משנה גיטין ד ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נשים · מסכת גיטין · פרק ד · משנה ו | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

המוכר עבדו לגוי או לחוצה לארץ, יצא בן חורין.

אין פודין את השבויין יותר על כדי דמיהן, מפני תקון העולם.

ואין מבריחין את השבויין, מפני תקון העולם.

רבן שמעון בן גמליאל אומר, מפני תקנת השבויין.

ואין לוקחים ספרים כג תפילין ומזוזות מן הגוים יותר על כדי דמיהן, מפני תקון העולם.

נוסח הרמב"ם

המוכר את עבדו לגוים או לחוצה לארץ יצא בן חורין אין פודין את השבויים יתר על דמיהן מפני תיקון העולם ואין מבריחין את השבויים מפני תיקון העולם רבן שמעון בן גמליאל אומר מפני תקנת שבויים אין לוקחין ספרים ותפילין ומזוזות מן הגוים יתר על דמיהם מפני תיקון העולם.

פירוש הרמב"ם

המוכר עבדו לעובד כוכבים או לחוצה לארץ כו': אין פודין השבויין יתר על כדי דמיהן כו': ואין לוקחין ספרים תפלין ומזוזות כו': אם היו פודין אותם יותר מכדי דמיהם ישתדלו העובדי כוכבים שישבו אותם ואם היינו מבריחים אותם מאדוניהם ג"כ הנשארים הם יאסרו אותם בכבלי ברזל ויוסיפו להם בענויים ואם היה שבוי אחד לדעת רבן שמעון בן גמליאל הנזכר מותר לנו להבריחו לפי שאין עמו שבוי שני שנפחד עליו מן הענוי ושיאסר בברזל ולדעת חכמים שאומרים מפני תקון העולם אינו מותר כדי שלא יאסרו שבויים אחרים והלכה כחכמים:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

יצא בן חורין - אם ברח מן הנכרי, או שקנסו אותו ב"ד לפדותו מן הנכרים, כדאמרינן כא כופין אותו לפדותו ואחר שפדאו לא ישתעבד בו. וקנס חכמים הוא, לפי שהפקיעו מן המצות. וכן לחו"ל יצא לחירות לפי שהוציאו מא"י כב:

מפני תקון העולם - שלא ימסרו הנכרים עצמן להרבות להביא שבויין כשרואין שמוכרין אותם ביותר מכדי דמיהם:

ואין מבריחין את השבויין מפני תקון העולם - שמא יקצפו על השבויין העתידים לבא לידם ויתנום בשלשלאות וישימו בסד רגלם:

רבן שמעון בן גמליאל אומר מפני תקנת השבויין - דלא חייש רשב"ג על העתידים לבא בשביה, אלא על אותם שהם שבויים עתה עמו. שאם אין שבוי אלא הוא יחידי, מבריחין אותו, ואין לחוש כאן מפני תקנת שבויים אחרים כשאין שבויים אחרים עמו. והלכה כרשב"ג:

פירוש תוספות יום טוב

המוכר עבדו לנכרי. מ"ש הר"ש שקנסו כו' כדאמרי'. ר"ל בגמ':

או לח"ל יצא בן חורין. פי' הר"ב לפי שהוציאו מא"י וכן ל' רש"י. ואלוקח קאי שהוא המוציאו ואיסורא גביה איתא ואותו קונסין שיאבד דמיו. כדאיתא בגמ'.

רבן שמעון בן גמליאל אומר מפני תקנת השבוין. כתב הר"ב והלכה כרשב"ג. סמך על הכלל שבכל מקום ששנה רשב"ג כו'. ואני כתבתי כבר בזה בפ"ח דעירובין משנה ז' דלאו כללא הוא. וכן הרמב"ם בכאן כתב הלכה כחכמים וכ"כ בחבורו. והטור י"ד סימן רנ"ב כתב אין מבריחין השבוים כדי שלא יהו האויבים כו'. והב"י מפרש דברי הטור אליביה דת"ק. אבל לי נראה שאפשר שהטור סובר דהלכה כרשב"ג. מדלא כתב מפני תקון העולם כמ"ש גבי אין פודין כו'. והרי הרמב"ם בחבורו פ"ח מהלכות מתנות עניים כתב בשניהם מפני תקון העולם. והב"י שהביא פסק הרמב"ם בפירושו היה יותר ראוי להביא מחבורו שהם אחרונים:

ואין לוקחים ספרים כו'. שלא להרגיל אותן לגונבן ולגוזלן. הרמב"ם פ"א מה' תפילין:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(כא) (על הברטנורא) ר"ל בגמרא:

(כב) (על הברטנורא) ואלוקח קאי, שהוא המוציא ואסורא גביה איתא ואותו קנסו שיאבד דמיו. גמרא:

(כג) (על המשנה) ספרים. שלא להרגיל אותן לגונבן ולגוזלן. הר"מ:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

המוכר עבדו לגויים:    בברייתא יצא לחירות וצריך גט שיחרור מרבו ראשון אמר רשב"ג בד"א שלא כתב עליו אונו דהיינו שטר כתוב בו לכשתברח מן הגוי אין לי עסק בך אבל כתב עליו אונו זהו שחרורו. בפי' ר"ב ז"ל כדאמרינן כופין אותו לפדותו וכו' מועתק מפי' רש"י ז"ל במתניתין שכתב כדאמרינן לקמן דקונסין אותו וכו' ואיתיה בגמרא. ובגמרא בעי בתר הכי מכר עבדו ומת מהו שיקנסו בנו אחריו לפדותו כשם שקונסין את אביו לפדותו עד עשרה בדמיו אליבא דלשון שני דריב"ל דאיתא בגמרא ומסקינן דלבריה לא קנסו רבנן דומיא דההיא דשדה שנטייבה שכתבתי בפ"ד דשביעית ודומיא דההיא דוכולן שכוונו מלאכתם במועד יאבדו כמו שכתבתי בפ' שני דמועד קטן:

או לחוץ לארץ:    ואפילו לישראל ולאו דוקא לח"ל דה"ה אם מכרו לסוריא או לעכו כדקתני בברייתא בפ"ק ובברייתא יצא לחירות וצריך גט שחרור מרבו שני דקנייה רבו שני מיד רבו הישראל הראשון ולא הדרי זביני ואבד מעותיו דלאו עכברא גנב אלא חורא גנב והיכא דאיכא איסורא השתא התם קנסינן והרי העבד ביד הלוקח הזה שהוציאו לח"ל: [ואי' בברייתא] רשב"ג אומר פעמים יצא לחירות פעמים לא יצא לחירות כיצד כו'. ואיתה בר"פ בתרא דערכין והקשו תוס' ז"ל לח"ל יצא לחירות וא"ת ה"ד אי עבד אזל מנפשיה איבד את זכותו ולא יצא לחירות כדקאמרינן בשמעתין דבעל כרחו של עבד אין רבו יכול להוציאו כדתנן בשלהי כתובות ואין הכל מוציאין וי"ל דמיד כשמכרו קנסינן ליה ללוקח פן ישתדלנו בדברים לילך אחריו ע"כ:

אין פודין:    וכתבו תוס' פ' נערה דכתובות ד' נ"ב ומדקתני סתמא משמע כל שבויין ואפילו אשתו וא"כ מתניתין רשב"ג דס"ל הכי בברייתא שם פ' נערה שנתפתתה וזהו דעת רב אלפס שם בפ' נערה שנתפתתה:

מפני תקון העולם:    שלא ימסרו הגויים עצמן כן כי הרמב"ם ז"ל ור"ב ז"ל אבל הכא בגמ' לא אתבריר אי משום האי טעמא אי משו' דוחקא דצבורא אלא שהר"ן ז"ל כתב בפ' נערה שנתפתתה שיש אומרים דהתם אפשיטא בעיין דהכא דמשום דלא ליתו לאיגרויי בהו הוא ולא משום דוחקא דצבורא דהא התם על הבעל לפדותה ולא מדחיק צבורא בהכי ואפ"ה אמרינן דאין פודה את אשתו ביותר מכדי דמיה ולי אפשר דכל היכא דלא מיפדא מדידהו אלא מחיובא כגון בעל בתקנת חכמים כפודה בדוחקא דצבורא דמי ולא אפשיטא בעיין ע"כ וכן כתב ג"כ כאן והאריך קצת ע"ש:

אין לוקחין ספרים תפילין ומזוזות [מן הנכרים] יותר על כדי דמיהם מפני תקון העולם:    אי משום דוחקא דצבורא אי משום דלא ליגנבו ולייתו טפי רש"י ז"ל. וביד פ"א דהלכות תפילין סי' י"ג כתב שלא להרגיל אותן לגונבן ולגוזלן ובפ"ח דהלכות מתנות עניים סי' י"ב נראה שפסק כת"ק וכן ג"כ לשונו בפירוש המשנה והלכה כחכמים והתימה על ר"ב ז"ל שפסק כרשב"ג אע"פ שהכלל הוא שהלכה כמותו בכל מקום ששנה במשנתנו האי כללא לאו דוקא הוא אלא היכא דאיכא טעמא דמסתבר כמו שכתב הרשב"א ז"ל בחידושיו לקמן פ' מי שאחזו וכמו שכתבתי בס"פ שני דברכות וגם הטור לפי דברי ב"י פסק כחכמים אבל בתוי"ט כתב שאפשר שהטור סובר דהלכה כרשב"ג. וביד רפ"ח דהל' עבדים וסי' ו' ובטור א"ה סי' ט"ל וסי' רנ"ב וביו"ד סי' רס"ז וסי' רפ"א ובגמרא הנא מעלין בדמי התפילין והמזוזות עד כדי חצי דינר שהוא טרפעיק אחד וכן בס"ת שדמיהם יקרים לפי עלוי זה יכול לעלות בהם דעל ריוח דבר מיעט כזה לא חיישינן שיתנו לבלשלול ס"ת תפילין ומזוזות:


פירושים נוספים