משנה מנחות ה ו
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת מנחות · פרק ה · משנה ו | >>
אלו טעונין תנופה ואין טעונין הגשה: לוג שמן של מצורע ואשמו, והבכורים כדברי רבי אליעזר בן יעקב, ואמורי שלמי יחיד וחזה ושוק שלהן, אחד אנשים, ואחד נשים, בישראל אבל לא באחרים, ושתי הלחם, ושני כבשי עצרת.
כיצד הוא עושה, נותן שתי הלחם על גבי טו שני כבשים, ומניח שתי ידיו מלמטן, מוליך ומביא, מעלה ומוריד, שנאמר (שמות כט), אשר הונף ואשר הורם.
תנופה היתה במזרח, והגשה במערב.
ותנופות קודמות להגשות.
מנחת העומר ומנחת קנאות, טעונות תנופה והגשה.
לחם הפנים ומנחת נסכים, לא תנופה ולא הגשה.
משנה מנוקדת
אֵלּוּ טְעוּנִין תְּנוּפָה, וְאֵין טְעוּנִין הַגָּשָׁה:
- לֹג שֶׁמֶן שֶׁל מְצוֹרָע, וַאֲשָׁמוֹ,
- וְהַבִּכּוּרִים כְּדִבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב,
- וְאֵמוּרֵי שַׁלְמֵי יָחִיד,
- וְחָזֶה וְשׁוֹק שֶׁלָּהֶן,
- אֶחָד אֲנָשִׁים, וְאֶחָד נָשִׁים,
- בְּיִשְׂרָאֵל אֲבָל לֹא בַּאֲחֵרִים,
- וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם,
- וּשְׁנֵי כִּבְשֵׂי עֲצֶרֶת.
- כֵּיצַד הוּא עוֹשֶה?
- נוֹתֵן שְׁתֵּי הַלֶּחֶם עַל גַּבֵּי שְׁנֵי כְּבָשִׂים,
- וּמַנִּיחַ שְׁתֵּי יָדָיו מִלְּמַטָּן,
- מוֹלִיךְ וּמֵבִיא, מַעֲלֶה וּמוֹרִיד,
- שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כט, כז): "אֲשֶׁר הוּנַף וַאֲשֶׁר הוּרָם".
- תְּנוּפָה הָיְתָה בַּמִּזְרָח,
- וְהַגָּשָׁה בַּמַּעֲרָב;
- וּתְנוּפוֹת קוֹדְמוֹת לַהַגָּשׁוֹת.
מִנְחַת הָעֹמֶר וּמִנְחַת קְנָאוֹת,
- טְעוּנוֹת תְּנוּפָה וְהַגָּשָׁה;
- לֶחֶם הַפָּנִים וּמִנְחַת נְסָכִים,
- לֹא תְּנוּפָה וְלֹא הַגָּשָׁה:
נוסח הרמב"ם
אלו טעונות תנופה, ואינן טעונות הגשה -
- לוג שמן של מצורע, ואשמו,
- והבכורים - כדברי רבי אליעזר בן יעקב,
- ואימורי שלמי יחיד, וחזה ושוק שלהן,
- אחד אנשים, ואחד נשים -
- בישראל - אבל לא באחרים,
- אחד אנשים, ואחד נשים -
- ושתי הלחם, ושני כבשי עצרת.
- כיצד הוא עושה? -
- נותן שתי הלחם - על שני כבשים,
- מניח שתי ידיו מלמטן - מוליך ומביא, מעלה ומוריד,
- שנאמר: "אשר הונף ואשר הורם" (שמות כט כז).
- ותנופה - היתה במזרח,
- והגשה - במערב.
- ותנופות - קודמות להגשות.
- מנחת העומר, ומנחת קנאות - טעונות תנופה והגשה.
- לחם הפנים, ומנחת נסכים - לא תנופה, ולא הגשה.
פירוש הרמב"ם
אמר רחמנא באשם מצורע ולוג שמן שלו "והניף אותם תנופה לפני ה'"(ויקרא יד, יב), ואמרו "לפני ה', במזרח".
ונאמר על הבכורים "ולקח הכהן הטנא מידך"(דברים כו, ד), ואמרו "לימד על הבכורים שטעונים תנופה". וזה דעת רבי אליעזר בן יעקב והוא אמת, כמו שנתבאר בשני מבכורים.
ומה שאמר אבל לא באחרים - רוצה לומר שהתנופה עצמה פסולה בנשים ובגוים.
וסידרו המשנה הזאת בתלמוד כן: "אחד אנשים ואחד נשים קרבנן טעון תנופה, ותנופה עצמה בישראל אבל לא בידי נשים". ואמרו "בני ישראל מניפים ולא הגוים מניפים, בני ישראל מניפים ולא הנשים מניפות". ואמר "ידיו תביאנה את אשי ה'"(ויקרא ז, ל), אמרו "הרי ידי בעלים אמור".
לפיכך סדר התנופה מכלל עניין הפסוקים כמו שזכרנו כך היא, מניח האימורים על פס ידו וחזה ושוק למעלה, שנאמר "על אשי החלבים"(ויקרא י, טו), וכהן מניח ידיו תחת ידי הבעלים ומניף.
וכבר זכרנו פעמים שאלו שני כבשים הם השלמים הנקרבים בכלל הלחם ביום עצרת.
וכבר נתבאר בברייתא שרבי אומר בשתי הלחם עם שני כבשים, מניח זה בצד זה ומניף. וכן היא ההלכה לפי שעיקר בידינו כרבי שהוא אומר "על בסמוך" ואינו צריך על גביו על כל פנים, לפי מה שאמר "על הלחם", רוצה לומר "עמו" אף על פי שהוא לבדו.
ושאר העניין מבואר:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
לוג ואשם מצורע - כתיב בהו והניף:
והבכורים כדברי ר' אליעזר בן יעקב - גרסינן. כלומר, דשמעינן ליה בעלמא דאמר ביכורים טעונים תנופה יג והלכה כמותו:
ואימורי שלמי יחיד וחזה ושוק שלהן - בהדיא כתיב בהו (ויקרא י,) שוק התרומה וחוה התנופה על אשי החלבים יביאו להניף:
אחד שלמי אנשים ואחד שלמי נשים - טעונים תנופה:
בישראל אבל לא באחרים - מפרש בגמרא דהכי קאמר, אחד אנשים ואחד נשים קרבנן טעון תנופה, ותנופה עצמה בישראל, אבל לא בידי נשים, דהכי תניא, בני ישראל מניפין ואין הגוים מניפין, בני ישראל מניפין ולא בנות ישראל מניפות יד:
שתי הלחם וכבשי שלמים של עצרת - הבאים בגלל הלחם. כתיב בהו (שם כג) והניף הכהן אותם על לחם הבכורים, ולא על ממש, אלא סמוך להם טז, כבשים בצד הלחם, כדברי רבי בברייתא. וכן הלכה:
שנאמר - [במילואים] (שמות כט) אשר הונף ואשר הורם, ומהונף והורם דמילואים ילפינן שאר תנופות. תנופה, מוליך ומביא. תרומה, מעלה ומוריד:
תנופה היתה במזרח - כלומר, אף במזרח של מזבח יז יכול להניף, וכל שכן במערבו דקרוב יותר להיכל:
ותנופות קודמות להגשות - בתחלה מניף ואחר כך מגיש. ובמנחת העומר ובמנחת קנאות איירי דטעונות תנופה והגשה, וכתיב במנחת קנאות (במדבר ה) והניף את המנחה לפני ה', והדר והקריב אותה אל המזבח:
פירוש תוספות יום טוב
והבכורים כדברי ראב"י. כתב הר"ב דשמעינן ליה בעלמא דאמר בכורים טעונים תנופה. וטעמיה בפירוש הר"ב במשנה ד' פ"ב דבכורים. ואע"ג דשמעינן נמי לר"י דבעי תנופה לבכורים כדתנן התם פ"ג משנה ו' משני בגמרא דלהכי נקט ראב"י דרב גובריה פירש"י שהוא חכם ביותר דקי"ל משנת ראב"י קב ונקי:
ואחד נשים בישראל. כתב הר"ב דה"ק כו'. בני ישראל מניפין ואין בנות ישראל מניפין. ומניף כהן לחודיה. רש"י:
על גבי שני כבשים. ויליף בגמרא בברייתא ממלואים. ומ"ש הר"ב דלרבי לאו על ממש אלא בסמוך להם. בגמרא רבי לטעמיה דדריש ונתת על המערכת לבונה זכה על בסמוך כו' כדאמר (ונתת) [וסכת] על הארון את הפרוכת על בסמוך פירש"י דליכא למימר על ממש דהא פרכת מחיצה היא להבדיל בין הקדש ובין קדש הקדשים. ועיין במשנה ה' פי"א ומ"ש שם ומ"ש במשנה ג' פ"ז:
מוליך ומביא מעלה ומוריד. עיין מ"ש בפ"ג דסוכה משנה ט' בס"ד:
תנופה היתה במזרח. פירש הר"ב כלומר אף במזרח. ובגמרא יליף בברייתא מדכתיב באשם ולוג של מצורע והניף וכו' לפני ה' ולא אתי אלא למעוטי חוץ דהא דאמרן בהגשה דלפני ה' במערב כמ"ש בפ"ג דבכורים בשם ירושלמי והכי איתא נמי בבבלי במכילתין פ"ג ד' י"ט התם מנחה דאקרי חטאת וחטאת טעונה יסוד וקרן מזרחית [דרומית] אין לה יסוד אבל הכא לפני ה' קרינא ביה כיון שאינו בחוץ:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(יג) (על הברטנורא) וטעמיה בפירוש הר"ב במ"ד פ"ב דבכורים. ועתוי"ט:
(יד) (על הברטנורא) ומניף כהן לחודיה:רש"י.
(טו) (על המשנה) על כו'. ויליף בגמרא בברייתא ממילואים:
(טז) (על הברטנורא) רבי לטעמיה דדרש ונתת על המערכת לבונה זכה, בסמוך כ, י':
(יז) (על הברטנורא) בגמרא יליף לה. ועתוי"ט:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
אלו טעונין תנופה ואינם טעונין הגשה: כן מצאתי דגרסי' כאן טעונין ול"ג טעונות ולי נראה דהטעם הוי דלעיל דאיירי במנחות קאמר טעונות אבל כאן דלא איירי במנחות אלא בדברים אחרים אמר לשון זכר טעונין. הרי"א ז"ל:
והבכורים כדברי ר' אליעזר בן יעקב: גמרא מאי ראב"י דתניא ולקח הכהן הטנא מידיך והניחו לימד על הבכורים שטעונים תנופה. דברי ראב"י וטעמא דראב"י דגמר יד יד משלמים כתיב הכא ולקח הכהן הטנא מידך וכתיב התם ידיו תביאנה מה להלן בעלים דכתיב המקריב את זבח השלמים וגו' ידיו תביאנה להניף אף כאן בעלים ומה כאן כהן אף בשלמים כהן מניף הא כיצד כהן מניח ידו תחת ידי הבעלים ומניף ופריך בגמ' ונימא נמי תנא דמתני' והבכורים כדברי ר' יהודה דשמעי' ליה נמי דאמר דבעי' תנופה לבכורים דתניא ר' יהודה אומר והנחתו זו תנופה אתה אומר זו תנופה או אינו אלא זו הנחה כשהוא אומר והניחו הרי הנחה אמור הא מה אני מקיים והנחתו זו תנופה ושני רבא הואיל וטעמיה דראב"י מרישא דקרא להכי נקטיה פי' רש"י ז"ל משום דהוא יליף טעמיה מרישיה דקרא. והרגמ"ה ז"ל ג"כ פי' הואיל ור' אליעזר מפיק לתנופה מוהניחו דכתיב ברישא דקרא חביבא ליה לרבי דסידר המשנה למיתני לבכורים כדברי ר' אב"י ע"כ. ורב נחמן בר יצחק אמר הואיל ורב גובריה שהוא חכם ביותר ומשנתו קב ונקי להכי נקטיה טפי מר' יהודה. וכתבו תוס' ז"ל תחת יד הבעלים ומניף לאו דוקא קאמר תחת יד הבעלים ממש דא"כ הויא לה יד הבעלים חציצה בין הכלי ובין יד הכהן ובסוף שתי מדות מסקי' גבי בעלים חברים לינפו כולהו בהדי הדדי קא הויא חציצה אלא הבעלים אוחזין באוגני הכלי והכהנים בשוליו מלמטה והיינו תחת יד הבעלים והכי תנן בהדיא בשלהי בכורים מוריד הסל מעל כתפו ואוחזו בשפתותיו והכהן מניח ידו תחתיו ומניפו ע"כ ועי' בספר קרבן אהרן פ' צו פ' י"א. והקשה תוס' רי"ד בפ"ק דקדושין אמאי לא תני זרוע בשלה וחלת מצה ורקיק של נזיר ע"כ: בפי' ר"ע ז"ל ולא בנות ישראל מניפות. אמר המלקט בפי' רש"י ז"ל כתיבת יד כך נראה דאין מניפות כלל כמו שכתבו תוס' ז"ל אבל בפי' רש"י ז"ל שבדפוס הן עצמן אין מניפות אלא כהן דיכולים גוים ונשים לעשות כהן שליח. ועיין בספר קרבן אהרן פ' צו פרשה י"א שהאריך בזה:
ושתי הלחם וכו': פ' לולב הגזול (סוכה דף ל"ז):
ושני כבשים של עצרת: אית דגרסי ושני כבשי עצרת:
כיצד הוא עושה נותן שתי הלחם על גבי שני כבשים: דמה מצינו גבי מלואים לחם למעלה כדכתיב ומסל המצות אשר לפני ה' וגו' עד וישם על החלבים ועל שוק הימין אף כאן לחם למעלה ר' יוסי בן משולם אומר כבשים למעלה כדכתיב על לחם הבכורים תנופה ומה אני מקיים על שני כבשים להוציא ז' כבשים של עולה הבאים על הלחם בחובה לעצרת שאין טעונים תנופה עם הלחם ר' חנינא בן חכינאי אומר מניח שתי הלחם בין יריכותיהן של כבשים ומניף. פי' הרגמ"ה ז"ל הכבשים ישליכם על צלעותיהן על ידיו ומניח שתי הלחם בין הירכות ונמצא לחם ע"ג ירך א' והירך האחרת היא על הלחם והנפה זו כשהן חיים ע"כ אמר רבי לפני מלך בשר ודם אין עושין כן לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה עושין כן אלא מניח זה בצד זה ומניף:
מוליך ומביא מעלה ומוריד: גמ' א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן מוליך ומביא למי שהרוחות שלו מעלה ומוריד למי שהשמים והארץ שלו במערבא מתני הכי א"ר חמא בר עוקבא א"ר יוסי בר' חנינא מוליך ומביא כדי לעצור רוחות רעות מעלה ומוריד כדי לעצור טללים רעים א"ר יוסי בר אבין זאת אומרת שיירי מצוה מעכבין את הפורעניות שהרי תנופה שיירי מצוה היא שהדם הוא המכפר ולא תנופה ועוצרת רוחות רעות וטללים רעים:
שנאמר אשר הונף ואשר הורם: הונף היינו מוליך הורם היינו מעלה ומוריד:
תנופה היתה במזרח: הרמב"ם ז"ל ס"ל במזרח דוקא עיין ביד ר"פ שר"י דהלכות מעשה הקרבנות ובפ"ט סי' ו' י"ו ובפי"ב סי' ו' ובפ"ח דהלכות תמידין ומוספים סי' י"א. ועיין בספר קרבן אהרן פ' צו פי"ו:
תפארת ישראל
יכין
ואין טעונין הגשה: נ"ל דלהכי לא נקט הכא כלעיל. דהיינו תרווייהו בהן. אלא חד בהן וחד בלאו. משום דלעיל והכא נקט תחילה אותה ששייך ברוב המנחות:
לוג שמן של מצורע: שמביא המצורע ביום טהרתו, שמזה הכהן ממנו ז' הזאות נגד פתח ההיכל. ואח"כ נותן ממנו על תנוך ובהונות של המצורע:
כדברי רבי אליעזר בן יעקב: דס"ל דגם בכורים טעונים תנופה:
ואמורי שלמי יחיד: שקרבין במזבח:
וחזה ושוק שלהן: שניתן לכהנים משלמי יחיד. כולן צריכים תנופה:
אחד אנשים: ר"ל בין שלמים של אנשים או וכו':
ואחד נשים: ה"ה שלמים של גוי צריכים תנופה ורק ישראל רשאי לאכלן:
אבל לא באחרים: ר"ל ותנופה עצמה דוקא בישראל. דבקרבן נשים או נכרים מניף הכהן לבד. ואע"ג דסוטה מניפה מנחתה [כסוטה פ"ג מ"א] התם שאני דרבייא קרא בג"ש משלמים וכש"ס התם:
ושני כבשי עצרת: שהן שלמי צבור הבאים עם הלחם:
נותן שתי הלחם על גבי שני כבשים: בצדן ולא על ממש:
מוליך ומביא: למזרח. ולדרום. למערב. ולצפון. ואם הניף כ"א בפ"ע יצא [רמב"ם פ"ח מתמידין הי"א]:
אשר הונף ואשר הורם: הונף. זו הולכה והבאה. הורם. זהו מעלה ומוריד:
תנופה היתה במזרח: ר"ל אף במזרח המזבח יכול להניף וכ"ש במערבו שקרוב יותר להיכל. רק מי שאינו כהן אינו רשאי לכנוס לשם שלא לצורך:
ותנופות קודמות להגשות: ר"ל בתחילה מניף המנחה. ואח"כ מגישה. ובמנחת עומר וקנאות קמיירי:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת