מפרשי רש"י על ויקרא יט טז
<< | מפרשי רש"י על ויקרא • פרק י"ט • פסוק ט"ז |
• ב • ג • ד • ז • ח • ט • י • יא • יג • יד • טו • טז • יט • כ • כב • כו • כט • ל • לא • לב • לו •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
לֹא־תֵלֵ֤ךְ רָכִיל֙ בְּעַמֶּ֔יךָ לֹ֥א תַעֲמֹ֖ד עַל־דַּ֣ם רֵעֶ֑ךָ[1] אֲנִ֖י יְהֹוָֽה׃
רש"י
"לא תלך רכיל" - אני אומר על שם שכל משלחי מדנים ומספרי לה"ר הולכים בבתי רעיהם לרגל מה יראו רע או מה ישמעו רע לספר בשוק נקראים הולכי רכיל הולכי רגילה אשפיי"מנט בלע"ז וראיה לדברי שלא מצינו רכילות שאין כתוב בל' הליכה לא תלך רכיל הולכי רכיל נחשת וברזל (ירמיהו ו) ושאר לה"ר אין כתוב בו הליכה (תהלים קא) מלשני בסתר רעהו (שם קכ) לשון רמיה (שם יב) לשון מדברת גדולות לכך אני אומר שהל' הולך ומרגל שהכ"ף נחלפת בגימ"ל שכל האותיות שמוצאיהם ממקום א' מתחלפות זו בזו בי"ת בפ"א וגימ"ל בכ"ף וקו"ף בכ"ף ונו"ן בלמ"ד וזי"ן בצד"י וכן (ש"ב י"ט) וירגל בעבדך רגל במרמה לאמר עלי רעה וכן (תהלים טו) לא רגל על לשונו וכן רוכל הסוחר ומרגל אחר כל סחורה וכל המוכר בשמים להתקשט בהם הנשים על שם שמחזר תמיד בעיירות נקרא רוכל ל' רוגל ותרגומו לא תיכול קורצין כמו (דניאל ג) ואכלו קורציהון די יהודאי אכל קורצא בי מלכא נראה בעיני שהיה משפטם לאכול בבית המקבל דבריהם שום הלעטה והוא גמר חזוק שדבריו מקויימים ומעמידם על האמת ואותה הלעטה נקראת אכילת קורצין לשון קורץ בעיניו (משלי ו) שכן דרך כל הולכי רכיל לקרוץ בעיניהם ולרמוז דברי רכילותן שלא יבינו שאר השומעים
"לא תעמוד על דם רעך" - לראות במיתתו ואתה יכול להצילו (ת"כ) כגון טובע בנהר וחיה או לסטים באים עליו
"אני ה'" - נאמן לשלם שכר ונאמן להפרע
רש"י מנוקד ומעוצב
לֹא תֵלֵךְ רָכִיל – אֲנִי אוֹמֵר: עַל שֵׁם שֶׁכָּל מְשַׁלְּחֵי מְדָנִים וּמְסַפְּרֵי לָשׁוֹן הָרָע הוֹלְכִים בְּבָתֵּי רֵעֵיהֶם, לְרַגֵּל מַה יִּרְאוּ רַע אוֹ מַה יִּשְׁמְעוּ רַע לְסַפֵּר בַּשּׁוּק, נִקְרָאִים הוֹלְכֵי רָכִיל, הוֹלְכֵי רְגִילָה, אישפיימינ"ט [espiement = ריגול[2]] בְּלַעַז. וּרְאָיָה לִדְבָרַי, שֶׁלֹּא מָצִינוּ רְכִילוּת שֶׁאֵין כָּתוּב בְּלָשׁוֹן הֲלִיכָה: לֹא תֵלֵךְ רָכִיל, "הֹלְכֵי רָכִיל נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל" (ירמיהו ו,כח). וּשְׁאָר לָשׁוֹן הָרָע אֵין כָּתוּב בּוֹ הֲלִיכָה: "מְלָשְׁנִי בַסֵּתֶר רֵעֵהוּ" (תהלים קא,ה); "לָשׁוֹן רְמִיָּה" (תהלים קכ,ב-ג); "לָשׁוֹן מְדַבֶּרֶת גְּדוֹלוֹת" (תהלים יב,ד). לְכָךְ אֲנִי אוֹמֵר, שֶׁלְּשׁוֹן "רָכִיל" – לְשׁוֹן 'הוֹלֵךְ וּמְרַגֵּל', שֶׁהַכָּ"ף נֶחֱלֶפֶת בַּגִּימֶ"ל; שֶׁכָּל הָאוֹתִיּוֹת שֶׁמּוֹצָאֵיהֶם מִמָּקוֹם אֶחָד מִתְחַלְּפוֹת זוֹ בְּזוֹ: בֵּי"ת בְּפֵ"א וּבְוָי"ו, גִּימֶ"ל בְּכָ"ף וְקוֹ"ף, נוּ"ן בְּלָמֶ"ד, וְרֵי"שׁ וְזַיִ"ן בְּצָדֵ"י. וְכֵן: "וַיְרַגֵּל בְּעַבְדְּךָ" (שמ"ב יט,כח), רָגַל בְּמִרְמָה לוֹמַר עָלַי רָעָה; וְכֵן: "לֹא רָגַל עַל לְשֹׁנוֹ" (תהלים טו,ג). וְכֵן רוֹכֵל הַסּוֹחֵר וּמְרַגֵּל אַחַר כָּל סְחוֹרָה, וְכָל הַמּוֹכֵר בְּשָׂמִים לְהִתְקַשֵּׁט בָּהֶם הַנָּשִׁים, עַל שֵׁם שֶׁמְּחַזֵּר תָּמִיד בָּעֲיָּרוֹת – נִקְרָא רוֹכֵל, לְשׁוֹן רוֹגֵל. וְתַרְגּוּמוֹ: "לָא תֵיכוּל קוּרְצִין", כְּמוֹ: "וַאֲכַלוּ קָרְצֵיהוֹן דִּי יְהוּדָיֵא" (דניאל|ג,ח); אֲכַל בֵּיהּ קֻרְצָא בֵּי מַלְכָּא (ברכות נ"ח ע"א); נִרְאֶה בְּעֵינַי, שֶׁהָיָה מִשְׁפָּטָם לֶאֱכֹל בְּבֵית הַמְּקַבֵּל דִּבְרֵיהֶם שׁוּם הַלְעָטָה, וְהוּא גְּמַר חִזּוּק שֶׁדְּבָרָיו מְקֻיָּמִים וְיַעֲמִידֵם עַל הָאֱמֶת. וְאוֹתָהּ הַלְעָטָה נִקְרֵאת אֲכִילַת קוּרְצִין, לְשׁוֹן "קֹרֵץ בְּעֵינָיו" (משלי ו,יג); שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ כָּל הוֹלְכֵי רָכִיל לִקְרֹץ בְּעֵינֵיהֶם וְלִרְמֹז דִּבְרֵי רְכִילוּתָן, שֶׁלֹּא יָבִינוּ שְׁאָר הַשּׁוֹמְעִים.
לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ – לִרְאוֹת בְּמִיתָתוֹ וְאַתָּה יָכוֹל לְהַצִּילוֹ, כְּגוֹן טוֹבֵעַ בַּנָּהָר, וְחַיָּה אוֹ לִסְטִים בָּאִים עָלָיו.
אֲנִי ה' – נֶאֱמָן לְשַׁלֵּם שָׂכָר, וְנֶאֱמָן לְהִפָּרַע.
מפרשי רש"י
[לג] לאכול בבית המקבל הלעטה וכו'. דברים אלו, שאין בהם טעם, כבר השיג הרמב"ן עליו. ולפי דעתי, מה שתרגם אונקלוס 'לא תוכל קורצין', רוצה לומר שלא ימדוד לחבירו פורעניות, כי 'תוכל' הוא לשון מדידה בלשון תרגום, כמו שכתב הרמב"ן ז"ל בפרשת תרומה אצל "קשותיו ומנקיותיו" (שמות כ"ה, כ"ט), והוא נמצא לרוב, 'לכי תיכול עליה כורא דמלחא' (שבת ריש ד.). ו'קורצין' מלשון כריתה, כי בעלי רכיל המגידים לרעיהם רע על אחר, הרי הם ממלאים ומשלימים המדה עד שיביאו לו פורעניות, כי דרך בני אדם להיות מצוי ריב ביניהם, והרכיל הוא שמודד המדה עד שהיא מליאה, ואז הריב בא על ידיו, כן נראה לי:
[לד] נאמן לשלם נאמן ליפרע. ובסוף פרשת אחרי מות (ר' לעיל יח, ו) "איש איש לא תקרבו לגלות ערוה אני ה'", כתב (רש"י שם) 'נאמן לשלם שכר', ולא כתב 'נאמן ליפרע', משום ד"אני ה'" נדרש בודאי לטובה, כי הוא יתברך נקרא 'נאמן' כשהוא משלם שכר טוב. וכאשר הוא אצל מצות עשה יש לדרוש אותו לשכר, דהרי על מצות עשה הקב"ה קובע שכר. ואצל עריות דקאמר לעיל (שם) גם כן "אני ה'", אף על גב דאינו מצות עשה, משום דיצרו של אדם חומד אל העריות, והרבה פעמים בא אליו דבר עבירה וניצל, כי עריות חומד אותו לב האדם. אבל כאן דכתיב "לא תעמוד על דם רעך", כי אחר שאין בלאו זה שום יצרו תקפו, אין כאן קבול שכר, שאין שכר אלא אם כן יצרו תקפו, כדאיתא בפרק קמא דקדושין (סוף לט ע"ב), לכך צריך לומר דהכי קאמר, "אני ה'" לכל דבר - בין בשכר בין בעונש, דכיון דהוא נאמן לשלם שכר טוב - גם הוא נאמן לשלם עונש אל העושה העבירה: