משנה ערכין ב ג
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת ערכין · פרק ב · משנה ג | >>
אין פוחתין מעשרים ואחת תקיעות במקדש, ולא מוסיפין על ארבעים ושמונה.
אין פוחתין משני נבלין, ולא מוסיפין על ששה.
אין פוחתין משני חלילין, ולא מוסיפין על שנים עשר.
ובשנים עשר יום בשנה החליל מכה ח לפני המזבח:
- בשחיטת פסח ראשון,
- ובשחיטת פסח שני,
- וביום טוב ראשון של פסח,
- וביום טוב של עצרת,
- ובשמונה ימי החג.
ולא היה מכה באבוב של נחשת אלא באבוב של קנה, מפני שקולו ערב.
ולא היה מחליק אלא באבוב יחידי, מפני שהוא מחליק יפה.
אֵין פּוֹחֲתִין מֵעֶשְׂרִים וְאַחַת תְּקִיעוֹת בַּמִּקְדָּשׁ,
- וְלֹא מוֹסִיפִין עַל אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה.
- אֵין פּוֹחֲתִין מִשְּׁנֵי נְבָלִין,
- וְלֹא מוֹסִיפִין עַל שִׁשָּׁה.
- אֵין פּוֹחֲתִין מִשְּׁני חֲלִילִין,
- וְלֹא מוֹסִיפִין עַל שְׁנֵים עָשָׂר;
- וּבִשְׁנֵים עָשָׂר יוֹם בַּשָּׁנָה הֶחָלִיל מַכֶּה לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ:
- בִּשְׁחִיטַת פֶּסַח רִאשׁוֹן,
- וּבִשְׁחִיטַת פֶּסַח שֵׁנִי,
- וּבְיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח,
- וּבְיוֹם טוֹב שֶׁל עֲצֶרֶת,
- וּבִשְׁמוֹנָה יְמֵי הֶחָג.
- וְלֹא הָיָה מַכֶּה בְּאַבּוּב שֶׁל נְחֹשֶׁת,
- אֶלָּא בְּאַבּוּב שֶׁל קָנֶה,
- מִפְּנֵי שֶׁקּוֹלוֹ עָרֵב;
- וְלֹא הָיָה מַחֲלִיק אֶלָּא בְּאַבּוּב יְחִידִי,
- מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַחֲלִיק יָפֶה:
- אֶלָּא בְּאַבּוּב שֶׁל קָנֶה,
אין פוחתין מעשרים ואחת תקיעה במקדש,
- ולא מוסיפין על ארבעים ושמונה.
- אין פוחתין משני נבלים,
- ולא מוסיפין על שישה.
- ואין פוחתין משני חלילים,
- ולא מוסיפין על שנים עשר.
- ובשנים עשר יום בשנה,
- החליל מכה לפני המזבח -
- בשחיטת פסח ראשון,
- ובשחיטת פסח שני,
- ביום טוב הראשון של פסח,
- וביום טוב הראשון של עצרת,
- ובשמונת ימי החג.
- ולא היה מכה באבוב של נחושת,
- אלא באבוב של קנה - מפני שקולו ערב.
- ולא היה מחלק - אלא באבוב יחידי,
- מפני שהוא מחלק יפה.
- החליל מכה לפני המזבח -
נבל - כלי כדמות צואר, ויש לו יתרים ומנגנין בו.
וחליל - הוא כלי מפורסם אצל הכל, נקרא בערב "מזמארי".
ואבוב - הוא קנה של חליל, רוצה לומר הקנה הדק שבראשו. ואבוב של קנה, הוא הקנה הקטן שבראש החליל. ואבוב יחידי, רוצה לומר שיש לו נקב אחד.
ומחליק - הוא הזמר שמזמר המזמר מעין העניין האמור, קודם שיתחיל המשורר לשורר שכנגדו ניגון הנבל, נקרא בערבי "אלתושיה".
כן פרשוהו לנו תמיד. אבל מה שיעלה בידינו מן התלמוד, שאבוב וחלול דבר אחד.
וזה החליל הנזכר בכאן הוא חליל של קרבן שדוחה את השבת, אבל חליל של בית השואבה אינו דוחה לא שבת ולא יום טוב, כמו שבארנו בסוף מסכת סוכה:
אין פוחתין מעשרים ואחת תקיעות במקדש - במסכת סוכה פרק החליל [דף נ"ג] הן מפורשים. והא דתנן ולא מוסיפין על ארבעים ושמונה, לאו דוקא, דזמנין דמוסיפין עד שבעה וחמשים תקיעות כשחל ערב פסח להיות בשבת, ומשום דלא שכיח כולי האי לא חשיב ליה:
אין פוחתים משני נבלים - לשני לוים:
ולא מוסיפים על ששה - לא אתפרש טעמא:
חלילין - מין כלי זמר שקולו נשמע למרחוק. צלמילי"ש בלע"ז, ובערבי מזמאר"י:
ולא מוסיפין על שנים עשר - כנגד שנים עשר יום בשנה שהחליל מכה בהן לפני המזבח. ולשון מכה נופל בחליל, לפי שהוא עשוי נקבים ומכה באצבעו על הנקבים להנעים הקול:
בשחיטת הפסח - בארבעה עשר בניסן שהיו קורין ההלל בעזרה בשעת שחיטה, כדאמר בפרק תמיד נשחט [דף ס"ד]:
אבוב - הקנה הדק שבראש החליל. ובגמרא מוכח דחליל גופיה קרוי אבוב ט:
שקולו ערב כשהוא של קנה, יותר משל נחושת - ודוקא חליל שמכה לפני המזבח על הקרבן הוא שדוחה את השבת י וכל שכן יום טוב. אבל חליל של בית השואבה לא היה דוחה לא את השבת ולא את יו"ט, כדמוכח בסוכה פרק החליל:
לא היה מחליק אלא באבוב יחידי - כשהיה מגיע לסיים הנעימה היה אחד מן החלילים מאריך לאחר שסיימו האחרים, שזהו, חילוק יפה יותר משאילו, יסיימו שניהם כאחד. וחילוק, היינו סיום השמעת קול הנעימה יא. ובשעת ההקרבה היה שיר זה, והיו הלוים משוררים בפה את ההלל באותן שנים עשר ימים, והחלילים היו מחללים. אבל בשאר ימים היו מהללים י בצלצל וכנורות יב. והשיר היה השיר שהיו הלוים אומרים בבית המקדש בראשון היו אומרים לה' הארץ ומלואה וכל המזמור, בשני גדול ה' ומהלל מאד וגו', וכן כולם:
ולא מוסיפין על ששה. עמ"ש בשם התוספות והרמב"ם במשנה ה':
ובשנים עשר יום בשנה החליל מכה כו'. שבאלו הימים גומרין את ההלל לפי שחלוקין בקרבנותיהן משא"כ ימי הפסח. ובשבת לא משום דלא אקרי מועד. ור"ח דאקרי מועד כמ"ש במשנה ד' פ"ק דשבועות. לא אקדיש בעשיית מלאכה דכתיב (ישעיה ל') השיר יהיה לכם כליל התקדש חג. לילה המקודש לחג טעון שירה ושאין מקודש לחג אין טעון שירה. ר"ה וי"כ דאקרו מועד ואקדוש בעשיית מלאכה. אפשר מלך יושב על כסא הדין וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו וישראל אומרים שירה. וחנוכה שאני דאע"ג דלא הכי ולא הכי. אומרין משום ניסא [אבל אין בו חליל לפי שאין בו קרבן מיוחד ליומו. נ"ל] ופורים איכא דאמרי מכיון שנכנסו לארץ אין אומרין שירה על נס שבח"ל וא"ד כיון שגלו חזרו להתירן וקרייתה [קריית המגילה] זו היא הלילא. וקביעות ההלל כתבתי במשנה ז' פ"ה דפסחים. ומ"ש הר"ב דחליל שמכה לפני מזבח על הקרבן דוחה שבת דהא א"א לח' ימי החג בלא שבת. ובגמ' מפקינן מכמה מקראות דקרבן טעון שירה. וחדא מינייהו ושרת. שכתב הר"ב במשנה דלקמן. ואפי' למ"ד אין שירה אלא בפה. והכי משמע הלכתא במתני' דלקמן וכן כתבתי להרמב"ם במשנה י"ג פרק בתרא דערובין. אפ"ה דוחה משום דלית בהו אלא משום שבות דאין מטפחין ואין מרקדין דתנן במשנה ב' פ"ה דביצה ואין שבות במקדש כמ"ש שם בערובין. והתוס' דף י"א כתבו דמתנו' דהכא ודלקמן כתנאי. דדהכא כר"י בר יהודה דס"ל עיקר שירה בכלי. ושוב מצאתי בתוס' פ' החליל דף נ"א שכתבו תימה דמסקי. דעיקר שירה בפה ותנן החליל מכה בח' ימי החג וא"א בלא שבת. וי"ל דטעמא משום דאין שבות במקדש. ובירושלמי פריך ומשני ההיא ר' יוסי בר יהודה היא דס"ל עיקר שירה בכלי. ע"כ. ולירושלמי יש לומר דשבות זה אסרו אף במקדש כדאשכחן בשאר שבות. כמ"ש בפרק בתרא דערובין משנה י"ב. ומ"ש [הר"ב] דחליל של בית השואבה לא היה דוחה כו'. טעמא פרישית בריש פרק החליל. ומ"ש דבשאר ימים היו מהללים בצלצל וכנורות. לשון רש"י היו נבלים וצלצל וכנורות. ומ"ש והשיר היה. השיר שהלוים היו אומרים כו'. דתנן בסוף מסכת תמיד:
אבוב. כתב הר"ב בגמ' מוכח דתליל גופיה קרו אבוב. ואמאי קרו ליה חליל דחלי קליה פירש"י מתוק קולו לשמוע:
מחליק. לשון הר"ב חלוק היינו סיום השמעת קול הנעימה. ולשון רש"י חלוק היינו סיום. שמחלק בין נעימה לנעימה.
(ח) (על המשנה) ובי"ב כו'. שבאלו הימים גומרין את ההלל, לפי שחלוקין בקרבנותיהן. משא"כ ימי הפסח. ובשבת לא, משום דלא אקרי מועד. ור"ח דאקרי מועד, לא אקדיש בעשיית מלאכה, דכתיב השיר יהיה לכם כליל התקדש חג, לילה המקודש לחג טעון שירה. ר"ה ויום הכיפורים דאקרי מועד ואיקדוש בעשיית מלאכה, אפשר מלך יושב על כסא הדין וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו וישראל אומרים שירה. וחנוכה שאני, דאע"ג דלא הכי ולא הכי, אומרין משום ניסא. [אבל אין בו חליל שאין לו קרבן מיוחד. נ"ל]. ופורים, איכא דאמרי מכיון שנכנסו לארץ אין אומרים שירה על נס שבחו"ל. ואיכא דאמרי, מכיון שגלו חזרו להתירן וקרייתה זו היא הלילא:
(ט) (על הברטנורא) ואמאי קרי ליה חליל, דחלי קליה. פירש"י, מתוק קולו לשמוע:
(י) (על הברטנורא) דהא אי אפשר לשמונת ימי החג בלא שבת. ובגמרא ילפינן מקראי דקרבן טעון שירה. ואפילו למ"ד עיקר שירה בפה דוחה משום דאין שבות במקדש. תוספ'. ועתוי"ט:
(יא) (על הברטנורא) ולשון רש"י חי. לוק היינו סיום, שמחלק בין נעימה לנעימה:
(יב) (על הברטנורא) ורש"י כתב נבלים ג"כ:
ולא מוסיפין: על מ' ושמנה מתני' דלא כר' יהודה כדכתבי' בסוכה פ' החליל:
אין פותחין משני נבלים וכו': עד סוף הפרק ביד פ"ג דהלכות כלי המקדש סימן ג' ד' ה' ו' ז. נבֵלין. מצאתי הבית מנוקוד בצירי. ובירושלמי בפ' החליל מפ' ולמה נקרא שמו נבל שהוא מלבין (הגהה נראה שצ"ל שהוא מנבל והכל אחד) כמה מיני זמר ע"י עור שאינו עבוד וע"י נימין יתירות שהיו בו יותר מן הכנור:
ולא מוסיפין על ששה: רש"י והרגמ"ה ותוס' ז"ל כתבו דלא אתפרש טעמא ועוד כתב הרגמ"ה ז"ל שני חלילין לא אתפרש מ"ט שנים:
באבוב יחידי: פירש הרמב"ם ז"ל ר"ל שיש לו נקב אחד:
מפני שהוא: מחלק יפה חלוק היינו סיום שמחלק בין נעימה לנעימה רש"י ז"ל ולשון הרגמ"ה ז"ל מחלק ישה מפסיק יפה ע"כ:
יכין
אין פוחתין מעשרים ואחת תקיעה במקדש: היינו בכל יום. ג' לפתיחת שערים, דהיינו תר"ת. ט' לתמיד השחר, דהיינו תר"ת לכל פרק שבשיר שמשוררין בשעה שמנסכין היין של תמיד השחר ע"ג המזבח, שמחלקין השיר לג' פרקים. וכמו כן ט' לנסכי שיר תמיד של בין הערביים:
ולא מוסיפין על ארבעים ושמונה: דהיינו בע"ש שחל תוך ימי חג הסוכות, תקעו כ"א תקיעות שבכל יום. וי"ב לנסוך המים, דהיינו ג' לשער העליון כשיוצאין לשאוב. וג' אז לשער התחתון. וג' כששאבו וחזרו ובאו לשער המים שבעזרה. וג' כשזקפו אח"כ הערבה בצדי המזבח, דהו"ל יחד י"ב. וט' לשיר נסוך של מוסף. וג' סמוך לערב לבטל העם ממלאכה. וג' להבדיל בין קודש לחול כשנכנס שבת [כמפורש סוכה פ"ה מ"ה]. ואף דזמנין מוסיפין עד נ"ז תקיעות, דהיינו כשחל ערב פסח בשבת, דהיינו כ"א שבכל יום. וט' לשיר נסוך מוסף שבת. וכ"ז לשחיטת פסח שנשחט בג' כתות, וכל כת קראו בשעת שחיטה הלל ג"פ, ובכל פעם קודם שיתחילו את ההלל תוקעין תר"ת, דהו"ל יחד נ"ז. י"ל דמדלא שכיח שיהיה חל ע"פ בשבת, משו"ה לא חשיב ליה. משא"כ ע"ש בסוכות חל בכל שנה:
אין פוחתין משני נבלין: פיאלינע. דבשעה שהלוים אומרים שירה בכל יום בשעת ניסוך, אחרים שעומדים אצל המשוררים, מזמרים בכמה מיני זמר. ולא היו פוחתין בנבלין באותו זמר פחות מב':
ולא מוסיפין על ששה: כך שיערו חז"ל, דבפחות או ביותר מאלה יושחת נועם הזמר:
אין פוחתין משני חלילין: פלעטהע:
ובשנים עשר יום בשנה החליל מכה לפני המזבח: המזמר בחליל צריך להכות באצבעות על נקבי החליל, כפי שצריך לדקדק או להעבות הקול. ולפיכך נופל בו לשון הכאה, וקאמר הכא דרק בי"ב ימים בשנה היו מזמרים בחליל בין שאר המזמרים. וזה היה לסימן שאז גומרים לומר כל מזמורי ההלל שלמין. או דעשו כן לכבוד היום. [ואפשר לפע"ד דר"ל דבכל יום היה החליל מכה בשעת השיר בין שאר המזמרים על הדוכן. אבל בי"ב ימים אלו תופסי החלילים עומדים ומזמרים לפני המזבח. אמנם מתוס' שנביא דבריהם לקמן סי' מ"ז לא משמע הכי]:
בשחיטת פסח ראשון: בשעה שקוראין ההלל בשעת שחיטת הפסח [כלעיל סי' כ"ד]:
ובשחיטת פסח שני: ג"כ קראו הלל:
ובשמנה ימי החג: של סוכות שגומרין בהן בכל יום את ההלל, מדחלוקין בקרבנותיהן. משא"כ פסח. מיהו אנן שגומרין ההלל גם בחנוכה, היינו כדי לפרסם הנס שנעשה אז. והא דלא חשיב נמי חליל של שואבה, דהיינו כששואבין מים לחג, שאז ג"כ החליל מכה לפניהן [כסוכה פ"ה]. ה"ט משום דחליל וכלי זמר של שואבה היו רק משום שמחה יתירה ואינו דוחה השבת. משא"כ חליל וכלי זמר שבהנך י"ב יום דחשיב תנא, צורך קרבן היה. ומה"ט אף דקי"ל עיקר שירה בפה, עכ"פ כיון דצורך קרבן היה אין שבות במקדש ודחי שבת:
ולא היה מכה באבוב של נחשת: פלעטהע של נחושת:
ולא היה מחליק אלא באבוב יחידי: כשמסיימין כל חלק שבשיר, היה חליל א' מאריך בקולו ושאר כלי הזמר שותקין:
מפני שהוא מחליק יפה: שכך ערב לאוזן יותר [הנה בחרתי הסתופף בפי' רש"י שפי' מחליק לשון חולק וחותך, ומצינו דוגמתי במשנה [פ"ג דפאה מ"ג] המחליק בכלים לחים וכו', וכעי' ר"מ ור"ש שם. ומדברי הר"ב איו הכרע דאפשר שם שכוונתו לפרשו בלשון חלק, גלאטט בל"א, ור"ל קול הממשיך פשוט וכדברי בני הרב המאה"ג מהו' ברוך יצחק שליט"א. ולי לא היה נראה כך דאינו נופל עליו אח"כ מלת יפה]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת