מפרשי רש"י על ויקרא כא יא
<< | מפרשי רש"י על ויקרא • פרק כ"א • פסוק י"א |
• א • ב • ג • ד • ה • ו • ח • ט • י • יא • יד • טו • יח • כ • כא • כב • כג • כד •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
וְעַ֛ל כׇּל־נַפְשֹׁ֥ת מֵ֖ת לֹ֣א יָבֹ֑א לְאָבִ֥יו וּלְאִמּ֖וֹ לֹ֥א יִטַּמָּֽא׃
רש"י
"ועל כל נפשת מת" - באהל המת
"נפשת מת" - (נזיר לח) להביא רביעית דם מן המת שמטמא באהל
"לאביו ולאמו לא יטמא" - (סנהדרין ד' ת"כ) לא בא אלא להתיר לו מת מצוה
רש"י מנוקד ומעוצב
וְעַל כָּל נַפְשֹׁת מֵת וְגוֹמֵר – בְּאֹהֶל הַמֵּת.
נַפְשֹׁת מֵת – לְהָבִיא רְבִיעִית דָּם מִן הַמֵּת שֶׁמְּטַמֵּא בְּאֹהֶל.
לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא יִטַּמָּא – לֹא בָּא אֶלָּא לְהַתִּיר לוֹ מֵת מִצְוָה.
מפרשי רש"י
[יט] באוהל המת. דלשון "יבא" לא שייך אלא על ביאת מקום, ואין בביאת מקום טומאה אלא אם יבא באהל המת. ואם תאמר, אם כן מנא ליה לאסור נגיעה בלא אוהל, פירשו בתורת כהנים דכתיב אחריו "לאביו ואמו לא יטמא", אף בלא אהל, רק בנגיעה בלבד. אין לי אלא כהן גדול מוזהר ב"לא יבא" ו"בלא יטמא", כהן הדיוט מנין, תלמוד לומר "לא יטמא" "לא יטמא" (פסוק א) לגזירה שוה, מה כהן גדול ב"לא יטמא" וב"לא יבא", אף כהן הדיוט ב"לא יטמא" וב"לא יבא":
[כ] נפשות מת להביא רביעית דם מן המת. דאם לא כן, "נפשות" למה לי. ואף על גב ד"נפשות מת" משמע תרתי, סבירא להו לרבנן דיש אם למסורת, ו'נפשת' כתיב (סנהדרין דף ד.). ורבי עקיבא יליף ליה (שם) מניין רביעית מן שני בני אדם מטמאים באהל, דכתיב "נפשות מת", אף על גב דאין רביעית ממת אחד. והקשו בתוספות (חולין עב. ד"ה שתי) למה לי קרא, תיפוק ליה מדכתיב (במדבר י"ט, י"ג) "הנוגע במת בנפש האדם", ודרשו רז"ל (חולין דף עב.) "בנפש" להביא רביעית דם מן המת, שנפשו של אדם תלויה ברביעית דם. והרא"ם אמר דלא קשה מידי, דחד לטומאת אהל, וחד לטומאת מגע, דכתיב (כאן) "לא יבא", דפירושו באהל. ולא נראה לי תירוץ זה, חד - דהא איתקיש טומאת מגע לטומאת אהל, דכתיב "לא יבא ולאביו ולאמו לא יטמא", דמהאי קרא מפקינן מגע, ואם כן איתקיש להדדי. ועוד קל וחומר, מה עצם כשעורה שאינו מטמא באהל - מטמא במגע (אהלות פ"ב מ"ג), רביעית דמטמא באהל אינו דין שיהא מטמא במגע. אבל לי נראה דלא קשיא מידי, דכאן אשמועינן דהכהן מוזהר עליה, דלא נוכל למילף מהא דכתיב "הנוגע במת בנפש אדם", דשם לא אמר רק שמטמא. ומכאן לא נוכל למילף שמטמא טומאת שבעה, וחייב על טומאתו על ביאת מקדש:
[כא] לא בא אלא להתיר לו מת מצוה. דלגופיה לא צריך קרא לאסור קרובים, דהא כתיב "ועל כל נפשות מת לא יבא", על כרחך בקרובים איירי, דאי ברחוקים - אם כהן הדיוט מוזהר עליו (פסוק א), כל שכן כהן גדול, אם כן בקרובים איירי, וכיון דאיירי בקרובים "לאביו ולאמו" למה לי, אלא לאביו ולאמו לא יטמא, אבל למת מצוה יטמא (נזיר דף מז:). והקשה הרא"ם, דהא "על כל נפשות מת" אי אפשר לדבר בקרובים, דהא "נפשות מת" אתי לרביעית דם מן המת, ולא יתכן לומר - השתא דאיירי ברביעית דם מן (הקרובים) [המת] - דלרביעית דם קרובים אינו מטמא. ולא הקשה כלום, דעל כרחך הא דכתיב "מת" הוא מת ממש, ו"נפשות" מרבה לך רביעית מן המת. והשתא שפיר קאמר דהאי "מת" הוא קרובים, דאי רחוקים - מה כהן הדיוט אסור לטמאות לו, כהן גדול לא כל שכן. ואם כן אפילו אי לא כתב רק 'בנפש' הוי מוקמינן ברביעית דם, דאי למת גמור - קל וחומר מכהן הדיוט, אלא ב"מת" איירי בקרובים, ו"נפשות" מרבה לך רביעית דם:
ואם תאמר, מנין רביעית דם שאסור בכהן הדיוט, דשמא דוקא כהן גדול מוזהר עליו, ויש לומר, כיון ד"נפש" דכתיב בכהן גדול הוא רביעית דם, "לנפש" דכתיב בכהן הדיוט (פסוק א) הוא רביעית דם גם כן. ואין להקשות הרי קרא ד"לאביו ולאמו לא יטמא" לא מיותר, דהרי צריך קרא לחייבו אף על נגיעה בלא אהל, דכתיב "לא יטמא", דאין זה קשיא, דהוי מצי למכתב 'על כל נפשות מת לא יבא ולא יטמא'. ובגמרא פרק כהן גדול (נזיר ריש מח.) קאמר "לאמו" למה לי, ומתרץ קרא לאפנויי, כתיב הכא "ולאמו", וכתיב גבי נזיר (במדבר ו', ז') "ולאמו", מה התם במיתה הוא דאינו מטמא להם, דכתיב התם (שם) "לאביו ולאמו לא יטמא להם במותם", ודרשינן הא בנגעים ובזיבתם שלהם מטמא להם, אף כאן דוקא במותם אזהר רחמנא, ולא לנגעים ולזיבתם:
[כב] אינו הולך אחר המטה. כרבי יהודה בפרק ב' דסנהדרין (דף יח.). ולפי זה הכתוב מחובר למעלה "ועל כל נפשות לא יבא ומן המקדש לא יצא", לצאת אחרי המטה:
[כג] ועוד למדו מכאן וכו'. הרמב"ן הקשה על זה, כי שני המדרשים האלו חלוקים, כי אם נאמר שבא להתיר שאם יעבוד שלא יחלל העבודה, ולפירוש ראשון שלא יצא אחר המטה הוי אזהרה, ואם כן איך ילמדו שני דברים דסותרים אהדדי ממקרא זה. ונראה דקרא קאמר לא יצא מן המקדש, כלומר כל דבר שהוא יציאה מן המקדש לא יהיה בו. וכשהוא הולך אחר המטה אחר המת - הוא יציאה מן הקדושה כשהולך אחר המטה, שמא יגע. וגם אם עבודתו היה מחוללת הוא יציאה מן הקדושה. ואין זה שני דברים דסותרים אהדדי, רק ענין אחד. ותרווייהו שמעינן מיניה; דאי להא מילתא שלא ילך אחר המטה, לכתוב 'אחר מת לא יצא'. ואי להא אתא שאינו מחלל העבודה, לכתוב 'ומן העבודה לא יצא'. אלא פירושו שאל יצא מקדושתו בענין המת הזה:
אך לפירוש רש"י "ולא יחלל את מקדש ה'", לא יתכן לפרש על שניהם כאחד, כי לענין שאל יצא אחר המת - פירושו שאל יחלל מקדש ה', שהוא אזהרה לו. ולענין שכהן גדול מקריב אונן - יתפרש לפירוש רש"י שבשביל שיקריב אונן לא יהיה מחלל מקדש ה' אלקים:
לכך נראה שדעת רש"י כי אינו הולך אחר המטה ענין בפני עצמו, והוא אזהרה לכהן גדול שלא יצא אחר המטה. ודרש שכהן גדול מקריב אונן הוא ענין בפני עצמו, ואינו אזהרה, רק שבא להודיע שכהן גדול מקריב אונן. ומפני שלפירוש הראשון לא אתי שפיר "ומן המקדש לא יצא", דהוי למכתב 'ומביתו לא יצא', לכך אמר 'ועוד נדרש', כלומר שלא דבר זה בלבד דרשו בו, אלא יש בו עוד מדרש. אף על גב דלמדרש שלא יצא אחר המת הוא אזהרה, ולמדרש השני אינו אזהרה, מה בכך, כל אחד הוא דרש בפני עצמו, ולא שייך בזה דסתרי אהדדי:
אבל לא ידעתי מה הכריח רש"י לפרש "ולא יחלל את מקדש אלקיו" שאין מחלל בזה העבודה, דשפיר מצינו לפרש "ומן המקדש לא יצא" - ויחלל מקדש אלקיו, ולפיכך אם הולך אחר המטה יוצא מקדושתו, והיה מחלל קדושתו. וכן אם היה צריך לצאת בשעת אנינתו מן העבודה, היה זה יציאה מקדושתו, והיה מחלל בזה קדושתו. והא דדיייק (סנהדרין דף פד.) 'הא אחר שעבד חלל', דאם לא כן, מה בכך אם יצא מן העבודה, דהא אונן מותר בעבודה, אלא שכל אונן מחלל עבודתו, [ו]אם היה צריך כהן גדול לצאת מן העבודה בשביל אנינות היה מחלל קדושתו, כך יראה: