משנה מנחות ה א
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת מנחות · פרק ה · משנה א | >>
כל המנחות באות מצה, חוץ מחמץ שבתודה ושתי הלחםא, שהן באות חמץ.
רבי מאיר אומר, שאור בודה ב להן מתוכן ומחמצן.
רבי יהודה אומר, אף היא אינה מן המובחר, אלא מביא את השאור, ונותן לתוך המדה, וממלא את המדה.
אמרו לו, אף היא היתה חסרה או יתרה.
כָּל הַמְּנָחוֹת בָּאוֹת מַצָּה,
- חוּץ מֵחָמֵץ שֶׁבַּתּוֹדָה, וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם,
- שֶׁהֵן בָּאוֹת חָמֵץ.
- חוּץ מֵחָמֵץ שֶׁבַּתּוֹדָה, וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם,
- רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר:
- שְׂאוֹר בּוֹדֶה לָהֶן מִתּוֹכָן וּמְחַמְּצָן.
- רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
- אַף הִיא אֵינָהּ מִן הַמֻּבְחָר;
- אֶלָּא מֵבִיא אֶת הַשְּׂאוֹר,
- וְנוֹתֵן לְתוֹךְ הַמִּדָּה,
- וּמְמַלֵּא אֶת הַמִּדָּה.
- אָמְרוּ לוֹ:
- אַף הִיא הָיְתָה חֲסֵרָה אוֹ יְתֵרָה:
כל המנחות באות מצה,
- חוץ מחמץ שבתודה, ושתי הלחם - שהן באות חמץ.
- רבי מאיר אומר:
- שאור בודה להן מתוכן - ומחמצן.
- רבי יהודה אומר:
- אף היא אינה באה מן המובחר,
- אלא מביא שאור, ונותן לתוך המידה - וממלא את המידה.
- אמרו לו:
- אף היא היתה חסרה, או יתרה.
דבר תורה במנחות שקרבים על גבי המזבח שיהיו מצה, שנאמר "כל המנחה אשר תקריבו לה'"(ויקרא ב, יא). ונאמר "קרבן ראשית תקריבו אותם לה'"(ויקרא ב, יב), רומז אל שתי הלחם שנאמר עליהן "סולת תהיינה חמץ תאפינה בכורים לה'"(ויקרא כג, יב). ואלו הבכורים גם כן שמביאים מן התמרים, והוא הדבש האמור בתורה באמרו "ארץ חטה ושעורה"(דברים ח, ח) וגו', רוצה לומר דבש תמרים כמו שבארנו במסכת בכורים. וכן נאמר בלחם תודה "על חלות לחם חמץ יקריב"(ויקרא ז, יג), והוא אחד מהארבעה מינים כמו שזכרנו, ועוד יתבאר זה.
ומה שאמר חסירה או יתירה - מפני שלפעמים יהא השאור קשה ומחזיק מן המידה מקום קטן, ופעמים יהא נפוח ורך ומחזיק מקום גדול, אף על פי שהשיעור שיש בו מקמח הוא אחד בשווה.
ואין הלכה כרבי יהודה:
כל המנחות באות מצה חוץ מחמץ שבתודה - דכתיב (ויקרא ז) על חלות לחם חמץ:
ושתי הלחם - דכתיב (שם כג) חמץ תאפינה:
שאור היה בודה להן מתוכן - מתוך עשרון דתודה ושתי הלחם היה מוציא שאור, שהיה לש מן הסולת מעט לאחר שנמדד וטומנו בסולת ומתחמץ מאליו וממנו מחמץ השאר, שממקום אחר לא היה יכול להביא שלא תהא מנחה יתירה:
היא אינה מן המובחר - שאינה מחמצת יפה. לפי שאין לה שאור מחומץ יפה:
אלא מביא שאור - שמחומץ יפה מתוך ביתו, ונותן לתוך העשרון ומוסיף וממלא סולת:
אף היא היתה חסרה או יתירה - כגון אם השאור עבה ומגובל בקושי עם מעט מים, אינו מחזיק נפח גדול כאילו היה קמח ונמצא העשרון יותר, לפי שאם לא היה שאור מגובל היה נפחו גדול מעכשיו. ואם אינו מגובל יפה שנתן בו מים הרבה, נמצא נפחו גדול משאילו היה קמח ונמצא עשרון חסר, שאם לא בשביל המים לא יהיה מלא. והלכה כר' יהודה:
כל המנחות באות מצה. עיין במשנה דלקמן:
חוץ מחמץ שבתודה ושתי הלחם. שתי הלחם ניחא דכייל בהדי שאר מנחות דאקרו מנחה. כדקאמר בפ' התכלת [שנאמר (במדבר כח) בהקריבכם מנחה חדשה לה'] אבל לחמי תודה לא אשכחן [ובהדיא אמרינן התם [מ"ו ע"ב] לחמי תודה לא אקרו מנחה] ומ"מ ניחא לאשמעי' דינא. תוס'. [*ועמ"ש במ"ג]:
בודה. בדל"ת גרסי' בערוך ופי' ל' הוצאה כמו החדש אשר בדא מלבו (מלכים א י"ב) כי מלבך אתה בודאם (נחמיה ו) תו':
(א) (על המשנה) חוץ כו'. שתי הלחם ניחא דכייל בהדי שאר מנחות, דאקרי מנחה שנאמר בהקריבכם מנחה חדשה לה'. אבל לחמי תודה אמרינן בגמרא דלא אקרי מנחה ומכל מקום ניחא לאשמועינן דינא. תוספ':
(ב) (על המשנה) בודה. בדל"ת גרס ופירוש לשון הוצאה. כמו החודש אשר בדא מלבו. תוספ':
כל המנחות באות מצה חוץ מחמץ שבתודה ושתי הלחם: בתשובות הרשב"א ז"ל סי' של"ג:
אמרו לו אף היא וכו': בירושלמי דפ' שני דתרומות דף מ"א מייתי לה:
חסרה או יתירה: מכאן פי' הרב רבינו חיים דכשמודדין בפסח לצורך חלה צריך להניח הקמח בנחת ואין להכביד על הסלת דא"כ נמצאת יתירה כמו לענין מנחות ועוד אמרינן לקמן גודשא תילתא הוו ע"כ תוס' ז"ל. ובגמ' ילפי' דכל המנחות באות מצה דבמנחת מאפה ומנחת מחבת בהדיא כתיב בהו מצה ודלא כתיב בהו אתו מהאי קרא דכייל לכל המנחות דכתיב בצו את אהרן זאת תורת המנחה וכתיב בתריה מצות יאכל והיינו למצוה ולעכובא כדתניא מצה יכול מצוה ת"ל תהיה הכתוב קבעה חובה. ובגמ' פריך אף היא היתה חסרה או יתירה ולישקול פורתא מינה וליחמציה מאבראי ולייתייה ולילשייה ונהדריה בהדיה פי' לר"מ אמאי בודה מתוכו דאינו מן המובחר ולר' יהודה אמאי מביאו שאור מביתו דאיכא למימר חסרה או יתירה נישקול פורתא מינה לאחר שמדד עשרון סלת ונחמציה מאבראי במקום חמימות או יטמיננו בעיסה מחומצת עד שיתחמץ יפה וניהדר ונלשייה במקומו עם השאר ומשני גזירה דילמא אתי לאתויי מעלמא אי שרית ליה לחמצו מבחוץ ולהחזירו כאן הרואה שהוא מביאו מן החוץ ולשו כאן ואינו מודד עכשיו העשרון סבור שהוא מוסיף על העשרון ואתי לאתויי שאור מעלמא לבד העשרון הלכך לר"מ בודה מתוכו עדיף ולר' יהודה מביאו מביתו קודם מדידה עדיף. עוד פריך בגמרא לר"מ סוף סוף כי קא כייל עשרון קא כייל ומאי איכפת לן למימר אלו הוה קמח הוה חסר או יתר הא בשעת מדה לאו קמח הוא ומשני רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו לכמות שהן מתחלה כשהיה קמח משערינן ליה לר"מ. ולר' יהודה כמות שהן עכשיו משערינן. וכתבו תוס' ז"ל דטעמא דר"מ משום דעשרון סלת אמר רחמנא ולא עשרון עיסה ור' יהודה סבר דעשרון סלת קרינן בהן כלומר ולא הויא פלוגתייהו בסברא כי ההיא דבשר עגל שנתפח וכו' שכתבתי בפ' שני דמסכת עוקצין בסי' ח'. ועיין בספר קרבן אהרן פרק י"ג דפרשת אמור. וביד פ"ט דהלכות מעשה הקרבנות סי' י"ח ובפי"ב סי' י"ד ובפ"ח דהלכות תמידין ומוספין סי' ט':
יכין
כל המנחות: אף לחם הפנים וב' הלחם נקראים מנחות:
ושתי הלחם: של עצרת:
רבי מאיר אומר שאור בודה להן מתוכן ומחמצן: ר"ל מוציא ולוקח מעט קמח מתוך העשר עשרונות שנצרכים לי' חלות (מצה) [חמץ] שבתודה [כרפ"ז]. או מתוך ב' העשרונות שנצרכות לב' הלחם שבעצרת. ולש אותו קמח. שיהיה שאור. וממנו יחמץ העיסה שיעשה מהקמח הנשאר מהעשרונים הנ"ל. אבל לא יביא שאור ממקום אחר להחמיץ העשרונות הנ"ל. דא"כ תהיה מנחה יתירה [ולשון בודה הוא לשון הוצאה כמו אשר בדא מלבו [תוס'] ול"מ נ"ל שהוא מלשון בד בבד יהיה. ור"ל ייחדו להשאור מהעשרונות הנ"ל לחמצו לבד]:
רבי יהודה אומר אף היא אינה מן המובחר: שמתוך שנתחמץ השאור מחדש לא יחמץ העיסה של העשרונות יפה:
אלא מביא את השאור: מתוך ביתו. שנתחמץ מימים רבים:
וממלא את המדה: עם הסולת. כדי למדוד העשרונות הנ"ל:
אמרו לו אף היא היתה חסירה או יתירה: שאם היה השאור גיבול עב עם מעט מים. נדחק הקמח יחד ביותר. ויהיה הכל יתר מעשרון. ואם היה גיבולו רך. הרי המים שרבו בו מחסרין מדת הקמח. ור"י לא חש להך קושיא. דאפשר שימדוד הקמח שעושה ממנו השאור. וכאותו שיעור יחסיר אח"כ מהעשרונות. ונמצא שכשיתן אחר כך השאור להעיסה שיעשה מהעשרונות לא יעדיף ולא יחסיר מדתן. מיהו רבנן גזרו דלמא ישכח לחזור וליטול מהעשרונות כשיעור שיעשה ממנו השאור:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת