לדלג לתוכן

מלבי"ם על ירמיהו ב

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


פסוק א

לפירוש "פסוק א" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"ויהי" אחר שהקדים איכות תחלת נבואתו וענין נבואתו בכלל, הקדים הקדמה כוללת לדברי פורעניות אשר ינבא בכל הספר על ישראל. יודיע כי בכל העונשים והיסורים שיביא ה' על ישראל, עוד אהבתו אליהם ועוד לא שכח בריתו מימי קדם, וכל אוכליהם ענוש יענשו, כאב שקצף על בנו ומוסרו לשלוחים אכזרים להכותו מכה רבה, שבכ"ז לבו דואב ומלא רחמים על בנו המוכה, וקוצף על האכזר המכה וסופו ליטול את שלו מתחת ידו:  

פסוק ב

לפירוש "פסוק ב" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"זכרתי לך חסד נעוריך", מדמה תחלת התחבר דבר האלהי עם עמו, כחבורי חתן וכלה ארוס וארוסה, ויציירהו כאיש אחד הבא מרחוק, ובת עשיר היפה בנשים הכניסה אותו לבית אביה ועשתה עמו חסד, ואח"ז דבקה נפשה בו והתחתנה עמו, ואח"ז האמינה בו ויצאה עמו מבית אביה אל המדבר לאשר היה רוחו ללכת, וכן בנמשל תחלה שמרו האבות ובניהם אחריהם דרך ה' והודיעו אלהותו בעולם בעודו היה גר בלתי ניכר פה לכל העמים שעבדו עצבים וחמנים, וזה "חסד נעוריך", ואח"ז התחתנו עמו ונכנסו בברית ואהבת כלולות בהוציאם ממצרים וקבלת התורה, שבאו בברית עמו, וזה "אהבת כלולותיך", ואח"ז האמינו בו ויצאו אחריו אל המדבר, מרוב חשקם אל הדבקות האלהי, והם ג' מיני זכיות שיש לישראל,
  • א) קודם השדוכין,
  • ב) בהשדוכין עצמם,
  • ג) אחר השדוכין, וזכיות אלה עדן זכורים בלבי לא אשכחם, ולכן.

ביאור המילות

"הלוך וקראת". מקור פעל הלך הבא לפני הפעל מורה התמדת ההליכה, ר"ל תלך ותקרא כ"פ וכן הלוך וקנית (לקמן סי' י"ג וסי' י"ט), ולקמן (ל"ד) הלוך ואמרת אל צדקיהו, ר"ל אף שלא יניחו אותך ליכנס תלך כ"פ עד שתכנס.

"כלולתיך", ענינו מענין כ£ל¢ה ומענין כליל היופי, כמו כלילת יופי, כללו יפיך, ושניהם אחד, כי היופי יקשר כלה כלולת קשוריה.

"במדבר בארץ לא זרועה", כי יש שני מיני מדבריות,

  • א) ישימון וציה והם מקומות שיחדה הטבע אותם בל יתקיימו בם אנשים כמו מדבריות החול (מדבר קאבי או זאמא אשר באזיא) או מדבר המלח (המחלקת ארץ פרס לשתים, או מדבר זיריא אשר באראביען) ודומיהם, והגדולה שבהם מדבר זארא אשר באפריקא,
  • ב] מדבר סתם (סטעפפען) אשר יחסר בהם יערות ואגמי מים, ובכל זאת היא ארץ זרועה, ר"ל שגדלים שם פירות רק שהם קטנים ורזים מאד (וזה בא מסבת מעוט האדים הלחים באויר שם מחסרון המעינות והנחלים) ושם ימצא מרעה לצאן ונקראים תמיד נאות מדבר (לקמן ט' ט', כ"ג י' ובכ"מ) ולכן כפל במדבר ומוסיף בארץ לא זרועה:
 

פסוק ג

לפירוש "פסוק ג" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"קדש", דמית "כקדש וכתבואת ראשית" שהיא התרומה שאסורה למאכל לזרים וזר האוכלה יאשם בין בגוף בין בנפש, וכן "כל אוכליו יאשמו" היא אשמת הנפש, כמ"ש ואיש כי יאכל קדש ואשמה הנפש ההיא, וגם "רעה תבא אליהם" הוא עונש הגוף ומיתה בידי שמים, ור"ל אף שאנבא עליך עתה שתהיה למאכל לשיני אריות סופם לקבל עונשם כאוכל קדש ה' ותרומתו:

ביאור המילות

"ראשית תבואתה". כתוב בה"א במקום וא"ו, כמו תבואתו. והכינוי מוסב על המדבר, שהוא ראשית תבואת המדבר, שמעולם לא גדל שם תבואה, וישראל הם התבואה שגדלה שם ראשונה במדבר הזה, וע"כ הם קדש כראשית התבואה.

"יאשמו", כבר ביארתי באילת השחר (כלל שס"ה) שיש הבדל בין פעל אשם ובין פעל חטא, במה שאשם מציין שמכיר ענשו, או שמגיע לו עונש, ובא ברוב פעמים על עונש הנפש, ואשמה הנפש ההיא, לכן הוסיף רעה תבא אליהם בפעל, וכן ויאשם בבעל וימות (הושע י"ג א'):
 

פסוק ד

לפירוש "פסוק ד" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"שמעו", אחר ההצעה הזאת שהודיע שה' זוכר ולא שכח אהבת כלולות, יתוכח עמהם מדוע שכחוהו המה ואבותם, "בית יעקב" ההמון, "ומשפחות בית ישראל" הגדולים אנשי השם:

ביאור המילות

"יעקב ישראל". כבר בארתי (ישעיה ט' ז') שכ"מ שבאו נרדפים, יורה שם יעקב על ההמון ושם ישראל על הגדולים, וכן לקמן (י' ט"ז, ל' י'):
 

פסוק ה

לפירוש "פסוק ה" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"מה מצאו אבותיכם", מתחיל להתוכח שתחלה תיכף בעודם במדבר רחקו אבותיהם מעליו וינזרו לבושת, והנה העוזב דבר מפני דבר בהכרח יהיה, או מפני שמצא עול וחסרון בהגוף הנעזב, לעומת זה אמר "מה מצאו אבותיכם בי עול, אשר" בעבורו "רחקו מעלי", או יהיה מפני המעלה שימצא בדבר שבחר בו עתה, לעומת זה אמר הלא "וילכו אחרי ההבל", או יהיה מפני שהמעשה בעצמה שהיא התמורה והחליפים היא טובה או מעולה אצלו, כמו למשל אם היה עבודת האליל קלה או נעימה יותר, לעמת זה אמר "ויהבלו" שהלא גם המעשה הוא הבל, ור"ל אדם עוזב דבר שלא היה לו אהבה עמו כ"כ, או שהיה אהבתו תלויה בסבה ובטלה הסבה, אבל אחר שזכרתי לך חסד נעוריך בלא סבה, ואהבת כלולותיך אהבה גדולה, ואני לא עזבתיך כי קדש ישראל וכו', וא"כ מה מצאו אבותיכם בי עול וגו':

ביאור המילות

"ויהבלו", ר"ל שהדבק בה' שהוא הקיום והנצחיות גם הוא נשאר קיים, כמ"ש ואתם הדבקים וכו', אבל הדבק בהבל שא"ל קיום גם הוא נעשה הבל:
 

פסוק ו

לפירוש "פסוק ו" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"ולא אמרו" ומלבד מה שלא הבחינו בין הטוב והרע, עוד לא שמו לב על חסרון התועלת ועל ההיזק שימשך להם עתה, אחר שעדן חוסים תחת צל ה',
  • א) שהוציאם ממצרים משעבוד ועבדות, ועז"א "ולא אמרו איה ה' המעלה אותנו מארץ מצרים",
  • ב) בדרכם במדבר שרק בו ימצאו מחסורם, ועז"א "המוליך אותנו במדבר", כי המדבר הזה א"א שימצאו בו מחייתם בדרך טבעי מפני ג' דברים,
  • א) שהוא בלתי ראוי לישוב מצד המקום והאדמה שמלא "ערבה ושוחה" וחפירות,
  • ב) מצד האויר, בין השמיימי שהוא "ציה" מחום השמש הבוער, בין האוירי הוא "צלמות" ועפוש האויר,
  • ג) מצד חסרון ההכנה לישוב מלא חול ונחשים וכדומה, ועז"א "בארץ לא עבר בה איש":

ביאור המילות

"במדבר ערבה". התבאר (ישעיה ל"ה) שערבה, הם מקומות במדבר שגדלים שם קוצים וברקנים:

"ושוחה" חפירות עמוקות, כמו כי כרו שוחה (לקמן י"ח):

"וציה" מקום שהחום בוער כמ"ש הבדלם ישעיה (שם).

"לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם", יש הבדל בין איש ובין אדם, ששם איש כולל כל יש ונמצא אף יתר הבע"ח, ושם אדם מיוחד אל האדם לבדו, כמ"ש בחבורי התו"ה (ויקרא סי' י') בתורה אור בארך, וע' לקמן (י' כ"ג) ור"ל שלא עבר בה שום יש ונמצא אף בהמות שדי וכדומה, וגם אינו ראוי לישוב מצד מין האדם הכולל, אף שהאדם יתחכם בתחבולותיו להפך מדבר לעיר מושב, המדבר הזה אינו ראוי לזה כלל, וכן אמרו חז"ל (ברכות דף ל"א) וכי מאחר שלא עבר היכן ישב, כל ארץ שגזר עליה אדה"ר לישוב נתישבה וכל ארץ וכו' שפי' מלת אדם ע"ש המין, כמ"ש בפי' התו"כ שם, ולקמן (סי' נ"א מ"ג) לא ישב בהן כל איש ולא עבר בהן בן אדם, שם אינו מדבר מן מין האדם, שזה לא יצויין במלת בן אדם, אמר שכל איש ונמצא הגם שיעבור דרך עראי לא ישב שם בקביעות ובן אדם לא יעבור אף דרך עראי וכן אמר (שם סי' נ' מ') לא ישב בהן איש ולא יגור בה בן אדם, איש ונמצא לא ישב בקביעות הגם שיגור דרך עראי ובן אדם לא יגור אף דרך עראי, שהגירות גרוע מן הישיבה:
 

פסוק ז

לפירוש "פסוק ז" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"ואביא", אחרי שחשב חטא אבותיהם יוצאי מצרים חושב חטא בניהם, "אתכם הבאתי אל ארץ הכרמל" (הגם שאבותיכם חטאו), והיה תכלית ההבאה שני דברים,
  • א) "לאכול פריה" לשבוע מטוב הגשמי,
  • ב) "לאכול טובה" באשר היא ארץ מוכנת להשיג בה הטוב האמתי והאושר הנפשי, ובשניהם היו בהפך, כי "ותבאו", עת באתם, נגד לאכול פריה "טמאתם את ארצי", במעשים מגועלים מונעים ההצלחה הגשמיית,
  • ג) נגד לאכול טובה אמר "נחלתי" מצד שהיא נחלת ה', כי אחר שנכנסו ישראל לארץ נכנסה תחת השגחת ה' ונעשית נחלתו, שמתם אותה לתועבה:

ביאור המילות

"ארץ הכרמל". הוא הפך המדבר, והנה הכרמל המדבר (לקמן ד' כ"ו), ושם מדבר לכרמל (ישעיה ל"ב ט"ו).

"ארצי נחלתי". כ"מ שבאו נרדפים ארצי ונחלתי, או עמי ונחלתי, אצל ה', יציין בשם נחלה הקדושה שיש בו ודבוק השכינה וההשגחה התמידית והפוכו תועבה אשר יגעל נפשו בו, ובא על ע"א ואליל ומעשים מגונים אשר ירחקו את השכינה, משא"כ הטומאה לא תסיר את השכינה כמ"ש כי אני ה' השוכן אתם בתוך טומאתם, ותמצא זה (לקמן י"ב ז', ט"ז י"ח, ישעיה מ"ז מ"ו, יואל ב' י"ז, תהלות כ"ח ט', ע"ד ב', ע"ח ס"ב, ע"א, צ"ד י"ד, ק"ו מ'):
 

פסוק ח

לפירוש "פסוק ח" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"הכהנים", חושב ד' מיני מנהיגים הלובשים כתר ההנהגה, כתר תורה, כהונה, מלכות, וכתר שם טוב שהיא הנבואה, "הכהנים" ענינם להוריד השראת השכינה בבית הנבחר והם "לא אמרו איה ה', ותופשי התורה" ראוי שידעו את ה' כי זה תכלית הלימוד והם "לא ידעוני, והרועים" שהם המלכים והשרים "פשעו בי", ואם היו סרים עכ"פ מעלי לצורך איזה תועלת, אבל הם "הלכו אחרי דברים בלתי מועילים", כמ"ש לקמן ועמי המיר כבודו בלא יועיל:

ביאור המילות

"תופשי התורה", התפישה היא האחיזה בכף ובא על בעלי התורה בדרך גנאי, כמו תופש חרב, תופש קשת, תופש מגל, תופש כנור ועוגב, ר"ל שהתורה להם כאומנות וכקרדום לחתוך בה.
 

פסוק ט

לפירוש "פסוק ט" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"לכן", מלת לכן מוסב על כל הענין,
  • א) כי יען שאבותיכם חטאו וגם אתם כמ"ש ואביא אתכם אל ארץ הכרמל "לכן עוד אריב אתכם",
  • ב) יען שאבותיכם וגם אתם חטאתם בלי סבה ולבלי תועלת, כמ"ש מה מצאו אבותיכם בי עול, ואחרי לא יועילו הלכו, "לכן עוד אריב אתכם", כי אין לכם תשובה וטענה נגדי לאמר שרחקתם מעלי בעבור עול שמצאתם בי או בעבור תועלת שמצאתם בעבודת האליל,
  • ג) אחר שגם הכהנים לא אמרו איה ה' עד שיד השרים והסגנים ומנהיגי העם היתה במעל הזה ראשונה "לכן עוד אריב אתכם ואת בני בניכם אריב", כי עדן יש תקוה שישובו העם אלי, אחר כי מראשי העם הזה התעו אותם מני דרך, בשגם כי בקל יוכל להתודע להם טעותם "כי עברו איי כתיים" וכו':
 

פסוק י

לפירוש "פסוק י" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"כי עברו", איי כתים היו קרובים לא"י אמר "עברו", וקדר ישבו במדבר באהלים אמר "שלחו", והנה היושבים באהלים ונוסעים ממקום למקום כבני קדר בקל יותר שימירו יראתם כמו שהם ממירים מקום מושבם כפעם בפעם, ואעפ"כ לא ימירו אליליהם, לכן אמר "וקדר שלחו והתבוננו מאד":  

פסוק יא

לפירוש "פסוק יא" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"ההימיר", אומר שיראו ג' דברים,
  • א) "ההימיר גוי אלהים", שלא ימצאו שגוי ימיר אלהיו,
  • ב) שאף "גוי" עובד כוכבים שהיא מדרגה פחותה לא יעשה זאת,
  • ג) שלא יעשה זאת גם במקום שיוכל לחשוב למצוא ריוח ע"י התמורה הזאת כי האלהים שממיר אותו "המה לא אלהים", ואיך א"כ היה ישראל בהפך,
  • א) "שעמי המיר כבודו",
  • ב) "שעמי" הגם שהם במדרגה מעולה כי עם מעולה מן גוי, המיר אלהיו,
  • ג) שעשו זאת הגם שהיו להם הפסד "שהמיר כבודו בלא יועיל", כי לפעמים ישליך האדם הכבוד בעבור התועלת, ואז הגם שגם זה פחיתות, שיבזה כבודו בעבור תועלת, עכ"פ מרויח תועלת, לא כן אם ממיר כבודו מבלי תועלת שהיא סכלות גדולה:

ביאור המילות

"גוי, ועמי". בארתי (ישעיה א' ד') כי עם מדרגה יותר גדולה מן גוי שמציין לרוב גוי פחות ונבזה, וע' לקמן (ו' כ"ב, י' ב'):
 

פסוק יב

לפירוש "פסוק יב" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"שמו" ההשתוממות הוא על דבר המתמיה, והוא על מה שיאמר כי שתים רעות עשה עמי "על זאת שמו שמים" והתפלאו, "ושערו על שחרבו מאד", הסער הוא על הצער שיסערו ויצטערו על גודל החורבן שחרבו ישראל מאד, כמ"ש העבד ישראל, ומפרש נגד שמו שמים.

ביאור המילות

"חרבו" הוא עבר מהקל (כן תרגם יונתן), וחסר מלת כי, שערו כי חרבו מאד:
 

פסוק יג

לפירוש "פסוק יג" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"כי שתים רעות עשה עמי",
  • א) מצד העזיבה במה שממנו, ובזה רעתם כפולה,
  • א) מה "שאותי עזבו" שהעזיבה עצמה היא רעה, כמ"ש ההמיר גוי אלהים,
  • ב) בהשקף מה שעזבו שהוא "מקור מים חיים", אשר לא יכזבו מימיו,
  • ב) וכן רעתם כפולה במה שאליו,
  • א) "לחצוב להם בארות", כי אם היו ממירים דבר נמצא בדבר אחר נמצא, היה החטא רק התמורה עצמו. לא כן אם המירו דבר נמצא בדבר בלתי נמצא, רק שצריך הממיר להמציאו עתה, כי הבארות שבחרו בהם לא היו נמצאים רק צריכים חציבה להביאם אל המציאות, וזו סכלות גדולה,
  • ב) שתחת המקור "יחצבו בארות" שהמים שבתוכם אינם מתוכם מן המקור רק באים ממקום אחר מכונסים ממי גשמים, ויותר מזה שהם "בארות נשברים אשר לא יכילו את המים" הבאים לתוכם באופן שיהיו צחה צמא. והנמשל
  • א) כי ישועת ה' דומה כמקור הנובע מעצמו וא"צ להחצב על ידי בני אדם,
  • ב) דומה כמקור שיותר שיוסיפו לשאוב ממנו יתוספו בו המים כמ"ש ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה,
  • ג) כמקור אשר לא יכזבו מימיו בשום פעם, וכן כמקור שהוא המשפיע הראשון המשפיע מעצמו לא על ידי דבר אחר, לא כן העזר ששאלו מעמים אחרים נדמו.
  • א) כבאר שצריך חציבה ועבודה רבה נעשה ע"י מלאכה, כמ"ש משא בהמות נגב בארץ צרה וצוקה (ישעיה ל'),
  • ב) כבאר שמימיו אינם מעצמו רק הניתנים בו, וכן היו צריכים לתת להם מנחה ושוחד כמ"ש ישאו על כתף עירים חיליהם וכו',
  • ג) שגם המים שניתנים בו אינם מתקיימים כי לא באו בעזרתם כמ"ש ומצרים הבל וריק יעזורו (שם):

ביאור המילות

"לחצב בארות". הב' בחולם, כמו בורות ומצאנוהו בא', והוא ירד והכה את הארי בתוך הבאר (ש"ב כ"ג ב'), מבאר בית לחם (שם ט"ו), ויש הבדל בין בּאֹר ובוֹר ובין בְּאֵר, שהבור הוא ממים מכונסים, והבאר הוא ממים נובעים, כמ"ש שתה מים מבורך ונוזלים מתוך בארך (משלי ה' ט"ו), והכתוב ישמש על הבאר בפעל חפר או כרה, ועל הבור שיש בו מים בפעל חצב, כי הבור שמימיו מכונסים דרך לחצבו בקרקע קשה או באבנים בל יבלעו המים, לא כן הנובעים שחופרים באדמה רכה, ולא ישמש על הבור בפעל חפר וכרה רק בשאין בו מים:
 

פסוק יד

לפירוש "פסוק יד" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"העבד", מבאר מ"ש "ושערו חרבו מאד", ומבאר גודל החורבן שחרבו ישראל, שואל מדוע היה ישראל לבז, (וכוונתו להראות שהעונש אינו מקריי רק השגחיי כי אינו מחוייב לא מצד העם עז"א "העבד" וכו', ולא מצד האומות שכבשו אותם ע"ז אמר "עליו ישאגו" וכו', וחוץ מזה הלא "גם בני נוף" וכו' "ירעוך" וכו' ומזה הוציא התולדה כי זה מצד "שעזבך את ה' אלהיך)", והנה שישלוט האדם באדם יהיה באחד משני פנים, אם ע"י קנין שישלוט בעבדו מקנת כספו, אם ע"י כיבוש בחרב ומלחמה, לעומת זה שואל שא"א שהיה לבז מצד הקנין, כי "וכי עבד ישראל" אל בוזזיהם. והנה היליד בית אין להאדון טענה עליו כ"כ כמו על עבד מקנת כסף, כי אותו לא קנה בכסף, עד שכבר התבאר בפילוסופיא המדינית שגם להמניחים חק העבדות בעבד מקנת כסף ראוי שלא יניחו זה ביליד בית, באופן שטענת האדון על המקנת כסף חזקה יותר מעל היליד בית, לכן אמר "וכי ישראל הוא עבד" מקנת כסף שיהיה לאדוניהם טענה חזקה עליהם, "או הכי הוא עכ"פ יליד בית" שימצאו עכ"פ עליהם טענה קלה להחזיק בהם, וא"כ "מדוע היה לבז"?  

פסוק טו

לפירוש "פסוק טו" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"עליו", לא נשאר לאמר רק שהיה לבז מצד הכיבוש, ע"ז יתמיה לאמר,
  • א) הלא "עליו ישאגו כפירים נתנו קולם", הלא לא באו עליו אריות זקנים רק "כפירים" שהם גורי אריות צעירי ימים, ר"ל ממלכה חלושה קטנה ושפלה,
  • ב) שעוד לא נשכו אותו בשיניהם רק "שאגו עליו" בקולם,
  • ג) שבאו עליו כפירים אשר "נתנו קולם" ר"ל שזה התחלת נתינת קולם, ועכ"ז גברו עליו עד כי "וישיתו ארצו לשמה" שהוא כלל המדינה, וגם "עריו" הפרטיים "נצתו" עד שנגע החורבן לכל עיר ועיר (כמ"ש בישעיה א' ה'):

ביאור המילות

"ישאגו כפירים, נתנו קולם". הנתינת קול הוא קטן מן השאגה, נתינת קול הוא הפך הדממה, והשאגה הוא קול גדול הפך קול נמוך, ופה הוסיף שאף בנתינת קול לבד נתנו "ארצו לשמה" (ויתבאר עוד לקמן כ"ב כ' כ"ה ל' יואל ד' ט"ו, עמוס א' ב', ג' ד').

"נצתו" מענין שריפה או חורבן ושרשו יצת:
 

פסוק טז

לפירוש "פסוק טז" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"גם", ולא זאת כי "גם בני נוף ותחפנחס" שלהם נתת שוחד שיבואו לעזור לך הלא גם הם "ירעוך קדקד", ואיך יהיה זה, אבל שימו לב כי זה לא מצד דרך העולם, רק.  

פסוק יז

לפירוש "פסוק יז" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"הלא זאת תעשה לך" החורבן זה, "מה שעזבת את ה' אלהיך בעת מוליכך בדרך", ממליץ אותם כיתום שאביו מוליכו בדרך והוא עזבו ותועה במדבר שכל הקודם ומוצאו זוכה בו וכן היית לבז והפקר:

ביאור המילות

"זאת תעשה לך". אמר תעשה לשון נקבה על מלת זאת, זאת היא אשר תעשה, ומפרש שכינוי הרמוז זאת, היא "עזבך את ה'", העזיבה היא תעשה לך:
 

פסוק יח

לפירוש "פסוק יח" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"ועתה", אחר שאתה בעצמך גרמת נפילתך "מה לך לדרך מצרים" לבקש עזר משם הלא תוכל להשיג עזרך מקדש, ומה תרויח בדרך מצרים, וכי אתה רוצה "לשתות מי שיחור" תחת מקור מים חיים אשר עזבת, אולם למה לי הראיה הנ"ל מן העונשים הלא תיסרך רעתך וכו':  

פסוק יט

לפירוש "פסוק יט" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"תיסרך" יש הבדל בין יסורים לתוכחה, התוכחה הוא בדברים ובא להשיבו בטוב אל דרך הטוב בעתיד, והיסור הוא בחזקה בדברים קשים או במכות ובא ליסרו על העבר או להשיבו בחזקה אל הטוב בעתיד. והנה המוכיח יברר דבריו מצד הטוב או המועיל שימצא בשישמע להתוכחה, ועל הרוב הטוב או התועלת אינו בגוף המעשה רק חוצה לה, למשל האב המוכיח את בנו בל יאכל מאכלים רעים פן יחלה, החולי הוא חוץ להמאכלים רק יסובב מאתם בדרך סבה ומסובב, והמיסר מיסרו בשוטים שהם בלתי נסבבים מן העבירה אף בדרך סבה ומסובב טבעי רק ברצון המיסר שאומר אם לא תשמע איסרך בשוטים, אבל פה אומר כי היסורים הם מסובבים מן דרכך הרע בעצמו בדרך סבה ומסובב טבעי, כי "רעתך" בעצמך היא "תיסרך", לא השוט והשבט, רק הרעה עצמה שעשית. והתוכחה אינו ע"י שיודיעוך הרעה המסובב ע"י משובתיך רק "משובתיך" בעצמה "תוכחך", כי עת תפקח עיניך תמצא כי דרכך הרע הוא רע מצד עצמו הגם שלא היה היזק נמשך ממנו. (ולפ"ז מה שהתוכחה בכ"מ תהיה ע"י מסובב חוץ מן המעשה תהיה פה ע"י המעשה עצמה. ומה שהיסור יהיה תמיד ע"י עונשים רצוניים של המיסר תהיה פה על ידי המסובב מן הרע). והנה התוכחה תפעול על הידיעה שיראה לו בראיות כי הדבר רע. והיסורים יפעלו על הראיה וההרגש שירגיש במכאוב. אומר לעומת זה "וראי ודעי" ומפרש "ודעי כי רע וראי כי מר עזבך את ה' אלהיך", שהעזיבה בעצמה, היא רע מצד עצמה ומר מצד העונש הנמשך מאתה, וזה מגביל נגד "תיסרך רעתך וראי כי מר", ונגד "משובתיך תוכחך ודעי כי רע. ולא פחדתי אליך" ר"ל עזבך את אלהיך הוא רע ומר אבל פחדתי אליך אינו רע ומר, ר"ל כי את עזבת עבודת ה' מצד שנדמה לך שעבודה זאת קשה עליך והיא רע ומר, אבל תראה כי פחדתי אליך היתה טובה ומתוקה כי עת שהיית מפחד ממני היית חפשית מכל עבודה ומוצלחת לא כן עת עזבת את פחדתי ופחדת מן האלילים, ומבאר כי לא תוכל לאמר שפחדתי אליך היה רע ומר:

ביאור המילות

"תיסרך, תוכיחך", התוכחה היא בדברים, ובין אנשים שוים, שמתוכח עמו ע"פ השכל ומברר לו בראיות כי דרכו לא טובה, ובא לרוב להשיבו מדרך הרע בעתיד, כמ"ש הוכח תוכיח את עמיתך (ויקרא י"ט), והמיסר הוא בהכאה, או מן הגדול אל הקטן, ומשתתף עם פעל אסר מנחי פ"א, רק שהאוסר אוסר את הגוף, והיוסר אוסר את הנפש ומכריחה, ובא לרוב על העבר (רק אצל ה' יבוא לפעמים תוכחה באמצעות היסורים כמ"ש והוכחתיו בשבט אנשים) והתבאר אצלי בס' תהלות (ו' ב', ל"ה ב', איוב ה' י"ז, ושם ל"ט ל"ה, משלי ג' י"א, שם ט' ז', י' י"ז, י"ב א', י"ג י"ח, ט"ו ה', ושם י' ושם ל"ב, ע"ש):

"רעתך משובתיך". השובבות מציין תכונה הנפשיית אשר רוחו כים נגרש שובב הנה והנה ולא יעמוד על מצב אחד, והרעה תציין הפעולה שכבר יצאה פעולת הרע אל הפועל, "ודעי וראי כי רע ומר". שעורו ודעי כי רע, וראי כי מר, הרע יושג בכח המדע, והמרירות יושג בחוש, והראיה תפול על השגת כל החמשה חושים, כמו ראה ריח בני.

"פ£ח¡ד¢ת י", הנפרד פ£ח¡ד¢ה בשקל א£הבה א£חוה:
 

פסוק כ

לפירוש "פסוק כ" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"כי מעולם שברתי עולך" ר"ל כי העבודה תהיה קשה משני פנים, אם מצד המצות עשה שיהיה בם מעשים כבדים על הגוף כעול כבד, אם מצד המצות ל"ת שיהיה האדם אסור בעבותות בל יעשה מאומה, וזה דומה כשור שנותנים עליו עול קשה לצורך העבודה ואוסרים אותו במוסרות בל יעבור גבול. אבל מצות התורה קלים מצד שני אלה, בין מצד המעשים, הנה "מעולם שברתי עולך" כי אדרבה המעשים שעשו עובדי אלהי נכר בדור ההוא היה עול כבד כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלהיהם ואנכי שברתי עול זה מעליך, ובין מצד האזהרות "נתקתי מוסרתיך", כי האזהרות שהיו מוזהרים עובדי האליל היו קשים יותר ואנכי נתקתי מוסרות אלה מעליך, כי הסתפקתי במה "שתאמרי לא אעבור" מן הגבול שאז לא אסרתיך בסייגים וגדרים קשים.

"כי על", סובב על מ"ש כי רע ומר עזבך את ה' אלהיך, ומפרש "כי על כל גבעה גבוהה" וכו' (ומאמר ולא פחדתי אליך כי מעולם שברתי עולך הוא מאמר מוסגר), מבאר איך רע ומר עזבך את ה' אלהיך כי יצאת להפקר כ"כ עד "שאת זונה" את "צעה" וסוערת לזנונים "על כל גבעה גבוהה". כאשה שעזבה את בעלה והיא מופקרת לכל על כל הר וגבע, אשר זה בעצמו רע ומר מאד:

ביאור המילות

"עולך, מוסרותיך" והוכפל לקמן (ה' ה', ל' ח'). "את צועה זונה", זונה היא שם הקריאה, את זונה, את צועה, וענינו רגש ורעש פנימי מרוח זנונים הסוער בקרבה, כמ"ש בישעיה (סי' נ"א י"ד ולקמן מ"ח י"ב):
 

פסוק כא

לפירוש "פסוק כא" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"ואנכי" הנה היה דרכם להבריך בגפן הגרוע יחור וזמורה ממין השורק כדי שישבח הגפן, ובזה הגם שעי"כ הטיב בפריה מ"מ נגרע במה שהוא בלתי זרע אמת, רצוני כי הזרע שהוא ההברכה (שהוא נקרא זריעה אצל האילנות) אינו אמת רק שקר ממין זר, ועי"כ לא יוכל לגדל בדומה כי הכלאים לא יפרו ממינם כידוע. אבל "אנכי נטעתיך" בב' מעלות,
  • א) "שורק", שהוא גפן מובחר,
  • ב) שלא היה זה ע"י הברכה ממין זר רק "כלו זרע אמת, ואיך נהפכת" בשני אלה לגרוע, כי אתה לא שורק רק "סורי הגפן", ולא זרע אמת רק זרע "נכריה", באופן שהבריכו בהגפן השורק זמורה של סורי הגפן עד שהוא מקולקל משני פנים. והנמשל שהשם נטעם שיהיו מובדלים מן העמים, ובכ"ז יהיו מוצלחים בעצמם והם התערבו בעמים אחרים ואבדו צורת האומה הקדושה, ובכ"ז לא לבד שלא הרויחו בזה עושר והצלחה רק עי"כ נתדלדלו וירדו מטה מטה:

ביאור המילות

"שורק". גפן בעל שריגים (ישעיה ה' ב') והוא מין גפן מובחן מסתעף לענפים, וכתב הר"י בן גאות שהוא מין הטוב מן הגפנים שלא ימצא חרצן בענבים, והפוכו הוא "סורי הגפן", שמלת סר בא גם על הקלקול, סרת טעם (משלי י"א), סר סבאם (הושע ד'), ותארי העי"ן יבואו לפעמים בשורק כמו שובי מלחמה, זרע אמת, כבר בארתי בס' התו"ה (קדושים סי' מ"ט וסי' נ"ט) ששם ופעל זרע כשבא באילנות בא על ההרכבה שמרכיב אילן באילן, וזרע אמת הוא אם מרכיב מין במינו, והפוכו הוא "נכריה" שהורכב במין נכרי:
 

פסוק כב

לפירוש "פסוק כב" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"כי", ר"ל מה "שתכבסי בנתר" להעביר ממך כתמי העונות שהוא מה שתאמרי אמתלאות לאמר לא חטאתי, הגם כי בזה "תרבי לך בורית", לך בפני עצמך העברת הכתמים ואת בר בעיניך כאילו לא חטאת, אבל עי"ז בעצמו "נכתם עונך לפני", כי בזה נשאר הכתם גדול בעיני ה' עד שנעשה מהחטא עון שמורה על קלקול השכל, אחר שתכפור בהכרח במצוה ובמצוה עליה. כי היודע שחטא הגם שהוא נכתם בפני עצמו אינו נכתם בעיני ה', כי בקל יתקבל בתשובה, לא כן הזכאי בעיני עצמו. ומפרש, כי.

ביאור המילות

"נתר", מן עפר המנקה את הכתם ואחריו "הבורית", כמ"ש בנדה (פ"ט מ"ו) ז' סימנים מעבירים על הכתם נתר ובורית, ושם (מ"ז) העבירן שלא כסדרן לא עשה כלום, ואמר אף שתעשה כסדרן נשאר הכתם:
 

פסוק כג

לפירוש "פסוק כג" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"איך תאמרי", ר"ל את מכחשת, בין הטומאה בעצמה שאת אומרת "לא נטמאתי", ובין הדרך שהלכת להתטמאות שתאמרי שלא לבד שלא נטמאתי בע"א כי גם "אחרי הבעלים לא הלכתי" כלל. אבל איך תאמרי כזאת, הלא נגד שאת אומרת אחרי הבעלים לא הלכתי "ראי דרכך בגיא", עוד נמצא רושם של פסיעות רגליך ועקבותיך נודעו שם, ונגד שאת אומרת לא נטמאתי "דעי מה עשית", הלא ידעת בעצמך שנטמאת שם. איך תוכלי להכחיש זאת את "בכרה קלה" אשר היא "משרכת דרכיה" שתדבק שרוך פרסותיה בדרכיה שניכר הפסיעה שפסעה שם. וכן נכרו פסיעות רגליך:

ביאור המילות

"בכרה". בא על הנבחר במינו, כמו בכור שורו (דברים ל"ג) אף אני בכור אתנהו (תהלות פ"ט). ושם "קלה" כמו על קל נרכב (ישעיה ל') ודרך הרץ בקלות בל יתראה רושם מדרכו, אבל בהיות הרץ זרזיר מתנים אז יחרוץ ברגליו ורשומו ניכר, וז"ש שבכ"ז היא "משרכת דרכיה", משרכת מענין שרוך נעל, שמקשר הנעל אל הרגל, והיא תקשר הרגל אל הדרך להניח בו רושם:
 

פסוק כד

לפירוש "פסוק כד" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"פרא", אומר הנה העובד ע"ג בעבור תועלת או הנאה, בקל נוכל להשיבו מדרכו אם מראים לו שלא ימצא בעבודתו התועלת או הערב אשר הוא מבקש, אבל החוטא מצד אהבת החטא עצמו שלא מתקות דבר אחר, באופן שאין החטא מקריי לו רק עצמיי, א"א להשיבו מדרכו כלל, כי החוטא בעבור ענין אחר החטא מקריי לו, כמו שאמר החוקר שהנואף מפני ממון יקרא נבל בעצם ונואף במקרה ובהפך בהפך. וא"כ הזונה הנואפת בשביל אתנן בקל להשיבה אם נותנים לה צרכיה בבית בעלה או אם תראה שאין לה לקחת אתנן מן מעגביה, לא כן הזונה הבלתי מקבלת אתנן שהיא הזונה בעצם. עפ"ז נשא משלו פה מן "פרא למוד מדבר", כי כל הבע"ח לא ינועו ממקומם רק בשביל הצורך להתקרב אל המועיל או לברוח מן המזיק וכל בע"ח הרץ ממקום למקום לפרנסתו נוכל להשיבו ממרוצתו אם יזמינו לו טרפו במקום אשר הוא שם, אבל הפרא למוד של המדבר, המדבר שם בו טבע הזאת ולמדו לכך, אשר "באות נפשה שאפה רוח", ששאיפתה רוח אינו מפני צורך דבר אחר רק מפני עצמה שמלומדת לשאוף רוח ולנוע אף מבלי צורך, כי נטוע בלבה תאות נפש אל שאיפת רוח, א"כ "תאנתה מי ישיבנה" מי יוכל להשיבה ממקריה זאת אחר שאינו מקרה לה רק עצם, וגם אם יתנו לה מזונותיה מ"מ תנוע במדבר, עד "שכל מבקשיה לא ייעפו", לחנם ייעפו מבקשיה לגדלה בבית כי א"א לשנות טבעה והרגלה רק "בחדשה ימצאונה", בחדש הראשון שנולדה שאז קלה להכנע לא כן אחר חדש שכבר למדה לנוע א"א לשנות טבעה. ויל"פ שר"ל "תאנתה" הגם שטבע זאת מקרה לה בכ"ז א"א להשיבה מטבע זאת, אבל כל מבקשיה אם בחדשה ימצאונה לא ייעפו, שבחדש הראשון שנולדה אז תכנע בקל אחר שעוד לא הורגלה לנוע:

ביאור המילות

"למוד מדבר", היל"ל למודה, וי"ל שלמוד אינו שם תואר רק שם המופשט של הלימוד, הפרא יש בו הלימוד של המדבר, ובא לימוד על ההרגל, עגלה מלומדה, למדו לשונם דבר שקר:

"שאפה רוח", בליעת הרוח, כמו שאפו רוח כתנים:

"תאנתה", יש הבדל בין אנה ובין קרה, קרה הוא מה שהדבר עצמו נזדמן אליו, ואנה יזמין אליו סבת הדבר, כי הקרה ה' אלהיך לפני המציא הדבר עצמו, אבל והאלהים אנה לידו, ר"ל שהמציא לידו סבת הדבר, ובכ"ז גם האנה היא מקרה מצד שהסבה היא מקריית בלתי משתלשלת מן הרגיל והמחויב ע"פ טבע הענינים. ומזה כי מתאנה הוא לי (מ"ב ה'), ר"ל מבקש סבה ואמתלא להרע לי, ופה ר"ל תאנתה הסבה שגרמה לה השאיפת רוח והפראיית מי יוכל להשיבה ולשנותה שיהיה לה טבע אחר, "בחדשה", ר"ל בחדש הראשון, כמו כבש בן שנתו, ביומו תתן שכרו, ר"ל ביום הראשון:
 

פסוק כה

לפירוש "פסוק כה" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"מנעי", עתה באר הנמשל, הנה הזונה הנואפת לקבל אתנן, יהיה זה בשביל שחסר לה צרכיה, נעלים ברגליה, או שרוצה יין לשתות, אבל פה היה בהפך, כי הבעל אומר לה "מנעי רגלך מיחף" שאם תלך לזנות תלכי יחף לא כן אם תשבי בבית, וכן "גרונך מצמאה" שאם תלכי לזנות תצמאי לא כן אם תשבי בבית, "ותאמרי נואש" ואת אומרת שאת מתיאשת עצמך מכל אלה שאינך רוצה כלל מנעלים ומשקה לשתות, ולא להשיג זאת את הולכת לזנות רק "כי אהבתי זרים", שאותם בעצמם אהבתי "ואחריהם" בעצמם "אלך" לא למען אשיג אתנן מנעלים ויין לשתות. וזה כפרא למוד מדבר שהתנועה עצמיי לו לא מקריי להשיג על ידו דבר מצרכיו וא"א להשיבך עוד מן טבעך, כי.  

פסוק כו

לפירוש "פסוק כו" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"כבשת", הגנב הנמצא אינו בוש מפני שגנב רק מפני שלא גנב, הבושה שלו הוא רק מפני כי נתגלה רעתו בקהל, לא מפני המעשה בעצמו. ומזה תראה ההבדל בין החוטא בעצם ובין החוטא במקרה, שהחוטא במקרה יתחרט על גוף החטא לא כן החוטא בעצם, כמשל הזונה בעבור אתנן, אם תראה שהפשיטוה ערומה ולא נתנו לה לחמה ומימיה תתחרט על גוף המעשה, אחר שלא היה המעשה בעבור עצמו רק בעבור האתנן, לא כן הזונה בעצם מצד הזנות שלא תתחרט אז על גוף הזנות רק על המקרה שקרה לה שהפשיטוה ערומה. וכן אם היו ישראל עובדים ע"א רק מפני התועלת והערב שהיו מקוים ממנה לפי דמיונם, היו מתחרטים אח"כ על מעשיהם בראותם כי השיגם אך רעות רבות וצרות. אבל אחרי שהיה המעל עצמיי לא מקריי, הנה רק "כבושת גנב" שהבושה שלו אינו על הגניבה עצמה רק על "כי ימצא" על שנמצא, ועל מקרה שקרה לו ע"י הגניבה, "כן הובישו בית ישראל, המה" וכן "מלכיהם שריהם" כולם לא בושו על דרכם הרע בעצמו רק על הרעות שהשיגו בעבורו (ובזה יל"פ מ"ש תיסרך רעתך ולא פחדתי אליך, שצוה שהרעה תהיה סבת התוכחה לא הפחד והעונש שהשיגו עבור הרעה, בל יתחרטו על העונש שהשיגו רק יתחרטו על הרעה עצמה, כי העונש אינו עצמי רק מקרי נסבב מן הרע כי מעולם שברתי עולך):  

פסוק כז

לפירוש "פסוק כז" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"אומרים", מבאר זה כי הם אינם עובדים העץ והאבן על אופן שיהיה אמצעי בינם ובין ה', כמו שהיו טועים אז בדור ההוא שהפסל הוא כעין טלמסאות להוריד הרוחניות מלמעלה, באופן שיהיה עבודת האליל בלתי מכוון לעצמו רק להשיג על ידו אתנן ומחיר מצרכי העולם, לא כן רק שהם "אומרים לעץ אבי אתה", שחושבים את העץ שהוא בוראם יוצרם וחוללם ויאמרו לו אלה אלהיך ישראל, עד שעובדים העץ מצד עצמו, "כי פנו אלי עורף ולא פנים", כי העובד העץ להיות אמצעי בינו ובין השם הוא פונה פניו אל ה', רק שמשים הע"א כאמצעי בינו וביניו, אבל הם שמהו ככח נשגב בפני עצמו בלתי נתלה מה' כלל, ופנו מן ה' פניהם אל האליל, ובכ"ז "בעת רעתם יאמרו קומה והושיענו", ולא יתחרטו על שעזבו אותי לעבוד הפסל, רק ירצו להשיג ממני ישועה ועזר, לא שישובו לעבדני ולעזוב עבודת האליל:

ביאור המילות

"אבי, ילדתני", הם מציירים העץ והאבן כאב מוליד ואם יולדת, ר"ל שצורת הנפש הצומחת היא אצלם כעין המשפיע על האבן שהוא דומם ומקבל וחוזר ומוליד ומשפיע, "כי פנו אלי עורף ולא פנים", יצוייר מחזיר עורף וגם פונה פנים, כמי שעומד בין המלך ושר צבאו, ופניו אל שר הצבא ומבקש ממנו שימליץ בעדו אל המלך, שהגם שאחוריו אל המלך, בכ"ז גם מגמת פניו אליו, כי עקר שאלתו הוא מן המלך, לכן אמר שהם אין מבקשים שהפסל יהי מליץ בעדם אצל ה' ולא פנו אליו כלל:
 

פסוק כח

לפירוש "פסוק כח" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"ואיה אלהיך", הלא אחר "אשר עשית לך" בודאי הם "יקומו אם יוכלו להושיעך בעת רעתך", ר"ל אם רק יהיה יכולת בידם להושיע לך הלא יחוייב שיהיו מוכנים להושיע יען כי "אשר עשית לך" יען שהם מעשה ידיך ומחויבים לשלם גמול לעושיהם, וגם אינם רחוקים מאתך כי הם נמצאים אצלך בכ"מ "כי מספר עריך היו אלהיך יהודה", וא"כ קרא נא אליהם לתשועה, אבל  

פסוק כט

לפירוש "פסוק כט" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"למה תריבו אלי", מה תרצו ממני שאושיע אנכי לכם, הלא "כולכם פשעתם בי" ואיני מחוייב להושיעכם:  

פסוק ל

לפירוש "פסוק ל" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"לשוא, מה שהכיתי את בניכם על שלא לקחו מוסר היה לשוא" וחנם, כי בניכם אינם אשמים בדבר כי לא היה להם ממי לקחת מוסר אחר "שחרבכם אכלה את נביאכם כאריה משחית", אחר שאתם הרגתם את נביאיכם שהיו מנבאים לכם מוסר ותוכחה עד שמורי מוסר ודעת שבתו, א"כ לא היה לבניכם ממי לקחת מוסר:  

פסוק לא

לפירוש "פסוק לא" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"הדור אתם" הנה היה נמצא אז בישראל שלש דעות מתחלפות, מקצתם היו אומרים שלכן אינם עושים כמעשה אבותיהם להחזיק בתורה ומוסר, יען כי רק הדור הקדום היה רוח ה' מתנוסס בקרבם והיו יכולים לקבל הקדושה והפרישות והמצות ודברים האלהיים, אבל הם כבר התרחקו מן האור וירדו פלאים, ואינם יכולים עוד לעלות בהר ה' ולקום במקום קדשו, וכת אחת היו אומרים בהפך שדרך אבותיהם לא היה שלם עדיין, והם רוצים להשלים א"ע בדרך יותר טוב ויותר שלם מדרך אבותיהם. וכת שלישית לא היו אומרים לא זאת ולא זאת רק שכחו את ה' והתורה והמצוה בהחלט, ועם שלש הכתות יתוכח, אל הכת האחת שהיו אומרים שדבר אלהי לא נתגלה רק לדור הראשון שהיו קדושים וגדולים לא לדור אחרון אשר ירדו לעמקי בור. אומר "הדור אתם ראו את דבר ה'" גם אתם הדור האחרון גם אתם ראו דבר ה', כי עוד דבר ה' מופיע ביניכם כמו בדור קדומים, וכי רק "במדבר הייתי לישראל ?" וכי לא הייתי לישראל לאלהים ולאב ולמורה רק במדבר, או רק "בארץ מאפליה", הכי רק שם הייתי לאלהים לישראל, ולא ליושבי הארץ, "ומדוע אמרו עמי רדנו" ר"ל שהם אומרים אנחנו כבר ירדנו לעמקי בור, עד כי "לא נוכל לבא עוד אליך" לא נוכל לעלות אל הר ה' אל שמי קדשו יען שירדנו מאד והתרחקנו מן ה' והרוחניות והקדושה, וזה שקר כי דבר ה' עוד מופיע לדור הזה כמו לדור ראשון:

ביאור המילות

"המדבר". חסר ב' השימוש הבמדבר, וכן אם בארץ מאפליה, כמו חרב תאכלו, ירחצו מים וכדומה, "ומאפליה" לשון אופל, וחז"ל (מדבר רבה פ"א) פי' מענין כי אפילות הנה, שהצמחים מתאחרים להתבשל שם, ויו"ד מאפליה כיו"ד של תחתיה שלישיה הבניה.

"והייתי לישראל", הוא כמו לולא ה' שהיה לנו, וכן לולא אלהי אבי אלהי אברהם וכו' היה לי.

"רדנו" כמו ירדנו, ובא ע"מ נחי ע"ו רוד, כי נחי פ"ו ונע"ו יתחלפו לרוב, כמ"ש הרד"ק במכלול בארך, וכן בפעל רוד עצמו מצאנו אריד בשיחי, וירדתי על ההרים, (עמ"ש בפי' ישעיה ט"ו ג'), ויש הבדל ביניהם ירד ירידת הגוף, ורוד ירידת הנפש, לכן פה אמר רדנו בבחינת נפשותינו:
 

פסוק לב

לפירוש "פסוק לב" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"התשכח", עתה יתוכח עם הכת שעזבו תורת ה' מצד השכחה וההעלם מבלי שמו לב, אומר איך שכחו תפארתם וכבודם, "התשכח בתולה עדיה ?" וגם אם יקרה שהבתולה תשכח עדיה, הכי תשכח "הכלה את קשוריה", הם הקשורים שנתן לה ארוסה לאות על הקשר שבינו לבינה כמו הטבעת קידושין וכדומה שזה האות שהיא מקושרת עמו, וכי תשכח זאת ? ור"ל הלא זאת התורה היא הקשר שביניכם ובין ה', ובעבורה היה לכם לאלהים ואיך שכחתם זאת ? ועז"א ואיך "עמי שכחוני", ולא זמן מועט רק "ימים אין מספר":

ביאור המילות

"עדיה קשוריה" עי' ישעיה (מ"ט י"ח):
 

פסוק לג

לפירוש "פסוק לג" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"מה תיטבי", יתוכח עתה עם הכת שהיו אומרים כי דרך אבותיהם לא היתה שלמה עדיין והם ישתלמו יותר במצות אשר הוסיפו ובדו להם, כאילו רוצים להטיב דרכם ולהשלימו לבקש אהבה מאת ה'. ועז"א "מה תיטבי דרכך", יותר מדרך אבותיך הקדום, כאילו את רוצה "לבקש אהבה", אבל איך ומה הם האמצעים שתפסת ע"ז, הלא באמתלא זאת שאמרת שרוצה את להשלים דרכיך, הנהגת חקות העמים ודרכיהם אשר למדת מאתם, אל דרכיך הקודמים, כמו אחז שבנה מזבח בבית המקדש כדמות המזבח שראה בדמשק כאילו רוצה להטיב את המזבח ביתר שאת, או הבמות שבנו כאילו רוצים להוסיף עבודה, ובאמת היה זה הפך דברי ה', וז"ש הלא "לכן" כדי להטיב דרכך "גם את הרעות למדת את דרכיך", אחזת גם בהרעות אשר למדת מן העמים שסביבותיך, כאילו בזה תטיבי דרכך, במה שתחבר לדרך התורה גם דרך הרע של העמים:

ביאור המילות

(לג-לד) "גם את הרעות, גם בכנפיך". כמו גם את הארי גם את הדוב, ור"ל ע"י שתיטיבי דרכך, עי"ז גם את הרעות למדת וגם "דם נפשות אביונים" נמצאו בך, כ"ז היה ע"י ש"תיטיבי דרכך" לפי דעתך, ל מ£ד¡ת¡ פעל יוצא לשלישי, הדרכים הם מקבל הלימוד, שלמדה בה אותם את הרעות, ולמוד לשון הרגל, כמו מלמד ידי למלחמה, שהרגילה את הדרכים את הרעות, ר"ל מנהגים רעים וזרים, וע"י לימוד הזה חשבו להיטיב הדרכים לבקש אהבה, ומלת "מצאתים" מושך אחר, כי [מצאתים] על כל אלה:
 

פסוק לד

לפירוש "פסוק לד" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"וגם" עי"ז "בכנפיך נמצאו דם נפשות אביונים", שעי"כ הרגת את הנביאים שבאו ליסרך ולהשיבך מדרך זה כי חשבת שהם רוצים להטותך מדרך הטוב, כי הראשונים שחשבו בדעתם שדרכם לא טוב לא הרגו את הנביאים רק לא שמעו אליהם באמרם כי ירדו מאד ואין בכחם לעבוד את ה', לא כן הכת הזאת שחשבו כי הדין עמהם וכי דרכם הוא שלם יותר הם הרגו את הנביאים.

"לא במחתרת מצאתים כי על כל אלה", שיעור הכתוב, "כי מצאתים על כל דרכיך אלה", מדמה כאילו הנביאים שרצו להשיבם מדרך הזה היו אצלם כגנבים הבאים לגנוב את רכושם, כן באו לגנוב ולקחת מאתם את דרכם הטוב וישר בעיניהם, וע"כ הרגו אותם, אמר לא מצאת את הנביאים במחתרת, לא ממון רצו לגנוב מאתך, רק על כל דרכים אלה מצאתים, שרצו להטותך מהם, ולכן הרגתים. ועי"ז הרעה שלך משולשת,

  • א) שדרכים הרעים אשר למדת נשארו אצלך והוספת סרה לאמר כי בם ירצה ה',
  • ב) שעי"כ שלחת יד להרוג הנביאים כאילו רוצים להדיחך מדרך הטוב והישר בעיני אלהים,
  • ג) כי.
 

פסוק לה

לפירוש "פסוק לה" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"ותאמרי כי נקיתי", עי"כ את חושבת בנפשך שאת נקיה מכל חטא וכי "אך" עתה אך ע"י דרכיך אלה "שב אף ה' ממני". ולכן "הנני נשפט אותך" ביחוד כי את "אומרת לא חטאתי", ור"ל עמך צריך אני להשפט ולעמוד בדין כי את באה בטענה נגדי ואומרת לא חטאתי, כאילו אנכי הנשפט, ויש לך טענות נגדי:

ביאור המילות

"נשפט אותך". בא על צורת הנפעל לכונה שניה, שה' הוא הבע"ד ובא במשפט אתם לפני הב"ד, ובא אותך תמורת אתך, שזה מצוי בס' זה לרוב:
 

פסוק לו

לפירוש "פסוק לו" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"מה", אבל "מה תלכי" כ"כ בהשתדלות גדול ללכת מגוי אל גוי ללמד מעשיהם, "ותשני את דרכך" אל דרך הגוים ההם אשר תבא אליהם לבקש מהם עזר מה יועילוך אלה, הנה עתה את הולכת למצרים, ואני מבטיחך כי "גם ממצרים תבושי כמו מאשור" כי גם הם לא די שלא יעזרו לך עוד יזיקוך:

ביאור המילות

"מה תזלי". מבנין הקל, ושרשו אזל, והנה שבין התי"ו והזי"ן במקום פ"א הפועל, ויש הבדל בין הלך ובין אזל, שפעל אזל מציין שהדבר הלך מן המציאות בכלל, כי הלחם אזל מכלינו (ש"א ט'), כי אזלת יד (דברים ל"ב), אזלו מים מני ים (איוב י"ד), ר"ל תמו נכרתו, ר"ל שלא תלכי בדרך רק תזלי מדרך אל תהו לא דרך, "לשנות את דרכך", יש הבדל בין המשנה דרכו ובין המחליף או ממיר דרכו, המחליף בוחר דרך אחר, והמשנה ישנה דרך הקודם מבלי יחלפנו (עמ"ש לקמן נ"ב ל"ג), ר"ל אינך מחליף דרכך דרך החול בדרך הקדש. רק משנהו דרך חול בעד דרך חול אחר, למשל עוזבים דרכם לאשור והולכים למצרים שהוא דרך הקודם רק בשינוי, ומה תרויחי והלא "גם ממצרים תבושי":
 

פסוק לז

לפירוש "פסוק לז" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"כי גם מאת זה תצאי וידיך על ראשך" מתחרטת על שהלכת אליהם, וזה יען "שמאס ה' במבטחיך" בהאמצעיים שאת משימה בטחונך בם מאס ה' והם נגד רצונו ולכן לא תצליחי להם למבטחיך אלה, לא תוכלי למצוא מהם הצלחה אחר שהם נגד רצון ה':

ביאור המילות

"במבטחיך". שם מבטח מורה על הדבר שהוא סבת הבטחון, למשל הבוטח להשיג עזר ע"י שר פלוני, העזר הוא הבטחון והשר הוא המבטח, ועי' לקמן (י"ז ו'). "ולא תצליחי להם", פעל צלח בהפעיל הוא יוצא תמיד, ובא או על דברים הנפעלים, כמו מצליח דרכו, והצליח מרמה בידו (דניאל ח'), ואז נקשר עם את, כמו כי אז תצליח את דרכך, או חסר הנפעל, עלה והצלח (מ"א כ"ב) ר"ל את דרכך, או שהנפעל הוא איש שתחול בו ההצלחה, ואז נקשר עם למ"ד, והצליחה נא לעבדך (נחמיה א'), אלהי השמים הוא יצליח לנו (שם ב'), כי האיש הוא רק נושא ההצלחה שתחול בו בענין שהוא יצליח דרכו וה' מצליח את אשר לו, ופה שאמר ולא תצליחי להם ר"ל למבטחיך שהם עוזריך, לא תשפיע עליהם הצלחם אחר שמאס ה' בהם: