רמב"ם על נידה ב
ראו גם נוסח המשנה נידה ב רמבם
נדה פרק ב
[עריכה]למה שאמר במה שקדם "אף על פי שאמרו דיין שעתן, צריכה להיות בודקת". והודיעך שזה בנשים משובח שיבדקו עצמן תמיד, ובאנשים מגונה שישלח ידו אל אמתו אלא בעת הצורך, [מחשש] להתקשות וזה מגונה בתורתנו הקדושה בתכלית הגנאי כמו שביארנו בתשיעי מסנהדרין, ולזה כלל בפועל הזה בקציצת היד, ירמוז אל תיעוב הנאת התאוה אלא בעת ההכרח הנהוג הטבעי.
ואמרו שהסומה לא תבדוק עצמה הוא דיבור דחוי, אבל תבדוק ותראה לזולתה, והוא אמרם "סומה אינה משנה".
ומי שנטרפה דעתה - רוצה לומר החולה אשר נתערבב שכלה מחוזק החולי, כמו שיקרה בחלאים החדים.
ואחד להתקין את הבית - הוא העד שלפני תשמיש. וכבר ביארנו במה שקדם שלא יחויב זה אליה אלא מדרך הצניעות:
בקצת הנוסחאות אותיוס, ועניינו תכף.
וגדר זה כמו שאמרנו הוא שתבדוק עצמה תכף הפרד בעלה ממנה מבלי זמן מוחש, ואז אם ימצא על אלה הבגדים דם יהיו טמאים וחייבין חטאת.
ואמרו ופטורין מן הקרבן - רוצה לומר מקרבן חטאת, אשר ממנו אמרו בפרק הקודם חייבין בקרבן. אמנם אשם תלוי הנה יחוייב לכל אחד מהם כפי העיקרים הקודמים במסכת כריתות:
מטמאה את בועלה - זאת המשנה נכפלת בתלמוד בלשונות רבים, ואמרו [תרי] (תוך) זמן, וגדר זמן אין מחלוקת בו, וזמן נחלקו בו רבי עקיבא וחכמים, וחסרו הגדרת הזמן הראשון. ולשון המאמר מבלי חסרון, איזהו אחר זמן כדי שתושיט ידה לתחת הכר או לתחת הכסת ותטול עד ותבדוק בו, וכדי שתרד מן המיטה ותדיח את פניה, מחלוקת רבי עקיבא וחכמים. חכמים אומרים, מטמאה מעת לעת ואינה מטמאה את בועלה. ורבי עקיבא אומר, מטמאה את בועלה.
ואמרו מודים חכמים לרבי עקיבא ברואה כתם - רוצה לומר אם בא עליה אחר ראיית הכתם. וכבר ביארנו בפתיחת זה הסדר שהיות נדה מטמאת מעת לעת למפרע מדרבנן וטומאת כתמים מדרבנן, ואולי היה עולה במחשבתנו שכמו שיאמרו חכמים שמעת לעת שבנדה אינה מטמאה את בועלה, כן גם כן ראתה כתם ונבעלה אחר זה אינה מטמאה, ובא להודיענו שאין העניין כן אבל תטמא.
וכוונת פניה - הוא לשון נקיה, וזאת ההשאלה מפורסמת ברוב דבריהם.
והלכה כחכמים:
בחזקת טהרה לבעליהן - ולכן לא יחוייב עליהם שישאלו את פיה אם היא טהורה אם לא אם עזבה טהורה. אמנם אם עזבה נדה לא תותר לבעלה עד שישאלוה אם היא טהורה אם לא.
ואמנם כוונת הבאים מן הדרך - כי אולי יעלה במחשבתנו שאם יהיה בעלה עמה בעיר היא אותה אשר תהיה בחזקת טהרה, לפי שהיא תבדוק עצמה להיותה מוכנת למשגל, אמנם אם היה בעלה בדרך מרחוק לא תבדוק עצמה, וגם לפעמים אילו בדקה עצמה נמצאת טמאה ולכן לא תהיה בחזקת טהרה, הנה הודיענו שלא נאמין בה זאת ההאמנה:
חדר - הוא חלל הרחם איזה שיהיה מן החללים, כי לרחם שני חללים.
ופרוזדור - צוואר הרחם.
ועליה - שתי תוספות דומות לשני קרנים אשר על צוואר הרחם, ואמנם מה הם זה הביצים, וזאת הצורה התבאר בספר הניתוח.
ויחובר בקערירות הרחם והוא הנקרא "חדר עורק, בו ילך דם הנדות ויזול ברחם ויצא על צוואר הרחם הנקרא "פרוזדור". ותתחבר באלה התוספות והביצים, והיא הנקרא "עליה", עורק אחר יזונה כשאר עורקי הגוף ואינו מעבר למותרים, ואם ישוסע מזה העורק מעט יזול גם כן ממנו על צוואר הרחם, והוא דם טהור לפי שהוא כדם רעיפת הנחירים או דם הטחורים, ונתאמת מזה שדם החדר טמא ודם העליה טהור.
ואם נמצא דם בצוואר הרחם והוא הפרוזדור, אם יהיה בין המקום אשר בו אלה התוספות ובין חלל הרחם הנה הוא טמא, ולא נאמר לך אולי מן העליה ירד לשם, וזה אמרו פה ספקו טמא שחזקתו מן המקור, לפי שברוב העניינים לא ימצא שם זולת דם הנדות, ולהיות זה ברוב שמוהו חזקה. וכן אמרו "בשלושה מקומות הלכו חכמים אחר הרוב ועשאום כודאי", אחד מהם שזכרנוהו.
ואם נמצא דם בפרוזדור והוא צוואר הרחם בין המקום אשר בו אלה התוספות ובין פה הרחם אשר יטה לחיצוני הגוף, הנה יש בזה הבדל גדול. וזה,
- שאם נמצא בעליונות, רוצה לומר ממה שיטה אל הראש אם תהיה עומדת, והוא הנקרא אצלם "גג פרוזדור", הנה הוא דם טהור, לפי שהוא מעורק ששוסע וחזקתו מן העליה.
- ואם נמצא הדם בתחתיתו, רוצה לומר ממה שיטה אל הרגלים והוא "קרקע פרוזדור", הנה הוא טמא מספק, לפי שלפעמים יהיה מן החדר ולפעמים מן העליה.
והתוספות אשר זכרתי לך המבדילות לצוואר הרחם, אשר הושם מהם נוטה לתוך הגוף בחזקת טמא, ומה שיטה לחוץ העליון בחזקת טהרה, ותחתיתו טמא מספק, ואין התוספות בכללם כי יש להם רוחב. ואמנם נרצה מהם קצותיהן הם החדרים, לפי שראש כל תוספת מהם דומה לפטמת השד, ויבוא מחיבור אלה הקצוות יחברם הביצים דומה לנקב בעליון הפרוזדור, והוא אשר יקראוהו "לול שבעליה". וממנו אמרו "מן הלול ולפנים ודאי טמא, מן הלול ולחוץ ספקו טמא", כמו שביארתי לך אמיתתו.
ומי שהורגל בחכמת הניתוח מעט יתבאר לו כל מה שזכרנו, וגם כי יהיה ציור מה שזכרנו קרוב מאד, לפי שאנחנו הפלגנו בביאור זה:
עיקר מראה הדם אשר יטמאו האדום, וכקרן כרכום, וכמימי האדמה, וכמזג. והרמז על זה באמרו בטומאת אשה בדם "דמיה" "דמיה" שתי פעמים, אמר "והיא גלתה את מקור דמיה"(ויקרא כ, יח), ואמרה "וטהרה ממקור דמיה"(ויקרא יב, ז).
והשחור - הוא השחור באמת האמיתי באודם, לפי שהאודם אם נראה במה ישוב מראיהו שחור, והוא אמרם "האי שחור אדום הוא, אלא שלקה".
ובית שמאי סוברין, שמימי תלתן ומימי בשר צלי הוא המראה האדום אלא שהוא חסר הלקות, כמו שהאמיתי במראה האדום השחור להיותו אדום הלקוי מכורכם המראה כן, ואמר בזה חלוש באודם והוא כמימי תלתן והוא משרת התלתן ומימי בשר צלי.
ומחלוקת אשר בין בית הלל ותנא קמא, שתנא קמא אומר מי תלתן ומימי בשר צלי אף על פי שהן לא יטמאו בדם נדה תולין עליו את הקודש, רוצה לומר שהאשה אשר תראה כמראה התלתן וכמימי בשר צלי אם נגעה בטהרות לא אוכלין ולא שורפין אלא תולין, ובית הלל מטהרים ויתירו לאכול אותם הטהרות.
ועקביא בן מהללאל אמר, שהמראה אשר הוא כקרן כרכום אם ילקה ישוב ירוק, ולכן יטמא הירוק אצלו. ותנא קמא אמר, תולין עליו. וחכמים החולקין על עקביא האומר טהור, אמרו שאין תולין אלא מטהרים.
ורבי מאיר אומר, שדם הירוק אף על פי שלא נחשב דם לעניין טומאת דמים, הנה נחשבהו דם להיות מכלל שבעה משקין, ויכשיר את הזרעים.
ורבי יוסי אמר, שהוא לא יטמא ולא יכשיר. ורבי יוסי הוא תנא קמא המדבר בזאת המשנה.
ופירוש קרן כרכום - הזך שבכרכום, נגזר מן "קרן עור פניו"(שמות לה, ל). וה"כרכום" הוא גידים כרכומיים יכירו אותו הרופאים ויעשו ממנו מרקחות, ומי משרתו מראה הדם הנוזל.
והלכה כתנא קמא לבדו, בכל אלה המאמרים:
לקח מאמר בתלמוד בדם המכה הנזכרת פה, שהוא דם ההקזה.
וחרת - הדיו היבש, וכן ביאר בתלמוד.
ודיהה - יותר חלוש השחרות ופחות מבריק, והוא שיהיה כמראה הזיתים השחורים או כמראה הזפת או כמראה העורבים הנה הוא טהור.
וכן שאר חמשת המראות, אם יהיה מראה מהם יותר חזק מן המראה הנגדר פה הנה הוא טמא, ואם היה יותר חלוש ממנו הנה הוא טהור, זולת המראה אשר גדרנוהו כמזג, כי הוא אם היה יותר חזק ממנו או יותר חלוש טהור. ואמנם זכר דיהה מכן במראה השחור לבדו, בסיבת מה שזכרנוהו מן השחור אמנם יהא טמא לפי שהוא אדום לקוי, והיה עולה במחשבתינו שהוא אף על פי שהיה יותר חלוש השחרות מן הדיו יהיה טמא לפי שהוא קרוב אל האדום, והודיענו שאין העניין כך.
ואמרו כברור שיש בו - שיקח מן העורקין האמצעיים והוא רטוב ויוקש עליו.
ובקעת בית כרם - מקום בארץ כנען עפרו אדום ישפך עליו מים ויוקש במראהו. ובתוספתא אמרו "מביא אדמה מבקעת בית כרם ומציף עליה מים, משערין אותן עכורין, ואין משערין אותן צלולין", ושם נאמר שאין שיעור למים ולעפר.
ויין השרוני - יין גפנות הנטועות בשרון ארץ כנען.
ודע שאין ראית דם בזמנינו זה, אבל כל דם שתראה האשה טמא וכן לא נבחין לו מקום, אבל בין שימצא הדם מן הלול ולפנים בין מן הלול ולחוץ הכל טמא, זה כולו להחמיר:
משנה נידה, פרק ב':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב