מלבי"ם על ירמיהו יח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מלבי"ם על ירמיהו · יח · >>

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"קום וירדת", מפני שאחר כל הגזרות שגזר עליהם אמר שאם ישמרו השבת מחללו תבוטל הגזרה א"ל שבבית היוצר אשמיעך ואבינך את דברי בחוש:

 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ונשחת הכלי", היה בזה שני משלים,

  • א) שהכלי הראשון נשחת ונבטל לגמרי,
  • ב) שהשחתה זו לא היה רק לפי שעה, "כי עשה" מן החומר "כלי אחר" ולא בצורה אחרת רק "כאשר ישר בעיני היוצר לעשות" בתחלה, כי היה על האבנים ודפוס הראשון:
 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הכיוצר הזה לא אוכל לעשות לכם" בשני המשלים האלה:

 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"רגע אדבר", כמו שבמשל השני שבירת הכלי היה רק על רגע אחד, ורק כדי לתקנו מחדש, וכן רק "רגע אדבר לנתוש ולנתוץ", כי כונת דבור הנתישה היה כדי לתקן:

 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ושב הגוי ההוא" כדי שישוב בתשובה ואז "ונחמתי על הרעה", ואמר "ושב מרעתו אשר דברתי עליו" ר"ל הגם שישוב רק מסבת יראת העונש מפני שמתירא מן הרעה שגזרתי, בכ"ז תועיל התשובה הזאת לבטל את הגזרה:

 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ורגע" וכן לפעמים רק על "רגע אדבר לבנות ולנטוע" וזה כמשל הראשון שהכלי הראשון בטל תיכף ונשבר, וזה יהיה אם.

 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ועשה הרע בעיני" שזה כמו במשל ונשחת הכלי, "ונחמתי על הטובה אשר אמרתי להיטיב אותו" כמ"ש במשל ושב ויעשהו כלי אחר, שאז אשברנו כדי לתקנו, והנה בהרעה אמר "אשר חשבתי להרע לו", ובהטובה אמר "אשר אמרתי להיטיב", כי בענין הרע מתנחם גם על המחשבה בענין שהרעה תתבטל לגמרי, אבל בענין הטוב מתנחם רק מן האמירה לא מן המחשבה כי מחשבת ההטבה נשארה גם עתה, כי גם השבירה הוא כדי לתקן ולהיטיב וזה רמז במ"ש להיטיב אותו שהיל"ל להיטיב לו, שר"ל בכונת הנמשל שמתנחם על הטובה ותכלית ההתנחמות הוא כדי להיטיב את האיש ולהחזירו למוטב:

 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הנני יוצר עליכם רעה", ה' מכין עליכם גזרה רעה, אולם מחשבתו אינו כדי להרע עד שגם המחשבה תסכים להרע, כי במחשבתי בעת שאני יוצר רעה "אני חושב עליכם מחשבה שובו נא איש מדרכו הרעה", שתכלית הרעה היא כדי שתשובו בתשובה ותבטל הגזירה, ור"ל "שובו" על העבר "והיטיבו דרכיכם" בעתיד, כמשל הכלי ששברו כדי לעשותו כלי אחר כנ"ל, "והיטיבו דרכיכם" הם דרכי הנפש והמדות, "ומעלליכם" הם הפעולות היוצאות ע"י הדרכים, ר"ל תטיבו המחשבה והמעשה:

ביאור המילות

"דרכיכם ומעלליכם". הדרכים הם המנהגים ודרכי הנפש, והמעללים הם הפעולות הצומחות מתכונות הנפש, ונמצאו נרדפים בס' זה (ד' י"ח, ז' ג' ה', כ"ג כ"ב, כ"ה ה', כ"ו ג' י"ג, ל"ב י"ט, ל"ה ט"ו) ונגד דרכיה אמר נלך, ונגד מעללים נעשה:

 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ואמרו נואש", אבל הם יאמרו דברי מתיאש הבלתי חפץ בתקנה, ונגד היטיבו דרכיכם תאמרו "אחרי מחשבותינו נלך", ונגד היטיבו מעלליכם תאמרו " איש שררות לבו הרע נעשה":

 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שאלו נא בגוים" שגם הגוים ישמעו לנביאים המוכיחים ומזהירים מן הרע ומעשה נינוה יוכיח, וא"כ "שערורית עשתה מאד בתולת ישראל":

 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"היעזב" וכי יעזוב איש הצמא "שלג לבנון" הנובע "מצור שדי", שהם טובים באיכותם וצלולים וקרים, ואם יעזוב את אלה מפני שאינם נובעים תמיד ואינם מרובים, "האם ינתשו מים זרים", שזורם בריבוי, "וקרים" מן המקור, "ונוזלים" שאין טורח לשאוב אותם, שהם רבים ותמידים וישאבו בקל, ואיך א"כ.

ביאור המילות

"זרים". כמו זרם, כמ"ש (ישעיה א'), מים של זרם שוטף:

"וקרים". מענין מקור, הקרים ממקורם:

 

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שכחוני עמי" ר"ל אותי עזבו מקור מים חיים ותחתי "לשוא יקטרו", כמ"ש לחצב לו בארות נשברים, "ויכשלום בדרכיהם" ר"ל דרכי התורה והמצוה הם דרכים רחבים (שהדרך הוא דרך הרבים) ר"ל שהם כוללים ההנהגה הכוללת בכל מקום ובכל זמן לכל העם, והם ג"כ "שבילי עולם" (שהשביל הוא נתיב היחיד) שיש בהם שבילים ליחידים ג"כ בכל פרטי המעשים, והם נצחיים לא נשתנו בשום זמן, לכן אמר שבילי עולם, והם "יכשילום בדרכיהם" ר"ל שיניחו להם מכשולים על הדרכים האלה כאילו אינם נוחים לעבור בם מפני אבני מכשול, ותחתם יסיתו אותם "ללכת נתיבות דרך לא סלולה", כי הנימוסים שהם מניחים להם אינם כוללים לרבים רק נתיבות פרטים ליחידים, והדרך הכולל לכולם הוא לא סלולה, ויתעם בתהו לא דרך, ותכלית המהלך הזה היא.

ביאור המילות

"דרך, שביל, נתיב". דרך הוא הדרך הרבים. והנתיב הוא ליחיד. ושביל הונח על מקום הנחת פרסת רגל היחיד והוא קטן מנתיב, הדרך התוריי גם יחיד המתהלך בו ימצא חפץ, אבל נתיבות דרך המינות לא סלולה:

 

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לשום ארצם לשמה", ולא לפי שעה רק "שריקות עולם" לימים רבים, עד שכל עובר ישום וכו', זה יהיה עונש הארץ, ועונש העם יהיה כי.

 

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כרוח קדים" הנושב בחזקה ומפיץ הכל כן "אפיצם", ולא תאמר שימצאו מנוחה בגלותם, כי "עורף ולא פנים אראם" שתמיד יפנו עורף לנוס, כמ"ש ובגוים ההם לא תרגיע:

 

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויאמרו" תחת שירמיה הודיע להם שמחשבת ה' עליהם לטובה הם חשבו להמיתו בכמה תחבולות, "כי לא תאבד" כי ירמיה היה בו ג' מעלות, שהיה כהן מורה הוראות, והיה חכם ליעצם עצות טובות, והיה נביא דובר בדבר ה', ע"ז אמרו הגם שלא ימצאו ג' המעלות האלה באיש אחד, נמצא תחתיו כל מעלה באיש מיוחד, "שהתורה" וההוראה "לא תאבד מכהן, ולעצה" ימצא "חכם" יועץ, "ולדבר ה'" ימצא "נביא" בלעדי ירמיה, "לכו ונכהו בלשון", אחר שלא עלה בידם להמיתו ע"י סם כמ"ש נשחיתה עץ בלחמו רצו להכותו ע"י לה"ר והוצאות דבה, "ואל נקשיבה אל כל דבריו" שירצה להצדיק את עצמו, וגם ר"ל שנכהו בלשונו בעצמו ע"י לשון נבואתו נעליל עליו למסרו למלכות, והגם שאם ישמע סוף דבריו ימצא לו זכות שלבסוף התפלל על העם ועורר אותם למוסר, שישובו וישוב ה' עליהם לטובה, אנחנו לא נקשיבה אל כל דבריו, רק נספר מקצת דבריו שעפ"ז יתחייב מיתה:

 

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הקשיבה", מזמין את ה' כשופט שישמע טענותיו וטענתם ויראה מי צדיק בריבו ועפ"ז טוען.

 

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הישלם" וכי ראוי "שתחת טובה ישלם רעה" הלא כל נבואתי היה לטובתם להחזירם ולבטל הגזרה, שהלא עמדתי תמיד לפניך להתפלל בעדם להשיב חמה:

 

פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לכן תן את בניהם" שישארו בעיר ימותו ברעב, והם עצמם שיצאו למלחמה ימותו בחרב, ועי"כ "תהיינה נשיהם שכולות" מבניהן "ולאלמנות" מבעליהן, "ואנשיהם" שאינם בעלי מלחמה "יהיו הרוגי מות" ר"ל שיהרגו במיתות משונות, "ובחוריהם" הגבורים שיצאו למלחמה יהיו "מכי חרב במלחמה":

ביאור המילות

"הרגי מות". לשון הריגה אינו בא על מיתה טבעיית רק על מיתה משונה שדומה כנהרג ע"י אחר:

 

פסוק כב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"תשמע", בעת "שתביא עליהם גדוד פתאום" ויהיו בצרה גדולה אז יצדיקו עליהם את הדין, ואז "תשמע זעקה מבתיהם כי כרו שוחה ללכדני", ר"ל שאז יזעקו ויתודו שעונש זה בא להם על החטא מה שכרו שוחה ללכוד אותי, ובזה יתודע לכל שמה שכרו עלי שוחה והוציאו דבה היה בשקר:

ביאור המילות

"כי תביא, כי כרו". מלת כי הראשון טעמו כאשר, בזמן שתביא, כי כרו שוחה ופחים טמנו כורים שוח מקום עמוק שתפול שם החיה, ומכינים פחים במקום הילוך החיה שע"י תאלץ ללכת אל מקום השוחה ותפול שם:

 

פסוק כג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ואתה ידעת", ר"ל ואתה לא תקבל הזעקה הזאת כמודה ועוזב, "אל תכפר על עונם" ע"י הוידוי עד שלא יענשו, כי הוידוי מכפרת עון, וגם אחרי העונש "חטאתם מלפניך אל תמחי" ותהיה כתובה לפניך למזכרת נצח, וגם לא יהיה העונש ע"י הסתרת פנים רק השגחיי "שיהיו מוכשלים לפניך" בהשגחתך, "בעת אפך עשה בהם" ר"ל שלא יהיה כעונש הבא לכפר עון שזה מצד מדת הרחמים רק ע"י האף והחמה, ולא כעונש הבא מעצמו ע"י הסתרת פנים רק עשה בהם עונש השגחיי שהמעשה מתיחס אל ה':

ביאור המילות

"עונם וחטאתם". מוסיף שגם חטא השוגג שלהם אל תמחי: