התורה והמצוה ויקרא ו ג-ו
ספרא | מלבי"ם על פרשת צו | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא: קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש
סימן ז[עריכה]
[א] "ולבש הכהן מדו בד". ["מדו"]-- כמדתו.
ולבש הכהן מדו בד: שם מד נבדל משמות בגד - שמלה וכדומה, שמציין את הבגד המכוין למדת האדם; לא ארוך ולא קצר מגופו. כמו שכתוב "וילבש קללה כמדו" (תהלות, קט). וכן (ש"א, יז) "וילבש שאול את דוד מדיו" פירשו חז"ל שהיו מכוונים למדת גופו. רוצה לומר, כי אחר כך אמר "ויחגור דוד את חרבו מעל למדיו" - מבואר שנעשה מדתו של דוד כמדתו של שאול. ושרשו מדד מענין מדה.
ולדעת ר' יוחנן ביומא (דף כג:) הוא שם המין כמו "שמלה לך" "ויהי לי שור וחמור" - רוצה לומר מדיו; דסבירא ליה שלובש ארבעה בגדים. ולדעת ריש לקיש הוא שם היחיד על הכתונת לבד. ותפס לשניהם שם "מד" שיהיה כמדתו. כמ"ש ביומא (שם) ובפסחים (דף סה.).
סימן ח[עריכה]
'בד'-- שיהיו של בוץ. 'בד'-- שיהיו חדשים. 'בד'-- שיהיו כפולים[1]
"בד" (שמות כח, מב)-- שלא ילבש עמהם בגדים אחרים.
יכול לא ילבש עמהם בגדי פשתן אבל ילבש עמהם בגדי צמר? תלמוד לומר (ויקרא ו, ג) "בד".
יכול לא ילבש עמהם בגדי קדש אבל ילבש עמהם בגדי חול? תלמוד לומר (ויקרא ו, ג) "ומכנסי בד".
מדו בד ומכנסי בד: שבעה פעמים בתורה נמצא אצל בגדי כהונה שם בד.
- "ועשה להם מכנסי בד" (שמות כח, מב)
- 3 - 2. ופה "מדו בד ומכנסי בד"
- 7 - 4. ובפר' אחרי (ויקרא טז, ד) ארבעה פעמים בפסוק אחד.
[חוץ מזה נמצא ג' פעמים "הבד", בה"א]
והנה בכל מקום קראו בשם שש. וחז"ל בארו כי שני שמות אלה -- שש ובד -- כל אחד מורה ענין מיוחד. נקרא "בד" על שיוצא מן הארץ בד בבד, קנה יחידי מכל גרעין (מענין בדד ומענין לבד כמו "בד בבד יהיה"); ונקרא "שש" על שהיה דרך לכפול חוט הפשתים בעת האריגה לששה כמו שאמרו ביומא (דף עא:).
ומפרש שם מנא לן? דאמר קרא (שמות לט, כח) "ויעשו את הכתנת שש ואת המצנפת שש ואת פארי המגבעות שש ואת מכנסי הבד שש משזר. חמשה קראי כתיבי. חד לגופא דכיתנא נהוי, וחד שיהיה חוטן כפול ששה, וחד שיהיו שזורים, וחד לשאר בגדים שלא נאמר בהן שש, וחד לעכב
רצונו לומר שמה שכתב "ואת מכנסי הבד שש" - שקראם בשם 'בד' ו'שש' ביחד - מלמד שכל מקום שנאמר "בד" שצריך כל התנאים; שיהיה כפול ששה ושזור וכולי. ובזה פירשו בזבחים (דף יח:) מה שכתוב בספרא פה "בד" שיהיה של בוץ. "בד" שיהיה חדשים וכולי וכפולים. שכל אלה למד מפסוק זה שנאמר חמשה קראי בד ושש.
ומה שאמר יכול לא ילבש עמהם בגדי פשתן? היינו שג' פעמים "בד" מורים עוד ג' דברים:
- ( א ) שיהיה לבישתן לבד בלא בגדים אחרים
- ( ב ) שלא ילבש עמהם אף בגדי צמר
- ( ג ) שלא ילבש אף בגדי קדש.
ועוד ד' פעמים "בד" דכתיב בפר' אחרי דורש בספרא שם (פרק א מ"ו) לד' דרשות. ושם יתבאר יתר הדברים כי שם מקומו.
סימן ט[עריכה]
"ילבש על בשרו" - מה תלמוד לומר "ילבש"?
- להביא את המצנפת ואת האבנט, דברי ר' יהודה.
- ר' דוסא אומר להביא את בגדי כהן גדול שיהיו כשרים לכהן הדיוט.
- רבי אומר שתי תשובות בדבר: (1) וכי אבנטו של כהן גדול זו אבנטו של כהן הדיוט?! (2) דבר אחר, בגדים ששמשו קדושה חמורה יחזרו וישמשו בקדושה קלה?! אם כן מה תלמוד לומר "ילבש"-- אפילו הן שחקים.
[ב] ר' שמעון אומר ממשמע שנאמר "בד" שומעני ד' כלים שנאמר "ולבש את בגדי הבד בגדי הקדש" (ויקרא טז, לב). אם כן למה נאמר "מדו בד"? -- כמדתו.
ולבש הכהן וכולי ומכנסי בד ילבש: מה שכתב פעל "ילבש" זה שנית מיותר. ודעת ר' יהודה שבא להביא את המצנפת והאבנט. רוצה לומר, שאם לא יכפל פעל "ילבש" אז מה שכתוב "על בשרו" יסוב על פעל "ולבש" כאומר ולבש על בשרו מדו בד ומכנסי בד - ואז בהכרח נפרש שם "מדו" על הכתונת לבד, שלובשו על בשרו. ולא נוכל לפרש ש"מדו" הוא שם המין על כל הבגדים (כדעת ר' יוחנן הנ"ל (סימן ז)) דהא המצנפת לובש על ראשו והאבנט על בגדיו - לא על בשרו. מה שאין כן עתה שכתב שנית פעל "ילבש" - ממילא מה שכתוב "על בשרו" אינו חוזר רק למכנסים, לא על "ולבש הכהן מדו בד" ומפרשינן ש"מדו" הוא שם המין (שילבש מדיו ובגדיו) ו"מכנסי בד ילבש על בשרו" כמו שדרשו שלא יהיה דבר קודם למכנסים. ומבואר שלובש גם אבנט ומצנפת. [במה שכתבנו מיושב קושיית התוספות יומא (דף כג:) ד"ה ילבש].
ורבי ור' דוסא סבירא להו דאף אם לא יכתב "ילבש" לא נוכל לטעות ש"מדו" הוא הכתונת לבד. שמדוע יקרא את הכתונת בשם הסוג? כי כל הבגדים שהם למדת גופו נקראים "מדו" וסתם "מדיו" בתנ"ך כולל הבגדים העליונים -- "ויואב חגור מדו לבושו" (ש"ב, כ), "ויחגור אותה מתחת למדיו" (שופטים, ג). וממילא נפרש ש"מדו" כולל כל הבגדים ונפרש שפעל "ולבש" מושך עצמו ואחר עמו ופי' "ומכנסי בד (יהיה או ילבש) על בשרו".
ולכן דריש ר' דוסא שבא להביא בגדי כהן גדול. ורבי דרש להביא את השחקים. וזה יתבאר על פי מה שכתבתי בויקרא (סימן ?, ובכמה מקומות) שפעל הנכפל שלא לצורך בא להורות שהתנאי שנזכר עם הפעל הראשון אינו מעכב. כמו שדרשו "על שפך הדשן ישרף" אף על פי שאין עצים -- כפל פעל 'ישרף' להורות שהתנאי 'ושרף על עצים' אינו דוקא, רק ישרף מכל מקום.
וכן כפל פה פעל 'ילבש' ללמד שהתנאי שהזכיר ("ולבש הכהן מדו בד") אינו דוקא. וסבירא ליה לר' דוסא שהוא נגד מה שכתוב "מדו" (שמורה כמדתו) ובא לרבות "ילבש" אף שאינו "מדו", ולא נעשו למדתו - כגון בגדי כהן גדול ביום הכפורים שהם כשרים לכהן הדיוט [כי על מרושלים ומסולקים אין צריך קרא דבלי זה ידעינן שאינם לעכב כמ"ש התוס' זבחים (דף יח.)].
ודעת ר' דוסא דבגדי כהן הדיוט היו של בוץ. ורבי חולק וסבירא ליה שהיו של כלאים ושבגדי כהן גדול ביום הכפורים טעונים גניזה. ולכן אמר שמה שכתוב "ילבש" - אף שהם שחקים. כי במה שכתב "מדו בד" היינו חדשים כמ"ש בזבחים (דף יח.), ומוסיף "ילבש" אף שאינם חדשים.
ור' שמעון חולק גם כן על ר' יהודה דסבירא ליה שכפל "ילבש" לרבות מצנפת ואבנט; שזה ידעינן ממה שכתוב "מדו בד". רק שסבירא ליה שלא מן "מדו" ידעינן זה, ש"מדו" מורה כמדתו ויפורש גם על הכתונת לבד (וכמ"ש ביומא (דף כד) לר"ל שמדו הוא הכתונת ושינה לכתב שם מדו שיהיה כמדתו) רק מן "בד" ידעינן שבד כולל כל הבגדים כמ"ש "ולבש את בגדי הבד".
סימן י[עריכה]
[ג] "ומכנסי בד ילבש על בשרו" -- ולא רטיה על בשרו[2]. כשהוא אומר להלן (ויקרא טז, ד) "מכנסי בד יהיו על בשרו" -- שלא יהיה שום דבר קודם למכנסים.
ומכנסי בד ילבש על בשרו: ובפר' אחרי כתוב "ומכנסי בד יהיו על בשרו" - ש"על בשרו" מיותר.
ודריש ממה שכתוב פה "ילבש" שתחלת לבישתם יהיה על בשרו, לא שיקדים בגד אחר. ומה שכתוב שם "יהיו על בשרו" שכן ישארו על בשרו ממש בלא חציצה. ומה שכתב בספרא "ילבש על בשרו" -- ולא רטיה, הכי פירושו: שאם היה כתוב "ילבש" לבד הייתי מפרש שקאי על המשכת הלבישה - שיהיה על בשרו בלא חציצה. אבל כשהוא אומר להלן "יהיה על בשרו" (שמלת "יהיה" מורה הוייתם עליו, וידעינן משם שלא יהיה חציצה) -- אם כן בהכרח שמה שכתב פה "ילבש" הוא תחלה הלבישה; שלא יהיה דבר קודם למכנסים.
- [ונמצא בדוגמא זאת בספרא בכמה מקומות. ופירושו כי יש פעלים רבים שמשמשים בין על התחלת הפעולה בין על התמדת הפעולה (כמו פעל קם עמד שכב היה), עד שפעמים נסתפק בפירושו. כמו "בשכבך" -- דעת ר' אליעזר (ריש ברכות) שפירושו כל זמן שאתה שוכב. וכן נוכל לפרש פעל 'ילבש' על המשכת הלבישה. אבל על ידי שכתוב במקום אחר "יהיה על בשרו" - שפעל "יהיה" מציין המשכת הלבישה -- מבואר שכיון בפעל "ילבש" על התחלת הלבישה.]
- [בזבחים (דף יט.) תפס על שלא יהיה דבר חוצץ שנאמר "ילבש על בשרו" וביומא (דף כה.) ובסנהדרין (דף סט:) על שלא יהיה דבר קודם למכנסים שנאמר "יהיה על בשרו" -- נקיט שטפת לשון הספרא. וביומא (דף כג:) מנין שלא יהיה דבר קודם למכנסים ת"ל "ילבש על בשרו" -- וזה כדברי. ושלא כדברי התוס' ד"ה מנין.]
סימן יא[עריכה]
[ד] "והרים את הדשן אשר תאכל האש"
- יכול עצים? תלמוד לומר 'עולה'.
- אי 'עולה' יכול איברי עולה? תלמוד לומר "אשר תאכל האש".
- הא כיצד? חותה מן המאוכלות הפנימיות ויורד.
והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה: בכל מקום אמר שם "דשן" סתם, ולמה הוסיף פה "אשר תאכל האש את העולה"?
והשיבו חז"ל שהתנה שני תנאים: ( א ) שיהיה הדשן ממה שתאכל האש, לא מדבר שלא נאכל עדיין מן האש ( ב ) שיהיה מן איברי העולה, לא מהעצים שנאכלו מן האש.
ויש הבדל בין דשן ובין אפר. ששם "דשן" לא בא בתנ"ך רק על דברים שמנים הנשרפים כמו בשר וחלב. והוא משמש עם פעל 'דָשֵן'[3] המורה על השומן; דבר והפוכו, כמו שהוא המנהג בשמות ופעלים הרבה. שהאש מסיר את הדושן. וכבר בארתי בפירוש ישעיהו (סימן כט[4]) ש"דשן" נבדל מן "שומן" שהוא מיוחד על הלחות הטבעי השרשי בחי. ודשן המזבח הם החלקים שהוסר מהם הלחלוחית הזה על ידי האש.
אבל שם "אפר" כולל כל הנשרף, גם דבר בלתי דשן ושמן. וכשבא שם "אפר" על דבר דשן שנשרף - מובדל משם "דשן" במה ששם "דשן" נקרא תיכף ששלט בו האש להתיך לחותו ודשניותו, הגם שלא הודקו החלקים לאבק רק הוקשו כעץ. וכמ"ש בזבחים (דף פו:) בשרירי ופרש"י שנתקשו מחמת האש ונשרפו אלא שלא נעשו פחם [ולדעתו ראוים גם להרמה. ולדעת התוס' אין ראוים לא להרמה ולא להקטרה].
אבל בשם "אפר" לא נקראו עד שנעשו כאבק, שכן בפרה דכתיב "ואסף את אפר הפרה" היה צריך לחובטה במקלות עד שתכתש וכוברין אותה בכברות (כמ"ש בפ"ג דפרה וברמב"ם (פרק ג מהל' פרה ה"ג)).
ולכן אם היה אומר פה "והרים את דשן העולה" הייתי אומר שירים איברי עולה (ר"ל אותן שנתקשו כעץ ולא נעשו פחם). לכן אמר תנאי "אשר תאכל האש" שאכילת האש מציין כליון העצם והוא אחר היבוש כמ"ש "את שני קצותיו אכלה האש ותוכו נחר" (יחזקאל, טז). וזהו שאמר אי עולה יכול איברי עולה וכולי.
ואם לא יאמר "את העולה" נאמר שיוכל להרים גם ממקום שריפת העצים שנקרא "דשן" על שם הרוב (כמו שבמ"ש "והוציא את הדשן" היה מוציא הכל, כי כל הנשרף על המזבח נקרא "דשן" על שם הרוב). לכן באר שצריך לקחת ממקום שריפת העולה לבדה בלא תערובות. וזהו שאמר חותה מן המאוכלות הפנימיות -- והם שני תנאים: ( א ) מן המאוכלות ( ב ) הפנימיות.
וזה מורה כדעת התוס' דשרירי אינם ראוים להרמה דהא כתיב "אשר תאכל האש" הגם שאין ראוים גם להקטרה כי נקראים "דשן". או כר"י הבחור שמישב שיטת רש"י שמ"ש דשרירי ראוים להרמה היינו לאספן לתפוח כי בהוצאת הדשן לא התנה תנאי "אשר תאכל האש".
סימן יב[עריכה]
"ושמוֹ"-- בנחת. "ושמוֹ"-- כולו. "ושמוֹ"-- שלא יפזר.
"אצל המזבח"-- סמוך למזבח.
ושמו אצל המזבח: יש הבדל בין שימה ובין נתינה. בפעל "נתינה" ישקיף על ההנחה עצמה ובפעל "שימה" ישקיף על איכות ההנחה. פעל נתינה הושאל מעיקר הוראתו -- שבא מוגבל נגד פעל "לקח", מה שהאדם נותן אל הלוקח שיהיה שלו -- אל כל דבר הניתן באיזה מקום שיונח שם. ובפעל "וישם"(?) מציין איכות השימה - אם היה איזה סדר וערך או יחוס אל המקום, או בדבר המושם עצמו - שיזהר בשימתו.
וכבר השקיפו על זה דורשי הלשון. וחז"ל השקיפו על הבדל זה במקומות הרבה
- כמ"ש (בר"ר לא, יא) "ופתח התיבה בצדה תשים" - אר' יצחק למדך תורה דרך ארץ שאם עושה אדם טרקלין עשר על עשר יהיה עושה פתחו מן הצד -- דייק מלת "תשים" שהיא הסדר המיוחד לזה.
- ושם (בר"ר נג, יג) "ויתן אל הגר שם על שכמה" - שכן דרך עבדים להיות ממלאים כדם על שכמם
- ושם (בר"ר נו, ג) על "וישם על יצחק בנו" - כזה שהוא טוען צלובו בכתפו -- דייקו ממלת "וישם" שהוא הראוי לזה שכן דרך עבדים. וכדומה.
או שפירשו פעל "שימה" על איזה סדר מיוחד
- כמ"ש בב"ר (בר"ר, סח) "וישם מראשותיו" - עשאם כמין מרזב
- וכן ’ויתן פני הצאן אל עקוד..ושם את המקלות’ (בראשית ל', מ'-מ"א) -- כי המקלות נסדרו בסדר מיוחד לנוכח הצאן.
- ובעירובין (דף נד.) מנין עד שתהיה סדורה בפיהם? שנאמר "שימה בפיהם"...מנין שחייב להראות לו פנים (פי' טעם ההלכה) שנאמר "אשר תשים לפניהם" -- פירשו מלת "שימה" על הסדר ועל שישים בנחת ובעיון היטב.
ומטעם זה אמרו בספרא (מובא בפסחים כו-כז, יומא מה, תמורה לד) "ושמו" בנחת, "ושמו" שלא יפזר -- שזה מוכח ממה שלא אמרו "ונתן".
וכבר בארתי (ויקרא סימן פה ובכל הספר) שמדרך הלשון שכל פעל המשלים וגומר פעולת הפעל הקודם לו יבא בלא כינוי. והיה לו לאמר "ושם אצל המזבח". כי פעל 'שֹם' משלים פעולת פעל "והרים" הקודם לו כמו "ויקח את האש ואת המאכלת וישם על יצחק" (בראשית כב), "ויקח את האבן וישם מראשותיו" (שם כה), "ויקח משה חצי הדם וישם באגנות" (שמות כד), "ומסל המצות לקח..וישם על החלבים" (ויקרא ח), וכדומה. ובארו חז"ל שאמר "ושמו" בכינוי ללמד שישים את כולו, לא חלק ממנו.
ומ"ש "אצל המזבח" סמוך למזבח התבאר למעלה (ויקרא סימן פו).
סימן יג[עריכה]
מנין לאיברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב שמסלקן לצדי המזבח? ואם אין צדדים מחזיקם - סודרם על הסובב או על הכבש עד שסודר את המערכה ומחזירם למערכה? תלמוד לומר "אשר תאכל האש את העֹלה על המזבח".
[ה] מנין לאיברים שפקעו מעל המזבח קודם לחצות שיחזיר ומועלים בהם? תלמוד לומר "אשר תאכל האש את העֹלה על המזבח".
אשר תאכל האש את העולה על המזבח: פשטות הכתוב - והרים את הדשן על המזבח. אולם, מה שכתוב "על המזבח" מיותר שכבר אמר "הוא העולה על מוקדה על המזבח".
והוציאו מזה חז"ל כוונה שניה דרושיית הרצוף גם כן בלשון זה שמה שכתוב "על המזבח" מוסב על "אשר תאכל האש". ומזה הוציאו בספרא (מובא ביומא דף מה)
- ( א ) שלא יורידם בעצמו מן המזבח ואם צריך לסדר המערכה יסדרם על הכבש או הסובב.
- ( ב ) שהפוקעים קודם חצות (כי חצות עושה עיכול בשרירי) -- צריך להחזירם. וכמ"ש ביומא (דף כ.) ובזבחים (דף פז.). והוא כר' יהושע בזבחים (פג:) דנפ"ל מ"אשר תאכל האש".
- [וגם למ"ש בזבחים (דף פו.) לת"ק דרבי שמפרש מ"ש "ועשית עולתיך הבשר והדם" - עכולי עולה אתה מחזיר ואי אתה מחזיר עכולי גידין ועצמות -- ל"ק מה שהקשו התוס' (ד"ה עכולי. ובדף פג: ד"ה ההוא) דאם כן ל"ל "אשר תאכל האש"? כי באמת ממ"ש "ועשית עולתיך הבשר והדם" לא מבואר לאהדורי פוקעים. רק אחר שכבר ידעינן מן "אשר תאכל האש" שצריך שישרפו על המזבח הוא בכלל "ועשית עולתיך" (כי זה גדר פעל 'עשה' שכולל כל מיני העשיות הצריכות) ואחר שצריך שיתעכל(?) במזבח הוא בכלל "ועשית", ופי' רק הבשר והדם לא גידין ועצמות. אבל אם לא נדע מפה לאהדורי פוקעים לא נוכל לבאר זה במ"ש "ועשית עולתיך" אחר שלא נדע שהיא מכלל העשיות, ומוכרח לפרש כרבי].
סימן יד[עריכה]
[ו] "ופשט..ולבש" - יכול כמצות יום הכפורים יהיה פושט בגדי קדש ולובש בגדי חול? תלמוד לומר "בגדיו...בגדים" -- מקיש בגדים שלובש לבגדים שפושט. מה בגדים שפושט - הראוים למלאכתו, אף בגדים שלובש - הראוים למלאכתו. אם כן למה נאמר "אחרים"? -- פחותים מהם.
ר' אלעזר אומר "אחרים והוציא את הדשן"-- לימד על בעלי מומין שיהיו כשרים להוציא את הדשן.
ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים: מלת אחר / אחרים מציין תמיד שאין לו יחוס עם הקודם והוא נבדל ממנו כמו "אלהים אחרים", "איש אחר", "מקום אחר".
- וכמ"ש בספרא (בחקתי פרק י מי"ב) ובערכין (דף כה:) "ואם מכר את השדה לאיש אחר"-- ולא לבנו.
- ובספרי שופטים (פסקא קצד) "ואיש אחר יחנכנו"-- נכרי.
- ובקדושין (דף סז:) "לאיש אחר"-- ולא לקרובים.
- ושם (דף יג:) יבם לא אקרי אחר.
- ובב"ר (פ' ?)[5] "כי שת לי אלהים זרע אחר"-- זרע שבא ממקום אחר זה מלך המשיח.
- ושם (בר"ר, עג) "יוסף ה' לי בן אחר"-- אחר לגלות; אחר לחלוקת הארץ; אחר שעשה מעשה אחרים
- ובגיטין (דף צ.) ובסוטה (דף ה.) "והיתה לאיש אחר"-- התורה קראתו אחר; זה הוציא רשעה מתוך ביתו וזה הכניסה וכולי
- ובר"ר (בר"ר, מז) "אשר תלד לך שרה למועד הזה בשנה האחרת"-- אותה שנה מעוברת היתה - רצונו לומר ש"אחרת" משמע שמשונה מן הקודמות שהיה פשוטה והיא מעוברת
- ושם (בר"ר, לג) "ויחל עוד שבעת ימים אחרים"-- ר' יוסי אומר ג' שבועות שלמים (כן גריס בידי משה)... ושם "ויחל עוד שבעת ימים אחרים"-- מסייע ליה לר"י דאמר ג' שבועות שלמים. רצונו לומר שממלת "אחרים" מבואר שהי' השבוע השניה משונה מן הראשונה, והשלישית מן השניה. וזה יצויר על ידי שהיו שלמים ולא חשב מקצת היום ככולו. ממילא שבוע א' התחיל ביום ראשון וכלו הז' ימים ביום שני והז' ימים השניים כלו ביום שלישי. והיה כל שבוע משונה מן האחרת.
וזהו שאמר בספרא (מובא ביומא דף כג:) יכול וכולי פושט בגדי קדש ולובש בגדי חול - שעל זה אמר "אחרים". ומשיב תלמוד לומר בגדיו בגדים. והוא על פי מה שמבואר למעלה (ויקרא סימן עט ובכמה מקומות) שאחד מדרכי ההיקש שלפעמים יכפול שם או פעל ב' פעמים למען נקיש אחד לחברו. והיה יכול לומר "ופשט בגדיו ולבש אחרים". וכפל שם 'בגדים' ללמד שגם הם יהיו בגדי קדש כראשונים.
- [וזה לפי דעתי כוונת המדרש (בר"ר פ?) "ויעבד יעקב עוד שבע שנים אחרות" -- מה הראשונות שלמות אף האחרונות שלמות; מה הראשונות באמונה אף האחרונות באמונה. רצונו לומר שממה שכתוב "אחרות" משמע שהיו משונות מראשונות ומזה הוציאו שהיו שלמות; ר"ל מיום אל יום, לא שנת עולם. כי שנת עולם אינם שלמות, שיום אחד בשנה חשוב שנה, ולפי זה לא היו אחרות כי השנה שעמד בה נחשבה לסוף מנין הראשונות ותחלת מנין האחרונות; שיום אחר ראש השנה כלו הז' שנים. ואחר ז' ימי המשתה חשבו עד ראש השנה לשנה אחת. ומה שכתב "אחרות" מבואר שחשבו שנים שלמות מיום אל יום והיו 'אחרות' ממש. אולם ממה שכפל שם "שנים" עם מלת "עוד" מבואר גם כן שהיו דומים בצד מה לראשונים כמו שדריש פה מן בגדיו בגדים. וזה כי מה הראשונות באמונה אף אחרונות.]
ודעת ר"א ש"בגדים אחרים" היינו בגדי חול (וסבירא ליה ההיקש: בגדים שפושט הראוים למלאכתו אף בגדים שלובש הראוים למלאכתו - היינו למלאכת הוצאת הדשן שכשרה גם בבעל מום (כמו שכשרה בבגדי חול), והבעל מום בגדי חול ראוים למלאכתו). ומה שכתב "אחרים והוציא" - לרבות בעל מום. ר"ל כמו שכשר בבגדי חול הוא הדין שכשר בבעל מום; דלא עבודה היא.
- [באמת התוס' לא כ"כ אבל(?) בירושלמי (פ"ב דיומא הלכא א) איתא הוציא שאר הדשן בפלוגתא דר"י ור"ל אתיא כמ"ד אחרים פחותים מהם. ברם כמ"ד אחרים לרבות בעל מום -- הוא זר הוא בעל מום. ובזה לא נצטרך לדחוק שר"א דריש "אחרים" אנשים אחרים - שזה נגד הלשון.]
סימן טו[עריכה]
[ז] "והאש על המזבח תוקד בו" -- אמר ר' יהודה מנין להצתת האש שלא יהיה אלא בראשו של מזבח? תלמוד לומר "והאש על המזבח תוקד בו".
אמר ר' יוסי מנין לעשות מערכה אחת לקיום האש? תלמוד לומר "והאש על המזבח תוקד בו".
מנין שכל המכבה עובר בלא תעשה? תלמוד לומר "לא תִכְבה".
והאש על המזבח תוקד בו: פסוק זה מיותר שכבר אמר (פסוק ב') "ואש המזבח תוקד בו". ודעת ר' יהודה שרצונו לומר שהקדת האש והבערתו יהיה על המזבח למעלה ולא שיבעיר למטה. ור' יוסי סובר שבא ללמד שיעשה עוד מערכה לצורך קיום האש.
וכל זה מובא ביומא (דף מה.). ומפרש דר' יוסי למד שתהיה הצתת האליתא בראש המזבח מן "ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח" כר' שמעון בספרא (ויקרא נדבה פרק ה מ"ח). ור' יהודה לשיטתו שפירש שם שבא ללמד שהצתת האליתא תהיה בכהן כשר. ועיי"ש (סימן מח) בארתי דברים האלה ואין להאריך.
ומ"ש "לא תכבה" -- בא ללא תעשה שאסור לכבות. ודע שיש הבדל בין יקד ובין בער דלק ויתר לשונות שבאו על ההבערה. ש'בער' ו'דלק' מורים תחלת ההבערה, ו'יקד' מורה קיום האש הגדולה במדורה. ולפי זה לר"י שבא על הצתת האליתא היה לו לומר "תבער בו" כמו "ובער עליה הכהן עצים" וכדומה. ותפס "תוקד" משום מ"ש "לא תכבה" שקאי על המוקד והמדורה שלא יכבנה. וגדר המוקד הוא המדורה הגדולה שהאש אוחזת ואוכלת וממילא נשמע שלא תכבה וע"כ שהוסיף "לא תכבה" ללא תעשה.
סימן טז[עריכה]
[ח] "ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר". נאמר כאן "בבקר בבקר" ונאמר בתמיד (במדבר כח, ד) "בבקר" -- איני יודע איזה יקדים? יקדים דבר שנאמר בו "בבקר בבקר" לדבר שלא נאמר בו אלא 'בקר' [בס"א "בבקר"] אחד.
נאמר בעצים "בבקר בבקר" ונאמר בקטורת (שמות ל, ז) "בבקר בבקר" -- איני יודע מי יקדים את מי? מי מכשיר את מי?! עצים מכשירים הקטרת! הם יקדימו את הקטרת!
[ט] נאמר בקטרת (שמות ל, ז) "בבקר בבקר" ונאמר בנרות (שם,) "בבקר בבקר" -- איני יודע איזה יקדים? כשהוא אומר (שם,) "בהיטיבו את הנרֹת יקטירנה"-- סמכו ענין לקטורת; אף הם יקדימו את הקטורת!
ובער וכולי בבקר בבקר: דע כי השמות הבאים כפולים להורות על הכללות - לא יבא אות היחוס דבוק בשני שמות הכפולים -- "איש איש", "ויהי המה עושים גוי גוי אלהיו" (מ"ב, יז), "בארות בארות חמר" (בראשית), "ובכל מדינה ומדינה עיר ועיר" (אסתר), "לכל כלי עבודה ועבודה" (דה"א, כח). וגם במקום שצריך לבא אות היחוס על הראשון - לא יוכפל על השני -- "זה זכרי לדור דור" (שמות ג), "מעון אתה היית לנו בדור ודור" (תהלות, צ), "לעבודה ועבודה" (דה"ב, לג), "לעיר ועיר" (דה"ב, יט), "לשולחן ושלחן" (דה"א, כח), "לשער ושער" (דה"א, כו).
וכן בשמות הבאים כפולים להורות התמדת הזמן -- "בכל יום ויום מרדכי מתהלך" (אסתר ב), "ויהי כאמרם אליו יום יום" (שם ג), "כדברה אליו יום ויום" (בראשית, לט), "להכין שבת שבת" (דה"א, ט), "היוצא השדה שנה שנה" (דברים יד). רק שבשמות הכפולות על התמדת הזמן מצאנו פעמים הרבה שיבא ב' היחוס על השם השני -- "לעת יום ביום יבואו" (דה"א, יב), "יום ביום להעלות" (דה"ב, ב), "ומהללים לה' יום ביום" (דה"ב, ל), "ועלת יום ביום" (עזרא, ג), "והיוצאת חדש בחדש" (דה"א, כז), "כשכיר שנה בשנה" (ויקרא כה), "תאכלנו שנה בשנה" (דברים טו). ולפעמים מלת היחוס כפול על שני השמות -- "בבקר בבקר", "ביום השבת ביום השבת יערכנו".
ויש הבדל ביניהם. שבמקום שבא רק על הוראת התמדת הזמן יבא השם כפול בלא אות השימוש -- "ויהי כאמרם אליו יום ויום", רצונו לומר בכל יום. או שבא האות השימוש על הראשון כמו "לדור דור". אבל במקום שבא הב' על השם השני כמו "יום ביום" "חדש בחדש" -- אין השם השני מורה על ההתמדה, רק פירושו ביום לפי היום.
- כמו "ובדבר יום ביום להעלות כמצות משה לשבתות ולחדשים" (דה"ב, ח) -- פירושו דבר יום ביומו, כל אחד לפי היום וענינו.
- "ויעשו את חג הסוכות ומהללים לה' יום ביום" (שם ל,) -- פירושו בכל יום אמרו השיר השייך אל היום ההוא.
- וכן "ויעשו את חג הסוכות ועולות יום ביום" (עזרא, ג), "ויקרא בספר תורת אלהים יום ביום" (נחמיה, ח) -- ר"ל בענינא דיומא.
- [והוא קרוב עם "דבר יום ביומו". רק ש'ביומו' בוי"ו מציין שנעשה ביום ההוא, לא למחרתו.
- • ואמרו בספרא (אמור פרשה יב מ"ט) "דבר יום ביומו" וכולי עבר זמנו אינו חייב באחריותו.
- • ובר"ה (דף טז.) טעמיה דר' יוסי דאמר אדם נידון בכל יום דכתיב "לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל דבר יום בומו".
- • ובזהר בשלח (ח"ב סב, ב) "ולקטו דבר יום ביומו" דלא לעכב מיומא ליומא אחרא
- • ובשבת (דף קטז.) "עולת שבת בשבתו" -- למד על חלבי שבת שקרבים ביום הכפורים. יכול אף של יוהכ"פ בשבת? תלמוד לומר "בשבתו" -- כי מה שכתב "בשבתו" בוי"ו מורה רק באותו שבת כמו "דבר יום ביומו". רק שעל זה היה צריך לומר "עולת שבת ביומו" ונדע שרק ביום ההוא. ולמה אמר "בשבת"? זה מורה אף שאינו ביומו רק בשבת כמוהו יוכל להקריבו. וממה שכתוב "בשבתו" בוי"ו מורה רק שבת שלו. ובזה דריש ששל שבת קרב ביוהכ"פ ולא של יוהכ"פ בשבת. אבל כשאומר "ביום" בלא וי"ו אינו מציין רק שהיה לפי ענין היום וחיובו. ]
ובשם שנה שנה, שלא מצאנו שיאמר "שנה בשנתו", היה להם כלל אחר. שאם אומר "שנה שנה" הוא דוקא בשנה זאת, לא באחרת. ולכן אומר בבכורות (דף נג:) מנין שאין מעשרין משנה לחברתה? שנאמר "עשר תעשר..שנה שנה". אבל כשאומר "שנה בשנה" יכול לכנס משנה לחברתה כמו שאמרו בבא מציעא (דף סה.) שכירות של שנה זו אינה משתלמת אלא בשנה אחרת שנאמר "כשכיר שנה בשנה יהיה עמך". ובבכורות (דף כז:) מנא לן דבכור נאכל תוך שנתו? אר"י אמר רב דאמר קרא "לפני ה' אלקיך תאכלנו שנה בשנה" - איזה שנה שנכנסת בחברתה? הוי אומר זה שנה של בכור. דבי ר"י תנא שנה בשנה יום אחת בשנה זו ויום א' בשנה אחרת - למד על הבכור שנאכל לשני ימים ולילה אחד. והוא בספרי (פסקא קכה), ומיושב קושיית התוס' בכורות (שם ד"ה שנה).
ובהכפלת השם "בבקר בבקר" -- הגם שכפי פשוטו פירושו בכל בקר וכן פירשו חז"ל כמ"ש במכלתא (בשלח דף לג) "וילקטו אותו בבקר בבקר"-- בשחרית בשחרית ושם (דף כד:) אף ירושלם לעתיד כל בקר ובקר דינה יוצא לאור שנאמר "ה' צדיק וכולי בבקר בבקר משפטו יתן" -- בכל זה, ממה שכפל ב' היחוס יהיה בו לדעתם גם כוונה שניה - שהשם השני מבאר את השם הראשון.
כי שם "בקר" יאמר בהרחבה על הנץ החמה כמ"ש "והיה בבקר כזרוח השמש" (שופטים ט), "וישכימו בבקר והשמש זרחה" (מ"ב, ג), ובמכלתא (בשלח) "ויהי באשמרת הבקר" בקר זה היה עם הנץ החמה. ומבואר בברכות (דף כז.) שלרבנן מקרי "בקר" עד חצות ולר' יהודה עד ד' שעות. וכן כתבו התוס' (ריש פ"ק דפסחים). אולם "בקר" הנאמר על צד הדיוק הוא התחלת הבקר ועל זה כפל "בבקר בבקר" שהשם השני מבאר שהבקר יהיו בבקר, ר"ל, בהתחלתו.
וזהו שאמר בברכות (שם) אי בעית אימא רבנן אמר קרא "בבקר בבקר" חלקהו לשני בקרים. ואי בעית אימא ר' יהודה הא בקר יתירה להקדים לו שעה אחת. מבאר שמה שכתוב "וילקטו אותו בבקר בבקר", "בקר" הראשון מורה על ההתמדה ופירושו שלקטו בכל בקר. אולם בזה נוכל לבאר על צד ההרחבה שהבקר הוא עד שש שעות. לכן הוסיף "בבקר" שבקר זה היה "בבקר", רוצה לומר בהתחלתו. ועל זה אמר חלקהו לשני בקרים. הבקר הא' הוא הנאמר בהרחבה שהוא בקר של היום כולו, שעד חצות מקרי "בקר" ואחר כך מקרי "ערב". והבקר של הבקר הזה הוא בקר ממש שהוא בקר של הבקר הכללי. [כי שם "בקר" הוא על ההשכמה, ויהיה או השכמה בערך היום או השכמה וקדימה החלטית שהיא תיכף בהאיר היום והוא בקר של חצי יום הראשון].
ובמכלתא בא (פ"ו) "והנותר ממנו עד בקר" למה נאמר? ליתן תחום לבקרו של בקר -- ר"ל לבאר שהוא בקר של הבקר הכללי והוא בהאיר היום. וכן בירושלמי (ריש ברכות) על "בבקר בבקר".
ולכן אמר בספרא פה (ומובא בפסחים (דף נט) וביומא (דף לג:)) יוקדם דבר שנאמר בו "בבקר בבקר" לדבר שלא נאמר בו אלא "בקר" אחד -- רצונו לומר כי בתמיד דכתיב בו "את הכבש אחד תעשה בבקר" הוא בקר של כלל היום (שהוא עד ד' שעות לר' יהודה ועד חצות לרבנן). אבל בקטורת וגזירי עצים כתיב "ובער עליה...בבקר בבקר" - באר בשם השני שהבקר הזה יהיה בבקר, ר"ל בהשכמה, שהיא השכמה החלטית בהאיר היום.
- ובזה תבין מ"ש ביומא (דף לד.) אמר אביי מסתברא כמ"ד מוספין קודמים לבזיכין. לאו מי אמרת בבקר בבקר להקדים, הכא נמי ביום ביום לאחר. רצונו לומר שכמו ששם "בקר" בא על צד ההרחבה ועל צד הדיוק - כן שם "יום" על צד ההרחבה כולל גם חצי היום הראשון, שהגם שאז נקרא בשם "בקר" נקרא גם כן בשם "יום" במה שהיום הוא הפך הלילה. אולם על צד הדיוק לא יקראו שש שעות ראשונות בשם "יום" רק בשם "בקר". ואם יאמר "יום" לעומת שם "בקר" יהיה זה אחר שש שעות. וכשאומר בבזיכין "ביום השבת ביום השבת יערכנו" - השם השני מבאר את הראשון, שתחלה אמר "ביום השבת" על הכללות ופירושו בכל שבת ואחר כך באר שהיום הזה יהיה "ביום השבת", לא בבקר, ר"ל שיאחר עד אחר חצי היום.
ומ"ש [במשנה ט] נאמר בקטורת בבקר בבקר וכולי כשהוא אומר בהטיבו וכולי -- בנוי על הכלל שפעל הנקשר אל פעל על ידי שימוש הב' שנלוה אל המקור, אז לרוב הפעל שבא בדרך המקור קודם לפעל הנקשר עמו. "וידעו מצרים כי אני ה' בהכבדי בפרעה" (שמות יד), "במשוך היובל המה יעלו בהר" (שם יט) שפירושו אחר משיכת היובל. "לא ימשול למכרה בבגדו בה" (שם יח) פירושו אחר שבגד בה. "כל הנוגע בהם במותם" (לקמן יא) פירושו אחר שמתו. "בנגעו בו יטמא עד הערב" (שם כג), "בסוכות הושבתי בהוציאי אותם מארץ מצרים" (שם כב).
וכן מה שכתב "בהטיבו את הנרות יקטירנה" היינו שאחר הטבת הנרות יקטיר קטורת. וזהו שאמר סמכו ענין לקטורת, ר"ל שפעל "בהטיבו" נסמך בדרך המקור וקישור הב' אל "יקטירנה" וזה מורה שיקדים נרות לקטורת.
וביומא (דף יד:) פליגי בזה לרבנן יקטיר ואחר כך יטיב ולאבא שאול מטיב ואחר כך מקטיר. מאי טעמא דאבא שאול? דכתיב "בבקר בבקר בהטיבו את הנרות" והדר "יקטירנה". ורבנן מאי קאמר רחמנא בעידן הטבה תהא מקטיר קטורת. דאי לא תימא הכי וכולי דעת אבא שאול מבואר כמ"ש. ודעת רבנן שמצאנו לפעמים שנקשרו הפעלים עם המקור על ידי ב' על הכוונה שהיה זה בעת היה זה. כמו "מי יתן מותנו ביד ה' בשבתינו על סיר הבשר". ולכן ס"ל דמפסיק בקטורת בין הטבת ב' נרות ובין הטבת חמש נרות.
ועיין בבבא מציעא (דף צ:) חסמה מבחוץ מאי, ויתבאר אי"ה במקום אחר.
סימן יז[עריכה]
מנין שיעשה את המערכה גדולה כדי שתקבל את כל העולות? תלמוד לומר "עליה העֹלה".
וערך עליה העולה: מלת "עליה" מורה שעריכת העולה תהיה על המערכה, לא חוצה לה. אמנם זה כבר ידענו ממה שכתוב בפר' ויקרא "וערכו את הנתחים על העצים אשר על האש". ועל כרחך ששם "העולה" פה משמש גם כן בצד א' כשם המין. שבשם המין ידבר על הרבים בלשון יחיד. ורצונו לומר כל העולות. וזהו שאמר מנין שיעשה וכולי ת"ל "עליה".
סימן יח[עריכה]
מנין לאמורי חטאת ואמורי אשם ואמורי קדשי קדשים ואמורי קדשים קלים? תלמוד לומר "עליה חלבי השלמים".
מנין הקומץ והלבונה ומנחת כהנים ומנחת כהן משיח ומנחת נסכים? תלמוד לומר "עליה..והקטיר"-- כל ההקטרות יהיו עליה.
יכול אף הקטורת תהא עליה? תלמוד לומר "ובער עליה...וערך עליה"-- עשה הבערה אחת לקטורת, עשה מערכה אחת לקטורת.
והקטיר עליה חלבי השלמים: לא נמצא בתורה בשום מקום שיסמוך שם 'חלב' אל הקרבן בלשון רבים. (רק במלכים ודברי הימים נמצא "חלבי השלמים" (מ"א ח, סד) (דה"ב כט, לה) ששם היו שלמים רבים). כי חלב הקרבן בא בלשון יחיד. ועל כרחך שמה שכתוב "שלמים" לאו דוקא - שהוא הדין ליתר חלבים כמו של חטאת ואשם. ומפני שבכולם הזכיר "כאשר יורם מזבח השלמים" כמ"ש בחטאת נשיא ושעירה וכשבה. כי בשלמים פירש דיניהם בפרטות, לכן קראם "חלבי השלמים" - ר"ל החלבים שנתפרש דינם אצל שלמים. וזהו שאמר מנין לאימורי חטאת וכולי ת"ל "עליה חלבי השלמים". וזה מוכרח. דהא על שלמים לא הוצרך ללמד דמבואר בשלמי בקר "והקטירו וכולי על העולה אשר על העצים". ועל כרחך שבא ללמד על יתר החלבים.
והנה לא פורש באיזה מקום יקטירו הקומץ והלבונה של מנחות. אך אחר שבכל המנחות אמר "והקטיר המזבחה", והוא הלשון עצמו שאמר בעולה ושלמים וחטאת, ופירושו פה שחלבי השלמים יוקטרו במערכה -- הוא הדין המנחות נקטרים שמה. וזהו שאמר מנין הקומץ וכולי ת"ל עליה והקטיר כל ההקטרות יהיו עליה -- ר"ל שכל מקום שנאמר "והקטיר המזבחה" בודאי ענינם שוה.
והנה יש לטעות שגם הקטורת תהא עליה (שהגם שלמדנו ממה שכתוב "ואש המזבח תוקד בו" למערכה של קטורת (כנ"ל סימן ?), משם לא למדנו רק שאש של הקטורת ינטל ממזבח החצון. וי"ל שתנטל מן המערכה הגדולה, לא ממערכה בפני עצמה).
משיב תלמוד לומר "ובער עליה..וערך עליה" רוצה לומר, אחר שקטורת היה קודם להקטרת איברי התמיד [כמו שלמד [במשנה ח'] דיוקדם דבר שנאמר בו "בבקר בבקר" לתמיד שלא נאמר בו אלא "בבקר"], ואם כן, אם נאמר שלא היה לקטורת מערכה בפני עצמה רק שנטל גחלים ממערכה הגדולה - אם כן בהכרח אחר שבער עליה עצים טרם יערוך העולה לקח תחלה גחלים ואש לקטורת שהיה קודם ואיך אמר "וערך עליה העולה" שמשמע שיערוך על האש שבער, והלא אין האש והעצים בשלמות שכבר נטל מהם אש וגחלים, ולא יצדק "עליה" אחר שחסרה ממה שהיתה. ועל כרחך שהיה לקטורת מערכה בפני עצמה. וזהו שאמר תלמוד לומר "ובער עליה..וערך עליה" (ומזה מוכח) עשה הבערה אחת לקטורת.
סימן יט[עריכה]
[י] מנין שלא יהיה דבר קודם לתמיד של שחר? תלמוד לומר "עליה העֹלה".
מנין שלא יהיה דבר מתעכב אחר תמיד של בין הערבים? תלמוד לומר 'עליה שלמים'.
וערך עליה העולה: מלת "על" מורה שהעולה תהיה על המערכה ולא יפסיק בקרבן אחר בין העולה והמערכה. ומזה מוכח שלא יהיה דבר קודם לתמיד של שחר שאם כן אין העולה "עליה" רק על הדבר הנקרב.
ובפסחים (דף נח:) ובכמה מקומות בש"ס אמר על זה מאי תלמודא? אמר רבא "העולה" עולה ראשונה -- רוצה לומר, הלא יש לפרש שהעולה הוא שם המין, ר"ל העולות, וכמ"ש (בסימן ב). ומשיב שאם כן היה לו לאמר "עולה" בלא ה"א כמו "ויהי לי שור וחמור", "שמלה לך", וכדומה. וכמ"ש בפר' ויקרא (סימן יז). ועל כרחך שהה"א מרמז על עולה הידועה שהוא עולת השחר שנקטרת בבקר כמ"ש "ובער עליה עצים בבקר".
וכשאומר שני פעמים "עליה" יהיה השני על הראשון. ואם כן מ"ש "והקטיר עליה חלבי השלמים" היינו על העולה יהיה חלבי השלמים. אולם מלת "עליה" מיותרת, דפשיטא שהוא על העולה וכבר אמר בשלמים גופייהו (ויקרא ג ה) "והקטירו אותו על העולה". ובא למעט -- רק עליה יהיה חלבי השלמים, ר"ל על עולת השחר, לא על זולתה שהוא עולת הערב. וזהו שאמר תלמוד לומר עליה שלמים.
ובפסחים אמר מאי תלמודא. אמר אביי עליה שלמים ולא על חברתה שלמים. מתקיף לה רבא אימא שלמים הוא דלא לקריב הא עולות לקריב. אלא אמר רבא השלמים עליה השלם כל הקרבנות כולם.
דברי אביי מבוארים כמו שפרשתי. ורבא דייק דאכתי לא ידעינן שלא יקריב עולות אחר כך. ומשיב שלכן תפס הדוגמא חלבי השלמים ולא תפס חלבי חטאת ואשם ותודה ואיל נזיר משום דאם היה תופס חלבי חטאת הייתי אומר "אבל חלבי עולה יקריב אחר התמיד" - לכן תפס שלמים שהוא המאוחר בהקרבה מכל הקרבנות כמבואר בפרק כל התדיר (דף פט.) חטאת קודם לאשם, אשם קודם לתודה ואיל נזיר, תודה ואיל נזיר קודמים לשלמים. ואם כן שלמים סוף הקרבנות. וקמ"ל שכל הקרבנות שי"ל לקרב יהיו ’עליה ולא על חברתה’, עד השלמים שנקרבים בסוף כולם. וזה שכיון במ"ש עליה השלם כל הקרבנות - ר"ל שתפס שלמים שהם סוף הקרבנות [כי בכור ומעשר ועופות ומנחות שהם אחר שלמים, מהם לא דבר הכתוב שאין מצוים].
סימן כ[עריכה]
"אש תמיד". "תמיד"-- אף בשבת, "תמיד"-- אף בטומאה.
אש תמיד תוקד: מלת "תמיד" מציין שיהיה הדבר בלא הפסק. שעל מה שכתוב "מנחה תמיד" אומר בספרא לקמן (צו פרשה ג מ"ד) כמו שאמור פה "תמיד" - אף בשבת "תמיד" - אף בטומאה. והתמידות הזה יהיה בשני פנים.
- ( א ) אם תמידות החלטי שאינו נפסק רגע כמו "אש תמיד תוקד", "תמיד עיני ה' אלקיך בה" (דברים יא), "שויתי ה' לנגדי תמיד" (תהלות טז).
- ( ב ) אם תמידות סדורי שיהיה הדבר כל פעם בנקודה מיוחדת מן הזמן ולא תשונה בשום פעם כמו "עולת תמיד" "קטורת תמיד" "מנחה תמיד" - רוצה לומר בכל יום ויום בלא הפסק יום בינתיים. ולפעמים יהיה גם מזמן רחוק לזמן רחוק כמו "כן יהיה תמיד הענן יכסנו" (במדבר ט). או שני פעמים בכל יום -- "וארוחתו ארוחת תמיד" (ירמיהו נב)
- [ וזה ההבדל בין תמיד ובין כל הימים. "כל הימים" מציין שלא יופסק הדבר באיזה זמן -- "כל הימים אשר אתם חיים על האדמה" (דברים ד), "כל הימים אשר בן ישי חי" (ש"א כ), "ויבקשהו שאול כל הימים" (שם כג). ואינו מציין התמידות - לא ההחלטי ולא הסדורי. אבל "תמיד" מציין התמידות ואינו מציין שלא יופסק התמידות בשום זמן. ולכן במקום שירצה לציין שניהם אומר "עולת תמיד לדורותיכם" (שמות כט), "ואכל לחם לפניו תמיד כל ימי חייו" (ירמיהו, נב), "ואשמרה תורתך תמיד לעולם ועד" (תהלות, קיט). ]
וההבדל, מתי יהיה תמידות החלטי ומתי יהיה תמידות סדורי, נדע מן הענין. שאם היא פעולה רצופה יהיה התמידות החלטי -- "וקוה אל אלקיך תמיד" (הושע) -- הוא החלטי, כי אין התקוה קשורה בנקודה מיוחדת מן הזמן. ואם הפעולה באה בנקודה מיוחדת מן הזמן אז התמידות היא סדוריי ורצונו לומר שיחזור לבא בכל נקודה ההוא ולא יפסק כמו "עולת תמיד" "קטורת תמיד". [ולכן במה שכתב "להעלות נר תמיד" נחלקו רש"י ותוס' (חגיגה כו:) אם הוא תמידות סדורי מצד שאין דולקין רק בלילה לדעת רש"י או החלטי מצד שהנר מערבי דולק גם ביום לדעת התוספות.]
וכן במה שכתוב "לחם פנים לפני תמיד" הוא תמידות החלטי כי הלחם מונח כל השבוע על השלחן. ובסלק הישינה שחרית וסדר את החדשה ערבית נחלקו ר' יוסי ורבנן במנחות (דף צט:). שלרבנן היא תמידות החלטי לגמרי ור' יוסי סבירא ליה שהוא תמידות סדורי משבת לשבת כמ"ש "ביום השבת ביום השבת יערכנו", וכל שמונח כל השבוע - די, אף שלא היה על השלחן בשבת.
ומזה הוציאו חז"ל דכל מקום שנאמר "תמיד" הוא אף בשבת ובטומאה, דאם ידלג יום השבת יופסק התמידות. וזה, בין בתמידות החלטי (כמו "אש תמיד" ובנרות לדעת התוס' וכמ"ש הספרא (פרשה יג מ"ז) על ג' פעמים "תמיד" דכתיב גבי נרות - אף בשבת אף בטומאה), ובין בתמידות הסדורי (כמ"ש כן על מנחת תמיד כנ"ל בשם הספרא וכמ"ש במנחות (דף נ.) הרי הוא כמנחת תמידין).
ובמ"ש "והיה על מצחו תמיד לרצון להם לפני השם" (שמות כח) נחלקו ר' יהודה ור' שמעון ביומא (דף ז:). ר' שמעון סבירא ליה תמיד לרצון שתמיד מרצה, ור' יהודה סבירא ליה תמיד - שלא יסיח דעתו ממנו. דעת ר' שמעון שזה דומה עם מה שכתוב שם (שמות כח, כט) "ונשא אהרן את שמות בני ישראל בחשן המשפט לזכרון לפני ה' תמיד" - שאין פירושו ונשא תמיד, רק שיהיה לזכרון תמיד. וכן פירש פה לרצון תמיד. כי אינו נושא את הציץ תמיד רק כל אימת שרוצה. ור' יהודה לא ניחא ליה בזה דאם כן נכתב מלת "תמיד" שלא במקומו, דהיה לו לאמר "לרצון לפני ה' תמיד". ועל כרחך פירושו והיה על מצחו תמיד, בעת שנושאהו לא יסיח דעתו רגע, ובזה היא תמידות סדורי, נמשך רק כל זמן שלבוש בו. (דהא אין כתוב "והיה על מצחו כל הימים").
ובירושלמי חגיגה וביצה: ר"י בר בון כ"ג מתלבש בכליו בכל יום. ר' עוקבא אומר לא היה עושה כן אלא בשבתות ויו"ט. מ"ד הציץ מרצה רק על מצחו כר"י בר בון. מ"ד אפילו בזויות כר' עוקבא. ר"ל דאם אין הציץ מרצה תמיד אם כן ע"כ פירושו שיהיה על מצחו תמיד ובהכרח לבשו בכל יום והיה תמידות סדורי.
סימן כא[עריכה]
"לא תִכְבה"-- אף במסעות. מה עושים לה? כופין עליה פסכתר, דברי ר' יהודה.
ר' שמעון אומר אף בשבת; ומסעות -- מדשנין אותה! שנאמר (במדבר ד, יג) " ודִשְּׁנו את המזבח ופרשו עליו בגד ארגמן".
לא תכבה:
כבר אמר "תוקד בו לא תכבה". וסבירא ליה לר' יהודה דהוסיף שנית שלא תכבה אף בעת המסע.
ור' שמעון סבירא ליה שמה שכפל "לא תכבה" רצונו לומר אף בשבת. ואף שכבר למד זה מן "תמיד" - אף בשבת (כנ"ל סימן הקודם) -- ר' שמעון לשיטתו שסבירא ליה [במשנה ז'] כר' יוסי שעושין מערכה לקיום האש, קמ"ל שגם מערכה זו לא תכבה אף בשבת אף שבשבת אין מקריבים נדרים ונדבות. ואם כן לדידיה לא מוכח לאו למכבה וצריך ב' פעמים "לא תכבה", כי מ"ש "והאש על המזבח תוקד בו" קאי על קיום האש. ור' יהודה לשיטתו דסבירא ליה דאין צריך מערכה לקיום האש ו"לא תכבה" בא ללאו ומיותר "לא תכבה" דפה למסעות.
ומפרש בירושלמי (פרק ד דיומא) דטעמו של ר' שמעון דכתיב "ופרשו עליו בגד ארגמן" ואם לא יכבו האש ארגמן נשרף. ור' יהודה סבירא ליה דכופין כלי עליו. ומ"ש "ודשנו" פירש ר' יהודה שישימו עליו דברים דשנים לקיום האש.
סימן כב[עריכה]
[יא]
- ר' יהודה אומר ב' מערכות בכל יום, וג' ביום הכפורים.
- ר' יוסי אומר ג' בכל יום וד' ביום הכפורים. אחת מערכה גדולה, ואחת מערכה לקטורת, ואחת לקיום האש, ואחת שמוסיפים ליום הכפורים.
- ר' מאיר אומר ד' מערכות בכל יום וחמש ביום הכפורים. אחת מערכה גדולה, ואחת לקטורת, ואחת לקיום האש, ואחת לאיברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב, ואחת שמוסיפים ליום הכפורים.
- כבר בארנו (בסימן ?) שר' יהודה לא סבירא ליה מערכה לקיום האש ואין לדעתו רק שתי מערכות - מערכה גדולה ומערכה לקטורת שלמד (למעלה סימן ו) מן "ואש המזבח תוקד בו".
- ור' יוסי סבירא ליה שמה שכתוב "והאש על המזבח תוקד" הוא על מערכה של קיום האש - לזה לדידיה יש ג' מערכות בכל יום.
- ור' מאיר סבירא ליה שהיה עוד מערכה לאיברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב ולמד לה (כמ"ש ביומא דף מה) מוי"ו - "ואש המזבח". רוצה לומר דסבירא ליה דעל ידי הוי"ו הוא מושך עצמו ואחר עמו - הוא העולה על מוקדה ועל אש המזבח (אשר) תוקד. ר"ל שאם לא נתעכלה על מוקדה - תתעכל על אש המזבח שהוא מערכה רביעית המיוחדת לזה.
- ^ עפ"פ המלבי"ם שלש דרשות אלו אינם נובעים מתוך מילת "בד" עצמה אלא מתוך היקישו למלת "שש" בפסוק (שמות לט, כח) כדאיתא ביומא (דף עא:) - ויקיעורך
- ^ עי' במלבי"ם דהספרא כאן מדבר בדרך אילו רק היה כתוב "ילבש על בשרו". אולם לאמתו של דבר אחרי שגם כתוב "יהיו על בשרו" למדינן איסור חציצה מ"יהיו על בשרו" ואיסור קדימה מ"ילבש על בשרו" - הפוך מקריאה שטחית של דברי הספרא כאן. עיי"ש. -- ויקיעורך
- ^ הוספת הניקוד הוא משלי - ויקיעורך
- ^ אני מצאתי את דבריו בסימן ל פסוק כג - ויקיעורך
- ^ לא מצאתי. וקרוב לזה מצאתי ב(בר"ר נא, ח) - ויקיעורך