מצוה:לא לאכול בשר בחלב
• מצוה זו נוהגת בזמן הזה •
רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ.
(שמות כג, יט)
רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ.
(שמות לד, כו)
לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ.
(דברים יד, כא)
הזהירנו מאכול בשר בחלב, והוא אמרו גם כן "לא תבשל וגו'" (שמות לד, כו) פעם שניה, רוצה לומר איסור אכילה.
ובחולין (דף קיד.) אמרו: בשר בחלב, לוקה על בישולו ולוקה על אכילתו. ובגמרא מכות (דף כא:) אמרו: המבשל גיד הנשה ביום טוב בחלב ואכלו, לוקה חמש מלקיות. משום אוכל גיד, ומשום מבשל ביום טוב, ומשום מבשל בשר וחלב, ומשום אוכל בשר בחלב, ומשום הבערה. ושם אמרו אפיק הבערה ועייל עצי הקדש ואזהרתיה מהכא ואשריהם תשרפון באש לא תעשון כן לה' אלהיכם. ובגמרא חולין (שם) אמרו: אפקיה רחמנא לאכילה בלשון בישול דכי היכי דאי בשיל לקי אאכילה נמי לוקה. ובשני מפסחים (דף כה.) אמרו: להכי לא כתב רחמנא בבשר בחלב אכילה להדיא לומר שלוקים עליו אפילו שלא כדרך הנאתו, וזכור זה.
ובכאן ראוי לי שארמוז על שורש גדול שלא קדם לי זכרו, וזה שאמרו "לא תבשל גדי" נכפל בתורה שלש פעמים, ואמר מלמד שכל לאו מהם לענין אמרו: אחד לאכילה ואחד לבישול ואחד להנאה. ולמקשה שיקשה ויאמר לאיזה דבר מנית איסור אכילתו ובישולו שתי מצוות, ולא תמנה איסור הנאתו מצוה בפני עצמה? ידע המקשה כי איסור הנאה אין ראוי למנותו מצוה בפני עצמה מפני שהיא והאכילה ענין אחד, כי האכילה מין ממיני הנאה. ואמרו בדבר שהוא לא יאכל אמנם הוא דמיון מדמיוני הנאה, והכוונה שהוא לא יהנה בו לא באכילה ולא בזולתו. והוא אמרו: כל מקום שנאמר "לא תאכלו", "לא יאכל", אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע, עד שיפרט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנבילה. שביאר בה הכתוב התועלת בה, והוא אמרו "לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה" (דברים יד, כא). ולפי זה השורש אין ראוי למנות איסור אכילה והנאה שתי מצוות. ואילו מנינו שתי מצוות בבשר בחלב, היה ראוי כמו כן בחמץ ובערלה ובכלאי הכרם שיהיה בכל אחד מאלו שתי מצוות אם איסור הנאה מצוה בפני עצמה. ומצד שנפל מאלו ולא מנה זולת הלאו שבא באכילתה לבד ובכלל זה איסור הנאה שהנחנו, כמו כן יפול בבשר בחלב.
ונשאר בכאן שאלה אחת לבד והיא כי יש לאומר שיאמר: אחר שאיסור הנאה יגיע מאיסור אכילה, לאיזה דבר היה צריך הכתוב אל לאו בבשר בחלב לאסור הנאתו, כמו שבארנו? הנה תשובת זה שהוא הוצרך אל זה מפני שלא כתב "לא תאכל ממנו" שממנו יאסרו האכילה וההנאה. לפיכך הוצרך לאו אחד לאסור הנאה. וכבר זכרנו הסיבה שבעבורה לא כתב אכילת בשר בחלב, שכל מה שנזכר אכילה אינו חייב עד שיהנה בגרונו. אמנם אם פתח פיו ובלע מן האיסור והוא חם עד שישרוף גרונו, פטור – חוץ מבשר בחלב שהוא חייב על אכילתו ואפילו לא יהנה כמו שזכרנו, וכמו כן כלאי הכרם כמו שנבאר אחר זה. והבן כל אלו השורשים וזכרם.
וכבר התבארו משפטי מצוה זו בפ"ח מחולין.
שלא לאכול בשר וחלב שנתבשלו ביחד, שנאמר "לא תבשל גדי בחלב אמו" (שמות לד, כו). וזה הכתוב בא לאסור האכילה וההנאה בבשר בחלב. ואל יקשה עליך, אם כן למה לא נאמר בפירוש איסורו ב'לא תאכל', והוציאו בלשון 'בשול' -- שהתשובה בזה מפני שנתחדשה איסור אכילתו מאיסור שאר אכילת אסורין, ששאר אסורין אין חיובן אלא אם כן נהנה באכילתן, וכאן אפילו לא נהנה באכילתן מכיון שבלעו ואפילו יבלענו חם ושורף גרונו בו וכיוצא בו שאין לו הנאה בו מכל מקום לוקה, כמו שאמרו זכרונם לברכה בפרק שני מפסחים (דף כה.) להכי לא כתב רחמנא אכילה בגופיה למימרא שלוקין עליו שלא כדרך הנאתו. ומכל מקום אין לוקין עליו (חולין קח.) אלא דרך בישול כלשון שהוציא הכתוב אסורו.
ואף על פי שאמרו זכרונם לברכה (דף קטו:) שזה שנכתב בתורה איסור הבישול שלוש פעמים, שהוא ללמד איסור אכילה ואיסור בישול ואיסור הנאה, אין ראוי לנו למנות בחשבון הלאוין אלא השנים, לפי שאיסור אכילה והנאה דבר אחד הוא, כמו שאמרו זכרונם לברכה (שם) כל מקום שנאמר לא תאכל, לא תאכלו, אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע. כי התורה תוציא כל ההנאות דרך כלל בלשון אכילה, לפי שהיא הנאה תמידית לאדם וצריך אליה, וכענין שכתוב "ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו" (שמות כד, יא) שיכנה ההנאה לאכילה.
ואם תתפש עלי, אם כן למה נכתבו שלשה לאוין, דשנים יספיקו לפי זה שאמרתי? יש להשיבך, דודאי אם נכתב במקום אחר לא תבשל שילמד על איסור בשול, ובמקום אחר לא תאכל שיכלל אסור הנאה ואכילה כמו שאמרנו, היה בדין שלא יכתב השלישי, שאין צרך עוד בו, שכבר היינו למדים אכילה והנאה בלא תאכל מן הכלל שבידינו דבכלל אכילה הנאה במשמע. אבל עכשיו שלא הוזכרה בו אכילה בשום מקום, לא היינו למדים ההנאה אלא עם הלאו השלישי. ואין לך לשאול עוד ולמה לא כתב רחמנא לא תאכל באחד מהם ויספיק בשנים? שכבר הודעתיך כי לענין נצטרך שלא יזכיר בו הכתוב לשון אכילה, מפני שהחיוב בו אפילו שלא כדרך הנאתו. למדנו מעתה כי מה שאמרו זכרונם לברכה (דף קטו:) חד לאסור אכילה וחד לאסור הנאה וחד לאסור בשול אין הכונה בהם שיהיה הכתוב השלישי ללאו אחר, אלא שנצטרך ללמוד ממנו הנאה, וברוך שבחר בדבריהם.
משרשי המצוה כתבנו (מצוה צב) באיסור הבישול בפרשת ואלה המשפטים על צד הפשט מה שיכולנו.
מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (חולין קיג.) שאין איסור בשר בחלב מן התורה אלא בבשר בהמה טהורה, אבל לא בבהמה טמא ולא בחיה אפילו טהורה, ולא בעוף, בין טהור בין טמא, ונסמכו בזו במה שכתוב שלש פעמים בתורה 'גדי' שהוא לשון מיעוט, שהיה לו לכתוב בשר, ובא הפרוש על זה (שם) גדי ולא בהמה טמאה, גדי ולא חיה, גדי ולא עוף. ולפיכך אמרו זכרונם לברכה כי שלשה אלה מותר לבשלם בחלב ומותרין בהנאה, אבל באכילה אסרום זכרונם לברכה לגדר בשר בהמה שאסור דבר תורה, כדי שלא יתחלף לבני אדם בשר בבשר, ולפיכך מפני שהדבר קרוב שבשר בבשר מתחלף, החמירו גם בגדר זה כמו שהחמירו בבשר הבהמה ממש בקצת ענינים שאסרו בהם שלא להעלותם על השלחן כלל. ולפי דעת קצת המפרשים חייבו בהם גם כן שהייה בין אכילתם לאכילת הגבינה כמו בעיקר האיסור דהיינו בשר בהמה, אבל בבשר דגים וחגבים לא גדרו בהם כלל, שאין בשרם דומה כלל לבשר בהמה ולא יבואו בני אדם לטעות בזה.
ועוד החמירו בענין זה (דף קח.) גם שיש איסור מחדש בזה יותר משאר איסורי מאכלות לפי קצת מן הפרושים, שבענין בשר בחלב אם נתערב חלב עם הבשר ואין בחתיכת הבשר שנתערב בו ששים כנגד החלב אנו רואין שניהם כחתיכת איסור, ואם נפלה אותה חתיכה בקדרת בשר או בקדרת חלב משערין בכולה, וזהו אמרם זכרונם לברכה (דף ק.) חתיכה עצמה נעשית נבלה, והטעם מפני שתערובתן אוסרתם, ולפיכך אחר שנתערבו הרי הן כחתיכת נבלה. ובשאר אסורין אינו כן, שאיסור שנתערב בחתיכת היתר ואין בחתיכה ששים לבטל האיסור ואחר כך נפלה לקדרה -- אין משערין אלא בשיעור האיסור שנפל בה והיא בעצמה תסייע להעלות האיסור, לפי שאותה חתיכה לא נעשית נבילה ונמצא ההיתר שבה כמו שאר ההיתר שבקדרה ומסייע להעלות האיסור. ואמנם החתיכה עצמה אם היא ניכרת אסורה לעולם כדעת קצת מן המפרשים.
ואמרו זכרונם לברכה (תמורה לג.) שאפרו של בשר בחלב אסור כאפר כל אסורי הנאה שטעונין קבורה. ואמרו גם כן (חולין קיג:) שלא אסרה תורה בשר בחלב אלא בחלב של בהמה חיה, אבל בחלב המתה אינו נאסר. ולפיכך הכחל מותר מן התורה בחלבו, אלא שחכמים אסרוהו לגדר עד שימרק חלבו ממנו, כמו שנבאר במקומו (דף קט:). וחלב הנמצא בקיבת הבהמה יש בו שני היתרין -- אחד שהוא בכלל חלב של מתה, ועוד שאינו אלא כפרש בעלמא שכבר נתעכל שם, ולפיכך מותר לכתחילה, ואין צריך לומר שהנמצא שם קרוש מותר שהוא ודאי כפרש, אלא אפילו הצלול התירו הגאונים. המבשל שליל בחלב חייב, וכן האוכלו, אבל המבשל שליה או עור וגידין ועצמות ועיקרי קרנים וטלפים -- פטור. ויתר פרטי המצוה מבוארים בפרק שמיני מחולין ("כל הבשר").
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה ואכל כזית מן הבשר והחלב שנתבשלו יחד במזיד לוקה. אבל נהנה בו, כגון שנתנו או מכרו -- אינו לוקה, לפי שאפשר להנאה בלי מעשה. וכל שאין בו מעשה -- אין לוקין עליו, ואפילו סך ממנו, אפשר דלא לקי לפי שהוא שלא כדרך הנאתו, שאינו עשוי לסוך, ויש לדון בו גם כן שילקה.