ברטנורא על כלים א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש



(א)

אבות הטומאות - השרץ. שמונה שרצים הכתובים בפרשת ויהי ביום השמיני, החולד והעכבר וכו', הן אבות הטומאות לטמא אדם וכלים הנוגעים בהם במותם. ושיעורן לטמא בכעדשה. שכן החומט תחלת ברייתו בכעדשה אבל האברים אין להם שיעור, אפילו פחות מכעדשה מן השרץ מטמאין. ודוקא כשהוא לח השרץ מטמא, ואינו מטמא יבש, דכתיב (ויקרא יא) וכל אשר יפול עליו מהם במותם, כעין מותם:

ושכבת זרע - דוקא ש"ז דישראל וגדול, אבל דנכרי אינה מטמאה אפילו מדרבנן, דקריו של נכרי טהור גמור . וכן שכבת זרע של קטן נמי לא מטמאה, דכתיב (שם טו) ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע, איש ולא קטן פחות מבן תשע שנים ויום אחד דאין ביאתו ביאה. ושיעורה לרואה, במשהו, אפילו כעין חרדל. ולנוגע, בכעדשה . ודוקא ש"ז לחה מטמאה, דכתיב שכבת זרע, בראויה להזריע. ומדלא קחשיב תנא דידן בעל קרי בהדי אבות הטומאות, שמע מינה דאינו אלא ראשון לטומאה, והכי תנן בסוף מסכת זבים, בעל קרי כמגע שרץ, דלא הוי אלא ראשון:

וטמא מת - אדם שנטמא במת. אבל כלים שנגעו במת הן כמת עצמו, והנוגע בהן נעשה אב הטומאה. וכלים שנגעו באדם שנטמא במת או באדם שנגע בכלים שנגעו במת, הוו אב הטומאה וטמאים טומאת שבעה כאדם, כדתנן פרק קמא דאהלות. אבל כלי חרס ואוכלים ומשקים שנגעו במת אין נעשים אב הטומאה. ודוקא ישראל נעשה אב הטומאה כשנגע במת. אבל לא נכרי וכן נפל שנולד בן ח' אינו מקבל טומאה אם נגע במת :

ומצורע בימי ספרו - מצורע שהוחלט באחד מן הנגעים ונתרפא, והוכשר בצפורים ועץ ארז ואזוב ושני תולעת ותגלחת, וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים ובשמיני מביא קרבנותיו, ואותם שבעת ימים קרויין ימי ספרו, ומטמא אדם, דנאמר כבוס בגדים בימי חלוטו ונאמר כבוס בגדים בימי ספרו, מה להלן מטמא אדם אף כאן מטמא אדם:

ומי חטאת שאין בהם כדי הזיה - מטמאו במגע. ואם יש בהן כדי הזיה, מטמאו אף במשא, לטמא אדם לטמא בגדים. דכתיב (במדבר יט) ומזה מי הנדה יכבס בגדיו והנוגע במי הנדה יטמא עד הערב, ורבותינו למדו שהמזה טהור, ולא בא הכתוב אלא ליתן שיעור לנושא שצריך שיהיה בו כדי הזאה. וחילק הכתוב בין מים למים, לומר לך מים שיש בהן כדי הזייה מטמאים אדם לטמא בגדים, ושאין בהן כדי הזייה מטמאים אדם לטמא אוכלים ומשקין ולא לטמא בגדים :

וכלי חרס באויר - כשנפלה טומאה באויר כלי חרס, בין נגעה בכלי בין לא נגעה, נטמא הכלי. ואם נגעה הטומאה בכלי מבחוץ, לא נטמא בנגיעה זו, דכתיב (ויקרא יא) וכל כלי חרש אשר יפול מהם אל תוכו וגו' יטמא, מתוכו נטמא ואינו נטמא מאחוריו:

ואינם מטמאין במשא - דכל הנך אבות הטומאות דחשיבי הכא כתיב בהו הנוגע ולא כתיב בהו הנושא:

(ב)

מטמאים את האדם במשא - משהגביה אחד מהן בין בידו בין שהגביהו חבירו על כתיפו. ואפילו שלא נגע הוא בטומאה, או שהיתה הטומאה קשורה בחבל והגביה הטומאה ע"י החבל. כיון שהניע כובד הדבר הטמא בעצמו נטמא האדם טומאת משא לטמא בגדים שעליו, או כל בגדים וכלים שהוא נוגע בהן, חוץ מכלי חרס , כל זמן שהטומאה על גביו. אבל לאחר שפירש מן הטומאה אינו מטמא כלים בנגיעה , לפי שהנושא את הטומאה, לאחר שפירש ממנה אינו אלא ראשון לטומאה, ואין כלים מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה. ואפילו בזמן שהוא נושא את הטומאה אינו מטמא אדם וכלי חרס, אלא שאר כלים בלבד. ואין לך טמא טומאת משא אלא האדם בלבד, ולא כלים ולא אוכלים ומשקים, שאם היו כלים רבים זה על גב זה ונבלה או מי נדה בכלי העליון, לא נטמאו הכלים התחתונים במשא כל זמן שלא נגעו בנבלה או במי הנדה. וכן אוכלים ומשקים אין טמאים טומאת משא, דגבי טומאת משא כתיב לכם, ודרשינן לכם הם מטמאים במשא ואין מטמאים לא כלים ולא אוכלים ומשקים במשא. וכשם שהנבלה מטמאה במשא, כך מטמאה בהיסט, שהיסט ממין משא הוא, כגון שהיה עץ מונח בראש האילן או בראש הכותל ונבלה בקצה אחד של העץ ובא אדם והכריע בקצה השני, כיון שהגביה הקצה שבו הנבלה מחמת הכרעתו, נטמא טומאת היסט, דהוי כנושא:

וחשוכי בגדים במגע - כלומר מנועים הבגדים מטומאה אי איכא מגע בלא משא, שהנוגע בנבלה או במי הנדה ואינו נושאם אינו מטמא אפילו בגדים שעליו, כדכתיב (ויקרא יא) הנוגע בנבלתם יטמא עד הערב, ולא נזכר שם כיבוס בגדים, ובמי הנדה נמי כתיב (במדבר יט) והנפש הנוגעת תטמא עד הערב . חשוכי, לשון מניעה. כמו ולא חשכת את בנך (בראשית כב):

(ג)

בועל נדה - כתיב ביה (ויקרא טו) ותהי נדתה עליו, למדנו שהוא מטמא משכב ומושב כנדה, וכתיב בתריה וכל המשכב אשר ישכב עליו יטמא, ואין צריך לומר, אלא לפרושי ותהי נדתה עליו דרישא אתא, והכי קאמר, האי ותהי. נדתה עליו שאמרתי לך, לא אמרתי אלא לענין שיהיה אב הטומאה כנדה, מה היא מטמאה אדם וכלי חרס אף הוא מטמא אדם וכלי חרס, אכל לעשות משכב ומושב כל אשר ישכב עליו יטמא הוא, ולא יטמא אדם וכלים כמשכב הנדה שמטמא אדם וכלים, אלא דין ראשון לטומאה יש לו שמטמא אוכלים ומשקין בלבד:

משכב תחתון כעליון - כלומר, משכב תחתון של בועל נדה כעליונו של זב, מה עליונו של זב היינו כלים שעל גבי הזב כגון עשר מצעות זו על גב זו וכולן על גבי הזב בין שנגע בהן הזב בין שלא נגע, טמאין ומטמאין אוכלין ומשקין אבל לא אדם וכלים , אף תחתונו של בועל נדה דהיינו המצעות שתחתיו מטמאין אוכלים ומשקין ולא אדם וכלים. דאילו תחתונו של זב וזבה ונדה ויולדת, אפילו עשר מצעות זו על גב זו ואחד מן הטמאין הללו בעליון, כולן שתחתיו טמאין ומטמאין אדם וכלים:

למעלה מהן זובו של זב וכו' - משום דהנך דחשיב ואזיל מטמאין בכל שהן במגע ובמשא, ובועל נדה אין מטמא עד שישא את כולו, משום הכי קתני למעלה מהן, כלומר דהנך דחשיב הן למעלה מבועל נדה, לפי שהן מטמאין בכל שהן מה שאין כן בבועל נדה:

שהם מטמאין במגע ובמשא - ששוה מגען למשאן, דבין במגע בין במשא מטמאין אדם לטמא בגדים וכלים חוץ מאדם וכלי חרס:

מרכב - התפוס של אוכף קרוי מרכב . שהאוכף עצמו שאדם רוכב עליו טמא משום מושב, והתפוס שלו טמא משום מרכב:

שהוא מטמא תחת אבן מסמא - אבן גדולה וכבדה. כדכתיב (דניאל ו יח) והיתית אבן חדא ושומת על פום גובא. ואם היתה אבן גדולה ע"ג התפוס של מרכב והזב תופס בה , אע"פ שאין כובדו של זב ניכר על המרכב, נטמא התפוס שתחת האבן משום מרכב:

למעלה מן המרכב משכב - דבאבן מסמא מטמא משכב כמו מרכב, ועוד חמור ממנו דשוה מגעו למשאו לטמא אדם לטמא בגדים. מגעו בהדיא כתיב ביה (ויקרא טו) ואיש אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו. ומשאו, דלאחר שהזכיר. הכתוב דין מגע המשכב ודין מגע של מרכב נאמר והנושא אותם יכבס בגדיו, אלמא במשכב בין מגע בין משא טעונים כבוס בגדים, אבל במרכב חילק הכתוב בין מגע למשא דכתיב (שם) וכל המרכב אשר ירכב עליו הזב יטמא, ואילו יכבס בגדיו לא כתיב:

ואין משכב עושה משכב - דכתיב (שם) כל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא, זב עושה משכב ואין משכב עושה משכב. והילכך אם נגע משכב הזב בכלים אינם אלא ראשון לטומאה. נמצא זב למעלה ממשכב:

(ד)

שהיא מטמאה את בועלה - טומאת שבעה. דגבי נדה כתיב (שם) ותהי נדתה עליו וטמא שבעת ימים, וכתיב נמי גבי זבה (שם) כימי נדתה תהיה טמאה היא, ודרשינן תהיה טמאה, לרבות את בועלה. היא, היא מטמאה את בועלה ואין הזב מטמא את מה שבועל טומאת שבעה, אלא טומאת מגע ומשא:

למעלה מן הזבה מצורע - דמצורע עושה משכב ומושב כזבה , וחמור ממנה שהוא מטמא בביאה. כשבא אל הבית טמא כל מה שבבית ואע"פ שלא נגע, דכתיב (שם יג) מחוץ למחנה מושבו, מלמד שמושבו טמא . מכאן אמרו מצורע שיושב תחת האילן וטהור עוברש נטמא הטהור. ואם טהור יושב תחת האילן ומצורע עובר, לא נטמא הטהור. וכן בבגד המנוגע ובאבן המנוגעת. ודוקא מצורע בימי חלוטו , אבל בימי ספרו דהיינו לאחר תגלחת וצפורים אינו מטמא בביאה ואינו מטמא במשכב ומושב:

למעלה מן המצורע עצם כשעורה שהוא מטמא טומאת שבעה - דכתיב (במדבר לא) וכבסתם בגדיכם ביום השביעי וטהרתם , כל הטומאות שאתם מיטמאין במת לא יהיו פחותים משבעה. ואע"ג דמצורע חמור מעצם כשעורה, דמצורע מטמא כל אשר באוהל כשבא אל האוהל, ועצם כשעורה אינו מטמא באוהל, מ"מ במעלה זו מיהא עצם כשעורה חמור שמטמא טומאת שבעה. וכן כל הני למעלה למעלה דחשיב לאו לכל מילי קאמר דחמור בשני מן הראשון, דהרבה מהן יש שיש חומרא בראשון שאינה בשני, אלא לאותה מעלה שהוא מונה בלבד קאמר שהשני חמור:

חמור מכולם מת - יש מהן חמורים ממת, שזב וזבה עושים משכב ומושב ומטמאין באבן מסמא, ומת אינו עושה משכב ומושב ואינו מטמא באבן מסמא, ומכל מקום במעלה זו מת חמור מכולן שמטמא באוהל. ומה שמצורע מטמא בביאה אין טומאתו כטומאת אוהל, דאם הכניס ידו לבית המנוגע, טהור, ואפילו נכנס כולו חוץ מחוטמו, טהור, דביאה במקצת לאו שמה ביאה. ואפילו מחיצה מצלת בבית שהמצורע שם, כדתנן בנגעים סוף פרק י"ג נכנס לבית הכנסת עושים לו מחיצה גבוה עשרה טפחים, נכנס ראשון ויוצא אחרון. וכל כהאי גוונא במת מטמא באוהל. אי נמי יש חילוק בין מצורע יושב למצורע עובר כדפרישנא לעיל, מה שאין כן במת :

(ה)

עשר טומאות פורשות מן האדם - עשר מעלות זו למעלה מזו יש בטומאות הפורשות מן האדם:

מחוסר כפורים - כגון מצורע מוחלט, וזב בעל שלש ראיות, וזבה, ויולדת, שטבלו והעריב שמשן, אסורין לאכול קדשים עד שיביאו כפרתן. ומותרין בתרומה:

חזר להיות טבול יום - טמא שטבל ולא העריב שמשו:

אסור בקודש ובתרומה - ופוסל אותם אם נגע בהן:

חזר להיות בעל קרי - שיצא ממנו שכבת זרע ולא טבל:

חזר להיות בועל נדה - והא דלא תני חזר להיות טמא מת שהוא חמור מבעל קרי, דטמא מת אב הטומאה ובעל קרי אינו אלא ראשון, והדר לתני חזר להיות בועל נדה דחמור מטמא מת שמטמא משכב התחתון כעליון. משום דהנך עשר טומאות פורשות מן האדם, וזו טומאת מגע היא :

משכב תחתון כעליון - משכב התחתון של בועל נדה כעליונו של זב, מה עליונו של זב טמא לטמא אוכלים ומשקין אבל לא אדם וכלים, אף תחתונו של בועל נדה טמא לטמא אוכלים ומשקין לא אדם וכלים:

שרואה שתי ראיות מטמא משכב ומושב - וצריך לספור שבעה נקיים. דהכי תנן פרק קמא דמגילה (משנה ג) אין בין זב הרואה שתי ראיות לזב שראה שלש ראיות אלא קרבן:

וצריך ביאת מים חיים - דכתיב בזב (ויקרא טו) ורחץ בשרו במים חיים, אבל שאר כל הטמאים סגי להו במי מקוה:

חייב בקרבן - האמור בפרשת מצורע גבי זב. וכל זמן שלא הביא קרבן הוי מחוסר כפורים:

מצורע מוסגר - שמסגירו הכהן שבעת ימים לראות אם יוולדו בו סימני טומאה:

מטמא בביאה - אם בא אל הבית נטמא כל אשר בבית:

ופטור מן הפריעה ומן הפרימה - דלא אמרה תורה בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע. אלא במצורע מוחלט:

ומן התגלחת ומן הצפרים - דמוחלט שנתרפא מביא צפרים ומגלח את כל שערו, ומוסגר לא:

שאין עליו בשר כראוי - כדמפרש בסיפא כדי להעלות ארוכה:

מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באוהל - דבמגע כתיב (במדבר יט) [ועל] הנוגע בעצם, משמע בין יש בו בשר כראוי בין אין בו בשר כראוי. ובטומאת אוהל כתיב, או בעצם אדם או בקבר, ועצם אדם משמע עד שיהיה בו בשר וגידים ועצמות:

במקום אחד כדי להקיפו בחוט ערב - שאם יחתוך הבשר שעל האבר לחוטים שיש בעביין כחוט ערב, שהוא יותר עב מחוט השתי כפלים , ויהיה בהן כדי להקיף את האבר, בידוע דבהכי הוא מעלה ארוכה. ואין הלכה כרבי יהודה:

(ו)

עשר קדושות הן - איידי דאיירי לעיל במעלות של טומאות זו למעלה מזו, תנא נמי הכא מעלות של קדושות זו למעלה מזו:

שמביאין ממנה העומר - דכתיב (ויקרא כג) וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר, קצירה ולא קציר חוצה לארץ:

והבכורים - דכתיב (דברים כו) ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך:

ושתי הלחם - דכתיב (ויקרא כג) ממושבותיכם תביאו לחם:

(ז)

עיירות המוקפות חומה - מימות יהושע בן נון. דבמצורע כתיב (שם יג) מחוץ למחנה מושבו, חוץ למחנה ישראל. וכשכבש יהושע את הארץ קידש העיירות שהיו מוקפות חומה בימיו שיהיו כמחנה ישראל להשתלח משם מצורעים:

ומסבבים לתוכן מת - מותר לנושאו בעיר ממקום למקום עד מקום שירצו טובי העיר לקוברו שם :

יצא - המת מן העיר:

אין מחזירים אותו - בעיר לקברו שם ואפילו רצו טובי העיר. דכיון דיצאה טומאה מן העיר אין מכניסין אותה בתוכה:

(ח)

לפנים מן החומה - מחומת ירושלים:

שאוכלים שם קדשים קלים ומעשר שני - דכתיב (דברים יב) ובאת שמה והבאתם שמה וגו' וכתיב (שם) לא תוכל לאכול בשעריך וגו':

הר הבית - חמש מאות אמה על חמש מאות אמה היה, ובו היה בית המקדש בנוי, ומשם מתחיל מחנה לויה ושיעורו עד שער ניקנור, משער ניקנור ולפנים מחנה שכינה, ומהר הבית ולחוץ עד חומת ירושלים מחנה ישראל:

שאין זבים וזבות נדות ויולדות נכנסים לשם - דכתיב (במדבר ה) וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש, שומע אני ששלשתן יוצאים למקום אחד, תלמוד לומר במצורע בדד ישב, אלמא אינו משולח למקום שזב וטמא מת משולחים, ומה מצורע שטומאתו חמורה חמור שילוחו משילוח חבירו דכתיב (ויקרא יג) מחוץ למחנה מושבו, לפיכך משולח חוץ לירושלים , אף זבים וזבות נדות ויולדות שטומאתן חמורה מטומאת מת, שעושות משכב ומושב ומטמאות באבן מסמא מה שאין כן בטומאת מת, חמור שילוחן משילוח חבירן. נמצאת אומר, מצורע משולח חוץ לירושלים שהיא כנגד מחנה ישראל, וזבים וזבות נדות ויולדות משולחות מהר הבית, שהוא מחנה לויה, ומותרות בירושלים. טמא מת ואפילו מת עצמו מותר בהר הבית ומשולח משער ניקנור ולפנים, שהוא מחנה שכינה:

החיל - לפנים מחומת הר הבית היה כותל גבוה עשרה טפחים והוא נקרא סורג, ולפנים ממנו החיל עשר אמות:

שאין נכרים וטמאי מתים נכנסים לשם - אע"ג דרבנן גזור על הנכרים שיהיו כזבים לכל דבריהם, לענין שילוח מחנות לא גזור עלייהו אלא כטמאי מתים. והאי דטמאי מתים אין נכנסים מן החיל ולפנים, היינו מדרבנן. דמדאורייתא אפילו בעזרת נשים שרו, שכל זה מחנה לויה עד עזרת ישראל ששם שער ניקנור:

עזרת נשים - לפנים מן החיל היתה אורך מאה ושלשים וחמש על רוחב מאה ושלשים וחמש:

שאין טבול יום נכנס לשם - יהושפט ובית דינו גזרו על טבול יום שלא יכנס לעזרת נשים. דכתיב (דברי הימים ב כ) ויעמוד יהושפט בקהל יהודה וגו' לפני החצר החדשה, ואמרו בגמרא מאי החצר החדשה, שחידשו בה דברים ואמרו טבול יום אל יכנס במחנה לויה, ולא בכל מחנה לויה גזרו אלא בעזרת נשים בלבד. וגזרו על טבול יום ולא גזרו על מחוסר כפורים, לפי שטבול יום אסור בתרומה ומחוסר כפורים מותר בתרומה, וכל שטומאתו חמורה מחברו חמור שילוחו משילוח חברו:

עזרת ישראל - לפנים מעזרת נשים היתה, אורך מאה ושלשים וחמש על רוחב אחת עשרה. וכן עזרת כהנים היתה אורך קל"ה על רוחב אחת עשרה, וראשי פספסין היו מבדילים בין עזרת ישראל לעזרת הכהנים:

שאין מחוסר כפורים נכנס לשם - הוא הדין דהוה מצי למתני שאין טהור נכנס לשם עד שיטבול, דהכי תנן בפרק אמר להן הממונה [ל.], אין אדם טהור נכנס לעזרה עד שיטבול:

וחייבין עליה חטאת - הטמאים שנכנסו שם בשגגה :

לסמיכה - לסמוך ידו על ראש קרבנו. ואי אפשר אלא בבעלים, דכתיב וסמך את ידו, ולא יד שלוחו:

לשחיטה - שהשחיטה כשרה בזר. ואע"פ שאפשר בכהנים, ואפשר נמי לזר לשחוט בעזרת ישראל, אפ"ה לא אסרו לישראל ליכנס בעזרת כהנים לשחוט הקרבן:

ולתנופה - דכהן מניח ידו תחת יד הבעלים ומניף:

(ט)

בין האולם ולמזבח מקודש ממנה שאין פרועי ראש ובעלי מומין נכנסים לשם - בגמרא בהקומץ רבה [דף כ"ז] מוכיח דכל הני מעלות דתני השתא כגון הנכנס לעזרת כהנים שלא לצורך וכן בעלי מומין ופרועי ראש שנכנסו בין האולם ולמזבח, כולהו מעלות דרבנן הן. וכך קבלתיה מרבותי. אבל רמב"ם סבירא ליה דכולהו מדאורייתא, בעלי מומין דכתיב (ויקרא כא) כי כל איש אשר בו מום לא יקרב. ופרועי ראש, דאמר רחמנא לאהרן ולבניו שהיו במשכן (שם י) ראשיכם אל תפרעו. ואע"פ שלשון התוספתא מסייע לדברי הרמב"ם, קבלת רבותי נראית לי עיקר. והאי דלא חשיב תנא קמא שתויי יין ושלא רחוץ ידים ורגלים בהדי בעלי מומים ופרועי ראש כדחשיב להו רבי יוסי בסיפא, משום דבעלי מומין ופרועי ראש פסולן בגופן, הלכך שילוחן חמור, אבל שתויי יין ושלא רחוץ ידים ורגלים פסולן מחמת דבר אחר הלכך לא החמיר בשילוחן כל כך :

אלא כהן גדול ביום הכפורים - דכתיב (שם טז) ואל יבוא בכל עת אל הקודש בזאת יבוא וכו':

בשעת העבודה - ארבע פעמים נכנס שם, אחת להקטיר קטורת, שניה להזות מדם הפר, שלישית להזות מדם השעיר, רביעית להוציא הכך והמחתה ואם נכנס חמש פעמים חייב מיתה:

ופורשין בין האולם ולמזבח בשעת הקטרה - בין בשעה שמקטירים קטורת במזבח הזהב שבהיכל, בין בשעה שכהן גדול מקטיר קטורת לפני ולפנים, כל העם פורשים מבין האולם ולמזבח ואין צריך לומר מן ההיכל. ותנא קמא פליג אדרבי יוסי וסבר דבשעה שמקטירין קטורת בהיכל הוא דפרשי מבין האולם ולמזבח, אבל כשמקטיר קטורת לפני ולפנים אין העם פורשים אלא מן ההיכל בלבד ולא מבין האולם ולמזבח. והלכה כת"ק. ועשר קדושות דתנן במתניתין והנך אחד עשר נינהו, פירשו הגאונים דארץ ישראל אינה ממנין הקדושות, לפי שבשאר קדושות יש בהן כבוד למקום שמונעים ממנו קצת טומאות או שמונעים מקצת בני אדם ליכנס אליו, ואין בסתם ארץ ישראל קדושה זו. והבאת בכורים ועומר ושתי הלחם ולחם הפנים אינם כקדושות הללו. ואית דמפרשי דתנא קמא דחשיב עשר קדושות ר' יוסי היא, דאית ליה דבין האולם ולמזבח שוה להיכל בחמשה דברים, ולדידיה לא הוו אלא עשר: