משנה כתובות יג ב
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נשים · מסכת כתובות · פרק יג · משנה ב | >>
מי שהלך למדינת הים ועמד אחד ופירנס את אשתו, חנן אומר: איבד ג את מעותיו.
נחלקו עליו בני כהנים גדולים ואמרו: יישבע כמה הוציא ויטול.
אמר רבי דוסא בן הרכינס כדבריהם.
אמר רבן יוחנן בן זכאי: יפה אמר חנן, הניח מעותיו על קרן הצביד.
משנה מנוקדת
מִי שֶׁהָלַךְ לִמְדִינַת הַיָּם וְעָמַד אֶחָד וּפִרְנֵס אֶת אִשְׁתּוֹ,
- חָנָן אוֹמֵר, אִבֵּד אֶת מָעוֹתָיו.
- נֶחְלְקוּ עָלָיו בְּנֵי כֹּהֲנִים גְּדוֹלִים וְאָמְרוּ:
- יִשָּׁבַע כַּמָּה הוֹצִיא וְיִטֹּל.
- אָמַר רַבִּי דּוֹסָא בֶּן הָרְכִּינַס כְּדִבְרֵיהֶם.
- אָמַר רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי:
- יָפֶה אָמַר חָנָן;
- הִנִּיחַ מָעוֹתָיו עַל קֶרֶן הַצְּבִי:
נוסח הרמב"ם
מי שהלך לו למדינת הים,
- ועמד אחר - ופירנס את אשתו.
- חנן אומר: איבד את מעותיו.
- נחלקו עליו בני כהנים גדולים, ואמרו:
- ישבע כמה הוציא - ויטול.
- אמר רבי דוסא בן הרכינס: כדבריהם.
- אמר רבן יוחנן בן זכאי:
- יפה אמר חנן,
- הניח מעותיו - על קרן הצבי.
פירוש הרמב"ם
אבל אם לוותה ואכלה אין שום חולק שהמלוה לא אבד מעותיו. ואם הודה הבעל שלא הניח לה מזונות הרי הוא יפרע. ואם כפר, ישבע כמו שזכרנו ויתקיים החוב עליה.
והלכה כרבן יוחנן בן זכאי:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
איבד את מעותיו - דאמר, לא אמרתי לך הלויני ואני אפרע. אבל אם הלוה את האשה מעות למזונותיה על מנת שתשלם לו, הוא תובעה והיא תובעת את הבעל וישלם. ואם הבעל טוען הנחתי לה מזונות, והיא אומרת לא הניח ורוצה להוציא ממנו, נשבע הבעל שבועת היסת ונפטר, ויהיו המעות חוב עליה לכשתתאלמן או תתגרש. ובהא מתניתין נמי הלכה כיבן יוחנן בן זכאי:
פירוש תוספות יום טוב
חנן אומר איבד את מעותיו. כמ"ש הר"ב במ"ב פרק ד' דנדרים שאין זה אלא מניעת תביעה. וכיון שאין מביא לו תועלת אלא מסלק ממנו נזק חיובו. אין זה חייב לו כלום וכן אין לומר בזה שישתלם לפי שההנה את האשה וזן אותה לפי שהיא כבר היה לה מי שהיה מחוייב לזונה והוא הבעל. ואילו לא זן אותה זה. היתה ניזונית מנכסי הבעל או היתה לוה ואוכלת והוא פורע נמצא שאינו מביא לה שום תועלת מחודש שכבר היה לה מי שמחויב לעשות כן. כך כתב המגיד פרק י"ב מהלכות אישות [הלכה י"ט]:
הניח מעותיו על קרן הצבי. שהצבי קל לרוץ כההיא דתנינן פרק ה' דאבות. הוי רץ כצבי ונמצא שזה שמניח מעותיו על קרן צבי הוא מזומן להפסיד שהצבי ירוץ קל חיש ולא יוכל להשיגו. ושמעתי שטבע הצבי להפיל קרנותיו לזמן ידוע ושמא יפילם באחת הגאיות או הפחתים ולא ימצאו:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(ג) (על המשנה) איבד כו'. כמו שכתב הר"ב במשנה ב' פרק ד' דנדרש, שאין זה אלא מניעת תביעה, וכיון שאין מביא לו תועלת אלא מסלק ממנו נזק חיובו, אין זה חייב לו כלום. ועתוי"ט:
(ד) (על המשנה) קרן הצבי. שהצבי קל לרוץ כדתנן פרק ה' דאבות, ונמצא שזה שמניח מעותיו על קרן הצבי הוא מזומן להפסד:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
מי שהלך למדינת הים ועמד אחר. וכו': כתבו בתוס' דבפסקו לה ב"ד מיירי דאי לאו הכי לא הוה מחייב לכ"ע שאף לאשה עצמה לא היה מתחייב בלא פסק ב"ד ע"כ. ואיתה בר"פ אין בין המודר. ושם כתב הר"ן בשם הרשב"א ז"ל דדוקא במפרש שמחמת מזונות שחייב לה בעלה הוא נותן לה בכה"ג הוא דאמר חנן דפטור אבל פרנס סתם חוזר וגובה לפי שכל המפרנס סתם אינו מפרנס בתורת מתנה אלא בתורת הלואה ונמצא שהיא חייבת לו ומי שפירנס אותה גובה ממנה והיא גובה מבעלה ע"כ. והאריך שם וגם כאן והכריח דלחנן אפילו בכה"ג הניח מעותיו על קרן הצבי:
יפה אמר חנן הניח מעותיו על קרן הצבי: פי' שאפילו צרורין שם בצרור ודאי יאבדו לקלות מרוצת הצבי וכתוב בתוספת יום טוב ושמעתי שטבע הצבי להפיל קרנותיו לזמן ידוע ושמא יפילם באחת הגיאיות או באחת הפחתים ולא ימצאו ע"כ. ונלע"ד שאין צורך לזה וכדכתיבנא ואם ת"ל שאיזה אדם יצוד הצבי הוא זכה ג"כ במעות ואם תמצא לומר שנפלו ל"מ אם נתפזרו אחת הנה ואחת הנה שזכה בהן המוצאן אלא אפילו נפל הצרור או הכיס באחת המקומות שאי אפשר לבעל המעות להשיגו ולהגיע לשם ודאי שזכה בהן המוצאן מטעם הפקר שודאי שכבר נתייאשו מהן הבעלים. וביד פי"ב דהלכות אישות סי' י"ט ובטור א"ה סי' ע' ובחושן המשפט סי' קכ"ח. ושם העלה בית יוסף דרש"י וריב"א והרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל כולהו סברי דחנן אף בשאר חובות דעלמא מיירי: ושם בחשן המשפט סוף סי' ר"ץ הביא בית יוסף תשובת הרשב"א ז"ל דיתומים שסמכו אצל בעל הבית וזן אותם משלו לא הניח מעותיו על קרן הצבי וזה מבואר ואפילו לחנן ע"כ: ירושלמי רבה בר ממל הפורע שטר חוב לחברו שלא מדעתו פלוגתא דחנן ובני כהנים גדולים. א"ר יוסי טעמא דבני כהנים גדולים לא עלתה בדעתו שתמות אשתו ברעב ברם הכא מצי א"ל מפייס הוינא ליה ומחיל לי ואע"ג דהוה גביה משכון ע"כ פי' דלדעת ר' יוסי מודו בני כהנים גדולים לחנן בכה"ג וכתב הר"ן ז"ל דשמעינן מהאי ירושלמי דאפילו במלוה שיש עליה משכון ס"ל לחנן דאיבד את מעותיו ע"כ. ועיין במ"ש בפ"ד דנדרים סי' ב'. וכתוב בהגהת אשרי וגם במרדכי פי' רבינו ברוך לאו דוקא פירש למדינת הים אלא בהווה נקט דומיא דסיפא מי שהלך למדינת הים ואבדה לו דרך שדהו ע"כ. פירש בספר תרומת הדשן סי' שמ"ח ולא אמרינן דלרבותא נקט דל"מ אי הוה הבעל כאן דאבד מעותיו דהיה לו להדיע לבעל שרוצה לפרנסה אלא אפילו הלך למדינת הים נמי איבד מעותיו אלא ש"מ דעל כרחך אין לחלק בשביל שהיה לו להודיע ע"כ בקיצור. עוד כתוב שם כתב מורי רבינו מאיר נראה דה"ה האב שפירנס את בתו בעצמו על סמך הבעל דהניח מעותיו וכו' דאין לחלק בין אב לאיש אחר אע"ג דבירושלמי איכא פלוגתא בהכי כיון דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר אנו מספיקא לא מפקינן ממינא מבעל לאב ע"כ ועיין עוד בספר תרומת הדשן סי' שי"ז:
תפארת ישראל
יכין
מי שהלך למדינת הים: ה"ה בישנו כאן:
ועמד אחד ופרנס את אשתו: וה"ה שפרנסה אביה:
חנן אומר איבד את מעותיו: אפילו אמר שזנה לשם חיוב הבעל, עכ"פ לה לא הלוה רק לבעל שלא בידיעתו, והרי לא עשה לו תועלת כ"א מניעת הנזק, משא"כ ביורד לשדה חבירו והשביחה שלא ברשותו חייב [כ(שו"ע חו"מ, שעה)]:
הניח מעותיו על קרן הצבי: נ"ל דלשון זה טעמא דחנן קמ"ל, דדרך הצבי להפוך קרניו למטה לאחוריו כשירוץ, והמניח מעות על קרניו בחשבו שכשיתהפכו במרוצתו יפלו על הגב, טועה, דטפי מצוי שיפלו למטה מדלא הניחם על הגב, וכ"כ זה לא הלוה להאיש, רק חישב שכשיניחו חובו על האשה שישוב ויפול חוב התשלומין על הבעל מדר' נתן, וטעה, דאפ"ה הבעל פטור. והכי קיי"ל, מיהו בלותה בעדים לצורך מזונות. חייב בעל לשלם בשעבודא דר' נתן, ורק בחזרה אשה ומחלה לבעל חיוב מזונותיה, פטור [שם]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת