מצודות על יונה ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מצודות על יונה · ד

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)

מצודת דוד

וירע – כי בנבואה נאמר לו שניחם ה', והיה רע בעיניו וחרה על עצמו, כדרך המֵצֵר:

מצודת ציון

וירע – מלשון רעה:

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)

מצודת דוד

ויתפלל – התפילה היא מה שאמר במקרא שלאחריו: "קח נא את נפשי".

הלוא זה דברי – התנחומין הזה היה עם מחשבותיי בעוד שהייתי על אדמתי, עד לא ירדתי אל הים, ובעבור זה הקדמתי לברוח תרשישה, טרם בוא לי הנבואה פעם שנית.

כי ידעתי – מאז ידעתי שאתה אל חנון וכו', ומקבל השבים ומתנחם על הרעה, ולזה היה קשה עלי הנבואה הזאת, כי היה טוב בעיניי שלא ישובו ויאבדו בעוונם, ולא יהיו רצועה מרדות על ישראל.

ולפי דברי רז"ל יאמר: הנה בזה תוסיף כעסך על ישראל, בראותם כוח התשובה ואינם לוקחים מוסר, ועל זה חשבתי מתחילה, ולכן היה קשה עלי הנבואה:

מצודת ציון

עד – בעוד, וכן: "עד זה מדבר" ( איוב א יח):

"קדמתי" - מלשון הקדמה וזרוז

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)

מצודת דוד

ועתה ה' – הואיל וכן הוא, אבקש ממך שתקח את נפשי ממני, כי טוב מותי מחיי, לראות באובדן בני עמי, אשר על ידי באה הסיבה:

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)

מצודת דוד

ההיטב חרה לך – בה"א התימה, וכאומר: הנה אראך במופת, שאין מהדין שיחרה לך. וקיצר בדבר המובן, כי בדבר הקיקיון הנאמר בעניין הראה לו זאת:

מצודת ציון

"ההיטב" - ענין חוזק וכן שברו היטב (מלכים ב' י"א)

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)

מצודת דוד

עד אשר יראה וגומר – כי חשב, אולי לא יעמדו בתשובתם, ותחזור הגזירה למקומה:

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)

מצודת דוד

וימן – הצמיח עשב קיקיון, וגדלה למעלה, ועלה ממעל ליונה להיות לו לצל, להצילו מזריחת החמה הרעה לו. כי צל הסוכה הוא דבר שאינו מתמיד, כי הולך ומתייבש מחום השמש; ולא כן הקיקיון, היונק רטיבות הארץ.

וישמח וגו' – על כי היה לו לצל מתמיד:

מצודת ציון

וימן – עניין הזמנה:

קיקיון – שם עשב, שעליו גדולים ורחבים:

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)

מצודת דוד

בעלות השחר – בעת שעלה השחר, למחרת יום שמחתו:

ותך – התולעת חתכה ופסקה את הקיקיון ממקום יניקתו, ולא בא לו עוד רטיבות הארץ, ולכן נתייבש מחום השמש:

מצודת ציון

השחר – הוא האור הנוצץ בפאת המזרח, טרם צאת השמש על הארץ:

ותך – רוצה לומר, חתכה ופסקה:

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)

מצודת דוד

רוח קדים – היא העזה שברוחות וחמה ביותר, ולא היה דבר עומד בפניה, כי הוא ישב במזרח העיר:

חרישית – רוצה לומר, משמיע שאון רב, עד שהיה מחריש את האוזניים:

ותך השמש – רוצה לומר, השמש השליך ניצוציו על ראש יונה:

ויתעלף – בעבור חמימות הרוח וחום השמש:

וישאל את נפשו – שאל וביקש את נפשו להיפרד ממנו, למען ימות:

ויאמר – אמר אל נפשו: טוב מותי מחיי. וזהו על כי נחלה מאד מתוקף חמימות הרוח וניצוצי השמש, וסבל ייסורים הרבה:

מצודת ציון

חרישית – מלשון חֵרֵש:

ותך – רוצה לומר, זרחה והשליך ניצוציו:

ויתעלף – עניין חלשות והעדר ההרגשה, כמו: "בניך עולפו" (ישעיה נא):

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)

מצודת דוד

ההיטב – בה"א השאלה, ששאל לו אם מאד חרה לו על אובדן הקיקיון:

עד מות – עד שאבחר המיתה בעבור זה. או רוצה לומר, עד המיתה יחרה לי, ולא אנחם כל ימי עולם:

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)

מצודת דוד

אתה חסת – הנה אתה חסת ונצטערת על אבידת הקיקיון, אשר אתה לא עמלת בו בחרישה ובזריעה, ולא גידלת אותו להשקותו ולזבלו. כי הדרך שאדם חס ומצטער על אבידת דבר שעמל בו, ולא כן יחוס ויצטער על אבידת דבר שלא עמל בו.

שבן לילה היה – רוצה לומר, ועוד, שבלילה אחד גדל וצמח, ומיד בלילה שאחריה נאבד, כי בעלות השחר היכהו התולעת עד לא זרחה השמש. וכאומר: הלוא אין לחוס על דבר הנעשה מהר ולא עמד זמן רב:

מצודת ציון

חסת – מלשון חס וחמלה.

עמלת – מלשון עמל ויגיעה.

גדלתו – עניין הצמחה.

שבן – בן בחיר"ק כמו בן בסגו"ל, וכן "בן נון" (יהושע א ועוד). ורוצה לומר, בזמן לילה, וכן: "כבש בן שנתו" (ויקרא יב).

אבד – נאבד:

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)

מצודת דוד

ואני לא אחוס – רוצה לומר, הלוא נינוה היא מעשה ידיי, ואיך אני לא אחוס על עיר גדולה כזאת?

הרבה וגו' – רוצה לומר, יותר משתים עשרה וגו'.

אשר לא ידע – אשר כל אחד מהם אינו יודע להבחין בין ימינו לשמאלו. והם הקטנים, שאין לחשוב להם עוון, ואין בהם עונש אלא בעבור האבות, וכיון שהאבות שבו, הנה הם בלא עונש. וכן בהמה רבה שיש בעיר, שאין להם עונש. ועל כל אלה ראוי לחוס ולחמול.

מצודת ציון

רבו – הוא עשרת אלפים.

רבה – מרובה.