משנה נידה ב ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת נידה · פרק ב · משנה ד | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

כל הנשים בחזקת טהרה ט לבעליהן.

הבאין מן הדרך, נשיהן להן בחזקת טהרה.

בית שמאי אומרים, צריכה שני עדים על כל תשמיש ותשמישי, או תשמש לאור הנר.

בית הלל אומרים, דיה בשני עדים כל הלילה.

נוסח הרמב"ם

כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן הבאין מן הדרך נשיהן להן בחזקת טהרה בית שמאי אומרין צריכה שני עידים על כל תשמיש ותשמיש או תשמש לאור הנר ובית הלל אומרין דייה שני עידים כל הלילה.

פירוש הרמב"ם

כל הנשים בחזקת טהרה כו': בחזקת טהרה לבעליהן ולכן לא יחוייב עליהם שישאלו את פיה אם היא טהורה אם לא אם עזבה טהורה אמנם אם עזבה נדה לא תותר לבעלה עד שישאלוה אם היא טהורה אם לא. ואמנם כוונת הבאים מן הדרך כי אולי יעלה במחשבתנו שאם יהיה בעלה עמה בעיר היא אותה אשר תהיה בחזקת טהרה לפי שהיא תבדוק עצמה להיותה מוכנת למשגל אמנם אם היה בעלה בדרך מרחוק לא תבדוק עצמה וגם לפעמים אילו בדקה עצמה נמצאת טמאה ולכן לא תהיה בחזקת טהרה הנה הודיענו שלא נאמין בה זאת ההאמנה:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן - ואין צריך לשאול לה אם היא טהורה. והני מילי, כשהניחה בחזקת טהורה:

הבאין מן הדרך נשיהן להן בחזקת טהרה - דסלקא דעתך אמינא הני מילי היכא דאיתיה במתא, דרמיא אנפשה ובדקה, אבל היכא דליתיה במתא, דלא רמיא אנפשה, לא, קמשמע לן:

שני עדים על כל תשמיש - אחד לפניו ואחד לאחריו, ולמחר תעיין בהם:

או תשמש לאור הנר - ותבדוק לאחר תשמיש יא עד שקנחה בו:

דיה בשני עדים כל הלילה - אחד לפני תשמיש ראשון, ואחד לאחר תשמיש אחרון יב. ואע"ג דמשמשה ולא ידעה אי ראתה דם ביני וביני, בין לבית שמאי בין לבית הלל לא אכפת לן, דלא הוצרכו אלא לחומר טהרות:

פירוש תוספות יום טוב

כל הנשים בחזקת טהרה. כשעדיין לא הגיע שעת וסתה. ואם אין לה וסת. שלא עברה ל' יום לראייתה. דוסתות דאורייתא. ואיכא מ"ד דוסתות דרבנן. ולדידיה אפי' הגיע אלא ששהתה שיעור שתטבול. נמי שריא. דכיון דוסתות דרבנן. ספק טבילה מוציאה מידי ספק ראתה. וכך מסקנת כל הפוסקים דוסתות דרבנן. אלא דהר"ב לא פי' כך בספ"ד:

בית שמאי אומרים צריכה שני עדים על כל תשמיש ותשמיש. טעמא מפרש בברייתא דחיישינן שמא תראה טפת דם כחרדל בביאה ראשונה. ויעמידוהו כותלי בית הרחם. ותחפנו ש"ז בביאה שניה. וכי בדקה לאחר תשמיש אחרון. לא מינכר למחר. אבל כשמקנחה על כל תשמיש ותשמיש. לא חיישינן שמא חפתה ש"ז בביאה ראשונה. דאינו דומה נימוק פעם אחד לנימוק שני פעמים. ואע"ג דהשתא נמי לא ידעינן עד למחר. מיהו בעינן מוכיחה קיים. דאל"ה מה הועילו חכמים בתקנתן. רש"י. וצריך לומר דלהעמדת כותלי בית הרחם לפי שעה בעלמא הוא דחיישינן. דלא תקשה אדריש מכילתין. ובלאו הכי מוכרח דכותלי בית הרחם מעמידין. מדאיצטריך קרא לרבוי בבשרה כדפי' הר"ב שם ומתני' היא ברפ"ה:

או תשמש לאור הנר. פי' הר"ב ותבדוק לאחר תשמיש. ואיכא למידק דלמאי נ"מ תשמש לאור הנר. כי בדקה לאור הנר תסגי ובגמרא מסיק דמשמש מטתו לאור הנר הרי זה מגונה ובמתני' אימא או תבדוק לאור הנר. ולשון הר"ב מועתק מפי' רש"י אבל לרש"י לא קשיא. דרגיל לפרש כדס"ד. ולא כמסקנא וכמ"ש לעיל [בר"פ]:

בית הלל אומרים דיה בשני עדים. פי' הר"ב א' לפני תשמיש ראשון ואחד לאחר תשמיש אחרון. וכן פירש"י. והקשו התוספות דלעיל [בר"פ] אמרינן דאינן צנועות. עד שבודקת בו לפני תשמיש זה בודקת בו לפני תשמיש אחר. משמע דבכל תשמיש בודקת. מיהו הא י"ל בודקת בתשמיש אחר שבלילה שנייה. ועוד קשה מה יודעת מתי [ישמש] באחרון שתבדוק אחריו. ואם היתה בודקת בשחר כשהיא עומדת. א"כ אינה בודקת סמוך לתשמיש לידע אם בועל בנדות לטמא בועלה ז'. וע"ק דקאמר ב"ש [בברייתא שכתבתי לעיל] שמא תחפנה ש"ז בביאה שניה. הל"ל בביאה אחרונה. כיון דלב"ה אינה בודקת עד לאחר תשמיש אחרון. ונראה לר"י כפי' רשב"ם. דלב"ש צריכה ב' עדים חדשים אחר תשמיש א' לו וא' לה. והא דקתני צריכה. היינו כלומר שהיא מכינה. כדתנן בנות ישראל משמשות בשני עדים אחד לו ואחד לה. אע"ג דלפני תשמיש א"צ חדש אלא צנועות. היינו לפי שאין העד מלוכלך כל כך. אבל לאחר תשמיש שמלוכלך בש"ז צריכה בכל פעם חדש. ובה"א דיה בשני עדים כל הלילה. מודים שצריכה בדיקה אחר כל תשמיש. אך דלא מצרכי חדש. משום דאחר תשמיש איכא רוב לכלוך מש"ז. ואין ריוח בעד חדש. ואפשר דאפי' צנועות לא בעו חדש לאחר תשמיש. ע"כ:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(ט) (על המשנה) בחזקת כו'. כשלא הגיע שעת וסתה. ואם אין לה וסת שלא עברו שלשים יום לראייתה. דוסתות דאורייתא. ולמאן דאמר וסתות דרבנן, אפילו הגיע אלא ששהתה שיעור שתטבול, נמי שריא, דכיון דוסתות דרבנן, ספק טבילה מוציאה מידי ספק ראיה. וכן היא מסקנת הפוסקים. אלא דהר"ב לא פירש כן בסוף פרק ד':

(י) (על המשנה) על כל כו'. טעמא מפרש בגמרא, דחיישינן שמא תראה טפת דם ויעמידוהו כותלי בית הרחם (לפי שעה) ותחפנו ש"ז בביאה [שניה] וכי בדקה לאחר תשמיש אחרון לא מינכר. ואע"ג דהשתא נמי לא ידעינן עד למחר, מיהו בעינן מוכיחה קיים, דאי לאו הכי, מה הועילו חכמים בתקנתן. רש"י:

(יא) (על הברטנורא) וקשה, דכי בדקה לאור הנר סגי. ובגמרא מסיק, דהמשמש לאור הנר הרי זה מגונה. אלא אימא, או תבדוק:

(יב) (על הברטנורא) והתוס' הקשו על פירוש זה. ומסקי, דלבית הלל נמי בדקי אחר כל תשמיש, אלא דלא מצרכי חדש ואפילו לצנועות משום דאז לא נפקא מינה בחדש, דאיכא רוב לכלוך משכבת זרע. ועתוי"ט:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

כל הנשים בחזקת טהרה וכו':    תוס' פ"ק דמכילתין דף י"ב כתבו דמתני' מיירי אע"ג דאינה עסוקה בטהרות דבין לבני העיר בין לבאין מן הדרך נשיהן בחזקת טהרה אע"פ שאינם עסוקים בטהרות. וכתבו עוד תוס' ז"ל בפסחים פ' אלו דברים (פסחים דף ע"ב) דהא דתנן כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן היינו כשיודע שלא הגיע זמן וסתה דלא חיישי' שמא שנתה וסתה ע"כ וכ"כ הרמב"ם ז"ל בה' א"ב כל הנשים שיש להם וסת בחזקת טהרה לבעליהן. ופליגתא דאמוראי היא בגמ' וה"ג לה שם בגמ' אמר ריש לקיש והוא שבא ומצאה תוך ימי עונתה אמר רב הונא לא שנו אלא שלא הגיע עת וסתה אבל הגיע עת וסתה אסורה דוסתות דאוריי' רבה בר בר חנה אמר אפי' הגיע עת וסתה מותרת דוסתות דרבנן ופי' הר"ן ז"ל שם בהלכות נדה לרב אלפס ז"ל דבפ' שני דשבועות דף ש"ו דריש לקיש דאמר והוא שבא ומצאה תוך ימי עונתה קאי באשה שאין לה וסת שחושש בה לעונתה דהיינו עונה בינונית שהיא שלשים יום דהא מתני' סתמא תנן כל הנשים ומשמע בין יש להן וסת בין אין להן וסת ורב הונא דאמר לא שנו אלא שלא הגיע עת וסתה קאי אאשה שיש לה וסת שחושש לה לוסתה ולא לעונתה כלל ורבה ב"ב חנא פליג ואמר דיש לה וסת אינו חושש לוסתה דוסתות דרבנן ומיהו כתב הרמב"ן ז"ל דחוששת לעונה שאחר הוסת שאי אפשר לומר שלא תראה לעולם ומיהו הגיע עונתה ולא הגיע וסתה אינה אסורה דאפי' למ"ד וסתות דאורייתא מסולקת דמים היא עד הוסת ואע"פ שהגיע עונתה בינתים שאין העונה קובעת לה זמן ראיה אלא הוסת. תדע שהרי אמרו דיה שעתה בוסתות ולא אמרו כן בעונות ומשמע דהלכתא כרבה בר בר חנא דהא מסקינן התם בפ' כל היד דוסתות דרבנן עכ"ל ז"ל בקיצור ושם האריך בדעת רש"י ז"ל ובדעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל ע"ש. ועי' תו במה שכתבו הכא התוס' בפ"ק דף י"ב וז"ל ומתני' דפ' שני דבאין מן הדרך נשיהם להם בחזקת טהרה איכא נמי למימר דהיינו דלא בעו בדיקה כלל אבל בעו תביעה אי נמי בערות דוקא אי נמי ביש לה וסת ע"כ. ופי' הר"ן ז"ל בר"פ ידיעות הטומאה דף ש"ג ע"ב שהרמב"ם ז"ל מפרש דהאי מתני' בשאינה עסוקה בטהרות שאפי' משום בעלה בלבד צריך לשמש בשני עדים לאחר תשמיש והצנועות בודקות אף לפני תשמיש לבעליהן וכי אמרי' בפ"ק דנדה דמגו דבעיא בדיקה לטהרות בעיא בדיקה לבעלה דאלמא מדין לבעלה אינה צריכה היינו לומר דכשאינה עסוקה בטהרות אינה צריכה בדיקה לפני תשמיש מן הדין אלא משום צניעות בלבד ע"כ ולדעת רש"י ז"ל כתב הוא ז"ל שם דלשמואל דקאמר כל לבעלה לא בעיא בדיקה אע"ג דלא הוי לא כר"מ ולא כר"ח בן אנטיגנוס דבברייתא דבספ"ק דנדה סמך עלה דהא מתני' דקתני כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן סתמא דמשמע אפי' בשאין לה וסת וכתב עוד שם שנראה שדעת הרב אלפס ז"ל כדעת רש"י ז"ל שאשה שיש לה וסת אינה צריכה בדיקה שלא הזכיר הרב אלפס ז"ל עדים אלא באשה שאין לה וסת ע"כ בקיצור מופלג ועי' בבית יוסף י"ד סי' קפ"ו:

דייה בשני עדים כל הלילה:    ולמחר תראה בו ומהני לה לטהרות דכי אצרכוה רבנן לשמש בעדים משום טהרות הוא וגם אם ימצא דם באותו שלפני תשמיש תביא חטאת כפרתה:


פירושים נוספים