תוספות יום טוב על כלים א
תוספות יום טוב · על כלים · א · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
משנה כלים, הקדמה
סדר טהרות בענין הטהרות והפכם.[הרמב"ם]:
התחיל במסכת כלים וענינו שהוא כולל עקרי הטומאות ולזכור מה שהוא מקבל טומאה ושאינו מקבל טומאה כי כשיזכור לנו מה שהוא מקבל טומאה נדע כל הדברים שהם מקבלים טומאה ושאינם מקבלים. [הרמב"ם]:
אבות הטומאות. בשמעתא קמייתא דב"ק אמרינן מכלל דאיכא תולדות ותולדותיהן לאו כיוצא בהן. דאילו אב מטמא אדם וכלים ואילו תולדה אוכלים ומשקים מטמא. אדם וכלים לא מטמא. והיינו ראשון ושני דלא מטמא אדם וכלים. דאין אדם וכלים מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה. הר"ש:
השרץ. לשון הר"ב החלד והעכבר כו'. ועי' במ"ו פ"ט דחולין. וכתב הר"ב לטמא אדם וכלים. וז"ל הר"ש. אדם נפקא מדכתיב בפרשת אמור או איש אשר יגע בכל שרץ אשר יטמא לו. וכלים מדכתיב בפרשת שמיני מכל כלי עץ או בגד או עור או שק. ע"כ. ומ"ש הר"ב ושיעורן לטמא בכעדשה שכן החומט כו' בפ"ז דנזיר דנ"ב [וכן בחגיגה יא]. כל הנוגע בהם יכול בכולן ת"ל מהם. אי מהם יכול מקצתן ת"ל בהם. הא כיצד עד שיגע במקצתן שהוא ככולן שיערו חכמים בכעדשה (שהוא ככולו) שכן החומט כו'. ומ"ש הר"ב אבל האברים כו' כדתנן במ"ז פ"ק דאהלות. ועיין במ"ג פ"ד דמעילה. ומ"ש הר"ב ודוקא כשהוא לח כו'. כדתנן רפ"ז דנדה:
ושכבת זרע. דמטמא אדם נפקא לן בפ' יוצא דופן [דף מג]. מדכתיב או איש לרבות את הנוגע. וכלים כתיב בהדיא בפרשת זאת תהיה. וכל בגד וכל עור אשר יהיה עליו שכבת זרע. ושאר כלים ילפינן בג"ש דבגד ועור מדאתקש למת ולשרץ. כדאיתא בפרק במה אשה (דף סד). הר"ש. ומ"ש הר"ב דקרויו של עובד כוכבים טהור גמור כלומר אע"ג דפירש במ"ג פ"ד דנדה דרבנן עשאום כזבים לכל דבריהם אפ"ה קריו טהור. כדאיתא התם בגמ' דף לד עבוד ביה רבנן היכרא כי היכי דלא לשרוף עליה תרומה וקדשים. ומ"ש הר"ב. וכן ש"ז של קטן כו' דכתיב ואיש וגו' איש ולא קטן פחות מבן ט' שנים ויום אחד הכי דרשינן התם דף לב איש אין לי אלא איש. בן ט' שנים ויום אחד מנין ת"ל ואיש. ופרכינן דקרא סתמא כתיב. דכיון דוי"ו לרבויי אתא כל שהוא משמע [אפילו] בן יום א'. ומסיק דהלכתא הוא ואסמכינהו רבנן אקרא וכו'. ומ"ש הר"ב ושיעורה לרואה במשהו כו' ולנוגע בכעדשה. בפ"ה דנדה (דף מג) ופירש רש"י לנוגע בכעדשה דמנגיעה דשרץ נפקא לן נגיעה דש"ז לקמן מאו איש אשר יגע וגו'. ועיין לקמן במ"ג ומ"ש שם. ומ"ש הר"ב ומדלא קחשיב תנא דידן בעל קרי כו'. והכי תנן בסוף זבים במי"א. ושם אאריך בזה בס"ד:
וטמא מת. כתב הר"ב ודוקא ישראל. אבל עובד כוכבים [כו'] אינו מקבל טומאה כמ"ש בס"ד משמא דגמרא בריש פ"ט דנזיר. ומ"ש הר"ב וכן נפל שנולד בן ח' כו' בפ"ב דב"ב (דף כ). אבל בר קיימא אפי' של יום א' מיטמא בטמא מת. כדתנן בפ"ה דנדה מ"ג:
ומי חטאת. עיין בפי' הר"ב מ"ג פי"א דפרה:
שאין בהן כדי הזייה. כתב הר"ב דכתיב ומזה וגו' ורבותינו למדו שהמזה טהור. בפ"ק דנדה (דף ט) אמרו בגמרא. דקרא לאו במזה. אלא בנושא כו'. וכתבו התוס' וא"ת ומנליה לאפוקי קרא ממשמעותיה וי"ל מדכתיב (במדבר יט) והזה הטהור על הטמא משמע שהוא טהור לעולם. ואע"ג דדרשינן מיניה. הטהור מכלל שהוא טמא. לימד על טבול יום שטהור בפרה (כמ"ש במשנה ז' פ"ג דפרה) תרתי ש"מ (צ"ל א"נ נוגע) ונוגע ונושא דטמא היינו בחנם. אבל כדי להזות על הטמא לא. ע"כ. והרמב"ם במשנה דלקמן מפרש שאינו מדבר במזה על הטמא שאם טיהר את הטמא ק"ו שיהיה הוא טהור. אלא בנושא ונוגע שלא לצורך כו' וכ"כ בחבורו ריש פט"ו מהלכות פרה. ועיין במשנה דלקמן. [*ומ"ש הר"ב וחילק הכתוב בין מים למים כו'. בספרי פרשת חקת. ואי אפשר לומר שבא הכתוב לחלק בין מזה ולא נוגע. למזה נוגע. דק"ו דמזה נוגע מטמא בגדים. כדאי' התם. ועמ"ש בסוף מתני' דלקמן]:
כדי הזייה. וכמה הוא תנינן לה במ"ה פ' בתרא דפרה:
במגע. הוא שיתחבר בדבר אשר יטמא אותו בלא אמצעי וכל מה שיאמר בו שהוא מטמא אדם במגע. הוא שכאשר נגע בשטח גשם האדם [צ"ל השרץ] טמאהו. ואין הבדל בין שנגע בזה הדבר הטמא בידו. או ברגלו. או באיזה חלק מעור גופו וכן אילו נגע בלשונו טמאהו. אולם אם לקח כעדשה מן השרץ והשליך בגרון האדם ובלע אותו הנה לא יטמא. לפי שלא יקרא מגע אם לא שיגע באבריו הנגלים. הרמב"ם:
נבילה. דכתיב (ויקרא יא) והנושא את נבלתה יכבס בגדיו. וכתב הר"ב לטמא בגדים שעליו. או כל בגדים וכלים שהוא נוגע בהן חוץ מכלי חרס. דממעט להן בת"כ גבי נבילה. בפרשת ויהי ביום השמיני מנין לעשות שאר כלים כבגדים ת"ל*) יטמא. יכול יטמא אדם וכלי חרס ת"ל בגד. בגד הוא מטמא ואינו מטמא אדם וכלי חרס. הר"ש. ובריש פ"ה דזבים כתב הר"ב ברייתא כיוצא בזו. ושם אפרש בס"ד. ומ"ש הר"ב אבל לאחר שפירש כו' דגבי זב ילפינן הכי. כמ"ש הר"ב בריש פ"ה דזבים. ומינה לכל שאר מטמאי במשא:
ומי חטאת שיש בהם כדי הזייה. ולחטאת מיהא טהור הנושא. דאלת"ה הנושא צלוחית של מי חטאת נטמא ויחזור ויטמא את הצלוחית [ותחזור הצלוחית] ותטמא את המים. ומצינו כל העוסקים בפרה דמטמאים בגדים והפרה טהורה. הר"ש במ"ב פ"ח דפרה. ובפי' הר"ב מ"ח פ"ט דפרה. ועוד בספ"י:
שהם מטמאים כו'. ותימה דלא חשיב הכא אבר מן החי מן הבהמה. שדינו כדין נבילה לטמא במשא אדם לטמא בגדים. דאין חלוק מנבילה כלל. אלא לענין בשר הפורש ממנו. כדאיתא בפ' העור והרוטב (מ"ז). ושמא לכך לא תני ליה משום דבכלל נבילה הוה דמקרא דנבילה נפקא לן אבר מן החי (כדפי' הר"ב שם) דכתיב (שם) וכי ימות מן הבהמה וכו'. הר"ש:
במשא. עיין בפי' הר"ב דמ"ג פרק בתרא דזבים [ד"ה חוץ] דצריך שיזיזה ג"כ. ומ"ש הר"ב וכשם כו'. כך מטמאה בהיסט כיון שהגביה הקצה כו'. וכן לשון הרמב"ם בפירושו. אבל בחבורו פ"א מה' ט"מ כתב כיון שהניד את הטומאה שבקצה השני טמא משום נושא ואצ"ל אם משך כו' עד שהגביה הטומאה שגררה על הארץ שזה נושא ודאי. ע"כ. ואם גם דעת הר"ב כן. א"כ לפי מ"ש בזבים דאין משא בלא הזזה לא משכחת למשא בלא היסט. אבל היסט בלא משא משכחת לה. ואפ"ה טמא משום נושא. ומיהו לא לכל המטמאים במשא צריך שיסיט. כמ"ש בזבים פרק בתרא מ"ו:
וחשוכי בגדים במגע. עמ"ש במ"י פרק בתרא דזבים [ד"ה ובמי] [*ומה שכתב הר"ב ובמי נדה נמי כתיב והנפש הנוגעת תטמא עד הערב ואומר אני דאגב חורפיה נשתבש. שבקש למצוא ראיה מן הכתוב. והכתוב הזה לא נאמר אלא על הנוגע בטמא מת כמ"ש הר"ב בעצמו בריש מס' אהלות. ולכך הר"ש והרמב"ם לא הביאו שום מקרא לנוגע במי הנדה ומשמע דמדין נבלה נפקא לן. ועוד יראה לי דאיכא למדרש מפשטיה דקרא דלעיל. והנוגע במי הנדה (יכבס בגדיו). [צ"ל יטמא עד הערב] אע"ג דמוקים ליה לעיל באין בהן כדי הזייה מ"מ שמעת מינה נמי לכל נוגע. ושוב מצאתי כדברי בתו' פ"ק דיומא דף י"ד [ד"ה אלא]. דקרא דוהנווע במי הנדה משמע אפי' נגע בכשיעור יטמא גרידא טומאה קלה בלא כבוס בגדים. וכתבו ג"כ דליכא לאוקמא ומזה. לנוגע בכשיעור הזייה. דאם כן משא לא טימא הכתוב. ולא אשכחן טומאת כבוס שאין בו משא דנבילה כו']:
למעלה מהן בועל נדה כו'. עי' מה שאכתוב בדבור למעלה מהן זובו וכו':
שהוא מטמא משכב תחתון כעליון. פירש הר"ב כעליונו של זב מה עליונו של זב כו'. במשנה ו' פ"ד דזבים. ומשום לעולם ילמד אדם לתלמידיו בלשון קצרה. לא האריך למתני עושה משכב תחתון לטמא אוכלים ומשקין [*ועי' מ"ש בפרק כ"ז משנה ג' ובפכ"ח משנה ט']:
משכב. והר"ב נקט בלישניה משכב ומושב וכן בכמה מקומות ששנינו משכב ונקט משכב ומושב. ולא קשיא שזהו שכתב רמב"ם במשנה דלקמן כאשר שמעת משכב ומושב בכל מקום הנה לא תחשוב שבין המשכב והמושב חלוק לטומאה כמו שבין המרכב והמשכב. כמו שביארנו. אבל דין המשכב והמושב אחד. אמנם תחלף בתמונה ובשיעור לפי [שיש] מי שיכשר למשכב [ויש] מי שיכשר למושב לבד לא למשכב. ולשון ספרא משכב שהוא מיוחד לשכיבה. ומושב שהוא מיוחד לישיבה. ע"כ:
למעלה מהן זובו כו'. ל' הר"ב משום דהנך דחשיב ואזיל מטמאין בכל שהן במגע ובמשא וכו'. כ"כ הרמב"ם. ותמיהני דבמשנה ב' פ"ה דנדה מפרשים דזוב אינו מטמא בכל שהוא. אלא לרואה. וכמו שפירשו בשכבת זרע לבעל קרי בריש פירקין. ומיהו בל' הרמב"ם דהתם יש קצת לדקדק דלא קאמר שצריך כעדשה לנוגע אלא בש"ז בלבד. ודשל בעל קרי ולא דשל זב. אע"פ שהוא דוחק בלשונו. מ"מ נוכל לצדד כן. וכן משמע בחבורו שבפ"ה מה' אבות הטומאות כתב דין ש"ז שהוא לרואה במשהו ולנוגע בכעדשה. ובפ"א מה' מטמאי משכב כתב רוק הזב וש"ז כו' ומטמא בכל שהוא במגע ובמשא. אבל להר"ב שכתב בהדיא התם (בזבים) [צ"ל בנדה מ"ב פ"ה בד"ה ומטמאין וכו'] דזוב אינו מטמא לנוגע עד שיגע בכעדשה קשיא. ואע"פ שאפ"ל דהכא מפרש כמ"ד בגמ' פ"ה דנדה דף מ"ג בש"ז דבעל קרי שאף לנוגע במשהו. דתנאי נינהו כדאיתא התם. מ"מ דברי הר"ב סותרין זה את זה. וכן יש לדקדק מנלן להחמיר טפת זוב או ש"ז של זב שיהא חמור לטמא בכל שהוא אף לנוגע יותר משל ש"ז דאחר שאינו זב. והרמב"ם שכתב בפירושו וז"ל. ובגמ' נדה זובו טמא הוא כי אצטריך קרא [לאתויי בכל] שהוא לנוגע ולנושא וכן [האחרים נתרבו] בזוב. ע"כ. ודקדקתי במקומו שהוא בפ"ז דף נ"ה. ולא אמרו שם. אלא כי אצטריך קרא למשא. כלומר דלמגע לא אצטריך דלא גרע מש"ז. כדאיתא התם. ולא מצאתי שיאמרו בכל שהוא כגירסתו של הרמב"ם ומ"ש הרמב"ם והר"ב. ובועל נדה אין מטמא עד שישא את כולו. עיין בפ"ד דזבים מ"ד. ועוד עיין שם פ"ה משנה ב' [*ובר"ש מייתי ברייתא דת"כ והיא סיפא דברייתא שכתב הר"ב לעיל דלמדין למשכב בועל נדה שיהא] כעליונו של זב דתני בסיפא נמצאת אומר משכבו כמגעו מה מגעו מטמא אחד ופוסל אחד אף משכבו מטמא א' ופוסל א' [ע"כ] . והשתא אין לנו לדחוק כלל אלא נפרש למעלה מהן זובו כו' שמטמא במגע ובמשא פירוש ששוה מגעו למשאו כדמסיק נמי הר"ב והרמב"ם ואילו בועל נדה אין שוה מגעו למשאו. ובאמת שהרמב"ם כתב בפירושו. וכן בחבורו פ"ג מהלכות מטמאי משכב. דבועל נדה מטמא במגע ובמשא כנדה. ויש לתמוה עליו מזאת הברייתא [עי' במל"מ שהאריך] בזה אבל מסקנת הר"ש. דבועל נדה אינו מטמא במשא לטמא בגדים. כמו שאינו מטמא במגע כההיא ברייתא דת"כ. אע"ג דהשתא נמצא בועל נדה קל מנבלה דהנושא נבלה מטמא בגדים אפ"ה קתני שפיר למעלה מהן. אע"פ שהראשון נמי חמור ממנו כיון דבדבר זה מיהו למעלה משלפניו. וכמ"ש ג"כ הר"ב במשנה דלקמן. [*וכן עיין לקמן בסמוך בד"ה למעלה מהן מרכב כו']:
זובו של זב ורוקו כו'. כולו נפקא לן בפרק דם הנדה (דף נה) מקראי. זובו של זב דכתיב (ויקרא טו) זובו טמא לימד על הזוב דהוא טמא. וכתיב (שם) והזב את זובו מקיש את זובו לו. מה הוא לא חלק בין מגעו למשא לטמא אדם לטמא בגדים כו'. ורוקו נפקא לן מדכתיב (ויקרא טו) וכי ירוק הזב ומרבי ליה התם בין למגע בין למשא. ומימי רגליו יליף התם מרוק שמתעגל ויוצא וחוזר ונבלע. ושכבת זרעו. אע"ג דש"ז דעלמא לא מטמא אלא במגע. הכא בש"ז דזוב דחמיר ולא משום דא"א בלא צחצוח זיבה אלא דמייתי ליה בק"ו מרוקו וכדאיתא בסוף פרק כיצד הרגל. ומה טהור בטהור. טמא בטמא. טמא בטהור אינו דין שיהא טמא בטמא. דם הנדה. דקאמר קרא (שם) והדוה בנדתה הדוה מטמאה כמותה. ונדה מטמאה אדם לטמא בגדים. הר"ש. ותו התם [דף נד ע"ב] אי מה היא עושה משכב ומושב לטמא אדם לטמא בגדים אף דמה עושה משכב ומושב כו'. דמה בר משכב ומושב הוא כו'. ואמר קרא (שם) אשר היא יושבת עליו. היא ולא דמה. אי מה היא מטמאה באבן מסמא אף מדוה נמי מטמא באבן מסמא. אמר רב אשי אמר קרא והנושא אותם. אותם מיעוטא הוא:
למעלה מהן מרכב. לא אתא למימר שיהא חמור מן העליון לכל דבר. דהא זובו של זב וחביריו מטמאים אדם במגע לטמא בגדים. ואילו מרכב לא מטמא אדם. כדקתני סיפא למעלה מן המרכב משכב. ששוה מגעו למשאו. ותנן נמי לקמן בפרק כ"ג משנה ב' מה בין מרכב למושב מרכב חלק מגעו ממשאו. הר"ש:
מרכב. לשון הר"ב התפוס של אוכף קרוי מרכב וכן פי' הר"ש. וז"ל רש"י ברפ"ג דערובין. תפוס דאוכף
) ארצו"ן בלע"ז. שכשרוכב תופס באותו עץ שנקרא ארצון. ולהכי מטמא משום מרכב. ע"כ. וכ"כ בפי' החומש בפ' מצורע שהארצו"ן מטמא משום מרכב. והאוכף עצמו מטמא משוס מושב. ע"כ. ומצאתי כתוב התפוס הוא מה שאחורי האיש כשהוא רוכב. ומה שהוא לפניו. וצריך לומר שאינו מחובר לאוכף שהוא יושב עליו. שאם הוא מחובר היה כמותו. דהיאך יהיה לאחד ב' מיני טומאות. ע"כ. אבל הרמב"ם פי' מרכב הוא כל מה שיכשר לרכיבה. כמו הכסא והמרדעת והאוכף וזולתן. ע"כ. וכן יראה פשטא דמתני' ב' פכ"ג. וכך ג"כ דעת התוס' דערובין [ד"ה אי] דאדפריך התם אדתנן כל שנישא כו'. חוץ מן הראוי למשכב ומושב. והאיכא מרכב. ומהדרינן האי מרכב היכי דמי. אי דיתיב עליה היינו מושב. כתבו התוס' תימה דבקרא כתיב מרכב ומושב ודינן חלוק זה מזה וי"ל נהי דקרא מחלק בין ישיבה דרכיבה לישיבה דעלמא. מ"מ התנא כו' כל עניני ישיבות קאמר ע"כ. שמעינן דסבירא להו דישיבה דרכיבה היא טומאת מרכב:
שהוא מטמא תחת אבן מסמא. פי' הר"ב אם היתה אבן גדולה על גב התפוס של המרכב והזב תופס בה. כלומר באבן הגדולה. אע"פ כו' נטמא התפוס. וכן פי' הרמב"ם. ואני תמה דכי תנן בכולה למעלה מהן. לא לענין קבלת טומאתן קתני אלא לענין שיטמאו אחרים. ואפשר שדעתם שכיון שמקבל טומאה ממה שעל אבן מסמא. ממילא מטמאים ג"כ אותו דבר שהוא על גבי אבן מסמא. אבל לא היה להם לסתום אלא לפרש. וז"ל הר"ש שהוא מטמא תחת אבן מסמא כגון שהמרכב תחת האבן. ובא וישב הזב על גבי האבן. ואח"כ ירד הזב מעליה ובא הטהור וישב עליה. בעוד שהמרכב תחתיה. נטמא הטהור מחמת המרכב שתחת האבן. דתניא בת"כ בפ' זאת תהיה. והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב אין לי אלא בזמן שישב עליו הזב ונגע בו. מנין לעשרה מושבות זו על גב זו אפילו על גבי אבן מסמא. [כלומר ואפילו על ידי אבן מסמא. ושוב ראיתי בתוספות ריש פרק דם הנדה. שהעתיקו ועל גביהן אבן מסמא. אבל בפירוש הרמב"ם משנה ג' פרק בתרא דזבים העתיקה ג"כ כגי' הר"ש. וגם בת"כ הגי' כך היא] תלמוד לומר אשר ישב עליו הזב יטמא. מקום שהזב יושב ומטמא. ישב הטהור ויטמא. ואין לי אלא שהזב יושב והזב שם מנין לעשות ריקן כמלא ת"ל כל כלי לעשות ריקן כמלא. ואין לי אלא משכב ומושב. מרכב מנין. ודין הוא אם מצינו שלא חלק הכתוב בין נישא לנושא במשכב. כלומר דשניהן טמאין הנושא את המשכב. והנישא על המשכב. שישב הטהור על האבן. ומשכב הזב תחת האבן. לא נחלוק בין נושא לנישא במרכב. מה לי [לא] חלק בין נושא לנישא במשכב. שלא חלק מגעו ממשאו. לא נחלוק בין נושא לנישא במרכב. שחלק מגעו ממשאו. ת"ל כלי. לרבות את המרכב. ובדבר זה מרכב למעלה מזובו של זב וחביריו. דלא מטמא באבן מסמא. כדכתיב והנושא אותם. דאותם מיעוט. ודריש הנושא כמו הנישא כדאשכחנא בפרק בנות כותים (דף לג) והנשא כתיב דהכא בנישא ע"ג הדם איירי. שהדם תחת האבן והטהור יושב עליה. דטהור הנושא את דם הנדה טמא. דדם הנדה מטמא אדם במשא לטמא בגדים כדתנן הכא. אבל הנישא ע"ג הדם טהור. והשתא איכא תרי גווני אבן מסמא. אחד שהזב ע"ג האבן. ומשכבות ומושבות תחתיו. דשאר דברים לא מטמא באבן מסמא. דהא מקרא דאשר ישב מתרבי ותנן בפרק בתרא דמסכת זבים (משנה ב) כל שהזב נישא עליו טהור. חוץ מן הראוי למשכב ומושב והאדם. ואחד. שהמשכב ומושב תחת האבן והטהור יושב עליה. ובכה"ג איירי בפ' דם הנדה (דף נה) דממעט דמה. ממה דכתיב בפ' זב דקאי והנושא אותם אמשכב ומושב ומרכב. דכתיבי בההוא ענינא. ומתרבו לטמאות באבן מסמא. וכתב אותם למעוטי זוב ודם הנדה. ע"כ:
אבן מסמא. פי' הר"ב אבן גדולה וכבידה כו'. אע"פ שאין כובדו של זב ניכר כו'. כ"כ התוס' בריש פרק דם הנדה [ד"ה אבן] בשם ר"ת ורבינו שמואל. ומ"ש הר"ב והזב תופס בה. פי' באבן. ועיין [בפי' הר"ב] במשנה ה' פרק בתרא דזבים דאפי' נייר מפסיק. וגם הר"ש מסיק כך. אבל מטעם אחר. ובזבים ראוי להאריך:
למעלה מן המשכב הזב. כל טומאות שבמשכב ישנו בזב. שגם הוא מטמא באבן מסמא כעין משכב דהיינו כגון שהמשכב תחת האבן. והטהור מלמעלה. כדפרישי' לעיל. וכהאי גוונא אצבעו של זב תחת הנדבך. והטהור מלמעלה טמא. כדתנן במס' זבים (פ"ה מ"ב)ובמגע נמי מטמא בגדים כדכתיב
(ויקרא טו) והנוגע בבשר הזב יכבס בגדיו. ובמשא נמי מטמא בגדים. דילפינן בק"ו ממשכבו בת"כ בפרשת זאת תהיה במגע נדה שתטמא בגדים בק"ו ממשכבה. ומהאי ק"ו יש ללמוד הנושא'. וכן יש ללמוד בזב. הר"ש:
למעלה מן הזב זבה. שהיא מטמאה את בועלה. כתב הר"ב דגבי נדה כו' ואין הזב מטמא את מה שבועל. וכן מי שבעל [זב] לא יהיה אב וכן ביאר בספרא. אבל יהיה הבועל. כמו שנגע באב בלבד. הרמב"ם:
למעלה מן הזב מצורע. פירש הר"ב דמצורע עושה משכב ומושב כזבה. בספרי באמרו הש"י שהמצורע מוחלט כאשר נרפא מהצרעת. וכבס המטהר את בגדיו. אמרו מה זה בא ללמדנו. אם ללמד שמטמא בגדי' במגע והלא ק"ו הוא. אם בימי ספרו שאינו מטמא בביאה. מטמא בגדים במגע. בימי גמרו שמטמא בביא' אינו דין שיטמא בגדים במגע. א"כ למה נאמר וכבס המטהר את בגדיו. מלטמא משכב ומושב. הרמב"ם. וכתב עוד הרמב"ם. דמצורע מטמא נמי במשא. כמו הזבה. אבל מפני שהוא לא כתב כן אלא מהא דתנן. למעלה מזבה מצורע. ש"מ דבמשא שוה לה. והר"ב אינו סובר שיש לדקדק כך מדקתני למעלה מהן. שסובר שאעפ"כ יכול להיות שיש חומרא באותו שלמטה ממנה. ולפיכך השמיע הר"ב. ולא כתב שמצורע מטמא ג"כ במשא. אע"פ שכתב שמטמא משכב ומושב. כמו הזבה. לפי שלזה יש ראי' מהספרי משא"כ למשא. זה ברור לי שהיתה כך דעת הר"ב. אבל אני תמה מהרמב"ם. שכמו שהביא לו ראי' אחרת למשכב ומושב מהספרי. ואע"ג דשמע לה מדתנן למעלה מזבה. כמו כך היה יכול ג"כ להביא ראי' אחרת למשא. ממשנה שלימה ששנינו בששית מפ"ה דזבים הנוגע כו' במצורע וכו' ואחר הנושא. וא' הנישא. וכן הר"ב. אדכתב שמטמא משכב ומושב. לפי שכך שנו בספרי. כמו כן ה"ל לכתוב. שמטמא במשא שכך שנינו במשנה דזבים אלא דאשתמוטתיה להר"ב ורהטא תלמודיה דהכא בתר פי' הרמב"ם. דלמשא לא שמע ליה אלא מדתנן למעלה מהן. ולדידי' ליכא למשמע מהכא כמו שכתבתי:
שהוא מטמא בביאה. כתב הר"ב דכתיב מחוץ למחנה מושבו מלמד שמושבו טמא. בת"כ פרשת כי תזריע. ויראה לו שנלמד מיתור דמושבו מיותר דהא כתיב בדד ישב. שוב מצאתי כך בספר קרבן אהרן. ולשון הרמב"ם ספ"ו מהל' צרעת מחוץ למחנה מושבו. מה הוא טמא. אף מושבו טמא. ומ"ש הר"ב מכאן [אמרו] מצורע שהוא יושב כו'. עיין בזה במשנה ז' [*וח'] פי"ג דנגעים. ומ"ש הר"ב ודוקא מצורע בימי חלוטו. אבל בימי ספרו כו' לא אתא אלא לאפוקי ימי ספרו. אבל ימי הסגרו לענין זה כמו ימי חלוטו. שכן שנינו במשנה דלקמן. מצורע מוסגר מטמא בביאה. ולשון הרמב"ם בפירושו. וזה הדין במצורע בימי גמרו לבד ר"ל בזמן הצרעת לא בימי ספורו:
עצם כשעורה שהוא מטמא טומאת שבעה. כתב הר"ב דכתיב וכבסתם בגדיכם ביום השביעי וטהרתם כל טומאות וכו' בסוף פרק כיצד הרגל (דף כה). הר"ש. ולא הבינותי. היאך מפקינן ליה מהך קרא לרבות עצם כשעורה לטומאת שבעה. והתם בגמ' לא אמרו אלא למפץ במת. ומפץ נוכל לרבות בכלל בגדיכם שהוא כעין בגד. עוד מצאנו למדרש זה לענין כלים שנגעו באדם שנגע בכלים שנגעו במת כמ"ש הר"ב במשנה ג' פ"ק דאהלות. וזה ג"כ מפורש בכלל בגדיכם. אבל לרבות עצם כשעורה. זו לא ידעתי מנין שיהא בכלל הזה של וכבסתם בגדיכם. וכן נ"ל דלאו מהכא ילפינן לה אלא כדכתב הר"ב במשנה ג' פ' ב' דאהלות. מדכתיב בפ' חקת ועל הנוגע בעצם. וכ"כ הרמב"ם שם ספ"ק. ומדרש ספרי הוא. והוא מ"ש הר"ב בסוף משנה דלקמן ומ"ש הר"ב דעצם כשעורה אינו מטמא באהל. כדתנן במשנה ג' פ"ב דאהלות:
חמור מכולם המת וכו'. כתב הר"ב יש מהן חמורים ממת שזב וזבה עושין משכב ומושב ומטמאין באבן מסמא ומת אינו וכו' דין משכב במשנה ו' (פ"ד) דזבים. ודין אבן מסמא במשנה ד' פ"י דנדה. ומ"ש הר"ב א"נ יש חלוק בין מצורע יושב כו' והר"ש כתב עוד חלוק. דבעינן שיעור שהייה לבית המנוגע. לענין בגדים שהוא לבוש. עד שישהא בכדי אכילת פרס. כדתנן במס' נגעים פי"ג משנה ט':
חמור מכולם המת. ולא זכר הנה לאבות הטומאות. על דרך ההגעה למנינו. ואמנם. זכר מדרגות. אלו האבות קצתן על קצתן. ולזה לא הזכיר פרה אדומה (דתנן סוף פ"ד ממסכת פרה) ושעיר המשתלח (דתנן במשנה ו' פ"ו דיומא) ופרים ושעירים הנשרפים (כדתנן התם במשנה ז' ובפי"ב דזבחים משנה ה') לפי שאין בהן לא מגע ולא משא [ואין מטמאים אלא למתעסקין בהן בלבד] כמו שיתבאר במקומן. ואין לו קשור עם אלו האבות. ולא סדר במדרגותם. הרמב"ם:
עשר טומאות פורשות כו'. לשון הר"ב עשר מעלות זו למעלה מזו וכו'. וכ"כ הרמב"ם ועל רובן הוא שכתבו כן. דהא התשיעית. שהוא פירש ממנו אבר שאין עליו בשר כראוי. אין לו מעלה על הרבה שנמנו לפניו שגם הם מטמאים במגע ובמשא. ואולי דמשום שאינו אלא אבר. ומטמא במגע ובמשא. קרו ליה מעלה:
מחוסר כפורים. כתב הר"ב כגון מצורע מוחלט וזב וזבה ויולדת. לא שיש עוד אחרים [חוץ] מאלו. אלא ה"ק כגון אחד מאלו. והר"ש לא כתב אלא כגון זב ומצורע. והרמב"ם שכתב לארבעתן לא כתב כגון:
אסור בקדש וכו'. טבול יום אסור בתרומה כו'. בעל קרי אסור בשלשתן. כולהו תנינן להו בהדדי. במשנה ג' פי"ד דנגעים. ושם אפרש בס"ד:
חזר להיות טבול יום כו'. כתב הר"ב ופוסל אותם כדתנן סוף זבים. [*במשנה ד' פרק י"א דפרה]:
חזר להיות בועל נדה כו'. כתב הר"ב והא דלא תני חזר להיות טמא מת וכו' וזו טומאת מגע היא. והא דתני בועל נדה כטומאת גופו חשיבה [כיון דעל ידי מעשה רב דגופו. בא לו טומאה זו. נ"ל] אי נמי בטומאות הפורשות מחי איירי. הר"ש:
חייב קרבן. כתב הר"ב וכל זמן שלא הביא כו'. גם הרמב"ם כתב כן. ואגב אורחא הוא שכתבו כך. ולא דנ"מ מידי לנדון דהכא:
חזר להיות מצורע מוסגר כו' ואם היה מוחלט כו'. עיין מה שכתבתי במשנה ז' פ"ק דמגילה. גם שם בפי' הר"ב:
פירש ממנו אבר. ופלוגתא דתנאי היא במסכת עדיות [פ"ו] [משנה ג] בכזית בשר הפורש מן החי ובעצם כשעורה הפורש מן החי. הר"ש:
מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באהל. כתב הר"ב דבמגע כתיב ועל הנוגע. כך הגהתי שכן כתוב בתורת משה. ופליאה הוא שגם בפירוש הרמב"ם דהכא ודספ"ק דאהלות וכן בפירוש הר"ש דהכא. ועוד להרמב"ם והר"ב במשנה ג' פ"ו דעדיות. עוד להר"ב במשנה ג' פ"ב דאהלות. בכולן נמצא כתוב וכל. ועוד ראה זה מצאתי כך בגמרא פ"ז דנזיר דף נד. תניא וכל הנוגע בעצם. וכן העתיקו שם רש"י ותוס'. ושוב ראיתי כמו כן בספרי בפסקא וכל אשר יגע. דתני נמי כשהוא אומר וכל הנוגע בעצם. אבל בפסקא וטבל במים. תני תלתא זמני ועל הנוגע בעצם. ומ"ש הר"ב ובטומאת אהל כתיב או בעצם אדם. דרישיה דקרא וכל אשר יגע על פני השדה ודרשינן ליה במסכת נזיר פ' כהן גדול דף נג על פני השדה. זה המאהיל על פני המת. הר"ש. ופירש"י על פני המת המוטל בשדה מדלא כתיב יגע במת בשדה. ע"כ. ובריש פ"ב דאהלות מפרש הר"ב. דאבר מן החי נפקא לן מחלל חרב. וכן הוא בזו הברייתא דנזיר. ועצם אדם מפיק ליה לרובע עצמות. אבל בספרי תניא בהני תרי פסקות שהזכרתי או בעצם אדם. זה אבר מן החי. ובמשנה ג' פ"ו דעדיות מפרשים הר"ב והרמב"ם לתרווייהו. דמעיקרא כתבו דחלל חרב. מלמד על אבר מן החי שמטמא במת. ואדתנן שיש עליו בשר כראוי למדו מאו בעצם אדם. וראיתי שהתוס' דנזיר (שם) אדתניא התם או בעצם אדם זה רובע עצמות כתבו והלכה למשה מסיני הא דבעינן רובע. וקרא אסמכתא בעלמא. והא דהר"ב מביא גם כן מה שאחריו במקרא. או בקבר. מפי' הרמב"ם העתיק כן והוא ללא צורך. ובנוסחאות א"י נמחק מפירוש הרמב"ם:
כדי להעלות ארוכה. והוא פחות מכזית. כך פי' הר"ב ברפ"ז דנזיר ומוכרח. שאם הוא כזית תיפוק ליה משום כזית בשר עצמו. למ"ד כזית בשר הפורש מן החי טמא. ועיין מ"ש ברפ"ק דטהרות [ד"ה והאוכל] :
בחוט ערב. כתב הר"ב שהוא יותר עב מחוט השתי כפלים. מדתנן בפרק אע"פ (בסופו) גבי מלאכות שהאשה עושה לבעלה ועושה לו משקל ה' סלעים שתי. או עשרה *)משקל סלעים ערב. הר"ש. וכ"כ הר"ב במשנה ב' פי"ז. ובצמר מיירי התם. ובהדיא כתבו הר"ב והרמב"ם כן במשנה ח' פי"א דנגעים:
עשר קדושות. כתב הר"ב איידי דאיירי לעיל במעלות של טומאות כו' תני נמי הכא מעלות של קדושות כו'. וז"ל הרמב"ם לקח ג"כ במדרגות המקומות הטהורים. אשר הם ג"כ מסיבות הסרת הטומאות:
ארץ ישראל מקודשת כו'. עיין בפירוש הר"ב דסוף פרקין אי קדושת ארץ ישראל ממנין העשר קדושות:
עיירות המוקפות חומה. לשון הר"ב מימות יהושע בן נון. כ"כ הר"ש דמסתברא (מהא) [צ"ל דומיא] דבתי ערי חומה דתנן בהו מימות יהושע בן נון במשנה ו' פרק בתרא דערכין. ובתחלת *)ספרא בפרשת נשא וקדש יהושע כל עיירות המוקפות חומה בקדושת מחנה ישראל. אבל לא כל ארץ ישראל ושאר עיירות שאין מוקפות חומה. ע"כ. ועיין במשנה דלקמן מ"ש בדבור שאין זבים וכו':
שמשלחין מתוכן את המצורעים. כתב הר"ב דבמצורע כתיב מחוץ למחנה מושבו חוץ למחנה ישראל. עיין בפירושו למתניתין דלקמן. וקצת קשיא לי דלתני בתחלה עיירות שאינן מוקפות חומה מקודשות שמוציאין מהן אבנים המנוגעות. דבקרא אל מחוץ לעיר כתיב. וכן לא תנינן בהו בסוף פרק י"ב מנגעים עיירות המוקפות חומה כדתנן הכא אלא מייתי קרא כדאיתא. ומשמע מדלא כתיב חוץ למחנה דלאו בקדושת מחנה תליא אלא מכל עיר ועיר מוציאים. והכי מייתי הר"ש מת"כ פ' זאת תהיה דדרשינן והשליכו (אותם) [אתהן] אל מחוץ לעיר. אתהן מחוץ לעיר ולא אדם חוץ לכל [עיר] אלא חוץ לעיירות המוקפות חומה ע"כ. ולמאי דפי' הר"ב בסוף פרקין בשם הגאונים. דקדושת א"י לאו ממנינא. יש לי לומר דלהכי לא נקט קדושה זו דעיירות שאינן מוקפות תומה. לפי שאינו מונה אלא הקדושות השייכים בחי. בכיוצא בזה שכתבתי בשם הר"ש במשנה ה'. והא דתנן ומסבבין לתוכן מת. אגב גררא תנא ליה. ועיקר קדושה שילוח המצורעים:
ומסבבין לתוכן מת כו'. לשון הר"ב מותר לנשאו בעיר ממקום למקום עד מקום שירצו כו'. והוי מצי למתני ומכניסים כו' עד שירצו. והראב"ד פרק ז' מהלכות בית הבחירה. פי' אם רצו לסבבו בעיר כדי להרבות בהספדו ובכבודו עד שירצו קרוביו להוציאו מסבבין. ע"כ. וגי' הרמב"ם כפי מ"ש שם הכ"מ. ומשכיבין לתוכו מת. ופי' דהיינו שמניחין אותו במשכבו ואין קוברין אותו בעיר. עד שירצו בני המדינה כו'. [*ומ"ש הר"ב לנשאו בעיר ממקום למקום. כלומר בכל עיר ועיר מעיר לעיר]:
לפנים מן החומה מקודש מהם שאוכלים שם קדשים קלים. כתב הר"ש ועוד מקודש לכמה דברים. דלא תנן הכא כגון לענין שוחט את התודה לפנים מן התומה [ולחמה] חוץ לחומה לרבי יוחנן דאמר פרק התודה (דף עח) חוץ לחומת בית פאגי. וכדפי' שם הר"ב במשנה ג'. ועוד נפקא מינה לענין שוחט על חמץ וכו' ולענין המראת זקן כו':
שאוכלים שם קדשים קלים. פי' הר"ב דכתיב ובאת שמה והבאתם שמה. וכן לשון הר"ש. ובחנם נקטי ובאת שמה שאינו תחלת המקרא. אבל הוא סופו דשל לפני והבאתם שמה. ושיטפא דלישנא דפ"ק דר"ה דף ד ודף ו נקטי. והתם אצטריך משום בל תאחר. וכן נמי בפ"ק דחגיגה דף ד. לענין טמא שפטור מן הראיה. שכל שישנו בביאה ישנו בהבאה כו'. אבל הכא אין צורך להביא ובאת שמה וכן לא כתבו הר"ב בספ"ה דזבחים ובעיקר הראיה ממקרא זה דוהבאתם שמה. יש עליה קושיות וכתבתי שם בס"ד:
הר הבית כו'. כתב הר"ב משם מתחיל מחנה לויה כו' לשון התוספתא כשם שהיו במדבר ג' מחנות. מחנה שכינה ומחנה לויה ומחנה ישראל. כך היו בירושלים. מפתח ירושלים כו'. הרמב"ם. ומ"ש הר"ב משער נקנור ולפנים ואין השער עצמו בכלל. כמ"ש במשנה ה' פ"ק דסוטה [ד"ה ומטהרין] :
שאין זבים וזבות כו'. כתב הר"ב דכתיב וישלחו מן המחנה וכו'. ומה מצורע שטומאתו חמורה כו' ולפיכך משולח חוץ לירושלים. וכתב הרמב"ם. דהא דתנן לעיל שמשולח חוץ לכל עיר מוקף חומה שאינו בזה הלאו ללקות עליו. א בחבורו לא ראיתי שכתב כן. לא בפ"ז מהלכות ב"ה. ולא בפ"י מהלכות טומאת צרעת. ובפי"ט מהלכות סנהדרין שהוא מונה שם כל חייבי מלקות. כתב זב וכיוצא בו שנכנס להר הבית. וזה תימה שלא כתב ומצורע שנכנס לירושלים אי נמי לעיירות מוקפות חומה. ומ"ש הר"ב אף זבים וזבות כו' שטומאתן חמורה. וכך אמרו בתחלת ספרי והביאה הרמב"ם מצורע היה בכלל ויצא מן הכלל ולימד על הכלל מה מצורע שהוחמרה טומאתו וכו'. ומ"ש הר"ב טמא מת ואפילו מת עצמו מותר בהר הבית בתוספתא שנא' (שמות יג) ויקח משה את עצמות יוסף עמו [עמו] במחנה לויה. הרמב"ם. ומייתי לה בגמרא פ"ג דסוטה דף כ. ובפ"ו דפסחים דף סו: [וכן בנזיר מח.]:
החיל. לשון הר"ב לפנים מחומת הר הבית [היה] כותל כו'. והוא נקרא סורג. במשנה ג' פ"ב דמדות. ושם פירש הר"ב מחיצה העשויה נקבים נקבים כו'. עשויה מדפי עץ כו':
שאין עובדי כוכבים וטמאי מת נכנסים. כ' הר"ב אע"ג דרבנן גזור על העובדי כוכבים שיהיו כזבים לכל דבריהם. כמ"ש הר"ב במ"ג פ"ד דנדה:
שאין טבול יום נכנס לשם. כתב הר"ב יהושפט ובית דינו גזרו על טבול יום שלא יכנס לעזרת נשים. דכתיב וכו' ואמרו בגמרא מאי החצר החדשה כו'. בפ"ק דיבמות דף ז. וכתבו התוס' וא"ת מנא לן שחדשו מטבול יום. דלמא חדשו ממת עצמו. וי"ל דמשמע ליה שלא חדשו אלא על החצר וחצר היינו עזרת נשים. כדמוכח ביחזקאל. ואילו טמא מת אסור אף בחיל. ע"כ:
עזרת ישראל. כתב הר"ב לפנים מעזרת נשים וכו' וראשי פספסין היו מבדילין כו'. כת"ק ספ"ב דמדות וראב"י חולק שם. וכוותיה מפרש הר"ב שם משנה ד לענין גבהות קרקע פתח ההיכל. כמו שפירשתי שם בס"ד. והר"ש הביא גם דברי ראב"י:
וחייבים עליה חטאת. לשון הר"ב הטמאים שנכנסו שם בשגגה. וז"ל הר"ש. דליכא חיוב כרת אלא במחנה שכינה. דמשכן ומקדש כתיב. ובפרק הקומץ רבה (דף כז) תנא מחוסר [כפרה] שנכנס לעזרה שוגג. חייב חטאת. במזיד ענוש כרת. ואצ"ל טבול יום. ושאר כל הטמאים ע"כ. ובפ"ו דנזיר דף מה. טמא יהיה לרבות טבול יום. עוד טומאתו בו. לרבות מחוסר כפרה:
שאין בעלי מומין ופרועי ראש נכנסים לשם. כתב הר"ב בגמרא בהקומץ רבה [דף כז] מוכיח דכל הני מעלות דתני השתא כו'. כולהו מעלות דרבנן הן וכו'. אבל רמב"ם סבירא ליה וכו'. חשתי לכבודו של הרמב"ם ז"ל ולא התמהמתי לדקדק בפ' הקומץ רבה. ולא ראיתי אשר יכשר עליו לומר כי הוא זה אשר מוכיח מתוכו דכל הני מעלות דרבנן. ואם נתכוין הר"ב למחלוקתן של ר' יהודה ורבנן בדף כז. בטהורים שנכנסו לפנים ממחיצתן להיכל כולו בארבעים. מבית לפרכת אל פני הכפרת. במיתה. רבי יהודה אומר כל היכל כולו ומבית לפרכת [בארבעים] אל פני הכפרת במיתה. ובעי הר"ב למידק דאין אזהרה לכולי עלמא אלא בהיכל. ולא בקדושות שלפני ההיכל. וברור הוא דליכא למידק הכי כלל דפלוגתייהו בטהורים שהם תמימים ואינם פרועי ראש ורחוצי ידים ורגלים. והכי פסקה הרמב"ם. כמו שיורה לשונו רפ"ב מה' ביאת המקדש. ומ"מ שם בפ"א השיג הראב"ד עליו. וס"ל נמי דכל הני מעלות דרבנן הן. וכ"כ הכ"מ בשם הרמב"ן. וגם הר"ש מסיק דלא כהרמב"ם. ואפי' שלא רחוץ ידים ורגלים לא מחייב אפילו בהיכל בלא עבודה:
ופרועי ראש. הרמב"ם כתב ג"כ בפ"ז מהלכות ב"ה וקרועי בגדים וכן עוד בפ"א מהל' ביאת המקדש. ועמ"ש בזה כבר בספ"ט דסנהדרין. ומ"ש הר"ב דשתויי יין ושלא רחוץ דפסולן מחמת דבר אחר. הילכך לא החמיר בשלוחן. כ"כ הר"ש. וכתב דמה"ט נמי לא חשיב מחוסר בגדים. אע"פ שהוא ג"כ כיוצא בהן כמ"ש הר"ב בספ"ט דסנהדרין. אבל קשיא לי לסברת הרמב"ם. דכולהו מדאורייתא מנליה לתנא לחלוקי בהכי. ושלא לחייב שלא רחוץ אלא בהיכל וכן בפרק א מהלכות ביאת מקדש. כתב שתויי יין בהדי פרועי ראש. ואילו שלא רחוץ ידים לא משום דלא מחייב אלא בהיכל. כדתנן הכא. וכן פסק בפ"ז מהלכות בית הבחירה. אם כן ש"מ דליכא לחלוקי בסברא זו [דפסול מחמת ד"א] לדידיה. כ"ש שסובר שהכל מדאורייתא. דקשיא מנלן לחלק כלל. ועוד קשיא לי דשתויי יין דאע"ג דלא תנינן ליה. קא חשיב ליה. ואילו מחוסר בגדים לא קחשיב כלל. וראיתי בכ"מ [*פ"א מהלכות ביאת מקדש] [הלכה ט"ו] שכתב בשם הרמב"ן. דסברא זו של הרמב"ם לחייב אף בלא עבודה. יצא לו מדתניא בספרא. מנין שאינו חייב אלא בשעת עבודה. ת"ל (ויקרא י) אתה ובניך אתך. [*דמפרש בשעת עבודה. היינו ביום. בשעה שהעבודה כשרה] ע"כ. ומעתה נוכל לומר דהואיל ובפ' שתויי יין הוא דכתיב. הלכך צריכא ליה למנקט שתויי יין. אבל מחוסר בגדים לא נקט. הואיל וגם במשנתינו לא נשנה. ועיין מ"ש לקמן בשם הר"ש. ומ"מ קושיא הראשונה במקומה עומדת אמאי מקילין כשלא רחוץ. שלא לחייבו אלא בהיכל. דבבעל מום נמי כתיב (שם כא) אך אל הפרוכת לא יבא ואל המזבח לא יגש. ואפשר לומר דכל איש אשר בו מום לא יקרב. ס"ל דקרא יתירא הוא. לאתויי אפילו מבין האולם ולמזבח. ובפרועי ראש לא נאמר כלל. לא פרוכת. ולא מזבח:
ההיכל. מקודש ממנו. כלומר האולם וההיכל. דקדושת אולם והיכל. חדא קדושה הוא. כמ"ש במשנה ג פ"ד דיומא ובמשנה ה פ"ב דתמיד:
שאין נכנס לשם שלא רחוץ ידים רגלים. ואילו מחוסר בגדים ושתויי יין לא חשיב. תנא ושייר. אבל קשה מדרבי יוסי דסיפא. דלא משייר אלא חדא. מחוסר בגדים לחודייהו. ועוד דתני מנינא. ויש לומר משום דפעמים נכנסים לתקן. כדתניא בתוספתא דכלים פ"ק. הכל נכנסים לבנות ולתקן ולהוציא את הטומאה מצוה בכהנים. אין כהנים נכנסים לוים. אין לוים נכנסים ישראלים. והשתא כשהכהנים נכנסים לתקן אסור. בבעלי מומין. ושתויי יין. ופרועי ראש. ושלא רחוץ ידים ורגלים. דבתוספתא נמי קתני מצוה בתמימים. אבל בגדי כהונה אסורים בלבישה שלא בשעת עבודה. דלא [הותר] כלאים שלא בשעת עבודה. [כמ"ש הר"ב בריש מסכת תמיד. ועיין מ"ש שם] [ד"ה תחת]. הר"ש:
קדש הקדשים מקודש מהן כו'. וא"ת ליתני עליית קדש הקדשים. שאין נכנסים שם אלא אחת בשבוע כמו שהעתקתי דברי אבא שאול במשנה ה פ"ד דמדות [ד"ה וראשי]. תירץ הר"ש דבתוספתא דפרקין קאמר. אמרו לו אין זה מעלה. פי' דלאו משום קדושה נמנעים אלא לפי שלא היו צריכים: ע"כ. ולפי זה מתני' דהכא דלא כההיא דמדות. דשם תירצתי לאותה משנה. דוקא אליבא דאבא שאול. עוד עיין בדברי הר"ש אמאי לא קתני אחד עשר. ולחשוב בתחילה סוריא:
אמר רבי יוסי בה' דברים בין האולם ולמזבח שוה כו'. ופורשים וכו'. פי' הר"ב בין בשעה שמקטירים קטרת במזבח הזהב שבהיכל. בין בשעה שכ"ג מקטיר קטורת לפני ולפנים כו' ות"ק פליג כו'. משום דקשיא ליה להר"ב דהא משכחת להו לר"י ג"כ שיהיו י"א. אי ס"ל דחלוקים בזה. ובסמוך מסיק דמתניתין דקתני עשרה. ר' יוסי היא לאית דמפרשי. אבל כבר כתבתי במשנה ג פ"ד דיומא. דסוגית הגמרא דהתם לא כך היא. אלא שאף לר' יוסי יש חילוק זה ביניהן. ולא אמר ר' יוסי הכא ששוים. אלא בהקטרה דהיכל. וכתב הר"ש דלהכי לא חשיב אחד עשר לרבי יוסי. דיש לומר דכי קחשיב במתניתין קדושה דממילא. אבל קדושה דע"י עבודה לא קחשיב לחלק לקדושה ע"כ. וכתב עוד דלא אמר רבי יוסי שיהיו שוים מן התורה דמדאורייתא חלוקין בכמה דברים. ע"כ. נ"ל שר"ל שכן הכלים מזבח שלחן ומנורה דוקא בהיכל ולא באולם. וכן כל עבודות שבהיכל מהזיות הדמים. ומ"ש הר"ב דגאונים פי' דא"י אינה ממנין קדושות וכו'. ואית דמפרשי דת"ק דקא חשיב עשר קדושות ר"י הוא. דברי הר"ש כאית דמפרשי. ובפי' הרמב"ם ראיתי ג"כ כאית דמפרשי. אבל דבריו שבחבורו פ"ז מהלכות בית הבחירה כדברי הגאונים. ומ"ש הר"ב והבאת בכורים כו' ולחם הפנים. לפום ריהטא הוא שכתב כן ולא דק. דהא לעיל לא תנן ללחם הפנים וכן ברפ"ח דמנחות לא תני ליה ולא נמצא בו מעוטים. כמו בבכורים ובשתי הלחם:
משנה כלים, פרק א':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב