עיקר תוי"ט על נגעים א

משנה נגעים, פרק א':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

(א) (על הברטנורא) גמרא שבועות דף ז'. ועתוי"ט:

(ב) (על המשנה) בהרת כו'. ואין דרך נגע לבוא אלא בארבעה מראות הללו, ומיהו בכל אחד ואחד יש כמה מראות שזה לבן מזה כמו שלגים וכן כולם. הר"ש ותוס':

(ג) (על הברטנורא) ועיין בהר"ב לקמן מ"ג:

(ב)

(ד) (על המשנה) כיין כו'. והא דלא שיערו לתרווייהו או ביין או בדם, ומאי טעמא תני בסיד כדם בחלב ולא אמר כיין בסיד. ועוד, שיעור המיזוג מאי ניהו או בשני חלקים שלג וחלב או בפחות. ובזה יש לומר שהוא בכדי שיראה זה לתוך זה כדאמרינן בעלמא מים שדם הצפור ניכר בהם. ונראה דר' ישמעאל סבר בעינן שיהיה נודע הלבנונית וניכר האדמימות, הלכך אילו אמר כדם בשלג או כדם בסיד, מתוך ששניהם עבים אין נמזגים כלל ואין המראות מתערבים. ואם אמר כיין בסיד, אע"פ שהיין קלוש, הסיד עב, אבל יין בשלג נימוח ואינו נימוח ושניהם נראים. ואם אמר יין בחלב או במים, מפני ששניהם קלושים היין מחזירו למראהו, והלובן אינו ניכר בטבעו. ור"ע סבירא ליה אדמדם אדום שבאדומים, הלכך משער להן יין במים כו'. הר"א:

(ג)

(ה) (על הברטנורא) והתועלת לחלק אותן במספר ארבעה, ולא תני סתם כל מקרום כו' מצטרפין, מלמד שאם אינו בקי בהן ובשמותיהן לא יראה את הנגעים. הר"מ בשם התוספתא:

(ו) (על המשנה) לפטור כו'. נקט תחילה שני הקצוות, והדר מקדים להסגיר שהוא בשבוע אחד, ואח"כ לפטור שהוא בשבוע שני, והדר להחליט שיש בו כמה גווני:

(ז) (על המשנה) העומד כו'. ולא נקט נמי בתחלה, דרישא הכי פירושא ארבעה מראות כו' מצטרפין בתחילה וכן לפטור כו', ולא הוצרך לפרש צירוף דרישא דפשיטא דסתמא דמלתא דאיירי בבא בתחילה. מהר"מ:

(ח) (על המשנה) לפטור כו'. ואם תאמר, מאי צירוף שייך כאן. נראה לי, כגון שהסגיר בהרת בשני גריסין ובסוף שבוע שני יש בהרת כגריס ושאם כגריס, והשתא אי הוו שני מינים הוי ליה שאת נגע חדש ומסגירין עליו, אבל אם מצטרפים דהוי כנגע אחד ה"ל עמד בעיניו דטהור. מהר"ם. ועתוי"ט:

(ט) (על הברטנורא) כל דברי הרב הם על פי התוספתא נלמדין מקראי. ועתוי"ט באריכות:

(י) (על המשנה) שכל כו'. לאו דוקא, דהא איכא נתקים. אלא בעור בשר קאמר. הר"ש:

(ד)

(יא) (על המשנה) ופירש דסבירא ליה כרבי עקיבא דאמר כולהו לבהדי שאת מצטרפי, דשאת מצטרפת לבהרת וסיד וקרום, וקרום וסיד גם כן מצטרפין, ארבעה צירופים וארבעה חלקים, ופתוכים כנגדם, הרי ששה עשר. ע"כ. ומיהו למסקנא לרבי עקיבא כולן מצטרפין. ועתוי"ט:

(יב) (על הברטנורא) ובספר קרבן אהרן תירץ, דהר"מ דקדק בלשונו ולא כתב ושמונה בנתקים, אלא והם עצמם בנתקים, לומר שהם היותר מיוחדים בהם אשר הם דומים למראות הנגעים, עם היות שמטמאים גם בשאר מראות. ועתוי"ט:

(יג) (על הברטנורא) ובר"מ בנוסחת ארץ ישראל וכן בחיבורו פסק כר"ע. ועתוי"ט:

(ה)

(יד) (על הברטנורא) דאי קאי בסוף שבוע שני, פוטרו. הר"ש:

(טו) (על המשנה) נסמך. סברא הוא בכל הני דתנינן שמבטלין סימני הטומאה:

(טז) (על המשנה) השחין. וקשה, תיפוק ליה משום שחין ומכוה ששער לבן גם בהם סימן טומאה. ויש לומר, כגון שהיא מכה טריה שאינה מטמאה. כ"מ. ועתוי"ט:

(יז) (על המשנה) ונתפזרה. פירוש, שפשה הנגע לתוכה וכיסה מקצתה, ואכתי נשאר שיעור מחיה דהיינו כעדשה בהצטרף לכולה מחיה. ובא, פירוש, או שבא השחין. מהר"מ. ועתוי"ט:

(יח) (על הברטנורא) ושוב לא מטמא במחיה. מהר"ם:

(יט) (על הברטנורא) לאו דוקא, דהוא הדין אאו נכנס וכו' קאי, אלא דנקט במאי דסליק וסמיך:

(כ) (על המשנה) פשיון. משום נגעי הגוף נקטיה. ובנגעי בתים [דבהו נמי מיירי] אפילו עמד בעיניו טמא:

(כא) (על המשנה) ואין כו'. אפילו יש בהם כגריס ועומד בשבוע אחד, נמי הוי להקל דהוי בהסגר ולא בהחלט, וככל הני דתני בהדיא. אלא משום דעל כל פנים איצטריך למתני ונתמעטה, דאם לא כן קאי בהחלט, נקט ואין כו' דפטור לגמרי. ועתוי"ט:

(ו)

(כב) (על המשנה) לא כו'. דאף על גב דאי נמי פוטרו בשבת, כשנולד לו לאחר השבת היה מחליטו, מכל מקום היה טהור אם טבל והעריב שמשו, עד שיוולד לו וייראה לכהן. ועתוי"ט:

(כג) (על הברטנורא) וכלומר, שהנגע הוא בעור הבשר הזה שנעשה צלקת. דאי לאו הכי עדיין אין השער [לבן] בתוך הנגע: