מצודות על יונה ד ח
<< | מצודות על יונה • פרק ד' • פסוק ח' | >>
• א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
וַיְהִ֣י ׀ כִּזְרֹ֣חַ הַשֶּׁ֗מֶשׁ וַיְמַ֨ן אֱלֹהִ֜ים ר֤וּחַ קָדִים֙ חֲרִישִׁ֔ית וַתַּ֥ךְ הַשֶּׁ֛מֶשׁ עַל־רֹ֥אשׁ יוֹנָ֖ה וַיִּתְעַלָּ֑ף וַיִּשְׁאַ֤ל אֶת־נַפְשׁוֹ֙ לָמ֔וּת וַיֹּ֕אמֶר ט֥וֹב מוֹתִ֖י מֵחַיָּֽי׃
מצודת דוד
רוח קדים – היא העזה שברוחות וחמה ביותר, ולא היה דבר עומד בפניה, כי הוא ישב במזרח העיר:
חרישית – רוצה לומר, משמיע שאון רב, עד שהיה מחריש את האוזניים:
ותך השמש – רוצה לומר, השמש השליך ניצוציו על ראש יונה:
ויתעלף – בעבור חמימות הרוח וחום השמש:
וישאל את נפשו – שאל וביקש את נפשו להיפרד ממנו, למען ימות:
ויאמר – אמר אל נפשו: טוב מותי מחיי. וזהו על כי נחלה מאד מתוקף חמימות הרוח וניצוצי השמש, וסבל ייסורים הרבה:
מצודת ציון
חרישית – מלשון חֵרֵש:
ותך – רוצה לומר, זרחה והשליך ניצוציו:
ויתעלף – עניין חלשות והעדר ההרגשה, כמו: "בניך עולפו" (ישעיה נא):