מלבי"ם על הושע י

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מלבי"ם על הושע · י · >>

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


"גפן", אחר שהזכיר כי נגזר עליהם גזרה חרוצה שילכו בגולה, יבאר איך נסתבב הדבר שיגלו מארצם, שה' הטיל ביניהם מהומה ומרד שמרדו במלכיהם וזה היה סבת גלותם. וכבר בארתי (למעלה סי' ז' וסי' ח') שהמרד שמרדו בשלום בן יבש שהרגוהו, וכן אח"כ בהושע בן אלה שהלשינוהו למלך אשור ששלח מלאכים אל סוא מלך מצרים, נסבב ע"י ששני המלכים האלה לא דבקו בחטאת ירבעם ורצו לבטל עבודת העגלים, ועי"ז עמדו כנגדם הכת שדבקו בעבודת העגלים, וזה היה הסבה מה שעלה אליהם מלך אשור בתחלה בימי מנחם בן גדי, ומה שעלה עליהם בסוף בימי הושע שהגלה את כולם, ועל דברים אלה ישא חזון ומליצה נשגבה בסימן הזה, אמר, "גפן בוקק ישראל", ר"ל ישראל אשר נמשלו לגפן, כמ"ש כרם היה לידידי בקרן בן שמן, וה' נטע הגפן הזה וקוה לעשות ענבים ויעש באושים כמ"ש בישעיה סי' ה' ומפרש שם ויקו למשפט והנה משפח לצדקה והנה צעקה, שהפרי שקוה ה' שיעשה הגפן הזה הוא משפט וצדקה, אבל "ישראל" הוא "גפן הבוקק" ומריק ונושר "את הפרי אשר ישוה לו", ר"ל פרי הראוי לו, כי "כרוב לפריו הרבה למזבחות" לע"ז, "וכטוב לארצו הטיבו מצבות" אשר העמידו לעבודת גלולים:

ביאור המילות

"בוקק". פעל יוצא, כמו הנה ה' בוקק הארץ (ישעיה כ"ד) ענין ריקות, שמשיר פריו:

"ישוה לו". יש הבדל אצלי בין שימה ובין שוה, ששוה כולל גם מושג השיווי והערך, שוית עזר על גבור, ר"ל עזר הנערך כפי גבורתו, ור"ל פרי הנערך והראוי לו:

"הטיבו מצבות". המצבות היו להדר ולפאר בית אליליהם, או את המדינה (פיראמידען, אבאליסקען) והיו מכוננים בעוז כפי עושר המדינה וכחה, לז"א כטוב לארצו:

 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"חלק", ולכן "חלק" ה' את "לבם", שסבב ה' שיהיה ביניהם פירוד לבבות וכתות מתנגדות, ועי"כ "עתה יאשמו", היינו שעי"ז יקבלו את ענשם, "כי הוא יערף מזבחותם" כי החילוק לב הזה הוא יערף את המזבחות שלהם "וישדד את מצבותם", ר"ל שהמלך שעמד תחת הראשן יכרית את מזבחות העגלים, שזה עשה שלום בן יבש, וכן הושע בן אלה, ועי"ז יעמוד מרד נגד המלך:

ביאור המילות

"חלק". פעל יוצא:

"יאשמו". בא על חיוב העונש, וגם על קבלת העונש, כמו תאשם שומרון (לקמן י"ד):

"יערף". יקצך, מענין וערפו שם את העגלה, ועל שהיה המזבח עשוי אל העגל ימליצהו עריפת עגלת בקר:

 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי עתה יאמרו אין מלך לנו", שעי"ז ימרדו במלכם וירצו להעבירו ממלכותו, "כי לא יראנו את ה'", הם יאמרו שאינם מסכימים אל מעשה המלך שרוצה לבטל עבודת העגלים ולהעמיד תחתיו עבודת ה' כי הם אינם יראים את ה' ואינם רוצים ביראת ה' ובעבודתו, וא"כ "והמלך מה יעשה לנו" איך יכריח המלך אותנו שנעבוד את ה' ונירא אותו, וזה יהיה הסבה שימרדו במלכם, (ובזה אמר ג"כ "חלק לבם עתה יאשמו" שע"י חילוק לב הזה יהיה מעתה אשמת העגלים בראשם, כי עד עתה היה האשמה בראש המלכים שהם הכריחו את העם אל עבודת העגלים, אבל עתה שהמלך רצה לבטל את העגלים והעם החזיקו בם, הלא הם יאשמו והאשם תלוי בראשם לא בראש המלכים):

 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"דברו דברים" כן דברו ביניהם דברי מרד, "אלות שוא" ועי"כ עברו על האלה שנשבעו למלכם להיות נאמנים אליו, כי אמרו שאין ממש באלה זו אחר שמבטל את עבודת העגלים, "כרות ברית" שכרתו ביניהם ברית על קשר המרד להרוג את שלום, או למסור את הושע ביד מלך אשור לאבדו, "ופרח כראש משפט על תלמי שדי", ר"ל אמנם תיכף פרח משפט ענשם, שזרע המרד אשר זרעו בסתר במעמקי תלמי לבבם, צמח ופרח ויעש פרי אשכלות מרורות, ומשפט ענשם פרח כראש ולענה על תלמי שדי בגלוי וקבלו תיכף את ענשם כמו שיבאר:

ביאור המילות

"כראש". עשב מר, כמו לענה ורוש:

"משפט". בא לפעמים על גמר המשפט והעונש:

"ושדי". כמו שדה:

 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לעגלת", עתה מבאר דבריו בפרטות מה היה סבת המרד שאמר עליו דברו דברים אלות שוא, ואיך פרח המשפט והעונש תיכף, סבת המרד היה "לעגלת בית און" בעבור העגל של בית און, שהוא העגל שבבית אל שבעבורו "יגורו" ויתאספו "שכן שמרון" למרוד במלכם על שבטל את עבודתו, "כי אבל עליו עמו וכמריו" של העגל אשר עד עתה עליו יגילו, ועתה אבלו והתעצבו "על כבודו כי גלה ממנו", על שהושע בן אלה בטל כבוד העגל ונתן רשות לעלות לרגל ולעבוד את ה', זה היה סבת המרד:

ביאור המילות

"יגורו", יתקבצו, כמו יגורו עלי עזים:

"שכן שמרון", הוכן בשומרון:

"וכמריו". כהני ע"ז העומדים נגד השמש ופניהם שחורות מהשמש שזו עבודתם:

 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"גם", עתה מפרש מ"ש ופרח כראש משפט, איך תיכף קבלו את ענשם, כי בעת לקח מלך אשור את הושע ויעצרהו ויאסרהו בבית כלא לקח גם העגל, ור"ל "גם אותו לאשור יובל", שלא את המלך לבד הוביל לאשור כי גם את העגל יובל לשם להיות "מנחה למלך ירב. בשנה אפרים יקח", ר"ל אשור יקח את הבושת של אפרים היינו את העגל שלו שהוא לאפרים לבושת ולחרפה, וא"כ הלא "יבוש ישראל מעצתו" מה שהתיעץ למרוד בהושע ולמסרו ביד אשור בחשבו להשיב עי"כ את עבודת העגל על מכונו. והלא בזה סבב שנשבת העגל לגמרי:

ביאור המילות

"למלך ירב". כן קורא מלך אשור על שרב עם העמים, ועובדי אלילים היה להם אליל הריב והמלחמה, והיו אומרים כי מלך הזה הוא הממונה מאתו על הריב והמלחמה:

"בשנה אפרים". בושת של אפרים, ר"ל ע"ז שלו, כמו וינזרו לבושת, ובא בתוס' נו"ן, כמו שבענה בנים (איוב מ"ב):

 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"נדמה", מפרש איך יבוש מעצתו, שע"י עצתו "נדמה שומרון מלכה" ר"ל מלך שומרון נדמה ונמשל ע"י שומרון "כקצף על פני מים", שע"י רתיחת המים עת יהמו יחמרו במצולה יתהוה על פני המים קצף ורתיחה, ואח"כ יתהלך הקצף ויהיה לאפס ע"י המים עצמם שאין עומדים על מצב אחד, וכן נתהוה המלך ע"י רתיחת העם וקצפם ומרדם במלכם הקודם, שקשרו עם הושע על פקח בן רמליה וימיתוהו וימלוך הושע תחתיו, ואח"ז התהלך הקצף הזה והלך בגולה ע"י מלשינות העם והתחלפות דעותיהם שאין לבם עומד על מצב אחד, אמנם בעצתם זה שהלך המלך אסור בזקים לארץ אשור לא הקימו מזימות לבם לחזק עי"כ את עבודת העגל, כי בהפך.

ביאור המילות

"נדמה". מלשון דמיון:

"שמרון מלכה". כמו מלך שומרון, או ר"ל שומרון ומלכה:

"כקצף". מענין רתיחה, כמו שקצף הוא רתיחת הכעס:

 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ונשמדו" שעי"ז "נשמדו" גם "במות און" שהיו "חטאת ישראל, וקוץ ודרדר יעלה" מעתה "על מזבחותם", כי יהיו שוממים וחרבים, עד שהמזבחות שעומדים בהרים ובגבעות "יאמרו להרים כסונו ולגבעות נפלו עלינו", כי מרוב השממון יפלו ההרים והגבעות ויכסו את המזבחות ויקברו תחת ערימות עפר, וא"כ הלא היה עצתם עצה נבערה לבלי הועיל:

ביאור המילות

(ח-ט) "ואמרו". הבמות והמזבחות יאמרו, וכן "שם עמדו", וכן כינוי תשיגם בא על הבמות:

"עלוה". עולה, כמו כשב כבש:

 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מימי הגבעה חטאת ישראל", במות און וחטאת ישראל שהוא עבודת אלילים, זה היה ביד ישראל עוד בימי הגבעה, שעוד בעת ההיא הקימו בדן את פסל מיכה, וע"כ שם ירבעם את העגל האחד בדן שכבר נקבע שם המקום לעבודת הפסל מימי קדם, וז"ש "שם עמדו", ששם בדן עמדו הבמות והפסילים מימי קדם, וכבר אמרו חז"ל שלכן לא הצליחו ישראל בב' פעמים הראשונים שלחמו על הגבעה וקנאו קנאת ה' ע"ד הזנות, מפני שלא קנאו על פסל מיכה, וז"ש "לא תשיגם בגבעה מלחמה על בני עלוה" שהלא המלחמה שלחמו בגבעה על בני עולה שהם בני בנימין המלחמה הזאת לא השיגה את הבמות של פסל מיכה, כי הם עמדו, ולא בטלום בעת ההיא, וזה סימן שכבר נטו ישראל מאז אחרי עבודת אלילים, ולכן לא קנאו עליה:

 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


"באותי ואסרם", ולכן בעת שאויתי ליסר ולהעניש אותם בעבור עון ע"ז, לא אספתי עליהם קיבוץ מעם ישראל שילחמו עם החוטאים, כי עם ישראל לא קנאו על ע"ז גם אז וכ"ש עתה, ולכן "ואספו עליהם עמים" שהם מחנה אשור הם נתאספו עליהם "באסרם לשתי עונותם", והם אסרו אותם לשתי מענית המחרישה שלהם, ר"ל ששמו עליהם עול כבד ואסרו אותם במוסרות כאשר אוסרים את השור החורש שיחרוש בפעם אחד שתי מענית המחרישה, שהוא כפל מכח השור, דהיינו שהוכרחו לעבוד יותר על כחם:

ביאור המילות

"ואסרם". שרשו יסר ודגש הס' לחסרון יו"ד פ"א הפעל:

"עונתם". כמו מעניתם (תהלות אות מ"מ קכ"ט) הקו שיחרוש החורש:

 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ואפרים עגלה מלומדה", אפרים אין לו כח כשור לעול לחרוש באדמה, כי הוא דומה כעגל המלומד לעשות מלאכה קלה, והוא כי "אהבתי לדוש" שהיא אוהבת לדוש בתבואה שהיא מלאכת העגל, שמרקד על התבואה ודש אותה וגם אוכל בשעת דישה, לא החרישה שאינו מלאכת העגל הרך. ר"ל שאוהב לשאת שעבוד קל כמו מה שרצה להשתעבד אל מלך מצרים שהיה עול בלתי קשה ועבודה קלה ושעם זה יאכל מטוב ארץ מצרים וירויח במסחרו שם, לא לשאת עול מלך אשור לחרוש ולעבוד בכל עבודת פרך, "ואני עברתי על טוב צוארה", ואני עדיין חסתי עליה כי עברתי וראיתי את טוב צוארה השמן והענוג שאינו יכול לשאת עול כבד, והיה עדיין בדעתי שלא למסרה אל העמים שיאסרו אותה במוסרות לשתי עונותם, וחשבתי שיכניסו צוארם לעבוד עבודתי שהיא עבודה קלה ועי"כ לא ימסרו ביד אדונים קשה, וחשבתי כי ישתתפו עם מלכות יהודה ושניהם יעבדו את ה' ויחרשו את אדמתו אדמת הקדש, וז"ש שחשבתי "ארכיב אפרים" ר"ל שאצרפנו ואחברנו אל יהודה ששניהם יחרשו ויעבדו בחלקת ה' ביחד, והייתי מקוה כי "יחרוש יהודה ישדד לו יעקב" שיהודה שהוא מלומד לחרוש בעבודת ה' הוא יעשה החרישה שהיא עבודה הקשה, ויעקב שאינו מלומד לחרוש את האדמה הוא ישדד, שהיא העבודה שאחר החרישה שעוברים שנית על התלמים לכתש את הרגבים שהיא עבודה קלה, והיינו שיהודה יכין אדמת הנפש יחרוש אותה עד שתהיה מוכנת לקבל זריעת הצדקה והמע"ט ואחריו יבא גם יעקב שהם עשרת השבטים לגמור מעשה החרישה וההכנה. ואז.

ביאור המילות

"אהבתי". היו"ד נוספת ולכן הטעם מלעיל:

"ארכיב". בא על הצמד, ושני סוסים ביחד נקראו רכב, והושאל על צמד השורים במחרישה:

"יחרוש", ישדד עי' הבדלם (ישעיה כ"ח כ"ד), השידוד הוא אחר החרישה ופתיחת הקרקע, והוא פעל ומשם שדה, שמכתת הרגבים וכותשם עד שתעשה שדה ראויה לזריעה:

 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"זרעו לכם לצדקה", אז תזרעו צדקה ומע"ט במצות שבין אדם למקום, "תקצרו לפי חסד", כמו שמן זריעת גרעין אחד יקצרו אלומות, כן השכר שיקבלו יהיה לפי חסדי ה' יותר מן הגמול הראוי לפי האמת והמשפט רק חסד שאין לו קצבה ומדה, והוסיף לאמר "נירו לכם ניר", הניר הוא מה שחופרים בעומק האדמה להסיר הקוצים המשחיתים את התבואה, כן תחפרו בעומק הנפש להסיר התאוות והציורים הרעים והאמונות הכוזבות המשחיתים זרע הצדקה והמע"ט.

"ועת לדרוש את ה'" ואחר שיכינו החרישה והזריעה יבא העת של הגשם שאז צריך לדרוש את ה' ולבקש פניו שיתן גשם יורה ומלקוש בעתו, ר"ל שיבקשו מאתו שפע שמיימית ועזר אלהי ממעל, "עד יבוא ויורה" עד שיבא אליכם ויתן המורה שהוא הגשם והיורה, ומפרש מה יהיה המורה שיתן "צדק יורה לכם", הצדק שישלח לכם הוא יהיה המורה והגשם שיתן, ובאר שאין כוונתו על האדמה כפשוטו רק שיורה לכם על אדמת נפשכם, ישביע נפשכם הצמאה במטרות עזו ושפע קדשו, כענין שאמרו הרעיפו שמים ממעל ושחקים יזלו צדק:

ביאור המילות

"לצדקה". הם מצות שבין אדם למקום (ישעיה א' כ"ז):

"לפי חסד". הוא יותר מן המגיע כפי הדין שזה נקרא אמת:

"נירו". חופר בעומק להסיר הקוצים (ירמיה ד' ג'), ומלת לכם ר"ל בעומק נפשכם ובעצמכם:

"ויורה". מענין יורה ומלקוש, ימטיר צדק:

 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"חרשתם", אבל אתם "חרשתם רשע", ולכן "קצרתם עולתה, ואכלתם פרי כחש", היינו שאכלתם הפירות של הכחש והכפירה שכחשתם בה', וזה בא יען "כי בטחת בדרכך וברוב גבוריך" וחשבת שתנצל ע"י עצה וגבורה למלחמה:

ביאור המילות

"פרי כחש". הוא פרי הכפירה והמינות, שע"י כחשם בה' בטחו בדרכם ויאמרו לא תבוא עלינו רעה:

 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"וקאם", ובעת "שקם שאון" ומרד "בעמיך" שמרדו במלכם, עי"כ "כל מבצריך יושד", שע"י המריבה שהיה ביניהם מסרו המבצרים ביד האויב "כשוד שלמן" בעת ששדד שלנמסר מלך אשור את "בית" ארבאל שם מבצר שהיה במלכות אפרים, "ביום מלחמה", שאז ביום מלחמה מסרו בידו את המבצר ע"י המרידה והמריבה שהיה בינהם, (וגם קרא השוד בשם שוד שלמן כי מסרו המבצר בידו בשלום, והוא נהג עם אנשי המבצר כאילו לקחו ע"י מארב ביום מלחמה, וכאילו כבשם ביד חזקה) ואז "אם על בנים רטשה" והרג את כל העם כאילו כבש אותם ביד חזקה:

ביאור המילות

"כשד". מקור עם כ"ף הזמן, "ושלמן" הוא שלנמסר או א' משרי מלך אשור, ובית ארבאל שם מקום. וי"ל שהמליץ ג"כ בשלמן שם שלום, ובשם ארבאל ענין מארב כמ"ש בפי'.

"רטשה". היא העברת צורת הפגר מרוב הפצעים:

 

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ככה עשה לכם בית אל", זאת גרם לכם בית אל שהעגל שבבית אל היה סבה לכל זה, "מפני רעת רעתכם" זה בא מפני הרעה שבא ע"י רעתכם, שרעתכם היא עשתה לכם רעה, שע"י מעשיכם הרעים רע לכם, במה "שבשחר נדמה נדמה מלך ישראל" ע"י שמרדתם במלך ונדמה ונכרת עי"ז, וגם שנדמה בשחר, כי עם מה שנדמה המלך נדמה גם השחר, שהוא כוכב הצלחתכם, שמאז חשך אילת השחר לכם, וכ"ז היה ע"י בית אל שמשם צמח המרד ע"י שרצה להשבית את העגל שבבית אל כנ"ל:

ביאור המילות

"רעה רעתכם". יצייר רעתם כעצם מופשט שהרע להם, ומפרש שם רעתכם שהוא הרעה שעשו בשחר שבו נדמה מלך ישראל, הרעה הזאת הרעה להם שעי"ז הלכו בגולה: