיא זבה ודאית כמו שבארנו, וצריכה לספור שבעה ימים נקיים, ולפיכך נמצא שאי אפשר לה למיעוט לשום התחלת זמן הנדות אלא אחר שבעת ימי הספירה. ומן הכתוב יתבאר לך שנגעי האדם לפחות שיהא בהן הסגר שבעה ימים, ונגעי בתים לכל היותר שיהא בהן ההסגר שלושה שבועות, כמו שמפורש בשלישי מנגעים:
ידוע שחדשינו חדשי הלבנה, וכן ידוע ששנת הלבנה שלוש מאות וחמישים וארבע יום ותשע שעות פחות חומש שעה שלא בצמצום.
וכשאנו עושים חדשי השנה משלושים יום והוא הנקרא מעובר ונקרא גם כן מלא, וחדש עשרים ותשע יום והוא הנקרא חסר, עד שתהא השנה ששה חדשים חסרים וששה חדשים מעוברין, יהיה מספר ימי אותו שנה שלוש מאות וחמישים וארבע יום.
וישאר בידינו משנת הלבנה אותן השעות, ומפני קבוץ אלו המותרות אנו צריכין להוסיף בקצת השנים יום או יומים, עד שיהיו באותה שנה שמונה חדשים מעוברין. ולפעמים יהיו המותרות שיעלו בידינו פחות מהימים שהוספנו, ותהיה סיבה לחסר השנה הבאה משלוש מאות וחמישים וארבע, עד שיהיו בה חסרים יותר מששה. וזו היא אחד מהסיבות הראשונות להיות חסרים ושלמין וכסדרן.
ואין כוונתינו בכאן לדבר על כל אותן הסיבות ולא על טעם מניינם, לפי שהעניין הזה שמא יצטרך חיבור בפני עצמו. וכבר חבר זולתנו בספרד בזה העניין וזולתו מהמין הזה חיבור נאה מאד, שאין בינו ובין החיבורים שחיברו במזרח בענייני העיבור דומיא בשום צד, וכבר נתבאר בטעיות אותן החבורין מה שהוא מספיק, אבל זכרנו בכאן בזה דבר מועט כפי כוונת החיבור.
ומה שאמר לא נראה - בארו בתלמוד שעניינו שלא נראה להן כפי העיקרים שבידיהן, שראוי להיות מעוברים מהן יותר משמונה חדשים.
ושתי הלחם ולחם הפנים כבר בארנו זה באחד עשר ממנחות.
וקטן נמול - נתבאר גם כן בתשעה עשר משבת:
נבל - כלי כדמות צואר, ויש לו יתרים ומנגנין בו.
וחליל - הוא כלי מפורסם אצל הכל, נקרא בערב "מזמארי".
ואבוב - הוא קנה של חליל, רוצה לומר הקנה הדק שבראשו. ואבוב של קנה, הוא הקנה הקטן שבראש החליל. ואבוב יחידי, רוצה לומר שיש לו נקב אחד.
ומחליק - הוא הזמר שמזמר המזמר מעין העניין האמור, קודם שיתחיל המשורר לשורר שכנגדו ניגון הנבל, נקרא בערבי "אלתושיה".
כן פרשוהו לנו תמיד. אבל מה שיעלה בידינו מן התלמוד, שאבוב וחלול דבר אחד.
וזה החליל הנזכר בכאן הוא חליל של קרבן שדוחה את השבת, אבל חליל של בית השואבה אינו דוחה לא שבת ולא יום טוב, כמו שבארנו בסוף מסכת סוכה:
רבי מאיר מתיר להיות עבדים, לפי שהוא אומר אין מעלין מן הדוכן לא ליוחסין ולא למעשרות.
ורבי יוסי אומר, לא יהיו עבדים, לפי שמעלין מן הדוכן ליוחסין.
ורבי חנינא אומר, מעלין מדוכן למעשרות ולפיכך לא יהיו אלא לווים.
והכל מודים שהשיר אין אומרים אותן אלא לווים, ואין מחלוקת אלא במנגנים על השיר, לפי שעיקר שירה בפה ואמר רחמנא בלוי "ושרת בשם ה' אלהיו"(דברים יח, ז), איזהו שרות שהוא בשם ה', הוי אומר זו שירה.
והלכה כרבי יוסי:
המשנה הזאת היא לבן בג בג, ודעתו שהתמיד צריך שיהיה מוכן קודם שחיטתו ארבעה ימים. ולמדנו זה מפסח מצרים שהיתה משיכתו מבעשור ושחיטתו בארבעה עשר, לפי שנאמר בפסח "במועדו"(במדבר ט, ב), ונאמר בתמיד "תשמרו להקריב לי במועדו"(במדבר כח, ב).
ופירוש מבוקרים - רוצה לומר שביקרו אותן ופשפשו במומין, להכין אותן לשחיטה.
ומה שאמר כדי לשבת ולימים טובים - אין דעתו לומר ששה טלאים צריך לשבת ולשני ימים טובים, לפי שיותר מכאן צריך באלו השלושה ימים, אבל רוצה לומר שהשש טלאים שהיו מוכנין קודם עת הצורך, כל ימי השבת אחר שפוחתין מהן שבת ושני ימים טובים שהן שלושה ימים הרי הנשאר מימי השבוע ארבעה ימים, והוא עניין מה שאמרנו "סימנא בעלמא נקט":
אלו השנים עשר לווים כנגד תשעה כנורות ושני נבלים וצלצל ואי אפשר להיות פחות מהן.
ודע שהחצוצרות מוסיפין על מניינם עד מאה ועשרים ולא יותר, וזולתן מן החצוצרות שאמרו עד לעולם אין להם קצבה.
ונבל וכנור - מכלי היתרים, ומשתנים בשינוי המיתרים אם מעט ואם הרבה.
וכבר אמרנו שעיקר השירה בפה.
ותבל - בנעימה, רוצה לומר להנעים הקול ולמשוך אותו.
אחר כך אמר רבי אליעזר בן יעקב, שהאומרים השיר על הכלים ואין אומרים בפה אינן עולין ממניין שנים עשר לווים, ואין עומדים עם לווים על הדוכן, אלא בארץ היו עומדין, וראשיהם מבין רגלי הלווים, וצוערי הלווים היו נקראין, נגזר מן צער, רצוני לומר שהיו מצערין להן ומצטערים אותן, לפי שניגון כליהם היה מסתיר יופי נעימות שיר הלווים שהיו אומרים שירה בפה.
ומה שאמר אין קטן - רצונו לומר שבתחילת היכנסו לעבודה, לא יתחיל אלא בשעת שהלווים אומרים שירה:
משנה ערכין, פרק ב':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב