מפרשי רש"י על ויקרא יט כ
<< | מפרשי רש"י על ויקרא • פרק י"ט • פסוק כ' |
• ב • ג • ד • ז • ח • ט • י • יא • יג • יד • טו • טז • יט • כ • כב • כו • כט • ל • לא • לב • לו •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
וְ֠אִ֠ישׁ כִּֽי־יִשְׁכַּ֨ב אֶת־אִשָּׁ֜ה שִׁכְבַת־זֶ֗רַע וְהִ֤וא שִׁפְחָה֙ נֶחֱרֶ֣פֶת לְאִ֔ישׁ וְהׇפְדֵּה֙ לֹ֣א נִפְדָּ֔תָה א֥וֹ חֻפְשָׁ֖הֿ לֹ֣א נִתַּן־לָ֑הּ בִּקֹּ֧רֶת תִּהְיֶ֛ה לֹ֥א יוּמְת֖וּ כִּי־לֹ֥א חֻפָּֽשָׁה׃
רש"י
"נחרפת לאיש" - מיועדת ומיוחדת לאיש ואיני יודע לו דמיון במקרא ובשפחה כנענית (קידושין ו) שחציה שפחה וחציה בת חורין המאורסת לעבד עברי שמותר בשפחה הכתוב מדבר
"והפדה לא נפדתה" - פדויה ואינה פדויה וסתם פדיון בכסף (ת"כ גיטין לט)
"או חפשה" - בשטר
"בקרת תהיה" - היא לוקה ולא הוא יש על ב"ד לבקר את הדבר שלא לחייבו מיתה כי לא חפשה ואין קידושיה קידושין גמורין ורבותינו (כריתות יא) למדו מכאן שמי שהוא במלקות יהא בקריאה שהדיינים המלקין קורין על הלוקה (דברים כח) אם לא תשמור לעשות וגו' והפלא ה' את מכותך וגו'
"כי לא חפשה" - (מכות כג) לפיכך אין חייב עליה מיתה שאין קידושיה קידושין הא אם חופשה קידושיה קידושין וחייב מיתה
רש"י מנוקד ומעוצב
נֶחֱרֶפֶת לְאִישׁ – מְיֻעֶדֶת וּמְיֻחֶדֶת לְאִישׁ; וְאֵינִי יוֹדֵעַ לוֹ דִּמְיוֹן בַּמִּקְרָא. וּבְשִׁפְחָה כְּנַעֲנִית שֶׁחֶצְיָהּ שִׁפְחָה וְחֶצְיָהּ בַּת חוֹרִין, הַמְּאֹרֶסֶת לְעֶבֶד עִבְרִי שֶׁמֻּתָּר בְּשִׁפְחָה, הַכָּתוּב מְדַבֵּר.
וְהָפְדֵּה לֹא נִפְדָּתָה – פְּדוּיָה וְאֵינָהּ פְּדוּיָה; וּסְתָם פִּדְיוֹן בְּכֶסֶף.
אוֹ חֻפְשָׁה – בִּשְׁטָר.
בִּקֹּרֶת תִּהְיֶה – הִיא לוֹקָה וְלֹא הוּא; יֵשׁ עַל בֵּית דִּין לְבַקֵּר אֶת הַדָּבָר, שֶׁלֹּא לְחַיְּבָהּ (יש גורסים: לְחַיְּבוֹ) מִיתָה.
כִּי לֹא חֻפָּשָׁה – וְאֵין קִדּוּשֶׁיהָ קִדּוּשִׁין גְּמוּרִין. וְרַבּוֹתֵינוּ לָמְדוּ מִכָּאן, שֶׁמִּי שֶׁהוּא בְּמַלְקוֹת – יְהֵא בִּקְרִיאָה, שֶׁהַדַּיָּנִים הַמַּלְקִין קוֹרִין עַל הַלּוֹקֶה: "אִם לֹא תִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת" וְגו' וְהִפְלָא ה' אֶת מַכֹּתֶךָ" וְגוֹמֵר (דברים כח,נח; נט).
כִּי לֹא חֻפָּשָׁה – לְפִיכָךְ אֵין חַיָּב עָלֶיהָ מִיתָה, שֶׁאֵין קִדּוּשֶׁיהָ קִדּוּשִׁין; הָא אִם חֻפָּשָׂה, קִדּוּשֶׁיהָ קִדּוּשִׁין וְחַיָּב מִיתָה.
מפרשי רש"י
[לז] ואיני יודע לו דמיון במקרא. אבל רז"ל פירשו דלשון 'חרופה' לשון השתנות, דנשתנה מבתולה לבעולה, לכן אמרו בכריתות (דף יא.) מאי "נחרפת", נשתנה מבתולה לבעולה. מאי משמע דהאי "נחרפת" לישנא דשינוי הוא, דכתיב (ר' ש"ב יז, יט) "ותשטח עליו את הריפות", ואי בעית אימא מהכא (ר' משלי כז, כב) "אם תכתוש את האויל במכתש בעלי בתוך הריפות", עד כאן. ואין נראה שיהיו רז"ל מפרשים הה"א שורש, אבל הם סבורים שלשון נופל על הלשון, שלכך לא כתב 'והיא שפחה מיועדת לאיש', מפני שהכתוב מדבר בשפחה שנשתנה מבתולה לבעולה, ומפני זה כתב 'חרופה', שהוא לשון נופל על לשון, שהדבר הנשתנה נקרא בלשון דומה לזה, שהרי הריפות שנשתנה נקרא 'ריפות', לכך כתב על שפחה זאת שנשתנה - "חרופה", אף על גב שאינם שוים לגמרי בלשון, אין בכך כלום, דלזה שיהיה לשון נופל על לשון הוי שפיר, אף על גב שאין הלשון שוה:
אמנם לי נראה שכל דבר שהותחל נקרא חריף, כמו שנקראו ימי בחרות כאשר האדם בימי חורפו. וכן יקרא התחלת האישות, שהיא ארוסה, 'חרופתי'. וכן בלשון הגמרא 'הא בחרפי הא באפילא', שנקרא התחלת הדבר בלשון חריף, שהתחלה לעולם מכונה בלשון זה על שם תוקפו, כך נראה לי:
[לח] פדויה ואינה פדויה. רוצה לומר כי "והפדה לא נפדתה" משמע שאינה פדויה לגמרי, אבל מקצת היא פדויה, שכך משמע - "והפדה" לגמרי "לא נפדתה", ומשמע שמקצתה פדויה. שאילו כתיב 'ולא נפדתה' משמע שלא נפדתה כלל, אבל מדכתיב "והפדה לא נפדתה" כך פירושו, "והפדה" דהיינו פדיון גמור, כדמשמע לשון "והפדה" - השפחה לא נפדת. ואין אתה צריך לפרש כי "והפדה" משמע שהיא פדויה, ו"לא נפדתה" משמע שאינה פדויה:
[לט] היא לוקה ולא הוא. דאין לומר גלי רחמנא בה, והוא הדין לו, דאם כן הוי למכתב 'בקורת יהיה', דהא באיש פתח "ואיש כי ישכב", וממילא היתה היא גם כן במלקות, דהשוה האיש לאשה בכל התורה:
[מ] יש על הבית דין לבקר הדבר וכו'. פירוש, כי לשון "בקר" מלשון בקור. והקשה הרמב"ן על פירוש המפרשים, כי לא היה צריך לכתוב, דפשיטא הוא שיבוקר, ולא ימיתו האדם בחנם. ויראה לי שאין זה קשיא, דקרא הכי קאמר, אף על גב שהיא חרופה לאיש, והיתה ראוי להמית, אבל אם יהיו חוקרים אחר הדין אין לה משפט מות, דהא לא נפדית לגמרי, ולפיכך אמר "בקורת תהיה". ואין הכתוב מצוה לבית דין שיחקרו אחר הדין, דמה יחקרו עוד, אלא רוצה לומר שחקור דין בית דין יש לה, שחייבים בית דין להעמיק ולחקור בכל דין, וגם זו יש על בית דין לחקור שלא לחייבה מיתה:
אבל לי נראה שאין פירוש "בקורת תהיה" יש על בית דין לבקר שלא יחייבו אותה מיתה, אבל פירושו יש על בית דין לבקר על מעשיה, ולא יהיה דבר זה הפקר, רק יבקרו בית דין אחריו. ומאחר שאמרה תורה שיש על בית דין לבקר, אם כן יש לבית דין ליסרה ולהוכיח אותה וזהו מלקות, שנקרא "ויסרו" (דברים כ"ב, י"ח). והשתא לא קשה קושית הרמב"ן:
[מא] תהא בקריאה שהדיינים וכו'. ויראה לי מה שנקרא מלקות "בקורת", ולא כתב שם המלקות בשם 'מלקות', מפני כי עיקר המלקות הוא הקריאה, שמכין אותו ואומרים לו תוכחות ודברים קשים, וזהו עיקר (התוכחה) [המלקות]. ולפיכך נקרא המלקות על שם הקריאה, שמקריא לו גדול הדיינין (כריתות דף יא.). ולפיכך לא היה הקריאה רק במלקות, ולא במיתה, מפני שבמלקות היו מיסרין אותו וקוראין לו "אם לא תשמור לעשות" (דברים כ"ח, נ"ח), כאדם המייסר את בנו שלא יעשה עוד, ואומר לו תוכחות, ולא שייך זה במיתה, לפיכך שם מלקות "בקורת":
[מב] הא אם חופשה וכו'. פירוש, הא דהוצרך לכתוב "כי לא חופשה", דודאי הענין דלא חייבת מיתה משום דלא חופשה, אלא לדיוקא אתא, לאשמועינן שאם חופשה חייבת מיתה. אף על גב דלא נכתב לה שטר שחרור עדיין, רק כי שחרר אותה כך, ואף על גב ד"לא חופשה" דלעיל דכתיב "או חפשה לא ניתן לה" איירי בשטר שחרור (רש"י ד"ה או), התם כתיב "ניתן לה", זהו בשטר, דשייך נתינה בשטר, אבל כאן דכתיב "כי לא חפשה", משמע סתם חפשה, אפילו בלא שטר, וזהו אליבא דרבי. ולרבי שמעון בשם רבי עקיבא, אין השחרור נגמר אלא בשטר, ודרש "כי לא חפשה" בשטר, [ד]דווקא בשטר הוא השחרור, ולא במידי אחריתי, שאין הכסף גומר עד שנתן לה שטר שחרור: