מלבי"ם על ירמיהו יז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מלבי"ם על ירמיהו · יז · >>

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


"חטאת יהודה כתובה בעט ברזל" שכותבת על הגליון למעלה, וגם "בצפורן שמיר" שהוא מעמיק לחרות בפנים, רצה לומר שחטאו בין במעשה הנגלה בין במצפון הלב והנפש, ומפרש נגד צפורן שמיר "חרותה על לוח לבם" בעומק, ונגד בעט ברזל "לקרנות מזבחותיכם" שהוא הפועל הנגלה, ומבאר.

 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כזכר בניהם" כמו שיזכרו את בניהם בכל לב, כן יזכרו "מזבחותם ואשריהם", ומפרש מזבחותם "על עץ רענן", ואשריהם "על גבעות הגבוהות", כי היה דרך ע"א לבנות המזבחות אצל עצים שתולים סביב, כמ"ש לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה', והאשרות היו נוטעים על גבעה גבוהה:

 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הררי", ולכן את הר שלי העומד "בשדה", הוא הר ציון שסביב לו נעשה כשדה שנחרבו הערים סביבו, "חילך וכו' לבז אתן", וכן "במותיך" אתן לבז, "ע"י החטאת אשר בכל גבולך":

 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ושמטתה", שעורו "ושמטת וישמט בך", ומפרש "ושמטת מנחלתך, וישמט בך והעבדתיך את אויביך" שע"י שהלכו למצרים אחרי מות גדליה בן אחיקם שמטו את הארץ ועזבו את נחלתם (שאם היו נשארים אז בא"י לא היתה חרבה כי השאיר מהם לכורמים וליוגבים) ועי"כ נהיה השמטה גם בם בעצמם כי יצאו מחירות לעבדות שעבדו את אויביהם בארץ מצרים, שנבוכדנצר כבש אח"כ את ארץ מצרים, "כי האש לעולם תוקד" וכדברים האלה אמר למעלה ט"ז י"ד:

ביאור המילות

"ושמטתה ובך". השמטה הוא מה שמסלק את הדבר מרשותו, כמו תשמט ידך, מן החוב, ויאמר שמטוה (מ"ב ט' ל"ג), ובא על השמטת הקרקע, ועז"א מנחלתך, ועל השמטת עצמו שאינו ברשותו רק ברשות אדוניו, ועז"א ובך, ומפרש ועבדת וכו':

 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כה אמר ה'", נגד מה שלא בטחו על ה' ובטחו על מצרים, כמ"ש הוי היורדים מצרים לעזרה ויבטחו על רכב וכו' ולא שעו אל ה' וכו'.

"ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו", כי יש הבוטח באדם ובכ"ז בוטח בה', והוא אם יבטח שה' יושיעהו ע"י שר פלוני, שהגם שבוטח באדם, עיקר הזרוע והכח של הבטחון הוא בה', אבל מי שכל הבטחון שלו הוא באדם עד שגם הזרוע (שהוא הכח המניע את היד הפועלת) ישים בשר, שבוטח רק בכח בשר, "ומן ה' יסור לבו" לגמרי זה הוא ארור:

ביאור המילות

"זרועו". הוא הפרק העליון המניע את היד, שהיד תתנענע לא ע"י כח בשר רק ע"י כח ה' וה' הוא הזרוע, והוא חושב שהבשר הוא זרועו, ר"ל כח טבעי, וכן עמו זרוע בשר, וכלל בידי שכ"מ שנזכר שם זרוע מציין הכח הראשון המניע את האמצעיים לאיזה פעולה:

 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"והיה" ידמה כעץ העומד "ערירי בערבה" שלא ישיג שפע ממגד שמים ממעל "כי לא יראה כי יבא טוב", ולא מסביבו ומשכניו כי "שכן" אצל קוצים "חררים" ויבשים "במדבר", ולא משרשיו מתחת כי היא "ארץ מלחה ולא תשב":

ביאור המילות

"ערער". מענין ערירי, אילן העומד ערירי ובלתי מוליד בדומה:

"חררים". שם התואר, עצים או קוצים חררים ויבשים, מענין ותוכו נחר (יחזקאל ט"ו), ופעל שכן בא על שכונת השכנים, כמו שכנתי עם אהלי קדר, ולקח הוא ושכנו:

 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ברוך הגבר" אשר לא לבד "שיבטח בה'", כי גם "והיה ה' מבטחו", כי הבוטח בה' שיושיעהו ע"י אמצעיים טבעיים הגם שיבטח בה' בכ"ז המבטח שלו היינו הדבר שע"י יושג בטחונו אינו ה' רק האמצעיים הטבעיים שמקוה שעל ידם יושיעהו ה', והגם שאינו ארור אחר שבוטח בה' אינו ברוך ג"כ, רק אם יבטח בה' שיושיעהו בלא שום אמצעי כלל, עד שה' הוא גם המבטח שלו, היינו הדבר שבו יושג בטחונו:

ביאור המילות

"מבטחו". המ"ם הנוסף על השם מציין הדבר והמקום שבו סבת הבטחון, כמו מעון, מקדש, משכן, וכדומה:

 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"והיה", וזה דומה "כעץ השתול על מים ושולח שרשיו על יובל" מקום יבול ופרי, שזה "לא יירא" בין מרעות מתמידות "כי יבא חום" שיכמוש עלי האילן, ובין מרעות בלתי מתמידות "שבשנת בצורת" שאין שם גשמים "לא ידאג" כי גם אז יעשה פרי, ר"ל שלא יחסר לו עשרו וקניניו שהם העלים, ולא חייו ובניו שהם הפרי, (ותפס לשון לא ידאג על צד המליצה, כי האדם אסור לשמש מטתו בשני רעבון כאילו דואג אז מעשות פרי, אבל הוא לא ידאג ולא ימיש מעשות פרי גם בשנת בצורת):

ביאור המילות

"יובל". בא על המים, פלגים יבלי מים (ישעיה ל' כ"ה), כערבים על יבלי מים (שם מ"ד ד'). וי"ל שפי' מים המוכנים להפריא הצמחים ולתת יבולם, ומשתתף עם יבול שמורה על הפראה:

 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"עקב", ר"ל ואם תשאל הלא ראינו שיש בוטחים בה' ובלתי מצליחים, ע"ז משיב שתי תשובות,

  • א) שיש בוטח בנגלה ולא במצפונו, כי צריך שיהיה הבטחון בלב שלם לא במרמה כי "הלב עקב מכל", כל הציורים הרעים והמדות הרעות אורבים על הלב שהוא כח הממשלה אשר בנפש ומעלים אליו ציורים רעים לכל עון ולכל חטאת, "ואנוש הוא" והלב עצמו לב אנושי המוכן להתהפך בכל רגע ורגע לפי הציורים שימשלו אז בנפש, "ומי ידענו", שאם ידמה לך מנגלהו שהוא בוטח בה' אינך יודע מחשבותיו, אבל

ביאור המילות

"עקוב". נרדף עם מארב, וגדרו שמסבב את הנארב בתחבולותיו (ישעיה מ' ד'). ור"ל הלב מסובב מכל רע, ומלת אנוש מענין איש ואנוש:

 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אני ה' חוקר לב ובוחן כליות" היועצות, " ולתת לאיש כדרכיו" ואני נותן לאיש בין כפי דרכי הנפש הפנימית, ובין "כפי פרי המעשים" היוצאים לחוץ ע"י תכונות הנפש, והגם שידמה לך למראה עיניך שמעלליו טובים אני שוקל שורש תכונות הנפש ודרכיה אם הבטחון בא מעומק הנפש והלב בלב שלם ונפש חפצה:

 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"קורא", (תנאי שני של הבטחון) שלא יהיו מעשיו סותרים את בטחונו, שמי שיאמר שהוא בוטח בה' והוא משתדל לקבץ עושר בדמים ובעולה מבואר שאינו בוטח בטחון גמור ולכן לא יתקיים עשרו בידו, וכמו שקבע ה' בטבע הבע"ח שעוף הנקרא "קורא" אשר הוא "דגר ולא ילד" שדרכו לישב על ביצים ואפרוחים של אחרים אשר לא ילדם, ואח"כ כשיגדלו יכירו שאינם בניו ויעזבוהו, כן מי "שעושה" ומאסף "עושר שלא במשפט, בחצי ימיו יעזבנו" העושר "ובאחרית ימיו" יהיה עוד גרוע ממי שלא היה לו עושר כלל, שהגם שלא היה עשיר מימיו לא היה נבל אבל הוא "ישאר נבל", כי ישאר בו הטבע לעשוק ולחמוס ולעשות נבלה:

ביאור המילות

"דגר". קיבוץ העוף את אפרוחיה, ודגרה בצלה (ישעיה ל"ד ט"ו):

 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כסא כבוד", אחר שבאר שארור הגבר אשר יסיר בטחונו מה' אומר "מקום מקדשנו הוא כסא כבוד של מרום מראשון", הנביא יכנה את ה' בשם "מרום מראשון" שהוא רם ונשא על העלול הראשון, ר"ל שאין למעלה ממנו, והוא ראשית כל הנאצלים והנבראים, ומפני שלא יצדק עליו גם שם ראשון כי אין לו יחוס עם הנבראים כלל, אומר שהוא מרום מראשון רוממות מעלה וחשיבות, ומקום המקדש הוא כסא כבודו, ששם השכין שכינתו ויושב ומנהיג שם הנהגה השגחיית, ומפרש מי הוא המרום מראשון? הוא.

ביאור המילות

"מרום מראשון". כן תאר את השם יתברך שהוא רם על רמים כמ"ש ואתה מרום לעולם, וראשון תאר להנאצל הראשון והנבחר, אשר כנוהו האלהיים בשם אדם קדמון או כתר עליון, והמחקרים בשם שכל העליון וכדומה, וכסא כבוד סמוך, כסא כבוד של מרום מראשון, שמקום המקדש היה כסא כבודו, כמ"ש ביום ההוא יקראו לירושלים כסא ה', ומפ' מי הוא המרום מראשון הוא ה' מקוה ישראל. ומליצת כי עזבו מקור מים חיים מגביל נגד שתול על מים, שהעוזב אותו יכתב בארץ תלאובות, לא במקור מים חיים, שהארץ תגבל נגד המים:

 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מקוה ישראל ה'" ה' אשר הוא מקוה ישראל, כסא כבודו שוכן במקדש, וא"כ "כל עזביך יבושו" אלה שעזבו את ה' השוכן ומשגיח במקדש והלכו לבקש עזרת בשר יבושו מבטחונם.

"וסורי", הסרים מה' "בארץ יכתבו כי עזבו מקור מים חיים" יתפרסם שמם לקללה כאילו נכתב בספר בכל הארץ להודיע לכל שעזבו מקור מים חיים לחצוב להם בארות בארות נשברים:

 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"רפאני", שב למ"ש למעלה למה היה כאבי נצח, שקרא נבואת זעם שמלאהו ה' בשם כאב וחולי, בקש שה' ירפאהו ממכתו האנושה ולא ינבא עוד פורעניות:

 

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הנה המה אומרים איה דבר ה'", ועל ידי זה הם רוצים להחזיק אותי כנביא שקר שחייב מיתה:

 

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ואני", לא לבד שאיני בודה פורעניות מלבי, כי גם כשבחרתני להיות רועה ומנהיג "לא אצתי אחריך" ולא רציתי להיות נביא כמ"ש הנה לא ידעתי דבר כי נער אנכי, וגם אחר ששלחתני לנבאות פורעניות "לא התאויתי שיבא יום אנוש" כדי להחזיק דברי נבואתי, וכ"ז "אתה ידעת". ולא לבד שלא התאויתי בלב כי גם "מוצא שפתי היה נכח פניך" שהתפללתי עליך להסיר פניך וכעסך, הגם שאתה צוית שלא אתפלל, וא"כ אבקש.

ביאור המילות

"לא אצתי מרועה אחריך". אץ, הוא הענין שדוחק וממהר הדבר, ומ"ם מרועה אינו מדוקדק, ויל"פ לא אצתי שיבא דבר ה', מסבה שאני רועה ומתחבר אחריך ודרכי לרחם ולהאריך אף כמוך:

 

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אל תהיה לי" דבר זה שהתפללתי עליהם לעכב את הפורעניות "למחתה", שעי"כ יבררו שאני נביא שקר והלא "מחסי אתה ביום רעה", וא"כ.

 

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"יבושו רדפי" כדי "שאל אבושה אני", וכן "יחתו המה" כדי שתתקיים נבואתי עליהם, "ואל אחתה אני" שיאמרו שאני נביא שקר, ולכן "הביא עליהם יום רעה" המעותד עליהם ע"פ נבואתי, "ומשנה שברון שברם" שישברו בעת רעת הכלל ויוקדם להם שבר ביחוד קודם בוא עת הרעה כמ"ש למעלה התיקם כצאן לטבחה וכו':

 

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כה אמר ה' אלי", אחר שהחליט ה' גזרתו חזר מדת הרחמים ונתן להם תרופה קלה שלא תוחרב ירושלים, והוא אם ישמרו את השבת מחללו, וזה כמ"ש חז"ל שכל השומר שבת כהלכתו אפילו עע"א כדור אנוש מוחלין לו, כי שמירת השבת תעיד על אמונת החידוש וההשגחה ומכחיש את עבודת אלילים, וא"כ א"א שחטא ע"א יגרום החורבן אחר שבשמירת השבת מעיד בהפך שה' ברא העולם ומשדד את המערכה, וכבר אמרו שאם שמרו ישראל שתי שבתות מיד נגאלים (וכ"ש שיועיל זכות השבת שלא תחרב ירושלים).

"אשר יבואו מלכי יהודה" להתרות בגדולים תחלה, "ואשר יצאו בו" להתרות כמה פעמים בבואם ובצאתם, "ובכל שערי ירושלים" להתרות בכל העם:

 

פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"השמרו בנפשותיכם" כי הוא מחייבי מיתה וכרת, "ואל תשאו משא" שהיו מביאים מחוץ למכור:

 

פסוק כב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ולא תוציאו משא מבתיכם", פי' רד"ק חוץ לשערי העיר, ר"ל כי ירושלים דלתותיה נעולות בלילה ואין לה דין רשות הרבים, וי"ל שהזהיר גם על הכרמלית ששלמה גזר עירובין, ועז"א "וכל מלאכה לא תעשו" אף מלאכה דרבנן, "וקדשתם" בשביתה ועונג:

 

פסוק כג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ולא שמעו" אבותיכם לא קבלו דברי, וגם "לא הטו אזנם" כלל לשמוע.

"ויקשו לבלתי שמוע" מצד הערת השכל, "ולבלתי קחת מוסר" מצד הערת יראת העונש:

 

פסוק כה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ובאו" הבטיחם ד' דברים,

  • א) שלא תתבטל מלכות ב"ד, "מלכים ושרים" ומפרש מלכים "יושבים על כסא דוד" ושרים "רוכבים ברכב ובסוסים",
  • ב) שלא ישלטו שם זרים, ועז"א "המה ושריהם איש יהודה",
  • ג) שלא תחרב העיר, עז"א "וישבה העיר":
 

פסוק כו (כל הפרק)(כל הפסוק)


  • ד) "שלא" יושבת המקדש ועבודת ה', ועז"א "ובאו" וכו' "מביאים עולה וזבח, ומביאים תודה" על הודאת הנסים: