משנה כלים א ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת כלים · פרק א · משנה ד | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

למעלה מן הזב, זבה, שהיא מטמאה את בועלה.

למעלה מן הזבה, מצורע, שהוא מטמא בביאה.

למעלה מן המצורע, עצם כשעורה, שהוא מטמא טומאת שבעה.

חמור מכולם, המת, שהוא מטמא באוהל, מה שאין כולם מטמאין.

משנה מנוקדת

[עריכה]

לְמַעְלָה מִן הַזָּב, זָבָה, שֶׁהִיא מְטַמְּאָה אֶת בּוֹעֲלָהּ. לְמַעְלָה מִן הַזָּבָה, מְצוֹרָע, שֶׁהוּא מְטַמֵּא בְבִיאָה. לְמַעְלָה מִן הַמְּצוֹרָע, עֶצֶם כַּשְּׂעוֹרָה, שֶׁהוּא מְטַמֵּא טֻמְאַת שִׁבְעָה. חָמוּר מִכֻּלָּם, הַמֵּת, שֶׁהוּא מְטַמֵּא בְאֹהֶל, מַה שֶּׁאֵין כֻּלָּם מְטַמְּאִין:

נוסח הרמב"ם

למעלה מן הזב זבה שהיא מטמא את בועלה למעלה מן הזבה מצורע שהוא מטמא בביאה למעלה מן המצורע עצם כשעורה שהוא מטמא טומאת שבעה וחמור מכלן המת שהוא מטמא באוהל מה שאין כלן מטמאין.

פירוש הרמב"ם

כבר ידעת שזבה ונדה דינן שוה בטומאה. וכאשר בעל האדם זבה הוא יטמא שבעת ימים כמו שקדם ממאמרו (ויקרא טו) ותהי נדתה עליו וגו' אמנם זב כאשר בעל אשה הנה לא תהיה אב לטומאה אמנם תהיה ראשון כמו אם נגע בידו וכן מי שבעל זבה לא יהיה אב וכן באר בספרא אבל יהיה הבועל כמו שנגע באב לבד. והנה יתבאר לך בי"ג מנגעים שהמצורע כאשר נכנס אל בית טמא כל מה שבתוכו ואף אם לא נגע בדבר. וזה לאמרו ית' (שם יג) מחוץ למחנה מושבו ובאה הקבלה מושבו טמא וזו היא ענין אמרו בביאה וזה הדין במצורע בימי גמרו לבד ר"ל בזמן הצרעת לא בימי ספירו. וכן אבן מנוגע ובגד מנוגע כאשר נכנס אל בית יטמא כל מה שבו כמו שיתבאר בי"ג מנגעים ומאמרו במצורע שהוא למעלה מהזבה תדע שהוא יטמא במשא כמוה ושהוא יעשה משכב כזב וזבה. ולשון ספרי בימי ספירו אין מטמא משכב ומושב ואין מטמא בביאה ובימי גמרו מטמא משכב ומושב ומטמא בביאה ושם נאמר באמרו הש"י שהמצורע מוחלט כאשר נרפא מהצרעת וכבס המטהר את בגדיו אמרו מה בא זה ללמדנו אם ללמד שמטמא בגדים במגע והלא ק"ו הוא אם בימי ספירו שאינו מטמא בביאה מטמא בגדים במגע בימי גמרו שמטמא בביאה אינו דין שיטמא בגדים במגע. א"כ למה נאמר וכבס המטהר את בגדיו מלטמא משכב ומושב. וכאשר שמעת משכב ומושב בכל מקום הנה לא תחשוב שבין המשכב והמושב חלוק לטומאה כמו מה שבין המרכב והמשכב כמו שבארנו אבל דין המשכב והמושב אחד. אמנם תתחלף בתמונה ושעור לפי ששם מי שיכשר למשכב ושם מי שיכשר למושב לבד לא למשכב. ולשון ספרא משכב שהוא מיוחד לשכיבה ומושב שהוא מיוחד לישיבה. וכן לא יטמא מרכב אלא מה שיכשר לרכיבה. ואני עתיד לבאר אלו הדברים כולן בסוף המס':

ועצם כשעורה. הרמוז אליו באמרו וכל הנוגע בעצם או בחלל ויתבאר זה בתחלת אהלות ולא זכר אותו הנה לאבות הטומאות על דרך ההגעה למנינו. ואמנם זכר מדרגות אלו האבות קצתם על קצתם ולזה לא הזכיר פרה אדומה ושעיר המשתלח ושעירים הנשרפים לפי שאין בהם לא מגע ולא משא. ואמנם יטמאו בלקיחת דבר מיוחד לבד כמו שיתבאר במקומו ואין לו קשור עם אלו האבות ולא בסדר במדרגותם:

פירוש רבינו שמשון

שהיא מטמאה את בועלה. טומאת שבעה כדכתיב גבי נדה (ויקרא טו) ותהי נדתה עליו וטמא שבעת ימים וכתיב נמי גבי זבה (שם) כימי נדתה תהיה. ותניא בת"כ תהיה טמאה לרבות את בועלה היא היא מטמאה את בועלה ואין הזב מטמא את מה שבועל פירוש טומאת שבעה אבל טמאה הנבעלת טומאת ערב מחמת מגע ומשא:

למעלה מן הזבה מצורע שהוא מטמא בביאה. כדדרשינן בת"כ בפרשת אשה כי תזריע מחוץ למחנה מושבו מושבו טמא מכאן אמרו הטמא יושב תחת האילן וטהור עובר טהור ואם ישב טמא טהור יושב תחת האילן וטמא עובר טהור ואם ישב טמא וכן באבן המנוגעת:

למעלה מן המצורע עצם כשעורה שהוא מטמא טומאת שבעה. ומצורע נמי חמור מעצם כשעורה שהוא מטמא בביאה ועצם כשעורה מטמא במגע ובמשא ואין מטמא באהל כדאמרי' בפ' העור והרוטב (דף קכו:) אלא במעלה זו מיהא עצם כשעורה חמור ממנו שמטמא טומאת שבעה כדדרשי' בסוף פ' כיצד הרגל (דף כה:) וכבסתם בגדיכם ביום השביעי וטהרתם כל טומאות שאתם מטמאים לא יהו פחותים משבעה:

חמור מכולם מת שמטמא (צ"ל באהל) בביאה מה שאין כולן מטמאין. יש מהן חמורין ממת שזב וזבה עושין משכב ומושב ומטמאין באבן מסמא מת אינו מטמא באבן מסמא כדאי' בפ' בתרא דנדה (דף סט:) ואינו עושה משכב ומושב דממעט ליה בת"כ בפ' זאת תהיה מדכתיב הזב ולא המת. ומ"מ במעלה זו חמור מת מכולם שמטמא באהל מה שאין כולם מטמאין דמה שמצורע מטמא בביאה אינה טומאה כטומאת אהל דאם הכניס ידו לבית המנוגע טהור דביאה במקצת לא שמה ביאה כדאמרינן בפ' שני דחולין (דף לג:) ואפילו נכנס כולו חוץ מחוטמו טהור כדאמרי' בפרק שני דשבועות (דף יז:) ואפילו מחיצה עשרה מצלת בבית שהמצורע שם כדתנן בפרק שלשה עשר בנגעים נכנס לבית הכנסת עושין לו מחיצה גבוה עשרה טפחים נכנס ראשון ויוצא אחרון וכיוצא במת מטמא באהל. עוד בעינן שיעור שהייה לבית המנוגע לענין בגדים שהוא לבוש עד שישהה בכדי אכילת פרס כדתנן במס' נגעים (פי"ג) ומייתי לה בפרק המקשה (דף עא:) (גם בברכות מא. עירובין ד. ובסוכה ה: מייתי לה) מה שאין כן במת. ועוד יש חילוק בין מצורע יושב למצורע עובר כדפי' לעיל מה שאין כן במת: תני"א בתוספת"א (ריש פ"א) חומר בשרץ שאין בשכבת זרע וחומר בשכבת זרע מה שאין כן בשרץ השרץ אין חלוקה טומאתו שכבת זרע חלוקה טומאתה. חומר בשכבת זרע ששכבת זרע מטמא בכל שהוא והשרץ אינו מטמא אלא בכעדשה. חומר בנבלה שאין במי חטאת ובמי חטאת שאין בנבלה שמיעוט מי חטאת טמא ומיעוט נבלה טהור. חומר בנבלה שמי חטאת יש להן טהרה מטומאתן ומטהרין את הטמאין ואין מטמאין בצירופן משא"כ בנבלה. מי חטאת שיבשו הרי אלו טהורים. נבלה שיבשה אם יכולה היא לשרות ולחזור לכמות שהיא ה"ז טמאה. חומר בטמא מת משא"כ בבועל נדה ובבועל נדה משא"כ בטמא מת שטמא מת טעון הזיה שלישי ושביעי משא"כ בבועל נדה. חומר בבועל נדה שבועל נדה מטמא כר תחתון כעליון משא"כ בטמא מת ר' יוסי אומר זובו של זב ורוקו ושכבת זרעו ומימי רגליו ורביעית דם מן המת. למה אמרו רביעית לפי שכל עובר תחלת ברייתו יש בו רביעית דם. ודם הנדה כיוצא במרכב חומר בהן מה שאין במרכב ובמרכב מה שאין בהן. חומר בהן שהן שוה מגען למשאן לטמא אדם לטמא בגדים משא"כ במרכב. חומר במרכב שהמרכב מטמא תחת אבן מסמא משא"כ בהן. חומר בכזית מן המת ממת שהזית פתחו בטפח והמת פתחו בארבע טפחים. פירוש השרץ לא חלקה טומאתו דבין גדול בין קטן מטמא ושכבת זרע דקטן לא מטמא כך מפרש בפרק יוצא דופן (דף מג:). ושכבת הזרע דמטמא במשהו איכא למ"ד התם לנוגע ואיכא למ"ד לרואה. ושרץ שיעורו בכעדשה. שמיעוט מי חטאת טמא אע"פ שאין בהן כדי הזייה מטמאין במגע ונבילה עד שיהא בה כזית. שמי חטאת יש להן טהרה מטומאתן כגון על ידי השקה או שנפסלו או כדתנן במסכת פרה (פי"ב) שנעשית מצותן. מטהרין את הטמאין שמזין על הטמא והוא טהור. ואין מטמאין בצירופן כדתני רב תחליפא בפ"ק דמנחות (דף ז:) קידש פחות מכדי הזאה בכלי זה ובפחות מכדי הזאה בכלי זה לא קידש משא"כ בנבלה דנבלה אין לה טהרה דאי בסרוחה מעיקרא ההיא לאו נבלה היא. ומטמא בצירוף חצי זית מנבלה זו וחצי זית מנבלה זו מצטרפין. שהזית פתחו בטפח דאי איכא כזית מן המת בבית סתום כיון דנפתח פותח טפח שוב אין מטמא כל סביביו ואילו מת שלם פתחו בארבעה. מתוך משנה דפרק שלישי דאהלות נראה לפרש בע"א וכן נראה עיקר. ועוד איכא טובא דהוה מצי למיתני חומר בזה מבזה ובזה מבזה כדתרא בתוספ' דזבים פרק חומר בזב ותנא ושייר. ועוד איכא טובא דלא תני לה לא הכא ולא התם דבכל הני דתנן הכא במתני' איכא טובא שזה למעלה מזה שיש בבועל נדה מה שאין בזובו של זב וחביריו ובמשכב שאין בזב ובמצורע שאין בעצם כשעורה ובזב מה שאין במת כולהו כדמפרש לעיל:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

שהיא מטמאה את בועלה - טומאת שבעה. דגבי נדה כתיב (שם) ותהי נדתה עליו וטמא שבעת ימים, וכתיב נמי גבי זבה (שם) כימי נדתה תהיה טמאה היא, ודרשינן תהיה טמאה, לרבות את בועלה. היא, היא מטמאה את בועלה ואין הזב מטמא את מה שבועל כה טומאת שבעה, אלא טומאת מגע ומשא:

למעלה מן הזבה מצורע - דמצורע עושה משכב ומושב כזבה כו, וחמור ממנה שהוא מטמא בביאה. כשבא אל הבית טמא כל מה שבבית ואע"פ שלא נגע, דכתיב (שם יג) מחוץ למחנה מושבו, מלמד שמושבו טמא כז. מכאן אמרו מצורע שיושב תחת האילן וטהור עוברש נטמא הטהור. ואם טהור יושב תחת האילן ומצורע עובר, לא נטמא הטהור. וכן בבגד המנוגע ובאבן המנוגעת. ודוקא מצורע בימי חלוטו כח, אבל בימי ספרו דהיינו לאחר תגלחת וצפורים אינו מטמא בביאה ואינו מטמא במשכב ומושב:

למעלה מן המצורע עצם כשעורה שהוא מטמא טומאת שבעה - דכתיב (במדבר לא) וכבסתם בגדיכם ביום השביעי וטהרתם כט, כל הטומאות שאתם מיטמאין במת לא יהיו פחותים משבעה. ואע"ג דמצורע חמור מעצם כשעורה, דמצורע מטמא כל אשר באוהל כשבא אל האוהל, ועצם כשעורה אינו מטמא באוהל, מ"מ במעלה זו מיהא עצם כשעורה חמור שמטמא טומאת שבעה. וכן כל הני למעלה למעלה דחשיב לאו לכל מילי קאמר דחמור בשני מן הראשון, דהרבה מהן יש שיש חומרא בראשון שאינה בשני, אלא לאותה מעלה שהוא מונה בלבד קאמר שהשני חמור:

חמור מכולם מת - יש מהן חמורים ממת, שזב וזבה עושים משכב ומושב ומטמאין באבן מסמא, ומת אינו עושה משכב ומושב ואינו מטמא באבן מסמא, ומכל מקום במעלה זו מת חמור מכולן שמטמא באוהל. ומה שמצורע מטמא בביאה אין טומאתו כטומאת אוהל, דאם הכניס ידו לבית המנוגע, טהור, ואפילו נכנס כולו חוץ מחוטמו, טהור, דביאה במקצת לאו שמה ביאה. ואפילו מחיצה מצלת בבית שהמצורע שם, כדתנן בנגעים סוף פרק י"ג נכנס לבית הכנסת עושים לו מחיצה גבוה עשרה טפחים, נכנס ראשון ויוצא אחרון. וכל כהאי גוונא במת מטמא באוהל. אי נמי יש חילוק בין מצורע יושב למצורע עובר כדפרישנא לעיל, מה שאין כן במת ל:

פירוש תוספות יום טוב

למעלה מן הזב זבה. שהיא מטמאה את בועלה. כתב הר"ב דגבי נדה כו' ואין הזב מטמא את מה שבועל. וכן מי שבעל [זב] לא יהיה אב וכן ביאר בספרא. אבל יהיה הבועל. כמו שנגע באב בלבד. הרמב"ם:

למעלה מן הזב מצורע. פירש הר"ב דמצורע עושה משכב ומושב כזבה. בספרי באמרו הש"י שהמצורע מוחלט כאשר נרפא מהצרעת. וכבס המטהר את בגדיו. אמרו מה זה בא ללמדנו. אם ללמד שמטמא בגדי' במגע והלא ק"ו הוא. אם בימי ספרו שאינו מטמא בביאה. מטמא בגדים במגע. בימי גמרו שמטמא בביא' אינו דין שיטמא בגדים במגע. א"כ למה נאמר וכבס המטהר את בגדיו. מלטמא משכב ומושב. הרמב"ם. וכתב עוד הרמב"ם. דמצורע מטמא נמי במשא. כמו הזבה. אבל מפני שהוא לא כתב כן אלא מהא דתנן. למעלה מזבה מצורע. ש"מ דבמשא שוה לה. והר"ב אינו סובר שיש לדקדק כך מדקתני למעלה מהן. שסובר שאעפ"כ יכול להיות שיש חומרא באותו שלמטה ממנה. ולפיכך השמיע הר"ב. ולא כתב שמצורע מטמא ג"כ במשא. אע"פ שכתב שמטמא משכב ומושב. כמו הזבה. לפי שלזה יש ראי' מהספרי משא"כ למשא. זה ברור לי שהיתה כך דעת הר"ב. אבל אני תמה מהרמב"ם. שכמו שהביא לו ראי' אחרת למשכב ומושב מהספרי. ואע"ג דשמע לה מדתנן למעלה מזבה. כמו כך היה יכול ג"כ להביא ראי' אחרת למשא. ממשנה שלימה ששנינו בששית מפ"ה דזבים הנוגע כו' במצורע וכו' ואחר הנושא. וא' הנישא. וכן הר"ב. אדכתב שמטמא משכב ומושב. לפי שכך שנו בספרי. כמו כן ה"ל לכתוב. שמטמא במשא שכך שנינו במשנה דזבים אלא דאשתמוטתיה להר"ב ורהטא תלמודיה דהכא בתר פי' הרמב"ם. דלמשא לא שמע ליה אלא מדתנן למעלה מהן. ולדידי' ליכא למשמע מהכא כמו שכתבתי:

שהוא מטמא בביאה. כתב הר"ב דכתיב מחוץ למחנה מושבו מלמד שמושבו טמא. בת"כ פרשת כי תזריע. ויראה לו שנלמד מיתור דמושבו מיותר דהא כתיב בדד ישב. שוב מצאתי כך בספר קרבן אהרן. ולשון הרמב"ם ספ"ו מהל' צרעת מחוץ למחנה מושבו. מה הוא טמא. אף מושבו טמא. ומ"ש הר"ב מכאן [אמרו] מצורע שהוא יושב כו'. עיין בזה במשנה ז' [*וח'] פי"ג דנגעים. ומ"ש הר"ב ודוקא מצורע בימי חלוטו. אבל בימי ספרו כו' לא אתא אלא לאפוקי ימי ספרו. אבל ימי הסגרו לענין זה כמו ימי חלוטו. שכן שנינו במשנה דלקמן. מצורע מוסגר מטמא בביאה. ולשון הרמב"ם בפירושו. וזה הדין במצורע בימי גמרו לבד ר"ל בזמן הצרעת לא בימי ספורו:

עצם כשעורה שהוא מטמא טומאת שבעה. כתב הר"ב דכתיב וכבסתם בגדיכם ביום השביעי וטהרתם כל טומאות וכו' בסוף פרק כיצד הרגל (דף כה). הר"ש. ולא הבינותי. היאך מפקינן ליה מהך קרא לרבות עצם כשעורה לטומאת שבעה. והתם בגמ' לא אמרו אלא למפץ במת. ומפץ נוכל לרבות בכלל בגדיכם שהוא כעין בגד. עוד מצאנו למדרש זה לענין כלים שנגעו באדם שנגע בכלים שנגעו במת כמ"ש הר"ב במשנה ג' פ"ק דאהלות. וזה ג"כ מפורש בכלל בגדיכם. אבל לרבות עצם כשעורה. זו לא ידעתי מנין שיהא בכלל הזה של וכבסתם בגדיכם. וכן נ"ל דלאו מהכא ילפינן לה אלא כדכתב הר"ב במשנה ג' פ' ב' דאהלות. מדכתיב בפ' חקת ועל הנוגע בעצם. וכ"כ הרמב"ם שם ספ"ק. ומדרש ספרי הוא. והוא מ"ש הר"ב בסוף משנה דלקמן ומ"ש הר"ב דעצם כשעורה אינו מטמא באהל. כדתנן במשנה ג' פ"ב דאהלות:

חמור מכולם המת וכו'. כתב הר"ב יש מהן חמורים ממת שזב וזבה עושין משכב ומושב ומטמאין באבן מסמא ומת אינו וכו' דין משכב במשנה ו' (פ"ד) דזבים. ודין אבן מסמא במשנה ד' פ"י דנדה. ומ"ש הר"ב א"נ יש חלוק בין מצורע יושב כו' והר"ש כתב עוד חלוק. דבעינן שיעור שהייה לבית המנוגע. לענין בגדים שהוא לבוש. עד שישהא בכדי אכילת פרס. כדתנן במס' נגעים פי"ג משנה ט':

חמור מכולם המת. ולא זכר הנה לאבות הטומאות. על דרך ההגעה למנינו. ואמנם. זכר מדרגות. אלו האבות קצתן על קצתן. ולזה לא הזכיר פרה אדומה (דתנן סוף פ"ד ממסכת פרה) ושעיר המשתלח (דתנן במשנה ו' פ"ו דיומא) ופרים ושעירים הנשרפים (כדתנן התם במשנה ז' ובפי"ב דזבחים משנה ה') לפי שאין בהן לא מגע ולא משא [ואין מטמאים אלא למתעסקין בהן בלבד] כמו שיתבאר במקומן. ואין לו קשור עם אלו האבות. ולא סדר במדרגותם. הרמב"ם:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(כה) (על הברטנורא) וכן מי שבעל [זב] לא יהיה אב אלא כמו שנוגע באב. הר"מ:

(כו) (על הברטנורא) ומטמא נמי במשא כמו הזבה וכדאיתא פ"ה דזבים מ"ו. וכ"כ הר"מ. ועתוי"ט:

(כז) (על הברטנורא) מיתור דמושבו נלמד דהא כתיב בדד ישב. קרבן אהרן. ועתוי"ט:

(כח) (על הברטנורא) וה"ה ימי הסגרו כדאיתא במשנה דלקמן. ועתוי"ט:

(כט) (על הברטנורא) הר"ש. ולא הבינותי היאך ילפינן מהך קרא עצם כשעורה לטומאת ז' כו' ונ"ל דילפינן ליה מועל הנוגע בעצם וכדכתב הר"ב פ"ב דאהלות מ"ג. וע"ע שם:

(ל) (על הברטנורא) והר"ש כתב עוד חילוק דבעינן שיעור שהייה לבית המנוגע לענין בגדים שהוא לבוש, עד שישהה בכדי אכילת פרם:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

למעלה מן הזב זבה:    לאו לכל מילי דהא זב טעון ביאת מים חיים מה שא"כ זבה. הרא"ש ז"ל:

למעלה מן הזבה מצורע:    עיין בס' ק"א פ' שני דפ' נגעים סי' י':

בפי' ר"ע ז"ל וכן כל הני למעלה למעלה דחשיב וכו' עד דהרבה מהן יש שיש חומרא בראשון שאינה בשני. אמר המלקט וכולהו חומרי שיש בזה מה שאין בזה תנינן להו בתוספתא ומייתי לה רבינו שמשון ז"ל בפי' מתניתין ועוד איכא טובא דלא תני להו בתוספתא כמו שפי' הר"ש ז"ל:

עוד בפי' ר"ע ז"ל דאם הכניס ידו לבית המנוגע טהור. אמר המלקט כתב החכם ה"ר אפרים אשכנזי ז"ל חתנו של ר"ש לוריא ז"ל נראה לי למחוק מלת המנוגע או פירושו שהוא לומד דין מצורע מדין בית המנוגע ודוק ע"כ וקשה לי עלה דבית המנוגע גופיה היכא רמיז בשום מתנייתא אדרבא תנן בפ' י"ג דנגעים. טהור שהכניס ראשו ורובו לבית טמא נטמא והביא הרמב"ם ז"ל סיפא דההיא דקתני התם וטמא שהכניס ראשו ורובו לבית טהור טמאהו בס"פ עשירי דהלכות טומאת צרעת וא"כ תרווייהו תנן התם דבעי' ראשו ורובו לטמא או להטמא לכן נראה שצריך למחוק מלת המנוגע שבפי' רבינו שמשון ז"ל ורבינו עובדיה ז"ל ומ"מ לענין דלא תיקשי ההיא דאמרי' בפ' שני דחולין דף ל"ג דביאה במקצת לא שמה ביאה אפשר לומר דיש לחלק דלעולם גרע נכנס כולו חוץ מחוטמו מנכנס ראשו ורובו דחוטמו בכלל ראשו וכמו שפי' ר"ע ז"ל שם דבציר מראשו ורובו לא חשיבא ביאה ועוד דהא דאמרינן ואפילו נכנס כולו חוץ מחוטמו טהור היינו בנכנס דרך אחוריו משום דלאו דרך ביאה היא וכדאיתא בפ' שני דשבועות דף י"ז ע"ב. ודין הכניס ידיו לבית המנוגע שכתב ה"ר שמשון ז"ל דטהור אם אין טעות נ"ל דנפקא ליה מראש מתני' דבפ"ג דמסכת ידים דו"ק והרמב"ם ז"ל פי' הפרש בין אמרנו דמצורע מטמא בביאה ומת מטמא באהל בסוף מתני' דבסמוך עשר טומאות:

עוד בפי' ר"ע ז"ל כדתנן באהלות. אמר המלקט צריך להיות כדתנן בפי"ג דנגעים נכנס לבית הכנסת עושים לו מחיצה וכו'. אח"כ מצאתי בספר אגודה חמור מכולם המת שהוא מטמא באהל פי' ר"י הא דמצורע מטמא בביאה מכל מקום אפילו נכנס כולו חוץ מחוטמו טהור כדאמרינן בפרק שני דשבועות ואפילו מחיצה עשרה מצלת בבית שהמצורע שם כדאיתא פרק י"ג דנגעים עד כאן:


פירושים נוספים