משנה נגעים א ג
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת נגעים · פרק א · משנה ג | >>
ארבעה מראות האלו מצטרפין זה עם זה לפטור, ולהחליט, ולהסגיר.
להסגיר ו את העומד בסוף שבוע ראשוןז.
לפטור את העומד בסוף שבוע שניח.
להחליט את שנולד לו מחיה או שער לבן, בתחלה, בסוף שבוע ראשון, בסוף שבוע שני, לאחר הפטור.
להחליט את שנולד לו פשיון, בסוף שבוע ראשון, בסוף שבוע שני, לאחר הפטור.
להחליט את ההופך כולו לבן מתוך הפטור.
לפטור את ההופך כולו לבן מתוך החלט או מתוך הסגר.
אלו מראות נגעים שכל נגעים תלויים בהןי.
נוסח הרמב"ם
ארבעה מראות האלו -
- מצטרפין זה עם זה - לפטור, להחליט, ולהסגיר.
- להסגיר - את העומד בסוף שבוע ראשון.
- לפטור - את העומד בסוף שבוע שני.
- להחליט - את שנולד לו מחיה או שיער לבן כתחילה,
- בסוף שבוע ראשון, ובסוף שבוע שני, לאחר הפטור.
- להחליט - את שנולד לו פסיון,
- בסוף שבוע ראשון, ובסוף שבוע שני, לאחר הפטור.
- להחליט - את ההופך כולו לבן, מתוך הפטור.
- לפטור - את ההופך כולו לבן, מתוך החלט או מתוך הסגר.
- אלו מראות נגעים, שכל נגעים תלויות בהן.
פירוש הרמב"ם
מצטרפין זה עם זה - לכל הדינים.
עוד ביאר איך יתחברו ונחשבים כמראה אחד בזה אחד מהשלושה דינין אם הם אחד, וזה מהשלושה דינים אם לפטור אם להחליט אם להסגיר. וכאשר חייב חיבורם והיותם במראה אחד, שיאמר לו "טהור אתה" וזהו לפטור, או יעכב עניינו וזהו להסגיר, או יאמר לו "טמא אתה" וזהו להחליט, בזה המעשה.
והתחיל בביאור דין ודין:
- ואמר להסגיר את העומד בסוף שבוע ראשון -
- וזהו שהנה יתבאר ברביעי מזאת המסכתא, שמי שהיה בגופו בהרת כחצי גריס ואין בו מחיה ולא שיער לבן, עוד התחדש לו אחר זה בהרת כחצי גריס דבוקה בראשונה ובו שיער אחד לבן, שהוא יצטרך הסגר שבעת ימים.
- וכאשר היה איש מוסגר ובגופו בהרת גם כן כחצי גריס, ובסוף השבוע נתחדש לו כחצי גריס ובו שיער אחד לבן דבק בבהרת אשר היה בו, שהוא גם כן יסגיר, כמו לו בהרת ובהרת.
- עוד אמר לפטור את העומד בסוף שבוע שני -
- כמו שיהיה רושם צרעת אשר הקיפו שבוע שני, אשר קצתה מראה בהרת ובה כגריס, ובצידה דבקה בו מראה שאת כגריס, עוד הוסרה קצת מראה שאת ונשאר מראה בהרת על שיעורו, הנה הוא טהור שכבר הוסרה הצרעת, ונחשבה יחד כמראה אחד, ובהתאמת זה כולו בעתיד.
- עוד אמר להחליט את שנולד לו מחיה -
- וזה שהנה יתבאר לך בשלישי מזו המסכתא, שרושם הטומאה בצרעת העור שלושה סימנים: מחיה, או שיער לבן, או פסיון.
- והמחיה - שתהיה שיעור עדשה מרובעת מן בשר חי, בתוך מקום הצרעת.
- ושיער לבן - הוא שיהיה במקום הנגע שתי שערות לבנות.
- ופסיון - שירבה הנגע, ויוסיף להמשך בגוף ואפילו מעט מזער.
- אולם המחיה או שיער לבן הנה הם אותות טומאה לעולם,
- בין שיהיה בתחילת ביאת כהן והוא עניין בתחילה,
- או התחדש אחד מהן בשבוע ראשון או בשבוע שני,
- או אחר שאמר לו הכהן "טהור אתה" וזהו עניין אמרו לאחר הפטור, והוא אמרו יתברך "אחרי הראותו אל הכהן לטהרתו ונראה שנית אל הכהן"(ויקרא יג, ז), רוצה לומר שיתחדש עליו חידוש אחר שדן עליו בטהרה ושב אל הכהן שנית.
- וכאשר היה באיש רושם צרעת בו שני מראות, קצתו מראה בהרת וקצתו מראה שאת, עוד התחדש באחד מהמראות מחיה או שיער לבן, הנה הוא מוחלט לטומאה לפי שהן התקבצו בדמיון מראה אחד,
- בין שיהיה זה השיער לבן או המחיה בתחילה, והוא כאשר בא אל הכהן בתחילה,
- או שהתחדש בסוף שבוע ראשון או בסוף שבוע שני,
- או אחר שטיהר לו הכהן ואמר לו "טהור אתה".
- וכן גם כן סיפר להחליט את שנולד לו פסיון -
- ומבואר הוא שאינו טמא בפסיון אלא אחר שבוע ראשון, לפי שהפסיון אמנם יוודע בעמידה בין מה שיהיה לנגע בתחילת עמדו לפני הכהן ובין מה שהוא לאחר השבוע.
- וכאשר היה בנגע תוספת, בשבוע ראשון או השני או לאחר הפטור, הנה הוא טמא.
- ואם היה באיש רושם נגע, ובקצתו מראה בהרת ובמקצתו מראה שאת ונמשך אחד מהמראות בשטח הגוף, או היה הרושם אשר עמד בו מראה בהרת ויהיה התוספת אשר נמשך בסוף שבוע מראה שאת, הנה הוא מוחלט לטומאה בכל זה כאשר התחדש התוספת, לפי ששני מראים יחד בדמיון מדריגת מראה אחד.
- ואמר וכן גם כן יתחברו מראות נגעים להחליט את ההופך כולו לבן מתוך הפטור - ועניין זה המאמר אמנם יתבאר בשמיני מזאת המסכתא,
- שהאיש אשר יראה בו רושם צרעת תאמר לו "פטור אתה" כאשר לא יהיה שם מחיה ולא שיער לבן,
- עוד אחר זה תכלול הצרעת כל גופו הנה הוא טמא,
- ושמאמר השם יתברך "כלו הפך לבן, טהור הוא"(ויקרא יג, ג) אמנם הוא במוחלט לטומאה כאשר כלל אותו הנגע אחר שהיה טמא,
- וכאשר היה איש בגופו בהרת ופטרו הכהן, עוד כלל גופו מראה שאת, הנה הוא יתחבר עם הבהרת הראשון ויהיה מוחלט לפי מה שהשרשנו, וזהו עניין אמרו "להחליט את ההופך כולו לבן מתוך הפטור".
- וכן כאשר היה מוחלט בבהרת טומאה, רוצה לומר שיהיה בו שיער לבן או מחיה או פשתה בעור, ואחר ההחלט כולל גופו כולו מראה שאת, שהוא כמראה אחד ונאמר כולו הפך לבן טהור הוא, וזהו עניין אמרו לפטור את ההופך כולו לבן מתוך החלט או מתוך הסגר, לפי שהוא כאשר כלל גופו הצרעת והוא מוסגר הנה הוא גם כן טהור, לפי שהמוסגר הוא טמא כמו המוחלט כמו שהתבאר בתחילת כלים.
ואלו המשלים כולן אשר המשלנו בביאור זאת ההלכה מראה הבהרת והשאת, ההיקש בעצמו אם היה הנגע בשלושה מראות או בשאר מראות מהמראים המנויים, שהן כולם במדרגת מראה אחד לכל הדינים לפטור ולהסגיר ולהחליט. וכל מה שאמרנו באלה המשלים רושם נגע או מקום נגע, אמנם נרצה בו השיעור אשר יטמא בנגעים והוא כגריס, ואני עתיד לבאר זה.
וכבר שאל רבי יהושע בנו של רבי עקיבא לרבי עקיבא מארבע מראות, מה תועלת לחלק אותן במספר אחר שכולן במדרגת מראה אחד ומצטרפים לכל הדינים, והיה ראוי שיאמר "כל לבן שהוא כמו קרום ביצה או יותר לבן ממנו הוא נגע צרעת", והוא אמרו בתוספתא "ויאמרו מקרום ביצה ולמעלה טמא, וזה עם זה מצטרפים". אמר לו, מלמד שאם אינו בקי בהן ובשמותיהן לא יראה את הנגעים, רוצה לומר שאילו נמנו להיותו רגיל בהבדל המראים והכרתם, עד שיאמר זה המראה בהרת וזה שאת, זה שני לבהרת וזה שני לשאת.
וממה שראוי שתדעהו שדעת רבי עקיבא שתולדת הבהרת תוקף הלובן מן השאת. וחכמים אומרים שהשאת יותר לבן מסיד ההיכל אשר הוא תולדת הבהרת כמו שזכרנו, ושסיד ההיכל יותר לבן מקרום הביצה. ויהיה סדר המראים לפי דעת החכמים כן, בהרת, אחריו השאת, אחריו תולדת הבהרת, ואחריו תולדת השאת, לפי מה שהתבאר בגמרת שבועות.
ואמרו הרי אלו מראות נגעים - ירמוז אל הארבעה הפשוטים, ואל הארבעה המורכבים מהן מהאדמימות, כמו שהתבאר:
פירוש רבינו שמשון
ד' מראות הללו מצטרפין זה עם זה לפטור ולהחליט ולהסגיר. כדדרשינן בת"כ מדכתיב והיה מלמד שמצטרפין זה עם זה מדלא כתב והיו משמע שעושה כל הנגעים אחד דאי איכא חצי גריס מזה וכחצי גריס מזה מצטרפין לכגריס ולא שיהיו כל ד' המראות מצטרפין דאין התולדה מצטרפת אלא עם אב שלה ולא עם אב של חבירתה אלא מצטרפי כדפרישית לעיל לר"ע כדאית ליה ולר"מ כדאית ליה ולרבנן כדאית לה ו:
לפטור ולהחליט ולהסגיר. לכל הנך מילי מצטרפי וכולהו מפרש להו ומפרש הסגר ברישא דאדסליק מיניה נקט:
להסגיר את העומד בסוף שבוע ראשון. בתחילת ראיית הנגע אם יש בו בהרת כגריס בלא שער לבן ומחיה מסגירו ז' ימים ואם בסוף השבוע עמד בעיניו במראהו וכשיעורו הראשון שלא פשה חוזר ומסגירו שבעת ימים אחרים כדכתיב (ויקרא יג) וראה הכהן ביום השביעי והנה הנגע עמד בעיניו לא פשה הנגע בעור והסגירו הכהן ז' ימים שנית:
לפטור את העומד בסוף שבוע שני. האי עומד בין עומד בשיעורו שלא פשה בין בעומד במראהו והא דכתיב (שם) בסוף שבוע שני וראה הכהן אותו ביום השביעי שנית והנה כהה הנגע ולא פשה הנגע בעור וטהרו הכהן ופרש"י בפי' חומש אם כהה הוכהה מראיתו הא אם עמד במראיתו ולא פשה טמא פשטיה דקרא ודאי כוותיה משמע אבל אי אפשר דהא מוכח לקמן בת"כ שאפי' היתה מתחלה כהה כגון כסיד ולבסוף עזה שנעשית כשלג מטהרין כ"ש תחלה וסופה כסיד וכן בסוף שבוע ראשון דכתיב (שם) אם עמד והסגיר ועוד תנן לקמן בפרק רביעי היתה עזה ונעשית כהה כהה ונעשית עזה הרי היא כמו שהיתה והא דכתיב בסוף שבוע שני והנה כהה הנגע וטהרו לאו משום דאין מטהרין אא"כ כהה אלא דאשמועינן קרא דאפי' נשתנה משלג לסיד או מסיד לשלג לא אמרינן נגע אחר הוא וחוזר ומסגירו כתחל' אלא כעומד דמי ומטהרו כדדריש בת"כ ובקונט' נמי פירש כך בפ"ק דמגילה (דף ח:) גבי מצורע מוסגר דאמרי' בגמרא שאין צרעתו תלויה בגופו אלא בימים שאם לא ימצא בשביעי סימני טומאה שער לבן או פסיון יטהרנו ואע"פ שנגעו עומד בעינו כגון בסוף שבוע שני:
להחליט את שנולד בו מחיה או שער לבן בתחלה. כשהובא מתחלתו לכהן ויש בו בהרת כגריס ומחית בשר חי שיעור כעדש' באמצעה שלא היה שם נגע א"נ היה וחזר ונתגלה מחליטו מיד וכן נמי שער לבן אם היה שחור ולא הספיק להסגירו עד שהפך לבן מחליטו מיד ובהדיא כתב קרא במחיה ושער אבל פסיון לא מטמא בתחלה אפילו פושה והולך עד שלא הסגיר כדמוכח בתורת כהנים:
בסוף שבוע ראשון. שמתחלה לא היו בו סימנים הללו והסגירו ובסוף שבוע ראשון מצא בו מחיה או שער לבן מחליטו:
או בסוף שבוע שני לאחר הפטור. כגון דבסוף שבוע ראשון עמד הנגע בעיניו ולא נולד בו לא מחיה ולא שער לבן והסגירו פעם שנית ובסוף שבוע שני כהה אלא שעומד עדיין באחת מד' מראות הללו ופטרו ואחר הפטור נולד בו מחיה או שער לבן מחליטו מיד:
להחליט את שנולד לו פסיון בסוף שבוע ראשון. כגון בהרת כגריס שאין בה מחיה ושער לבן והסגירה אם פשתה בסוף שבוע ראשון מחליטו או בסוף שבוע שני לאחר הפטור שפטרו כדפרישית אלא שעדיין עומד באחת מד' המראות אם לאחר שפטרו פשתה מחליטו בפסיון ותימה דבתורת כהנים קתני אין לי (אלא) פריחה מטהרת אלא לאחר החלט מחיה בתחלה. מנין אחר החלט מחיה בסוף שבוע א' בסוף שבוע ב' לאחר הפטור [וכו'.] אלמא מרבה פריחה לטהרה לאחר הפטור דבסוף ב' שבועות כשפטרו חזרה ונולדה מחיה בו והחליטו ובהדיא תנן (לקמן פ"ח מ"א) מטמא טהור מטהור טמא:
לפטור את ההופך כולו לבן מתוך החלט. אם החליטו ע"י אחד מסימני מחיה או שער לבן או פסיון ואחר כך פרחה בכולו פוטרו:
או מתוך הסגר. אם מתוך הסגר פרחה בכולו כמו כן פוטר:
שכל הנגעים תלויין בהן. לא כל הנגעים ממש דהא איכא נתקים דמיטמאין בכל מראות אלא בנגעים של עור הבשר קאמר כדקתני בתוספ' ארבע מראות שעור הבשר נטמא בהן השחין והמכוה והקרחת והגבחת:
תניא בתורת כהנים והנה כהה יכול משהו מארבע מראות תלמוד לומר הנגע אי הנגע יכול במראיו תלמוד לומר והנה כהה הנגע הא כיצד כהה מן הכהה ולא למטה מארבע מראות והנה כהה שאם העז וכהה כאילו לא העז הנגע שאם כהה והעז כאילו לא כהה לא פשה שאם פשה וכבס כאילו לא פשה הנגע שאם כבס ופשה כאילו לא כבס אם נאמר בשבוע ראשון למה נאמר בשבוע שני מפני שבגדים עומד בראשון מסגיר ובשני שורף ובאדם עומד בראשון מסגיר ובשני פוטר צריך לומר בשבוע ראשון וצריך לומר בשבוע שני וטהרו הכהן מספחת היא אע"פ שלא נשתנה מראה יכול אע"פ שהלכה לה וחזרה ת"ל היא מה יעשה ר' יהודה אומר תראה כתחלה וחכמים מטהרין. פי' יכול משהו מד' מראות כלומר דאין מטהר אלא א"כ הוא למטה מארבע מראות. ת"ל הנגע דמשמע שאע"פ שיש בו עדיין מראה נגע אפ"ה טהור. אי הנגע יכול במראיו שעומד במראה הראשון אם שלג שלג ואם סיד סיד אבל נשתנה מזה לזה כנגע אחר דמי ומסגירו כתחלה ת"ל (ויקרא יג) והנה כהה הא כיצד כהה מן כהה דאפי' ירד מן שלג לקרום מטהרו ואין נחשב כנגע אחר אע"ג דמתתאי משלג טובא. ולא למטה מד' מראות דאע"פ שעודנו עומד במראות נגעים מטהרו. שאם העז מלשון עזה כשלג. וכהה. כקרום:
כאילו לא העז. כלומר שאם היתה עזה מתחלתה ונעשית כהה כאילו לא היתה עזה מתחלתה אלא כהה כמו שהיא כהה עכשיו. ואם היתה כהה מתחלתה והעז שנעשית עזה כאילו לא היתה כהה מעולם אלא עזה מתחלתה. שאם פשה כלומר באמצע השבוע ובסוף השבוע כבס אותו פסיון כאילו לא פשה שאם כבס באמצע השבוע ופשה בסוף השבוע מה שכבס כאילו לא כבס ופוטרו. אם נאמר בשבוע ראשון כי האי גוונא דריש בשבוע ראשון אלא שאין שבוע ראשון כשבוע שני דמה שמסגיר בסוף הראשון פוטר בסוף השני. אע"פ שלא נשתנה מראה והיינו עומד ממש שלא נשתנה כלל ובכל ענין טהור:
עוד תניא בת"כ יכול יהא הפסיון מטמא בתחלה ת"ל (ויקרא יג) אחרי הראותו אל הכהן יכול אם ראהו הכהן שהוא פושה והולך יזקק לו תלמוד לומר לטהרתו אינו נזקק לו אלא בשע' שהוא רואה אותו. אם לטומאה אם לטהרה. פי' אם לטומאה כגון בסוף הסגר ראשון שנקרא עליו שם טומאה. אם לטהרה כגון בסוף הסגר שני לאחר הפטור כדפרי' לעיל ועוד יש לפרש לאחר הפטור כדתניא בתוספתא (פ"א) א"א לפסיון שיטמא בתחלה אבל אפשר לפסיון שיטמא בן יומו כיצד בהרת ובה סימני טומאה החליטו והלכו להן סימני טומאה ובא לו אצל כהן ופוטרו ואח"כ נולד לו הפסיון זהו (ספק) פסיון שמטמא בן יומו:
עוד תניא בת"כ וטהר את הנגע טהור הוא (שם) מה ת"ל שיכול אין לי (לאחר) פריחה מטהרת אלא לאחר החלט מחיה בתחלה. מנין אחר החלט מחיה בסוף שבוע ראשון בסוף שבוע שני לאחר הפטור לאחר החלט שער לבן בתחלה בסוף שבוע ראשון בסוף שבוע שני לאחר הפטור לאחר החלט הפסיון בסוף שבוע ראשון בסוף שבוע שני לאחר הפטו' ופריחת (הבגד)[הסגר] ת"ל וטהר את הנגע טהור לרבות את כולן יכול הבא כולו לבן בתחלה יהא טהור תלמוד לומר הוא הוא טהור ואין הבא כולו לבן בתחלה טהור אלא טמא:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
מארבעה מראות הללו מצטרפין - גרסינן. ולא גרסינן ארבעה מראות, שאין כל הארבעה מראות מצטרפין, דאין התולדה מצטרפת אלא עם אב שלה, ושתי תולדות זו עם זו אינן מצטרפין. אבל שני אבות מצטרפין. מדכתיב והיה בעור בשרו, ולא כתיב והיו, משמע שעושה שאת ובהרת כאחד, דאי איכא חצי גריס מזה וחצי גריס מזה מצטרפין לכגריס. ורמב"ם כתב, דכל הארבעה מראות מצטרפין, בין שתי התולדות זו עם זו בין אב עם תולדה שאינה שלו, כל מקרום ביצה ולמעלה מצטרפין. והתוספתא מסייעתו ה:
לפטור להחליט ולהסגיר - לכל הנך מילי מצטרפין. וכולהו מפרש להו:
להסגיר העומד בסוף שבוע ראשון - דכתיב (ויקרא יג) וראהו הכהן ביום השביעי והנה הנגע עמד בעיניו והסגירו הכהן שבעת ימים שנית:
ולפטור את העומד בסוף שבוע שני - שהעומד בשיעורו ולא פשה ועמד במראהו, אע"פ שלא ירד למטה מארבעה מראות, פוטרו בסוף שבוע שני. והא דכתיב [שם] וראה הכהן אותו ביום השביעי שנית והנה כהה הנגע וגו' וטיהרו הכהן, לאו למימרא דאין מטהרו אלא אם כן כהה, אלא אשמעינן קרא דאפילו נשתנה משלג לסיד או מסיד לשלג לא אמרינן נגע אחר הוא וחוזר ומסגירו כתחילה אלא כעומד דמי ומטהרו:
להחליט את שנולד בו מחיה או שער לבן בתחלה - כשהובא בתחילתו אל הכהן ויש בו בהרת כגריס ומחית בשר כעדשה מרובעת בתוך מקום הבהרת, מחליטו מיד. וכן נמי שער לבן, אם היה שחור ולא הספיק להסגירו עד שהפך ללבן, מחליטו מיד. אבל פשיון לא מטמא בתחילה אפילו פושה והולך עד שלא הסגיר ט:
בסוף שבוע ראשון - כלומר להחליט כמו כן בסוף שבוע ראשון, שמתחילה לא היו לו סימנין הללו והסגירו, ולסוף שבוע ראשון מצא בו מחיה או שער לבן, מחליטו:
או בסוף שבוע שני - כגון דבסוף שבוע ראשון עמד בעיניו ולא היה בו לא שער לבן ולא מחיה, [והסגירו פעם שנית], ובסוף שבוע שני נולדו בו סימנים הללו, מחליטו:
לאחר הפטור - כלומר ואפילו לאחר הפטור שבסוף שבוע שני לא נולדו בו סימני טומאה ופטרו, ולאחר כמה ימים נולדו, מחליטו:
להחליט את שנולד לו פשיון בסוף שבוע ראשון או בסוף שבוע שני - כגון בהרת כגריס שאין בה מחיה ולא שער לבן והסגירה, אם פשתה בסוף שבוע ראשון או לא פשתה אלא בסוף שבוע שני, מחליטו. ואם לא פשתה לא בשבוע ראשון ולא בשבוע שני ופטרו ולאחר כמה ימים פשתה, מחליטו:
להחליט את ההופך כולו לבן מתוך הפטור - אם אחר שפטרו וטיהרו הכהן פרחה הצרעת בכולו, טמא מוחלט:
לפטור את ההופך כולו לבן מתוך החלט או מתוך הסגר - אם לאחר שטמאו הכהן, או לאחר שהוזקק להסגר קודם שטמאו, פרחה הצרעת בכולו, פוטרו וטהור, שהפריחה עושה מן הטהור טמא ומן הטמא טהור. והמוסגר טמא מקרי:
אלו מראות נגעים - ארבעה מראות אלו שהזכרנו, חלקות או פתוכות:
פירוש תוספות יום טוב
ארבע מראות כו': ונ"א "מד' כו'" וכן היא גי' הר"ב. וכתב עוד שהרמב"ם כתב דכל הארבע מראות מצטרפין כו' ולדידיה גרסינן כגירסת הספרים. וטעמא כתב הכסף משנה [ריש פ"א מהט"מ] ד"והיה" משמע דאכולהו קאי [והר"ב כתב דתוספתא מסייעתו להרמב"ם. והיא זו שאכתוב בסמוך. ולי משנה שלמה כמ"ש בס"ד לקמן בד"ה לפטור את העומד וכו' תניין] וכתב הרמב"ם וז"ל וכבר שאל ר' יהושע בנו של ר"ע לר"ע [על אלו הד'] מראים מה תועלת לחלק אותן במספר אחר שכולן במדרגת מראה אחד ומצטרפין לכל הדינים. והיה ראוי שיאמר כל לבן שהוא, כמו קרום ביצה או יותר לבן ממנו, הוא נגע צרעת. והוא אמרו בתוספתא "ויאמרו מקרום ביצה ולמעלה טמא וזה עם זה מצטרפין. א"ל מלמד שאם אינו בקי בהן ובשמותיהן לא יראה את הנגעים". ר"ל שאלו נמנו להיות רגיל בהבדל המראים והכרתם. עד שיאמרו זה המראה בהרת וזה שאת. זה שני לבהרת וזה שני לשאת. ע"כ:
לפטור להחליט ולהסגיר: נקט תחלה שתי הקצוות וכתב הר"ב לכל הנך מילי מצטרפין וכולהו מפרש להו. ואע"ג דבקצתן אסבר' לה הר"ב בבהרת לבדה -- לא דק בהכי משום דממילא משמע ממה שכתב בכאן דלאו דוקא אלא ה"ה כשיש שתי מראות המצטרפות. ולרמב"ם כולן:
ולהחליט: תרגום "לצמיתות" לחלוטין. הרמב"ם כמ"ש במ"ז פ"ק דמגילה [ד"ה תוחלת]:
להסגיר: מפרש הסגר ברישא דאדסליק מיניה נקט. הר"ש. ועיין מ"ש בריש מסכת שבת בדבור כיצד כו'. ולי נראה בכאן טעם אחר משום דלא מצי להתחיל ב"לפטור" כיון שאינו אלא בסוף שבוע שני. וא"נ להפוך כולו לבן [שהבא בתחלה טמא כמ"ש בס"ד ברפ"ח. ותו] דאכתי לא דכר שמיה. להכי מקדים "להסגיר" שהוא בסוף שבוע ראשון. והשתא ניחא נמי דלאחר להסגיר נקט לפרש "לפטור". ולא מפרש "להחליט" דכיון שהתחיל במאי דסליק ה"ל למנקט כולהו ממטה למעלה. אלא דנקטינהו כסדר סוף שבוע ראשון, והדר סוף שבוע שני, והדר נקט להחליט שיש בו כמה גיוני:
להסגיר את העומד בסוף שבוע ראשון: תמיהני דלא תנא להסגיר בתחלה. ומצאתי למהר"ם שכתב וז"ל תימה לי אמאי לא קתני נמי ברישא להסגיר בתחלה כדקתני גבי מחיה ושער לבן בסיפא [להחליט כו']. ונ"ל דרישא הכי מיפרשא מארבע מראות הללו מצטרפין זה עם זה בתחלה. וכן לפטור. וכן להחליט וכן להסגיר. ולא הוצרך לפרש צירוף דרישא, דפשיטא דסתמא דמלתא מיירי בבא בתחלה. וארישא קאי ד"מראות נגעים ב' שהן ד'" דלכל הפחות מיתוקמא בבא בתחלה ע"כ:
[העומד כו': מפורש במשנה ז' פ"ד. ובסמוך בד"ה לפטור כו' תניין כתבתי. ועיין מ"ש שם בס"ד]:
שבוע ראשון: 'שבוע' לשון זכר. שהרי רש"י פירש (בראשית כט, כז) "מלא שבוע זאת" -- של זאת. וברבוי בא בסי' הנקבות -- 'שבועות':
לפטור את העומד בסוף שבוע שני: ל' מהר"ם: וא"ת מה צרוף שייך בזה. נ"ל כגון שהסגיר בהרת בשני גריסין ובסוף שבוע שני יש בהרת כגריס עזה כשלג ושאת כגריס. והשתא אי לא הוו מצטרפי בהדי הדדי דה"ל שני מיני נגעים א"כ ה"ל שאת נגע חדש ומסגירין עליו. אבל השתא קאמר דמצטרפין להיות כנגע א' וה"ל עמד בעיניו וטהור. ובדין לא ה"ל למתני הכי אלא בסיפא כשהוא מפרש "לפטור את ההופך כו'" אלא איידי דתנא הכא "להסגיר את העומד בסוף שבוע ראשון" תנא נמי "לפטור את העומד בסוף שבוע שני". ע"כ:
ולפטור את העומד כו': פי' הר"ב אע"פ שלא ירד למטה מארבע מראות כו'. והא דכתיב וראה וגו' והנה כהה וגו' אשמעינן קרא דאפי' נשתנה משלג לסיד או מסיד לשלג. וכן לשון הר"ש. אבל בפי' הת"כ שהביא במשנה זו כתב דאפי' ירד מן השלג לקרום מטהרו ואין נחשב כנגע אחר. אע"ג דמתתאי משלג טובא. וכ"כ עוד הר"ש בפ"ד משנה ז וכ"כ שם הר"ב. ופשטא דמתני' דהתם הכי משמע דתנן: "ובלבד שלא תתמעט מד' מראות" -- משמע דאלו הד' מראות כולן שוות ומצטרפות. וזו סייעתא לדברי הרמב"ם וצ"ע להר"ב והר"ש. ונ"ל דלדידהו "ובלבד שלא תתמעט מארבע מראות" ה"ק דאי מתמעט מהן טהור אבל אי לא מתמעט יש מהן דטהור ויש מהן דטמא וזה תלוי בצרוף.
והא דנקטי הר"ש והר"ב לקמן בקרום -- אליבא דר"מ דריש פירקין שהוא ת"ק נקטי, דלדידיה שלג וקרום מצטרפין [ומ"ש הר"ב והר"ש בפי' משנתינו דאפי' נשתנה מסיד לשלג או משלג לסיד כו' שכן מצינו בהדי' במשנה ז [שם] היתה עזה ונעשית כהה. כהה ונעשית עזה הרי היא כמו שהיתה ובלבד וכו'. ועל שבוע הראשון קאי התם. ולומר שאין לפטרו כשהיתה עזה ונעשית כהה ואין להחליטו כשהיתה כהה ונעשית עזה. וצריך הסגר שהיא נחשבת כמו שהיתה קודם הסגר הראשון. וקרא דכתיב וראהו הכהן ביום השביעי [של הסגר הראשון] והנה הנגע עמד בעיניו אין פירושו שעמד במראה שהיה בו אם כשלג או כסיד ההיכל או כלמר לבן או כקרום ביצה שבאותו מראה עצמו עמד. ואילו נשתנה ממראה למראה של אלו המראות. אע"פ שלא פשה אם נעשית עזה ממה שהיתה. יהיה מוחלט ולא יסגר. וכן נמי אם נשתנית מעזה לכהה שלא יסגר ויפטר. אלא פירושו שעמד בעיניו של נגע הצרעת הכולל לכל הארבע מראות. שבאיזה מראה מהמראות שיהיה ביום השביעי אע"פ שנשתנה ממה שהיתה הכל בכלל עמד בעיניו. ואע"פ שנשתנית לעזה אין בכך כלום. אבל כאילו היא עכשיו כמו שהיתה מתחלה. וכאילו לא נשתנית מעולם. ואין כאן שום צד להחליטו. וגם לפטרו א"א. אע"פ שנשתנית מעזה לכהה אא"כ שלא עמד בעיניו דהיינו שיצא מכלל הד' מראות והוכהה מכולם שאז פוטרו. וכדתנן התם ובלבד שלא תתמעט וכו'. וכשם שבשבוע ראשון אם נשתנית ועדיין היא בתוך הד' מראות הרי היא כמו שהיתה ובין שנשתנית לעזה ממנה או לכהה ממנה. מסגירו ואינו מחליטו ולא פוטרו. כך בשבוע השנית. אף אם נשתנית ועדיין היא בתוך הד' מראות דינו ג"כ כמו שהיתה ועמד בעיניו קרינן ביה ופוטרו כדתנן הכא לפטור את העומד בסוף שבוע שני. אלא דקשיא להו להר"ב והר"ש. בשלמא בשבוע ראשון עמד בעיניו כתיב ומפרשינן כדאמרן. ולקמן אפרש בס"ד היא גופה מנלן למדרש הכי אבל בשבוע שני כתיב והנה כהה הנגע וגו' ש"מ דדוקא בעינן שיהיה כהה. ואילו עמד בעיניו לא נפטרהו. והרי רש"י בפי' החומש כך מפרש. ופשטיה דקרא נמי הכי משמע. ולפי שהמשנה שהזכרתי לא משמע כן. וכן עוד בפ"ג משנה ג' תנן עור הבשר מיטמא כו'. בשלשה סימנים בשער לבן ובמחיה ובפשיון. ואילו עמד במראיתו. לא קתני וליהוי ד'. ומתני' דהכא נמי קתני דעמד בשני פוטרו. וכן נמי ברייתא דת"כ בבגד העומד בראשון מסגיר. ובשני שורף. ובאדם העומד בראשון מסגיר. ובשני פוטר. מכל הלין שא"א לפרש המקרא כמשמעו דדוקא כהה הא עמד מחליטו כדפירש רש"י. והביא הר"ש [ראייה] מפ"ק דמגילה [דף ח]. ששם מפרש רש"י בעצמו שהעומד בשני טהור הוא. ולפיכך מפרש הר"ש והר"ב. שכהה הנזכרת בכתוב הזה. היינו שהוכהה בד' מראות עצמם שנשתנה ממראה למראה ולא אתא לדיוקי הא עמד כו'. אלא לגופה אצטריך. דל"ת שכיון שנשתנה אע"פ שעדיין היא בתוך הארבע מראות ליהוי כנגע אחר ויצטרך סגירה כתחלה. קמ"ל דאפ"ה כיון שלא פשה וטהרו הכהן. ורבינו בגור אריה (לא) [כתב דלא] ניחא ליה לומר. דקרא אצטריך לומר. שאם כהה שיהיה טהור ולא תימא שצריך הסגר לפי שהוא נגע חדש. דמהיכי תיתי לומר כן. שהרי הוכהה ממה שהיה. ולפיכך מפרש דקרא כי איצטריך. היינו לאשמועינן שאם פשה שיהיה מוחלט. כמו שאמר הכתוב ואם פשה וגו' ול"ת שהואיל והוכהה ופשה דהוי כנגע חדש. לא ליהוי חלוט אלא יסגר כתחלה. עוד כתב בג"א לתרץ אמאי דרשינן לקרא באופן שאפי' עמד בעיניו יהיה טהור ולא דרשינן ליה כפשוטו וכדפירש"י דדוקא כהה הא עמד טמא. די"ל דבת"כ דריש ליה וטהרו הכהן מספחת היא אע"ג דלא נשתנה מראהו. מזה דרשו דהעומד בשבוע שני טהור מיתורא דמספחת היא. עכ"ל. ובכל זאת לא שקטה דעתי. כי לא [מצאתי] בדברי הג"א ולא בדברי הרא"ם מנלן לדרוש שאם נשתנה ולא עמד. והשינוי היא לעזה. שלא יטמא. דהא מדכתיב כהה. לא שמעינן אלא בנשתנה לשלמטה ולא לעזה. ודכתב הנגע שדורש בת"כ שלא תאמר כהה למטה מארבע מראות ת"ל הנגע והדר דרש אי הנגע יכול במראיו ת"ל כהה [ע"כ] לא שמענו מזה. אלא כשעל כל פנים נעשית כהה. ולא שההשתנות היתה לעזה. ואע"פ שמסיים בת"כ והנה כהה. שאם העז וכהה. כאילו לא העז. הנגע. שאם כהה והעז כאילו לא כהה. אכתי תקשה לת"כ גופי' מנליה לדרוש כך. והג"א לא הכניס עצמו לפרש זו הסיפא דת"כ. ולכן לא ידעתי עדיין מנלן שאם נשתנה לשלמעלה הימנו שיפטר. וגם המשניות דפ"ד ודהכא. אפשר לפרש דסבירא להו שאם נשתנית לעזה בשבוע שנית דטמא. ולא לפטור. שהרי יכולני לומר דמתני' דפרק ד' בשבוע ראשון דוקא היא. ששנאה כהה ונעשית עזה [הרי היא] כמו שהיתה דהתם קרא כתיב עמד בעיניו. וכנוי של עיניו שב אל הנגע. וכל הד' מראות בכלל ומקרי עיניו. אע"פ שכבר לא היה בזה המראה. והיה למטה ממנו. ואילו בשבוע שנית. הא [לא] קתני הכא [אלא] עמד פוטרו. ולא נשארה אלא המשנה ג דפ"ג דאי איתא דנשתנית לעזה. טמא. הוה ליה למתני ד'. מ"מ קשיא מנלן. ואפשר דדוקא עמד וכל שכן כהה. אבל אי לא עמד ונעשית עזה. אין הכי נמי דלא לפטרו. ונראה לי לתרץ דמכיון דמרבויא דמספחת היא ילפינן דאע"ג דלא נשתנה מראהו ועומד דטהור הוא. תו ליכא למימר שאם נשתנה לעזה שיהיה טמא. דמכיון שהעומד טהור. אף שינוי לעזה נמי עומד הוא קרוי. כמשמעות עומד בעיניו דבשבוע ראשון. וא"ל דדילמא ריבוי דמספחת היא. לא אתא אלא לשלא כהה אלא עמד במראיתו ממש כשהיתה. אם שלג שלג. אם סיד סיד. וכן כולם. אבל לא להרבות אף כשנשתנה לעזה. ליכא למימר הכי. דמכיון דכבר השמיענו הכתוב בשבוע ראשון שאין חלוק בין עמד במראיתו ממש לנשתנה לעזה. אי איתא דבשבוע שנית יש חילוק. לא ה"ל להכתוב לסתום ולכתוב ריבוי סתמא. אלא לפרש אותו הרבוי. שאיני אלא בעומד במראיתו ממש. שהרי עכשיו שסותם. איכא למטעי ולרבות להקל ולפטרו אף בשנשתנה לעזה. אלא שכן הוא האמת שהכל בכלל הרבוי. אף כשנשתנה לעזה כך נראה לי. ואם תאמר והיא גופה תקשה בעומד בעיניו שכתוב בשבוע ראשון דדרשינן שעמד באחת מארבע מראות. ואפי' כשנשתנית לעזה. ולא אתא אלא לאפוקי שנשתנית למטה מהארבע מראות. שאז לא יסגר ויפטר. דלמא לא היא אלא דוקא שעמדה במראיתה ממש. אם שלג שלג אם סיד סיד כו' לאפוקי נשתנית לכהה שיפטר. וכן לאפוקי נמי אם נשתנית לעזה שיוחלט. נראה לי לתרץ דהיינו הא דדריש בתורת כהנים. והנה הנגע עמד בעיניו. שאם העז וכהה. או כהה והעז. כאילו לא כהה. ע"כ. ודורשו ג"כ כדדריש לקמיה על והנה כהה הנגע דכתבתיו לעיל. דמשום דכתיב כהה. וכתיב הנגע. דריש הכי כדלעיל וה"נ דכוותי' יכול לדרוש. ובסגנון אחר. וכך ידרוש. הואיל וכתיב עמד בעיניו. למה לו לומר כלל הנגע. הרי עמד בעיניו קאמר. וא"כ הוא הנגע. אלא להכי כתב הנגע. לגלויי על עמד בעיניו. שאין פירושו במראיתו ממש אם שלג שלג וכו'. אלא כל שעומד במראית הנגע שבכללו הארבע מראות. אע"פ שנשתנה למראה אחרת ממה שהיה. עומד מקרי ומש"ה כתב הנגע כי היכי שהכינוי של בעיניו יסוב עליו. ויהיו כל הארבע מראות בכלל. והשתא אין להוציא כהה והעז כלל. שהרי בכלל הנגע הן כולן. ועומד מקרי בכולן. כך נראה לי. והוא נכון. וראיתי להרלב"ג בפירוש החומש שמפרש לפי דרכו כפי פשט הכתוב. לא על פי הדינים שלמדונו רז"ל. ומפרש עמד בעיניו שלא נשתנה. לא למטה מהלובן שהיה. ולא אל לובן יותר חזק. ושיהיה זה הדין נוהג בכל הנגעים האחרים. לא בבהרת לבנה לבד. זה אמר בעיניו. שיורה אל רבוי המראות. עכ"ד. ולפי דרכנו למדנו גם לדברי רבותינו ז"ל האומרים שלא כדברי הרלב"ג. אלא שהכל נקרא עומד. אע"פ שנשתנה. כל שהשנוי הוא עדיין בתוך הד' מראות שלכך (א"א) [אמר] בעיניו. ולא בעינו. כמו שאומר בעינו בנגעי בגדים. ולולי הדרש של הנגע המיותר דדריש בתורת כהנים. היינו יכולים לומר כהרלב"ג. אבל תיבת הנגע המיותרת. מכרחת דרשת חכמים ז"ל. והנה קבלתם אמת. ותורתם אמת. וכל דבריהם אמת. והוי יודע שזה הלשון דתורת כהנים העתקתיו מדברי הרא"ם לפי שבתורת כהנים שלפני לא נכתב תיבת או. ואין לו הבנה זולתו. אבל אילו לא מצאתיו כן בדברי הרא"ם הייתי מגיהו לתורת כהנים. שכצ"ל שאם העז וכהה כאילו לא העז. כהה והעז כאילו לא כהה. ע"כ. וכלשון התורת כהנים בוהנה כהה הנגע שהעתקתיו לעיל. לפי שלגרסת הרא"ם עדיין קשיא לי למה מסיים דוקא בכאילו לא כהה. דקאי אבבא שנית לחוד. כאילו עמד בעיניו הוה ליה למימר. והוה קאי גם אבבא ראשונה אלא ברישא חסורי מחסרא והכי קתני כאילו לא העז. וכעין הברייתא דבתר הכי שהבאתי לעיל. ועכשיו אין צריך להוסיף תיבת או. אמנם כן אם להרא"ם הוגנת בעיניו. כי גרס רק לתיבת (לא) [או]. ולא הגיה בה כלום. תבטל דעתי מפני דעתו הרחבה]:
את שנולד לו מחיה וכו': עיין מה שכתבתי במשנה ד פ"ג:
את שנולד לו פשיון בסוף כו': לשון הר"ב. אבל פסיון לא מטמא בתחלה. אפי' פושה והולך עד שלא הסגיר. בת"כ יכול יהא הפסיון מטמא בתחלה. ת"ל (ויקרא יג) אחרי הראותו אל הכהן. יכול אם ראה הכהן שהוא פושה והולך יזקק לו ת"ל לטהרתו. אינו נזקק לו. אלא בשעה שהוא רואה אותו אם לטומאה. אם לטהרה. פי' הר"ש אם לטומאה. כגון בסוף הסגר [ראשון] שנקרא עליו שם טומאה. אם לטהרה. כגון בסוף הסגר שני:
להחליט את ההופך כולו לבן מתוך הפטור: ל' מהר"ם כגון אם עמד בעיניו סוף שבוע שני ופטרו. ואחר כך פרחה בכולו מחליטין אותו משום פסיון. וא"ת הא תנא ליה כבר להחליט את שנולד לו פסיון בסוף שבוע שני. לאחר הפטור. י"ל דהאי לא דמי לשאר פסיון דשאר פסיון כל שעתא מטמא. בין בסוף שבוע ראשון. בין בסוף שבוע שני אבל הופך כולו לבן זמנין טהור גמור כגון בסוף שבוע ראשון מתוך החלט או מתוך הסגר כדקתני סיפא. וכי מטמא משום פסיון זהו חדוש להכי נקטיה באנפי נפשי' והא דמטהר קרא הפך לבן היינו מתוך טומאה. אבל מתוך טהרה. לא כדתנן לקמן [רפ"ח] הפורח מן הטמא טהור. מן הטהור טמא ולי נראה דאצטריך למתנייה. כגון ההופך כולו לבן לצד פנים של הנגע. דטמא משום הפך לבן ולא משום פסיון. דאין הנגע פושה לתוכו. כדאיתא לקמן [פ"ו מ"ג] עכ"ל:
[או מתוך הסגר: כתב הר"ב. והמוסגר טמא מקרי. כדתנן בפ"ק דמגילה מ"ז. ובמכילתין פ"ת מ"ח]:
שכל נגעים תלוים בהן: לא כל הנגעים ממש. דהא איכא נתקים דמיטמו בכל מראות. אלא בנגעים של עור הבשר קאמר כדקתני בתוספתא ארבע מראות שעור הבשר נטמא בהן. הר"ש:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(ה) (על הברטנורא) והתועלת לחלק אותן במספר ארבעה, ולא תני סתם כל מקרום כו' מצטרפין, מלמד שאם אינו בקי בהן ובשמותיהן לא יראה את הנגעים. הר"מ בשם התוספתא:
(ו) (על המשנה) לפטור כו'. נקט תחילה שני הקצוות, והדר מקדים להסגיר שהוא בשבוע אחד, ואח"כ לפטור שהוא בשבוע שני, והדר להחליט שיש בו כמה גווני:
(ז) (על המשנה) העומד כו'. ולא נקט נמי בתחלה, דרישא הכי פירושא ארבעה מראות כו' מצטרפין בתחילה וכן לפטור כו', ולא הוצרך לפרש צירוף דרישא דפשיטא דסתמא דמלתא דאיירי בבא בתחילה. מהר"מ:
(ח) (על המשנה) לפטור כו'. ואם תאמר, מאי צירוף שייך כאן. נראה לי, כגון שהסגיר בהרת בשני גריסין ובסוף שבוע שני יש בהרת כגריס ושאם כגריס, והשתא אי הוו שני מינים הוי ליה שאת נגע חדש ומסגירין עליו, אבל אם מצטרפים דהוי כנגע אחד ה"ל עמד בעיניו דטהור. מהר"ם. ועתוי"ט:
(ט) (על הברטנורא) כל דברי הרב הם על פי התוספתא נלמדין מקראי. ועתוי"ט באריכות:
(י) (על המשנה) שכל כו'. לאו דוקא, דהא איכא נתקים. אלא בעור בשר קאמר. הר"ש:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
ד' מראות הללו. והגי' ה"ר יהוסף ז"ל מארבעה מראות וכו':
לפטור ולהחליט ולהסגיר. וכולהו מפ' להו ומפ' הסגר ברישא דאדסליק מיניה נקט. הר"ש והרא"ש ז"ל. ונלע"ד דאעפ"כ פירש בבא דפיטור קודם בבא דהחלט משום דזוטר מילתיה ודמי לבבא דהסגר ושבק חד לפטור לסיפא דהיינו הפורח מן הטמא טהור והוי התחלה בטוב וסיים ג"כ בטוב ואפילו באותה סיפא דקדק לסיים בטוב דהיינו הסגר שהוא טוב בערך החלט. ויש עוד שם טעם אחר דהואיל ובפירושא דבבי דלהחליט קא מפ' ואזיל הזכיר ג"כ בההיא סיפא שם החלט בתחלה או מפני שהתחיל לפ' בלהסגיר מן הטעם שכתבתי בשם הר"ש והרא"ש ז"ל הזכיר באותה סיפא הסגר לאחרונה דוק. וספר קרבן אהרן כתב בפרק ראשון דפרשת נגעים דבארה המשנה ראשונה להסגיר עם היות שבראשונה התחיל בפיטור לפי שבראשונה לקח החלוקות שלא כסדר לפי שרצה התנא להתחיל בטוב וכאשר פירש אותם הביאם כסדר הוייתם שאין פיטור ולא החלט אם לא קדמו ההסגר שני פעמים ע"כ ועיין עוד שם:
להסגיר את העומד בסוף שבוע ראשון לפטור את העומד בסוף שבוע שני. עיין על זה ברב ה"ר אלי' המזרחי ז"ל בפסוק והנה הנגע עמד בעיניו והסגירו הכהן שבעת ימים שנית וגם שם בספר קרבן אהרן פרק שני דפ' נגעים שהקשו מכאן המפרשים לרש"י ז"ל על מה שפירש בפירוש החומש והנה כהה הנגע הא אם עמד במראיתו טמא והם תרצו בעדו בדוחק ע"ש. כתב החכם הר"ס אוחנא ז"ל וז"ל לפטור את העומד בסוף שבוע שני צ"ע שאם הי' בו חצי גריס בהרת וחצי גריס שאת מה צרוף לפטור שייך בין אם יצטרפו או לא יצטרפו טהור והרמב"ם ז"ל פי' מה שפי' עיין עליו וגם לפירוש שלו קשה שפי' שבסוף שבוע הוסר קצת מראה שאת וכ' שאין צריך כהה ממש דלרבותא נקט קרא [*) צ"ל כהה] דהא כמו שהסכימו המפרשים וגם הוא ז"ל בחבורו וצ"ל דלא נקט תנא לפטור אלא אגב דתנא להחליט ולהסגיר ואגב דבעי למיתני לפטור את ההופך כולו לבן וכו' ודכוותה תנא לקמן אגב בההיא דאחת ארוכה ואחת קצרה עכ"ל ז"ל:
אלו מראות נגעים שכל נגעים תלויים בהן. פי' נגעי עור בשר אבל נגעי נתקים מטמאין בכל מראות כדתניא ד' מראות שעור הבשר מטמא בהן השחין והמכוה וקרחת וגבחת הר"ש והרא"ש ז"ל. כתב התי"ט שבוע ראשון שבוע לשון זכר שהרי רש"י ז"ל פירש מלא שבוע זאת של זאת וברבוי בא בסימן הנקבות: [הגהה הן אמת ששבוע לשון זכר וכדכתיב שבעה שבועות תהפור לך ואשכחן גם ברבוי לשון זכר בדניאל סי' ט' י' שבועים שבעה שלשה שבועים ימים וזולתם אבל שבת בכל דוכתא לשון נקבה וגם כך אשכחן בעומר שבע שבתות תמימות תהיינה אמנם מה שהביא ראי' מפי' רש"י ז"ל לא נהירא דהתם טעמא רבא איכא לפרש של זאת וכתרגומו שבועתא דדא מדלא קרינן בניקוד קמץ אלא בניקוד שב"א שבוע זאת:]
תפארת ישראל
יכין
ארבעה מראות האלו מצטרפין זה עם זה: לכשיעור גריס. ולהתחלפות המראות. שאם היה תחלה מראה א'. והתחלפה למראה אחרת. לא אמרינן נגע אחר הוא אלא נידונית כאילו היא היא אותה שהיתה בתחלה. וכ"כ מצטרפת לענין פשיון שצריך שיהיה כמין האום. ואם היה האום ממראה א' ופשה ממראה אחר. מחשב כפשיון ממראה אום. ולראב"ד הנ"ל סימן ח'. דאב ותולדת חבירתה. או ב' תולדות אינן מצטרפות. גרסינן הכא מארבעת וכו' מצטרפין. ור"ל יש מהן שמצטרפין. ולרב"א מתניתין ר"ח סגן הכהנים היא דס"ל [במ"ד] מראות נגעים ששה עשר. דהיינו ד' חלקים. וד' פתוכין פשוטין. ועוד ד' חלקים וד' פתוכין מצורפין. אבל לר' דוסא שם אין מצטרפין רק אב ותולדה דידיה [ולפי דברי רבינו אלו. גם להראב"ד א"צ לגרוס מארבע. אלא הו"ל סתם ואח"כ מחלוקת. דאין הלכה כסתם]:
ולהסגיר: כולה מפרש ואזיל:
את העומד בסוף שבוע ראשון: דב' מיני צירוף יש. צירוף שיעור גריס מב' מראות כאחד. וצירוף ב' מראות זה אחר זה. שלא נדון האחרונה כנגע חדש. ולפיכך קאמר הכא דבשניהן מצטרפין כל המראות לענין דין הסגר. שאם היה בתחלה נגע א' כגריס במראה שלג. ובסוף שבוע א' עמד בעיניו. דהיינו שנשאר גדלו כשיעור גריס. אבל מראיתה התהפך כולו למראה קרום ביצה. או איפכא. לא אמרינן נגע אחר הוא ונבעי הסגר בתחלה. אלא אמרינן מראה קרום דהשתא מצטרף למראה שלג שהיה בתחלה. וא"צ רק עוד הסגר שבוע א'. וכ"כ לענין צירוף ב' המראות יחד שכשהיה תחלה גריס במראה שלג. ובסוף שבוע א' נתהפך חציה למראה קרום ביצה. לא אמרינן דמדאין השתא כל המראה כגריס נפטרנו לגמרי. אלא מצטרפי והו"ל כבתחלה ונמצא שעמד בעינו ובעי הסגר ב':
את העומד בסוף שבוע שני: דבהיה בו נגע כגריס במראה קרום. ובסיף שבוע ב' נתהפך הגריס ההוא למראה שלג. וכ"ש איפכא. אין אומרים נגע אחר הוא. ונבעי הסגר בתחלה אלא הו"ל כעמד בעיניו ב' שבועות ופוטרו הכהן לגמרי. ואע"ג דכל היכא שפוטרו בעמד בעיניו ב' שבועות. כתוב בתורה והנה כהה הנגע. אין ר"ל דאפילו לא פשה אפ"ה לא יפטרנו עד שיכהה ג"כ מראית לבנינותו. אלא קמ"ל קרא דיוקא. דאע"ג שכהה דוקא בעמד בעיניו פוטרו. הא בפשכ. אף שכהה מחליטו:
בתחלה: כשהיה בו תחלה נגע כגריס. ובה מחיה כעדשה. או ב' שערות לבנות. ה"ז מוחלט מיד. אפילו הגריס הוא מב' מראות:
בסוף שבוע שני: ר"ל וכן אם נמצא המחיה או הב' שערות לבנות בנגע כגריס שמשותף מב' מראות. בסוף שבוע א' אחר הסגר ראשון. או בסוף שבוע ב' אחר הסגר ב':
לאחר הפטור: ר"ל או אם אפילו לאחר שפטרו לגמרי בסוף שבוע ב' מדלא מצא בהנגע כגריס א' מג' סימני טומאה. רק שנשארה הנגע כמו שהיתה בתחלה. ולאחר כמה ימים שפטרו. נולד בו א' מג' סימני טומאה ה"ז מוחלט. אף שהנגע כגריס משותפת אז מב' מראות. או שנתהפכה לאחר הפטור ממראה למראה:
להחליט את שנולד לו פשיון: אפילו הפסיון הוא ממראה אחרת של עיקר הנגע:
לאחר הפטור: ר"ל בין שנמצא הפסיון הזה שממראה אחרת. אחר ובסוף הסגר א'. או בסוף ההסגר של שבוע ב'. או אחר שפטרו לגמרי בסוף שבוע ב'. מדלא נולד לו אז סי' טומאה. ולאחר שפטרו פשה ממראה אחרת סמוך להנגע הר"ז מוחלט. אבל פשיון בתחלה וכגון שבא לפני הכהן עם נגע כגריס. ועוד קודם שהסגירו רואה שהנגע פושה והולך לפניו. אז אפי' הפשיון הוא ממראה הנגע לא יחליטנו דכל עוד שקודם סוף הסגר א' לא נקרא פסיון. רק אפ"ה מסגירו ובסוף השבוע יראה שאם ימצאנו שפשה יותר ממה שהיה ברגע שהסגירו. זה לבד נקרא פסיון:
להחליט את ההופך כולו לבן מתוך הפטור: דאם לאחר שפטרו הכהן וטיהרו. פרח הצרעת בכולו. אפילו היה הפריחה משותפת מב' מראות או שהתהפכה כולו ממראה למראה אחרת לא אמרינן פריחה זו נגע חדש הוא. ונבעי הסגר בתחלה [כפ"ח מ"ז]. אלא נחשבת כנגע ראשון. שפרח מתוך הפטור ויוחלט:
את ההופך כולו לבן מתוך החלט או מתוך הסגר: שאם אחר שהוחלט. או בסוף ימי הסגרו. נראה שכולו הפך לבן. אע"ג שהפריחה היא ממראה אחרת שהיה בעיקר הנגע. לא אמרינן פריחה זו נגע חדש הוא ונבעי הסגר בתחלה [כפ"ח מ"ז] אלא נחשבת כנגע הראשונה שהפך כולו לבן מתוך הסגר או החלט וטהור:
אלו מראות נגעים: דהיינו ד' מראות נגעים חלוקות ופתוכו' וצרופן שזכרנו:
שכל נגעים תלוים בהן: דגם שחין ומכוה אינן מטמאין רק כשמראיתן הוא א' ממראות הנ"ל וגם בהן מצטרפין כל הח' מראות. כמו בנגע עור הבשר. מיהו מלת כל דקאמר לאו דוקא הוא. דהרי נתק מטמא בכל המראות אף שאינו ממראות הנ"ל [וכלקמן רפ"י]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת