משנה נגעים א א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת נגעים · פרק א · משנה א | >>

כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית


משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

מראות נגעים שנים שהן ארבעה.

בהרת עזה כשלג, שניה לה כסיד ההיכל.

והשאת כקרום ביצה, שניה לה כצמר לבן ב, דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים, השאת כצמר לבן, שניה לה כקרום ביצה.


נוסח הרמב"ם

[עריכה]

מראות נגעים שנים שהן ארבעה בהרת עזה כשלג שניה לה כסיד ההיכל והשאת כקרום ביצה שניה לה כצמר לבן דברי רבי מאיר וחכמים אומרין שאת כצמר לבן שניה לה כקרום ביצה.

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

[עריכה]

מראות נגעים שנים - כתיבי בקרא בהדיא שאת ובהרת:

שהן ארבעה - יש לך לרבות עוד שנים אחרים דלא כתיבי בקרא, והן תולדה דשאת ותולדה דבהרת. דמרבינן להו מספחת, שאין ספחת שם נגע אלא לשון טפלה, וכן הוא אומר (שמואל א ב) ספחני נא אל אחת הכהונות, והטיל הכתוב ספחת בין שאת לבהרת, לומר לך שיש תולדה לשאת ויש תולדה לבהרת א:

בהרת עזה כשלג - לבנה ביותר. דכתיב (ויקרא יג) ואם בהרת לבנה היא, היא לבנה ואין למעלה ממנה לבנה:

שאת כקרום ביצה - דסבר האי תנא אין שאת אלא לשון גובה. וכן הוא אומר (ישעיהו ב) ועל כל הגבעות הנשאות. ואין לך כהה בלבנונית בכל ארבעה מראות כקרום ביצה, לפיכך הוא גבוה יותר מכולן, כמראה צל גבוה מן החמה:

שניה לה כצמר לבן - והוא עז בלבנוניתו יותר מסיד ההיכל שהיא תולדה דבהרת. משום דאמר קרא שאת לבנה. לענין מאי קרייה רחמנא לבנה, על כרחך לתולדתה, שהיא לבנה יותר מתולדה דבהרת:

שאת כצמר לבן - רבנן סברי, שני מראות עזות שהן שלג וצמר לבן, הן לשני אבות בהרת ושאת, ושני מראות כהות מהן שהן סיד ההיכל וקרום ביצה והן תולדות. תן תולדה גדולה לגדול, דהיינו סיד ההיכל לבהרת שהוא אב גדול, ותולדה קטנה לקטן דהיינו קרום ביצה לשאת שהוא קטן מבהרת. ונפקא מינה בפלוגתייהו דרבנן ותנא קמא לענין צירוף, דחצי גריס מאב וחצי גריס מתולדה דידיה מצטרפין, וכן שני האבות שאת ובהרת מצטרפין, דדרשינן והיה בעור בשרו לנגע, מלמד שמצטרפין זה עם זה, מדכתיב והיה ולא כתיב והיו, עשה כל הנגעים אחד. אבל שתי התולדות אין מצטרפות, דתולדה דבהרת אינה מצטרפת עם תולדה דשאת, דלא קאי והיה אלא אשאת ובהרת דכתיבי בהדיא, ולא אתולדות דאתו מרבויא. והשתא, לתנא קמא שלג וקרום ביצה מצטרפין, שלג וצמר לבן אין מצטרפין. ולרבנן, שלג וצמר מצטרפין, שלג וקרום אין מצטרפין ג. והלכה כחכמים:

צמר לבן - צמר נקי של כבש בן יומו לאחר שרחצוהו ונתלבן:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

[עריכה]

(א) (על הברטנורא) גמרא שבועות דף ז'. ועתוי"ט:

(ב) (על המשנה) בהרת כו'. ואין דרך נגע לבוא אלא בארבעה מראות הללו, ומיהו בכל אחד ואחד יש כמה מראות שזה לבן מזה כמו שלגים וכן כולם. הר"ש ותוס':

(ג) (על הברטנורא) ועיין בהר"ב לקמן מ"ג:

פירוש תוספות יום טוב

[עריכה]

אחר אהלות הביא נגעים. וענינו שהוא מדבר מטומאת צרעת. שהמצורע יטמא באהל. ויש בו קצת דמיון מטומאת מת. כמו שיתבאר במקומו. הרמב"ם:

שנים שהן כו':    עיין מ"ש בזה בריש מסכת שבועות:

[שהן ארבעה:    פי' הר"ב דמרבינן להו מספחת כו' והטיל הכתוב לספחת בין שאת לבהרת כו'. בפ' קמא דשבועות דף ו "במתניתא תנא הטיל הכתוב כו' לומר לך כשם שטפילה לשאת כך טפילה לבהרת". והביאה הר"ש ופירשה "כשם שטפילה לשאת" כלומר שיש לה תולדה דפשטיה דקרא ספחת אשאת קאי, "כך טפילה לבהרת" ע"כ.

ונ"ל דהכי ילפינן דאי קרא כפשטיה שאין ספחת אלא אשאת א"כ הואיל והבהרת היא העזה ה"ל להכתוב לכתוב "בהרת ושאת וספחת" והוי לא זו אף זו. והיאך אמר שאת תחלה והיא גבוה דהשתא הוה זו ואצ"ל זו. אלא דלהכי אקדמיה לשאת להטיל הספחת ביניהן. דהשתא אי איתא דספחת אשאת לחודיה קאי כפשטיה דקרא ה"ל לכתוב "בהרת שאת וספחת" והיו כתובים בדרך לא זו אף זו, וגם הספחת אצל שאת. אלא מש"ה אקדמיה להטיל ביניהן כו'. ואין להקשות לכתוב "בהרת וספחת ושאת" דפשיטא דהוה משמעו ספחת לבהרת דסמוך לו לבד ואין כאן קושיא בסדר שהרי נשנו בלא זו אף זו. כך נ"ל לפרש.

ותמיהני על הרא"ם שכתב בפ' תזריע וז"ל אע"פ שלא נכתבה בתורה ספחת רק פעם אחת ואין לרבות שנייה רק לבהרת שהיא היותר עזה מ"מ מדנכתב בין שאת לבהרת דייקו רז"ל מיניה דקאי אתרווייהו כו' ע"כ. וכלפי לייא. שהרי התנא שונה לומר לך כשם שטפילה לשאת כו'. וכן המקשן שם [דף ו ע"ב] קודם שהובאה הברייתא מקשה בזה הלשון "אשכחן טפילה לשאת טפילה לבהרת מנלן". וכן נמי קודם שהובאה הברייתא משני ר' זירא נאמרה לבנה בשאת ונאמרה לבנה בבהרת מה לבנה האמורה בשאת יש לה טפילה כו'. מכל הלין דאדרב' פשטיה דקרא דטפילה אשאת מרבינן. לכן הנכון כמו שכתבתי בס"ד. ומ"מ ראיתי כסברת הרא"ם בת"כ "שאת זו שאת. בהרת זו בהרת. ספחת זו שני לבהרת. ומראה [הנגע] עמוק שני לשאת" ע"כ. ונ"ל ג"כ דאתיא כר"מ שנותן תולדת השאת לבנה יותר ממנה]:

בהרת עזה כשלג שניה לה כסיד ההיכל כו':    מסיק הר"ש וכן התוס' פ"ק דשבועות דף ה [ד"ה ב' שהן ד'] שאין דרך נגע לבא אלא בד' מראות הללו. ומיהו בכל אחד ואחד יש כמה מראות. כגון שלג שיש שלגים שמשתנים שזה לבן מזה. וכן כולם. אבל לעולם לא יבא נגע כי אם בד' מראות הללו. ודייקי להו מהתוספתא שכתבתי במ"ג [ד"ה ד' מראות] בשם הרמב"ם מסוגית הגמ' דשבועות:

שניה לה כצמר לבן:    פירש הר"ב משום דאמר קרא שאת לבנה לענין מה קרייה רחמנא לבנה כו'. כ"כ הר"ש. וק"ק דדילמא לגופיה אצטריך דלא תימא שאת שהוא לשון גבוהה. ואפי' אין בו לבנינות. ומהר"ם כתב וז"ל ומורי הרב רבי שמואל זצ"ל מקשטיל טיר"י פי' לנו בשבועות דהיינו טעמא דר"מ דיהב תולדה הגבוה' לאב הלבן ותולדה הלבנה לאב הגבוה משום דכיון דשאת משמע לו הגבוהה שבגבוהות ואמר קרא "והיה" מלמד שהאבות מצטרפות -- א"כ כי היכי דמקרא נפקא לן דשאת הגבוהה שבכולן מצטרפת בהדי בהרת הלבנה שבכולן ה"נ יש לנו ליתן התולדה הגבוהה לאב הלבן להצטרף עמו. והתולדה הלבנה לאב הגבוה להצטרף עמו. עכ"ל:

וחכמים אומרי' השאת כצמר לבן כו':    כ' הר"ב ונ"מ כו'. אבל שתי התולדות אין מצטרפות וכו'. ובמ"ג כתב גם דעת הרמב"ם:

קישורים נוספים