מלאכת שלמה על נגעים א

מלאכת שלמה · על נגעים · א · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א

כתב הרמב"ם ז"ל שהתחיל התנא בחלוקת נגעי עור בשר כמו שעשה הכתוב ע"כ:

מראות נגעים וכו'. רפ"ק דשבועות בדף ה' ודילג שם התלמוד לומר דברי ר"מ כמו שהוא שנוי כאן [*) א"ה לכאור' נראה מתוך דברי הר"ש והר"ב שגם בגירסתם לא הי' כתוב דברי ר"מ. וצ"ע שלא העיר בזה:]:

שנים שהם ארבעה. גרסי' דממראה יאמר מראות כמו ממתנה מחנות וכי היכי דכתיב ועתה הייתי לשני מחנות ה"נ קתני שפיר מראות שנים תוס' רפ"ק דשבת וגם ברפ"ק דשבועות פירשו הם ז"ל דמראה לשון זכר כדכתיב את המראה הגדול הזה.

עוד כתבו ז"ל ותנן נמי ר' דוסא בן הרכינס אומר שלשים וששה עקביא בן מהללאל אומר שבעים ושנים והא דקתני טובא משום דחשיב נמי פתיכי א"נ כייל נגעי בתים ובגדים ע"כ ורש"י ז"ל נמי פירש שם בשבועות מראה לשון זכר הוא ולהכי תנן להו לשון זכר כדכתיב מראה הנוגה סביב הוא מראה דמות כבוד ה' וגו' ע"כ וכן פי' ג"כ הר"ש ז"ל:

שתן ד'. תולדה דשאת ותולדה דבהרת ושם בשבועות מסיק מי שנה משנה זו בלשון אבות ותולדות דלא כר' עקיבא דאי ר"ע הא אמר מראות נגעים נשנו כסדר מעלתן השנג והצמר והסיד והקרום וכסדר משנתן הן מצטרפין זה לזה ואין אחד מצטרף לגבוה ממנו שתי מעלות אלא מעלה אחת ואם הוא שנאם בלשון אבות ותולדות טִהַרְתַ מראה הסיד מלהצטרף דבהדי מאן תצרפי' אי בהדי בהרת שהוא אבי' הא איכא שאת שהוא כצמר דעדיפא מיני' בלובן נמצאת בהרת למעלה מן הסיד שתי מעלות ור' עקיבא זו למעלה מזו בעי נצרפה בהדי שאת שהוא מעלה אתת לאו תולדה דידי' היא דהא שקלת לה מיני' ושויתה מין בהרת ולר' עקיבא הכי איבעי' ליה למיתני בהרת עזה כשלג ושאת כצמר לבן ושניות להן סיד היכל וקרום ביצה דנימצי למימר כולהו מינא דהדדי נינהו ובהרת ושאת מצטרפים וסיד בהדי שאת נמצא לו צרוף אבל השתא דחלק תולדה לזו ותולדה לזו אין מצטרף כל אחד אלא עם אביו אלא מחוורתא דמתני' דלא כר' עקיבא וספר קרבן אהרן האריך בבאור סוגיא זו בפרשת נגעים פרשה ב':

שאת כקרום ביצה שניה לה כצמר לבן דברי ר"מ. פי' הרמב"ם דעת ר"מ שאחר קרום ביצה מראה אחד והוא שני של שאת ואם הוא יותר חלוש הלובן מקרום ביצה וחכמים רואים שאם הוא חלוש יותר מקרום ביצה אינו ממראות נגעים ע"כ [*) א"ה ראה הנוסח בפי' הר"מ שלפנינו ואז ינעם לחכך הלשון המוגה אשר לפנינו פה ויאורו עיניך בהבנת דברי הר"מ בשיטה חדשה ונפלאה כי גם לר"מ התולדה דשאת גבוה מאביה. ודע שכדי לתרץ תמיהת הר"ש דאיך פליגי ר"מ וחכמים בצמר לבן בדבר התלוי בראית העין צ"ל דגם הר"מ ס"ל כדעת התוס' פ"ק דשבועות שהובא בסמוך דצמר לבן דר"מ לא איירי בנקי בן יומו כמו חכמים ושוב מצאתי במ"נ באמנה נ' שדחק להעמיס הכוונה הזאת בד' הר"מ גם כפי הנוסח שלפנינו אבל שוב בפרפר כ"ח חזר בו והעמיס כוונה אחרת בדברי הר"מ וכ"ז גרם לו שלא ראה הנוסחא המתוקנה הזאת שאין להרהר אחריה:]:

דברי ר' מאיר. ולדידי' צמר וקרום מצטרפים ושלג וסיד ושלג וקרום. הרא"ש ז"ל:

וחכמים אומרים השאת כצמר לבן. וכתבו תוס' ז"ל שם פ"ק דשבועות ונראה דצמר לבן דר"מ לא איירי בנקי בן יומו כמו חכמים אלא צמר שאינו נקי ושחור מסיד דאין סברא דלשאת שה א שחורה מכולן שתהי' תולדתה לבנה מתולדה דבהרת שהיא לבנה מכולן ע"כ. והר"ש ז"ל תמה גם הוא על זה והאריך בדבר ע"ש:

בפי' ר"ע ז"ל ונפקא מינה בפלוגתייהו דרבנן ות"ק לענין צרוף וכו' אמר המלקט ולהרמב"ם ז"ל שסובר דכל הד' מראית מצטרפים כמו שכתב רעז"ל בסמוך בסי' ג' צ"ע מאי נפקא מימיהו בפלוגתייהו דר"מ וחכמים. ועיין במה שנכתב שם סי' ג':

עוד בסוף פי' רעז"ל והשתא לת"ק שלג וקרום ביצה מצטרפים דהוי אב ותולדה דילי'. אמר המלקט נלע"ד שצריך למחוק מלות דהוי אב ותולדה דילי' או שמא כצ"ל והשתא לת"ק שלג וקרום ביצה מצטרפים דהוו תרי אבות [הגהה וכן מצאתי שהגי' הר"ס ז"ל וז"ל נ"ל דהוו שתיהן אבות ע"כ]. וכן סיד ההיכל עם שלג או צמר לבן עם קרום ביצה מצטרפים דהוו אב ותולדה דילי' ולרבנן שלג וצמר לבן מצטרפים דהוו תרי אבות או שלג וסיד או צמר וקרום דהוו אב ותולדה דיליה אבל לא שלג וקרום דהוו אב ותולדה דחברי':

בפי' ר"ע ז"ל צמר נקי של כבש בן יומו כצ"ל:

משנה ב

ר' עקיבא אומר וכו'. תניא ר' נתן אומר לא שאמר ר' עקיבא של סיד דיהה הימנה אלא של צמר דיהה הימנה וכתבו תוס' ז"ל כלומר לא נקט סיד דוקא אלא משום דקאי אמילתי' דת"ק נקט סיד או שמא ר' נתן מגי' נמי במילתי' דר' ישמעאל שאת במקום סיד ע"כ והטעם דרבי עקיבא אזיל לטעמיה דכסדר מעלתם נשנו וכדכתבינן ואפי' בפתוך א"ר עקיבא זו למעלה מזו:

משנה ג

ד' מראות הללו. והגי' ה"ר יהוסף ז"ל מארבעה מראות וכו':

לפטור ולהחליט ולהסגיר. וכולהו מפ' להו ומפ' הסגר ברישא דאדסליק מיניה נקט. הר"ש והרא"ש ז"ל. ונלע"ד דאעפ"כ פירש בבא דפיטור קודם בבא דהחלט משום דזוטר מילתיה ודמי לבבא דהסגר ושבק חד לפטור לסיפא דהיינו הפורח מן הטמא טהור והוי התחלה בטוב וסיים ג"כ בטוב ואפילו באותה סיפא דקדק לסיים בטוב דהיינו הסגר שהוא טוב בערך החלט. ויש עוד שם טעם אחר דהואיל ובפירושא דבבי דלהחליט קא מפ' ואזיל הזכיר ג"כ בההיא סיפא שם החלט בתחלה או מפני שהתחיל לפ' בלהסגיר מן הטעם שכתבתי בשם הר"ש והרא"ש ז"ל הזכיר באותה סיפא הסגר לאחרונה דוק. וספר קרבן אהרן כתב בפרק ראשון דפרשת נגעים דבארה המשנה ראשונה להסגיר עם היות שבראשונה התחיל בפיטור לפי שבראשונה לקח החלוקות שלא כסדר לפי שרצה התנא להתחיל בטוב וכאשר פירש אותם הביאם כסדר הוייתם שאין פיטור ולא החלט אם לא קדמו ההסגר שני פעמים ע"כ ועיין עוד שם:

להסגיר את העומד בסוף שבוע ראשון לפטור את העומד בסוף שבוע שני. עיין על זה ברב ה"ר אלי' המזרחי ז"ל בפסוק והנה הנגע עמד בעיניו והסגירו הכהן שבעת ימים שנית וגם שם בספר קרבן אהרן פרק שני דפ' נגעים שהקשו מכאן המפרשים לרש"י ז"ל על מה שפירש בפירוש החומש והנה כהה הנגע הא אם עמד במראיתו טמא והם תרצו בעדו בדוחק ע"ש. כתב החכם הר"ס אוחנא ז"ל וז"ל לפטור את העומד בסוף שבוע שני צ"ע שאם הי' בו חצי גריס בהרת וחצי גריס שאת מה צרוף לפטור שייך בין אם יצטרפו או לא יצטרפו טהור והרמב"ם ז"ל פי' מה שפי' עיין עליו וגם לפירוש שלו קשה שפי' שבסוף שבוע הוסר קצת מראה שאת וכ' שאין צריך כהה ממש דלרבותא נקט קרא [*) צ"ל כהה] דהא כמו שהסכימו המפרשים וגם הוא ז"ל בחבורו וצ"ל דלא נקט תנא לפטור אלא אגב דתנא להחליט ולהסגיר ואגב דבעי למיתני לפטור את ההופך כולו לבן וכו' ודכוותה תנא לקמן אגב בההיא דאחת ארוכה ואחת קצרה עכ"ל ז"ל:  

אלו מראות נגעים שכל נגעים תלויים בהן. פי' נגעי עור בשר אבל נגעי נתקים מטמאין בכל מראות כדתניא ד' מראות שעור הבשר מטמא בהן השחין והמכוה וקרחת וגבחת הר"ש והרא"ש ז"ל. כתב התי"ט שבוע ראשון שבוע לשון זכר שהרי רש"י ז"ל פירש מלא שבוע זאת של זאת וברבוי בא בסימן הנקבות: [הגהה הן אמת ששבוע לשון זכר וכדכתיב שבעה שבועות תהפור לך ואשכחן גם ברבוי לשון זכר בדניאל סי' ט' י' שבועים שבעה שלשה שבועים ימים וזולתם אבל שבת בכל דוכתא לשון נקבה וגם כך אשכחן בעומר שבע שבתות תמימות תהיינה אמנם מה שהביא ראי' מפי' רש"י ז"ל לא נהירא דהתם טעמא רבא איכא לפרש של זאת וכתרגומו שבועתא דדא מדלא קרינן בניקוד קמץ אלא בניקוד שב"א שבוע זאת:]

משנה ד

בפי' ר"ע ז"ל ולא גרסי' מראות נגעים ט"ז. אמר המלקט כן משמע מתוך פירוש הרמב"ם ז"ל דל"ג לי' מדלא הזכיר כלל בפירושו ז"ל דברי ר' חנניה אבל הר"ש והרא"ש ז"ל גרסי לי' וז"ל ששה עשר הני תנאי חשבי פתוכים של לבן אדמדם ולבנים של נתקי הראש והזקן ושל נגעי בתים ובגדים כך פי' בקונטרס בס"פ המזבח מקדש ועוד תניא בתוספתא ר' ישמעאל אומר מראות נגעים שנים עשר ויש מדקדקין לכוון דר' ישמעאל כמתני' שיש ד' חלקים ושנים בצרוף שהתולדה מצטרפת לאב שלה וקסבר דאין האבות מצטרפים הא שיתא וכנגדן פתוכין הרי י"ב ור' חנניה סגן הכהנים דאמר ששה עשר כר"ע דאמר בפ"ק דשבועות כו' ועקביא נמי דאמר ע"ב כר"ע ואמרי' בפ"ק דשבועות משל דר' עקיבא לה"ד לד' כוסות של חלב אחד נפל לתוכו שתי טפות של דם ואחד נפל לתוכו ד' טפות של דם ואחד נפל לתוכו ח' טפות ואחד נפל לתוכו שתים עשרה טפות ואמרי לה שש עשרה שכולן מראה לבן הן ועקביא ס"ל כמ"ד שש עשרה וכי מנית מטפה אחת עד שש עשרה לד' מראות הרי לך לכל מראה שש עשרה דהיינו ס"ד פתוכים לד' מראות וד' חלקים וד' צרופים הרי לך ע"ב ודברי ר' דוסא ל"ו אי אפשר ליישב לפי שיטה זו אפי' למ"ד כוס רביעי י"ב טפות ועוד דלר' עקיבא נמי לא יתכנו דהא הני ד' כוסות חד כנגד שלג וחד כנגד צמר וחד כנגד סיד וחד כנגד קרום ואנו מנינו לכל אחד מטפה אחת עד שש עשרה אין לנו למנות לשלג אלא מטפה אחת עד שתים ולשל צמר משלשה ועד ד' ולשל סיד מה' ועד ח' ולשל קרום מט' ועד ט"ז ויש לפרש דר' דוסא חשיב נגעי הגוף כו' עד נמצא בכל א' ד' מראות עם פסיון ונתקים לא מנינו דמטמאין בכל מראות ולא כפי' הקונטרס דזבחים עכ"ל ז"ל וכתוב בספר קרבן אהרן פרשה ב' דפרשת נגעים שמה שהוקשה לרבינו עובדיה ז"ל שאיך מנה הרמב"ם ז"ל בכלל המראות ח' בנתקים ואנן קיימא לן דנתקים מטמאין בכל מראות גם הרמב"ם ז"ל עצמו הרגיש בזה שלא אמר ושמנה בנתקים כו' עד עם היות שהן מטמאין גם בשאר המראות כולן ולזה נ"ל שכוון רש"י ז"ל בס"פ המזבח מקדש שכתב הני תנאי מנו פתוכים של לבן אדמדם ולבנים של נתקי ראש וזקן ושל נגעי בתים ובגדים ע"כ ודוק אומרו ולבנים של נתקים שכוונתו לומר עם היות שהנתקים אין להם מראה מיוחד עכ"ז הנה המראה לבן שבהן הוא כלול בכלל מנין המראות הללו עכ"ל בקיצור מופלג. וכוונו חכמים לחלק המראות לכמה חלקים כדי שיהא החכם בקי בהן ובמראיתן והוסיפו החכמים לחלקן זה אחר זה כדי שיתבוננו בהן היטב:

בתחלה לאחר השבת. פי' ביום ראשון בשבוע:

ולא בשני. פי' ביום שני בשבוע שודאי שבוע שני שלו יחול בשבת כמו שפי' רעז"ל דשתי הסגרות וכו':

ולא בשלישי לבתים. פי' ביום שלישי בשבוע מפני שודאי יחול יום תשעה עשר בשבת:

ר' עקיבא אומר לעולם רואין חל להיות וכו'. נראה דכולה מילתיה דר' עקיבא אע"ג דרבנן מודו לי' בהא:

בתוך השבת. תימה אמאי לא תני בשבת:

בסוף פי' ר"ע ז"ל צ"ל הלכה כר' עקיבא וכן הוא ג"כ ברמב"ם פ"ט דהלכות טומאת צרעת סי' ז':

ויש בדבר להקל. כגון שאם הי' רואה אותו בשבת והי' בו שיער לבן אע"פ שלמחר הלך לו מ"מ הוי טהור מתוך החלט ובעי קרבן והשתא פטור מן הקרבן דה"ל טהור מתוך הסגר הר"ס ז"ל:

ולהחמיר. פי' שאם הי' רואה אותו בשבת ולא הי' בו שיער לבן בסוף שבוע שני הי' פוטרו ויכול לטבול בשבת ויהי' טהור לערב שיעריב שמשו ומותר בתרומה ובקדשים כל אותו הזמן שעדיין לא נולד לו שער לבן והשתא הפסיד אותו הזמן שהרי עדיין הוא בטומאתו שהי' מוסגר. הר"ס ז"ל:

משנה ה

שיער לבן. פי' כגון זקן שזרקה בו שיבה או כיוצא בו כך פי' הר"ש ז"ל לקמן פ"ד סי' ג' אברייתא דמייתי התם ושם בסוף הפרק פי' דרך השערות לבא שחורות והנגע מלקה אותם והופכן ללבן וסימן לדבר שיער זקנים שמתלבן מתוך חלישת חיל ע"כ והנה העתקתיו אני שם ספ"ד:

בפי' ר"ע ז"ל והשחירו שניהם כדי נסבה וכו'. אמר המלקט ורבינו מאיר הלוי ז"ל פי' היו לבנות בשבת והשחירו אחר השבת ולא פירש היאך השחירו והדר מפ' בין השחירו שתיהן או אחת מהם והשחירו שתיהן הוי פירוש או השחירו וכן אחת ארוכה ואחת קצרה קאי אארוכות והקצירו ומפ' כיצד הקצירו בין אחת ארוכה ואחת קצרה בין הקצירו שתיהן תדע דבסיפא קתני או אחת לבנה וכו' או אחת קצרה וכו' וברישא לא קתני דברישא הוי פירושא ולא שייך למיתני או ולא תיקשי דהוי זו ואין צריך לומר זו אחת שחורה טהור כ"ש שתיהן דאגב סיפא נקטי'. הרא"ש ז"ל:

נסמך השחין לשתיהן או לאחת מהן הקיף השחין את שתיהן או את אחת מהן. נסמך הוא בשכיסה השחין את כל הבהרת מצד אחד של השער והדר קתני לא שכיסה כולה מצד אחד אלא מעט שחין הקיף שתיהן או אחת מהן ועדיין כל הבהרת קיימת סביב. הרא"ש ז"ל:

היתה בו מחיה והלכה לה המחיה וכו'. כצ"ל:

בפי' ר"ע ז"ל והיתה המכוה. אמר המלקט נלע"ד והיתה המחיה צ"ל:

או מיעטה השחין ומחית השחין. כך צ"ל:

משנה ו

כיצד להחמיר. לא הי' בו שיער לבן בשבת ואילו ראהו אז הי' מסגירו ועתה כשרואהו אחר השבת וכבר נולד לו שיער לבן הוא מחליטו ותימה מאי חומרא היא זו אף אם הסגירו בשבת יחלט כיון שנולד בו שיער לבן וי"ל אם היה מסגירו בשבת לא הי' רואהו עוד עד סוף השבוע ושמא הי' הולך לו שיער לבן בתוך השבוע. הרא"ש ז"ל:

היו שחורות והלבינו או אחת שחורה אחת לבנה והלבינו שתיהן קצרות והאריכו או אחת קצרה ואחת ארוכה וכו'. כצ"ל וכדכתבינן וכן הוא בִדְפוֹס פי' הר"ש ז"ל במלות או הכא בסיפא גבי כיצד להחמיר:

או חֲלָקַן השחין. כצ"ל:

לא היתה מחיה. כצ"ל:

או מיעטה השחין ומחית השחין. כך צ"ל: