מצוה:להושיב רוצח בשגגה בעיר מקלט
• מצוה זו אינה נוהגת בזמן הזה •
וְהִצִּילוּ הָעֵדָה אֶת הָרֹצֵחַ מִיַּד גֹּאֵל הַדָּם וְהֵשִׁיבוּ אֹתוֹ הָעֵדָה אֶל עִיר מִקְלָטוֹ אֲשֶׁר נָס שָׁמָּה וְיָשַׁב בָּהּ עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל אֲשֶׁר מָשַׁח אֹתוֹ בְּשֶׁמֶן הַקֹּדֶשׁ.
(במדבר לה, כה)
כִּי בְעִיר מִקְלָטוֹ יֵשֵׁב עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל וְאַחֲרֵי מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל יָשׁוּב הָרֹצֵחַ אֶל אֶרֶץ אֲחֻזָּתוֹ.
(במדבר לה, כח)
היא שצונו להוציא מכה נפש בשגגה מעירו לעיר מקלט, והוא אמרו יתברך "וישב שם עד מות הכהן הגדול" (במדבר לה, כה). ולשון ספרי: "וישב שם", אינו יוצא משם לעולם. שנאמר "שם", שם תהא מיתתו, שם תהא קבורתו.
וכבר התבארו משפטי מצוה זו במסכת מכות.
שנצטוו בית דין של ישראל להשליך מכה נפש בשגגה מעירו ולהושיבו בערי מקלט, שנאמר "והשיבו אותו העדה אל עיר מקלטו וגו' וישב בה עד מות הכהן הגדול" (במדבר לה, כה). וגם המכה, גם הוא בכלל מצות עשה זו, שנאמר עליו "כי בעיר מקלטו ישב עד מות הכהן הגדול" (שם, כח).
משורשי המצוה לפי שעוון הרציחה חמור עד מאוד, שבה השחתת העולם, עד שאמרו זכרונם לברכה (פ"ד מהל' רוצח ה"ט) שההורג נפש מזיד, אפילו עשה כל המצוות – אינו ניצול מן הדין, שנאמר "אדם עשוק בדם נפש עד בור ינוס" (משלי כח, יז) ולא ימלט. ולכן ראוי למי שהרג אפילו שוגג, מכיון שבאת תקלה גדולה כזו על ידו, שיצטער עליה צער גלות ששקול כמעט כצער מיתה, שנפרד האדם מאוהביו ומארץ מולדתו ושוכן כל ימיו עם זרים. ועוד יש תיקון העולם במצוה כמו שביאר הכתוב, שינצל עם זה מיד גואל הדם לבל יהרגנו על לא חמס בכפיו שהרי שוגג היה. ועוד תועלת בדבר לבלי יראו קרובי המוכה הרוצח לעיניהם תמיד במקום שנעשתה הרעה, וכל דרכי התורה נועם.
מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (גיטין ע:) שאין הרוצח בשגגה גולה אלא אם כן מת הנהרג לשעה שהרגו. אבל חבל בו – אף על פי שאמדוהו למיתה וחלה ומת – אין זה גולה, שמא הוא בעצמו קירב מיתתו או הרוח נכנסה בחבורה והרגתו. ואפילו שחט בו שני סימנין ועמד מעט, אינו גולה על ידו. ומה שאמרו (מכות ח:) שישראל גולה אם רצח עבד או גר תושב, וכל שכן עבד שהרג ישראל או גר תושב, וכן עבד שהרג עבד או גר תושב, שנאמר "והיתה לבני ישראל לחקת משפט ולגר הגר בתוככם". אבל גר תושב שהרג את ישראל, בין מזיד בין שוגג, נהרג עליו. וגוי שהרג את הגוי, אין ערי מקלט קולטין אותו.
ומה שאמרו (שם) שהבן גולה על רציחת אביו והאב ברציחת הבן. ובמה דברים אמורים? שלא בשעת לימוד. אבל בשעת לימוד והוא שוגג, שכוונתו היתה ללמדו ולהועיל לו בחכמה או באומנות, פטור מגלות. וכן הרב את תלמידו כמו כן. ומה שאמרו (דף י.) שתלמיד שגלה מגלין את רבו עמו, שנאמר "ונס אל אחת מן הערים האל וחי" (דברים ד, מב), ודרשו זכרונם לברכה: עשו לו כדי שיחיה, ו"החכמה תחיה את בעליה" (קהלת ז, יב). ודין אשה ועבד ושפחה שגלו, אם חייב הבעל או האב במזונותם שם. ודין רוצח שמת קודם שיגלה, שמוליכין עצמותיו לשם.
ודין רוצח שהרג בעיר מקלטו, וכן לוי שהרג במדינתו. ודין אי זהו שונא שנאמר עליו כי באיבה הרגו. ודין מה שאמרו שכל שהרג בדרך ירידה גולה, ואפילו עליה שהיא צורך ירידה, וכל שבדרך עליה אינו גולה, ואפילו בירידה שהיא צורך עליה. ודין רוצח שרצו בני עיר מקלט לכבדו, שחייב לומר "רוצח אני", ואם אמרו אף על פי כן, מותר לקבל. ודין מזבח שקולט כמו עיר מקלט רוצח בשגגה, ודווקא גגו ובמזבח בית עולמים, ודווקא כהן ועבודה בידו, אבל לא אחר. ולא היו מניחין אותו שם אלא לשעה, ואחר כך מוסרין לו שומרין ומוליכין אותו לעיר מקלטו. ובמה דברים אמורים? במחוייבי גלות מן הדין. אבל מי שפחד מן המלך שלא יהרגנו בהוראת שעה וברח למזבח ונסמך, ואפילו הוא זר, הרי זה ניצל ואין לוקחין אותו מעל המזבח לעולם. כן ראיתי שכתב הרמב"ם ז"ל (פ"ה מהל' רוצח הי"ב). ויתר פרטיה מבוארים במסכת מכות (פרק שני).
ונוהגת מצוה זו בזמן שישראל על אדמתן וסנהדרין של שבעים ואחד יושבין במקומן המוכן להם בירושלם לדין דיני נפשות. ואם עברו על זה בית דין שבכל מקום ומקום ולא הגלו הרוצח בשגגה, ביטלו עשה זה, ועונשם גדול מאוד לפי שהוא סיבה לשפיכות דמים.
כל ההורג בשגגה גולה ממדינה שהרג בה לערי מקלט ומצוה להגלותו, שנאמר "וישב בה עד מות הכהן הגדול". ועיקרי דברים שבמצוה זו בפרק אלו הן הגולין. ואמר במסכת יבמות פרק אחרון (דף קכ:) ובפרק מי שאחזו [דף ע׳] שאין ההורג בשוגג גולה אלא אם כן מת הנהרג מיד. אבל חבל בו בשגגה, אף על פי שאמדוהו למיתה וחלה ומת, אין זה גולה, שמא הוא קידם מיתת עצמו או הרוח נכנסה בחבורה והרגתו. ואפילו שחט בו כל שני הסימנים ועמד מעט אינו גולה על ידו. לפיכך אם לא פירכס כלל או ששחטו במקום שאין הרוח מנשבת בו כגון בית סתום של שיש הרי זה גולה וכן כל כיוצא בזה. והא דאמרינן [בפרק הנשרפין דף ע״ח והסוגיא בתוס׳ יבמות ופרק מי שאחזו דלעיל בד״ה אלא] מלמד שחובשין אותו אי מיית קטלינן ליה גלות שאני כמו שאנו מחלקין להקל בהרגו דרך עלייה.
משפט אחד לעניין זה לישראל לעבד ולגר תושב הוא שקבל עליו שבע מצות כך אומרים חכמים בפרק בתרא דעבודה זרה [דף ס״ד] שנ׳ והיתה לבני ישראל ולגר ולתושב בתוכם [בפ׳ הגולין דף ט׳] פרט לגוי שהרג את ישראל בשגגה שאין ערי מקלט קולטות (בהן) אותו. שנינו בפרק אלו הן הגולין [דף ח׳] כתוב בתורה לחטוב עצים שהיא דבר הרשות יצא האב המכה בנו לייסרו והרב הרודה תלמידו ושליח בית דין ששגג והרגו שפטורין מן הגלות.
עוד תניא שם [בדף י׳] בתחילה אחד שוגג ואחד מזיד מקדימין לערי מקלט, ובית דין של אותה העיר שהרג בה שולחין ומביאין אותו משם, שנאמר ושלחו זקני עירו ולקחו אותו משם. מי שנתחייב ממיתין אותו, שנאמר ונתנו אותו ביד גואל הדם. מי שנפטר פוטרין אותו, שנאמר והצילו העדה את הרוצח מיד גואל הדם. מי שנתחייב גלות מחזירין אותו למקומו, שנאמר והשיבו אותו העדה. כשמשיבין אותו מוסרים לו שני תלמידי חכמים שמא יהרגנו גואל הדם בדרך אומר להם אל תנהגו בו מנהג שופכי דמים בשוגג בא מעשה לידו. רוצח בשגגה שהרגו גואל הדם חוץ לתחום עיר מקלטו פטור, שנאמר ולו אין משפט מות, ומפרש במסכת מכות [בדף דלעיל] בגואל הדם אחד ההורגו קודם שיכנס לעיר מקלטו או שהרגו בחזרתו עם ב׳ התלמידים ששומרים אותו [שם דף י״א וי״ב כל הסוגיא] נכנס לעיר מקלטו ויצא חוץ לתחומה בזדון הרי התיר עצמו למיתה ורשות לגואל הדם להורגו ואם הרגוהו כל אדם אין חייבין עליו שנא׳ אין לו דם יצא חוץ לתחום עיר מקלטו בשגגה כל ההורגו בין גואל הדם בין שאר כל אדם גולה על ידו הרגו גואל הדם בתוך תחום עיר מקלטו ה״ז נהרג עליו.
עוד שם [בדף י״ב] אמר רב שתי טעיות טעה יואב: שנאמר וינס יואב באהל ה׳ ויחזיק בקרנות המזבח טעה שאין קולטת אלא גגו והוא תפס בקרנותיו, טעה שאין קולטת אלא מזבח בית עולמים והוא תפס במזבח שילה. אמר אביי בהא נמי טעה: שאין קולט אלא כהן ועבודה בידו והוא היה זר. ובירושלמי דהלכות רבתי [פרק הגולין ובתוספות פ׳ נגמר הדין מביאו בד״ה בשלמא דף מ״ח] ראה מורי רבינו יהודא שרבי יוחנן חולק עליו ואומר שאין שום מקום קולט אלא ערי מקלט בלבד ויואב ברח לסנהדרין כדי שירשוהו בניו.
[בפ׳ הגולין דף ה׳ ובפ׳ המניח דף ל״ג] שלשה מיני שגגות הן ונלמדם מסותר כותלו לאשפה בלילה והרג שאם רבים מצויים בה תמיד הוי שגגה זו פשיעה הקרובה למזיד ואינו נקלט ואם אין רבים מצויין שם כלל ה״ז קרוב לאונס ופטור מן הגלות היתה האשפה עשויה ליפנות ביום ולא בלילה ואירע שישב שם אדם בלילה ונפלה עליו אבן בשעת סתירה ומת הרי זה גולה שגגה הקרובה למזיד שאינו גולה מפני שעונו חמור אם מצאו גואל הדם בכל מקום והרגו פטור וכן כל הרוצחים שהרגו בעד אחד או בלא התראה וכיוצא בהן אם הרגן גואל הדם אין להם דם ולא יהיו אלו חמורים מההורג בלא כוונה. הזורק את האבן ואחר שיצתה האבן מידו הוציא הלה את ראשו וקבלה פטור מגלות כדאיתא בפרק המניח את הכד [דף ל״ג ובפ׳ הגולין דף ח׳] שנ׳ ומצא את רעהו פרט לממציא את עצמו [שם דף ז׳] השונא שהרג בשוגג אינו נקלט שנא׳ והוא לא אויב לו חזקתו שהוא קרוב למזיד ואיזהו שונא מפרש בפרק זה בורר [דף כ״ז] כל אשר לא דיבר עמו שלשה ימים באיבה [פרק הגולין דף ז׳] הנכנס לחצר בע״ה שלא ברשות והרגו בע״ה בשגגה פטור מן הגלות שנא׳ ואשר יבא את רעהו ביער מה יער שיש לו רשות לנהרג ליכנס אף כל כיוצא בזה [שם] קצב שהיה מקצב והגביה ידו בקופיץ והחזירו לשבר העצם כדרך שקצבים עושים כל שימות בהולכה שהוא הגבהה מלפניו וירידה לאחריו אינו גולה עליו וכל שימות בחזרה שהיא הגבהה לאחריו וירידה מלפניו גולה שנאמר ויפל עליו דרך ירידה זה הכלל כל שהרג בדרך ירידה גולה שלא כדרך ירידה אינו גולה ואפי׳ בירידה שהיא צורך עלייה אינו גולה כיצד היה עולה בסולם ונשמט השליבה מתחת רגלו ונפלה והמיתה פטור מן הגלות וכן המתכוין לזרוק לצד זה והלכה לצד אחר וכן הסומא שהרג בשגגה לדברי רבי יהודא [שם דף ט׳] כל אלו פטורין מן הגלות מפני שהן קרובין לאונס [שם דף ז׳] נשמט הברזל מקתו והרג ה״ז גולה נשמט הברזל מן העץ המתבקע אינו גולה מפני שאין זה מכחו אלא מכח כחו ונמצא כמו אונס כדברי רבנן דרבי [שם ובדף ח׳].
[שם דף י׳] תלמיד שגלה לערי מקלט מגלין את רבו עמו שנ׳ וחי עמך עשה לו כדי שיחיה וחיי בעלי החכמה הוא התלמוד וכן הרב שגלה מגלין ישיבתו עמו [שם] [שם דף ז׳] הלוים השוכנים בערי מקלט כשימות אחד מהם אינו נקבר בעיר ולא בתוך התחום שנ׳ ומגרשיהם יהיו לבהמתם ולרכושם ולכל חייתם לחיים נתנו ולא לקבורה [שם] רוצח שהרג בשגגה בעיר מקלטו גולה משכונה לשכונה וכן לוי שהרג במדינתו גולה למדינה אחרת מערי הלוים לפי שכולן קולטות כאשר יתבאר [בסימן שבסמוך] ואם הרג חוץ מערי הלוים וברח לעירו הרי זה קולטתו [שם דף י׳] אמר רבי אלעזר עיר מקלט שיש בה רוצחים אינה קולטת שנאמר ביהושע ודבר באזני זקני העיר ההיא את דבריו ולא ששוו דבריהם לדבריו [שם] וכן עיר שאין בה זקנים אינה קולטת שנאמר זקני העיר ההיא. עוד שנינו במסכת שבועות פרק בתרא [דף מ״ז וכן בפרק הגוזל דף י״ב] רוצח שגלה לעיר מקלטו ורצו אנשי העיר לכבדו יאמר להם רוצח אני שנאמר וזה דבר הרוצח ואם אמרו לו אעפ״כ יקבל מהן וגרסינן עלה בירושלמי [בפרק בתרא דשבועות] הדא אמר הדין דחכי׳ בחד מיכלא ומוקרין ליה בתרי מיכלי צריך למימר בחד מיכלא לחוד אנא חכים פי׳ מיכלא כמו מגילה כלומר מסכתא.
[בפ׳ הגולין דף י״א] הגולה אינו יוצא חוץ לעיר מקלטו לעולם עד מות הכהן הגדול [שם] ושנינו אחד כהן הגדול המשוח בשמן המשחה ואחד מרובה בגדים ואחד העובד ואחד שעבד כל אחד מהם שמת מחזיר את הרוצח אבל משוח מלחמה אינו מחזיר מפני שהוא ככהן הדיוט.