משנה מעילה ג ח
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת מעילה · פרק ג · משנה ח | >>
קן שבראש האילן של הקדש, לא נהנין ולא מועלין.
שבאשרה, יתיז בקנה.
המקדיש את החורש, מועלין בכולו.
הגזברים שלקחו את העצים - מועלין בעצים.
ואין מועלין לא בשפוי ולא לג בנויה.
משנה מנוקדת
קֵן שֶׁבְּרֹאשׁ הָאִילָן שֶׁל הֶקְדֵּשׁ,
- לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין;
- שֶׁבָּאֲשֵׁרָה,
- יַתִּיז בְּקָנֶה.
- הַמַּקְדִּישׁ אֶת הַחֹרֶשׁ,
- מוֹעֲלִין בְּכֻלּוֹ;
- הַגִּזְבָּרִים שֶׁלָּקְחוּ אֶת הָעֵצִים,
- מוֹעֲלִין בָּעֵצִים,
- וְאֵין מוֹעֲלִין לֹא בַּשִּׁפּוּי וְלֹא בַּנְּוִיָּה:
נוסח הרמב"ם
קן -
- שבראש האילן של הקדש - לא נהנין, ולא מועלין,
- שבאשרה - יתיז בקנה.
- המקדיש את החורש - מועלין בכולו.
- גזברין ששפו את העצים - מועלין בעצים,
- ואין מועלין - לא בשיפוי, ולא בנמייה.
פירוש הרמב"ם
ידוע הוא שהאשרה אסורה בהנאה כמו שהתבאר בשלישי ממסכת עבודה זרה.
והמאמר בהלכה זו אינו אלא בקן עצמו שבנאו העוף בעצים ועשבים שמביא ממקום אחר, ולפיכך לא נהנין ולא מועלין כשהוא בשל הקדש, אבל באשרה מותר ליקח אותו הקן מראש האשרה.
ומה שאמר יתיז בקנה - רוצה לומר שיניס האפרוחים ואז יקח אותם. ודע שהביצים שבקן וכן האפרוחים שצריכים לאמן אסורין, בין באילן של הקדש בין באשרה.
ותרגום "יער" "חורשא", ולפיכך המקדיש את החורש מועלין בכולו, רוצה לומר בכל האילנות וזולתם וקנים שבראש האילנות.
ותרגום "ואכות אותו טחון" "ושפית יתיה בשופינא", ואותן הקליפות הדקות והנסורות שנוסרים מן העץ כשמחליקין ומיישרים אותו נקרא שפוי.
ונמיה הם החלקים הקשים שיש בעצים הניתזין בשעת הניגור, והחלק שמנגרין ומחליקין אותו ישאר מקומן כמין גומא בעץ. ומקצת הנוסחאות "נוייה", והעניין אחד לפי שאותן החלקין דומה לנויה עומדת בפני עצמה בתוך העץ.
ומה שאמר מועלין בעצים - רוצה לומר קצות העצים קטנים שחותכין אותן במגירה בשעה שמתקנין אותם:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
קן שבראש אילן - של הקדש. שבנאו העוף מעצים וקסמין שהביא ממקום אחר לא:
שבאשרה יתיז בקנה - יפיל הקן לארץ בקנה ויהנה ממנו לב. ודוקא יתיז. אבל לא יעלה על האשרה, דאם עולה ליטול הקן, נמצא נהנה מן האשרה. והביצים והאפרוחים שבקן, כל זמן שצריכים לאמן אסורים בין שבראש אילן של הקדש בין שבראש האשרה:
המקדיש את החורש - תרגום יער, חורשא:
מועלים בכולו - בעצים ובענפים ובעלים:
הגזברים שלקחו את העצים - שקנו עצים מיער של חולין לצורך קורות:
מועלים בעצים - רמב"ם פירש, לאתויי חתיכות עצים שחותכין במגירה בעת שמתקנים אותן לקורות, שמועלין בהן:
ולא בשפויין - נסרים דקות שנוסרין מן העצים כשמחליקין אותן:
נמיה - עלין שבעצי היער לד:
פירוש תוספות יום טוב
קן שבראש האילן של הקדש כו'. פי' הר"ב שבנאו העוף מעצים וקסמין שהביא ממקום אחר. גמ'. וכתבו התוס' וא"ת אמאי לא נהנין כיון דאייתו מעלמא. וי"ל דגזרינן דלמא אתי [לאחלופי] בקנים המחוברים [באילן] ע"כ:
יתיז בקנה. לשון הר"ב יפיל הקן לארץ בקנה ויהנה ממנו. ויש לתמוה מאי שנא משל הקדש דאין נהנין. ובגמ' מאי יתיז אפרוחים וכ"כ הרמב"ם יתיז בקנה ר"ל שיניס האפרוחים ואז יקח אותם. ע"כ. ומ"מ התיר הקן באשרה ואסר בשל הקדש. וכבר תמה עליו הכ"מ בפ"ה מה"מ. אלא שהוא תמה מאיסורא דהקדש. ולא נחית לעיוני בדברי התוס' שכתבתי לעיל דאסרי לשל הקדש בטוב טעם וכן אסרו דאשרה וכמ"ש בסמוך בשמם. ולפי זה יש לתמוה בהפך דלמה התיר באשרה. וז"ל התוס' הקן עצמו אסור באשרה כמו בשל הקדש וכן אפרוחים וביצים שוים בשניהם [וכדפירש הר"ב]. וא"ת ואמאי תנן להיתרא גבי אשרה וקתני לאיסורא גבי הקדש. י"ל דלהכי תנא לא נהנין גבי הקדש משום דבעיא למתני. אין מועלין. ומתיז בקנה קתני גבי אשירה. דאע"ג דהוי דבר מאוס מאד שהיא של עבודה זרה אפ"ה שרי ע"כ. ויש חילוף גרסאות בסוגיא זו להכ"מ. שבהלכות מעילה [פ"ה] העתיק גירסתינו ובפ"ז מהל' עבודה זרה העתיק גירסא אחרת. ומ"מ דברי הר"ב אינם עולים אף לאותה גירסא ואין להאריך. [*ושוב ראיתי שרש"י פי' בפ"ג דמס' עבודה זרה דף מ"ב ע"ב דבאשרה ליכא למגזר משום דבדילי מיניה. ע"כ]:
מועלים בכולו. עמ"ש בשם התוס' במ"ו בדבור מועלים בהם כו':
לא בשפוי ולא בנויה. לפי שהגזברין לא קנו והקדישו אלא דבר הצריך לבנין. ולא שפוי ונבייה. רש"י:
ולא בנוייה. והר"ב העתיק נמייה וכן הגירסא במ"ח פ"ג דעבודה זרה. והרמב"ם כתב נמייה הם חלקים הקשים שיש בעצים הנתזים בשעת הניגור והחלק כשמנגרים ומחלקין אותו ישאר מקומן כמין גומא בעץ ומקצת הנוסחאות נוייה והענין אחד. לפי שאותן החלקים דומה לנוה עומדת בפני עצמה בתוך העץ ע"כ. ויראה לי דבעבודה זרה גורס נבייה בבי"ת. אבל בחבורו פ"ה מהלכות מעילה העתיק בכאן נבייה בבי"ת:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(לא) (על הברטנורא) וא"ת אמאי לא נהנין כיון דאייתו מעלמא. י"ל דגזרי' דלמא אתי לאחלופי בקנים המחוברין באילן. תוס':
(לב) (על הברטנורא) ויש לתמוה מ"ש משל הקדש דאין נהנין. ובגמרא מאי יתיז אפרוחים וב"כ הר"מ יתיז בקנה ר"ל שיניס האפרוחים ואז יקח אותם ומ"מ התיר הקן באשרה אבל התוס' כ' דאסורה כמו בשל הקדש כו' והא דתני יתיז בקנה לאשמעינן דאע"ג דהוי דבר מאוס אפ"ה שרי. ורש"י פי' דלהכי שרי באשרה דליכא למיגזר משום דבדילי מיני'. ועתוי"ט:
(לג) (על המשנה) לא כו'. לפי שהגזברין לא קנו והקדישו אלא דבר הצריך לבנין. ולא שפוי ונבייה. רש"י:
(לד) (על הברטנורא) הר"מ כ' נמייה הם החלקי' הקשים שיש בעצים הניתזים בשעת הניגור וההחלק' כשמנגרי' ומחליקין אותו ישאר מקומן כמין גומא בעץ. ומקצת הנוסחאות נוייה והענין אחד לפי שאותן החלקים דומה לנוה עומדת בפני עצמה בתוך העץ:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
קן שבראש האילן וכו': פ' כל הצלמים (עבודה זרה דף מ"ב) ומשמע מפירוש רש"י ז"ל דיתיז בקנה דקתני מתניתין הוא לשון קן שפירש יתיז בקנה ישליך עצי הקנה במקל. ועיין עוד שם בפירושו ז"ל:
שבאשירה יתיז בקנה: ביד פ"ז מהלכות ע"ז סימן י"ב ובטור י"ד סימן קמ"ב. ובגמרא מסיק אליבא דר' יוחנן לפי גירסת תוספות ז"ל שהא גירסא שבדפוס דלעולם שהקן עשוהו העופות מעצים דעלמא פירוש שלקטו אותם מעלמא ולא משל הקדש או אשרה ומאי יתיז יתיז באפרוחים פירש תוספות ז"ל כלומר מתניתין מיירי בכל ענין ואפי' בדאייתו מעלמא הקן אסור והא דקאמר יתיז לא קאי אקן דודאי הקן אסור בהנאה בין גבי הקדש בין גבי אשרה ומאי יתיז יתיז באפרוחים שאינם צריכים לאמן שהאפרוחיס שאינם צריכין לאמן מותרין בהנאה בין גבי הקדש בין גבי אשרה. וליכא לאקשויי דלישקלינהו ביד דאיכא למיחש שמא יעלה באשרה ואע"ג דקתני יתיז בקנה גבי אשרה הה"נ גבי הקדש אבל לא נהנין קאי אקן וביצים והה"נ גבי אשרה וא"ת אמאי של הקדש לא נהנין אף מן הקן עצמו כיון דאייתו מעלמא וי"ל דגזרינן דילמא אתי לאחלופי בקנים המחוברים באילן. וא"ת ואמאי תנן להתירא גבי אשרה וקתני לאיסורא גבי הקדש וי"ל דלהכי לא תנא נהנין גבי הקדש משום דבעי למיתני אין מועלין וגבי אשרה לא שייך למיתני אין מועלין. ויתיז בקנה דתנא גבי אשרה היינו לרבותא דאע"ג דלא גדלי מינה מ"מ לא שרי להתיז באפרוחים גופייהו אי נמי יש לומר דתנא ההיתר גבי אשרה לאשמועינן דאע"ג דהוי דבר מאוס מאד שהיא של ע"ז דחמירא אפ"ה שרי להתיז באפרוחים. כך נראה למהר"ף ז"ל ע"כ:
המקדיש את החורש: יער בלשון תרגום. ולשון הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהל' מעילה המקדיש את היער מועלין בכולו בין באילנות בין בכל קן שבראש האילנות או שביניהם ע"כ. אבל תוספות ז"ל כתבו מועלין בכולו בשפוי ובנבייה שהכל קדוש. י"א נכייה בכא"ף והיא הנסורת דקה שנופל מן המגרה וי"א נבייה בבי"ת והן העלין ובא משרש ינובון עכ"ל ז"ל. וגירסת הערוך ג"כ בבית ובקצת המפרשים מצאתי נמייה במם וגם בפירוש הרגמ"ה ז"ל שבכתיבת יד. והרמב"ם ז"ל פירש שנבייה הוא כמין יבלת המצוי בעץ שכשמסירין אותה ישאר כמין גומא בעץ וכתב שיש גורסין נווייה שזו היבלת הקשה הדומה לנווייה שהיא בפני עצמה בתוך הפרי והכל ענין אחד. ומהרי"ק ז"ל כתב בפ"ב דהלכות מעילה שרבינו ז"ל גורס הכא נבייה בבית ע"כ משמע קצת מדבריו ז"ל דבפ"ג דמסכת ע"ז סימן ח' דגריס נמיה במם. וכתב רבינו דוד קמחי ז"ל בספר הושע בפסוק הוכה אפרים שרשם יבש פרי בל יעשון ת"י נוב לא יעבוד וכן ת"י צמח בלי יעשה קמח ניב לא יעבוד ובמשנה מפני שהנבייה נושרת עליהן ועוד אמרו מועלין בעצים ואין מועלין לא בשפוי ולא בנבייה ע"כ. נראה שהוא ז"ל היה גורס שניהם בבית והכי נקטינן לעיקר:
הגזברים שלקחו: (הגהה הרי"א ז"ל הגיה ס"א ששפו) את העצים מועלין בעצים וכו' לפי שהגזברים לא קנו והקדישו אלא דבר הצריך לבנין ולא שפוי ונבייה רש"י ז"ל. ומפרש רב פפא בגמרא דמתניתין מיירי בעצים שלקחן לבנותם מיד ביום הלקיחה דהשתא בזמן מועט אין לחוש שמא יבא לסמוך עליהם אבל אם אין דעתו לבנותם בבנין עד זמן מרובה ה"נ דלא מקדשינן להו למעילה עד שיבנו בבנין דאיכא למיחש דילמא יתיב עליהון וקא מעיל בקדשים ואין לגזבר להביא בני אדם למכשול עון:
תפארת ישראל
יכין
קן שבראש האילן של הקדש: והעוף בנה הקן מעצים וקש שהביא מעלמא:
לא נהנין ולא מועלין: דאסור לכתחילה, מדאתו לאחלופי בקנים המחוברים באותו אילן הקדש:
שבאשרה: קן כנ"ל שבנוי על אילן הנעבד:
יתיז בקנה: ר"ל ינענע בקנה את הקן שיפיל עי"ז לארץ, ומותר אח"כ ליהנות מהקן. אבל לא יעלה באשירה ליטל הקן, מדנהנה מהע"ז כשיעלה עליו. ואפילו אפשר שיטול הקן בידו בעודו עומד בארץ, אפ"ה אסור, שיחשידוהו שעכשיו הוא שובר עצי הקן מהאשירה. אבל ע"י שיתיז הקן בקנה, יהיה ניכר שכבר תלוש הוא [תוס' ע"ז ז"ב ב']. מיהו בהקדש אפילו להתיז בקנה אסור, משום דהקדש דלא מאיס ולא בדילי אינשי מניה גזרינן טפי שיהנה גם מענפיו [כביצה ל"ט א']. אבל אפרוחים שבקן, אם יש עליהן כבר נוצות שאז א"צ להקן שבאילן, אפילו בהקדש מותר ליטלן משם בידו והוא עומד בארץ. ובלא גדלו נוצותיהם עדיין, או ביצים שבקן, אפילו באשירה אסור ליטלן משם (רק) [אף] דרך התזה, מדחייס עלייהו מלזרקן למטה, להכי חיישינן שמא יעלה ויהנה מהאילן עי"ז. [תוס' ע"ז שם]:
המקדיש את החורש: יער:
מועלין בכולו: בעצים בענפים ובעלין:
הגזברים שלקחו את העצים: ר"ל כשקנו עצים להקדש:
מועלין בעצים: ר"ל אפילו בקעיות שנפלו ונשרו כשחטבו העצים אסירי:
ואין מועלין לא בשפוי: [הובעלשפענע]:
ולא בנויה: עלים שנושרין מהאילנות. דלא התכוונו כשקנו רק לקנות (רק) גוף העץ דחזי לבניין, אבל לא הנמייה, ולרמב"ם, נמייה ר"ל [קנארן], שהוא כעין יבלת בעץ ולא יצלח לכל מלאכה [ע"ש פ"ה דמעילה]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת