מלבי"ם על הושע ט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מלבי"ם על הושע · ט · >>

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אל תשמח ישראל", אתה ישראל, לא תוכל לשמוח "אל גיל כיתר עמים", כי העמים הם נתונים תחת המערכה כמ"ש אשר חלק ה' אלהיך לכל העמים, ובעת שהמזל מצליח להם והמערכה טובה הם שמחים. אבל אינך תחת כוכבי השמים וכסיליהם, כי אתה מאורשה לה' כמ"ש בועליך עושיך ה' צבאות שמו, וכשתסור מהשגחתו לעבוד אלהים אחרים את דומה כזונה מתחת אישה, וז"ש כי "זנית מעל אלהיך, אהבת אתנן" את דומה כזונה שאוהבת אתנן ועי"כ היא סובבת "על כל גרנות דגן" לזנות שם ולקחת אתנן, כן אתה סובב מגוי אל גוי למצוא שם מחיתך:


ביאור המילות

"אל תשמח אל גיל". גיל הוא בדבר טובה המתחדש, כמו הצלחה, מציאה. בשורה טובה, והשמחה התמידית ע"ז בא בפעל שמח, וכן (איוב ג') השמחים אלי גיל:

 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"גורן", כי "גורן ויקב" שהיה להם בארצם, שהם המזונות שפסק לה בעלה בעת הנשואין, "לא ירעם", לא ימצאו מזונותיהם מגרן של ארצם, "ותירוש יכחש בה" בארץ (הנזכר למטה) שלא ימצא עוד שם דגן ותירוש כמקדם, כי.


ביאור המילות

"יכחש בה". כינוי בה על היקב, או על הארץ שבפסוק שאח"ז, וע"פ המסורה ב' כתובים בה וסבירים בם, בא הכינוי על העם:

 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לא ישבו בארץ ה'" כי יגלו מן הארץ ע"י עונותיהם והארץ תשאה שממה, ועי"כ "ושב אפרים מצרים" להתישב שם, "ובאשור" שלשם יגלו "יאכלו" את לחמם "טמא" בגוים, והנה היין היה מתברך בזכות היושבים בארץ ועתה תירוש יכחש בארץ כי לא ישבו בארצם, ועוד היה היין מתברך בשביל הנסכים שהיו מקריבים כמ"ש חז"ל, וגם זה לא יהיה עוד, כי.


 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לא יסכו לה' יין", ולא לבד שלא יביאו נסכים שהנסכים הם טפלים אל הזבח, כי גם "לא יעברו לו זבחיהם", שלא יקבל מהם גם זבחים, שהזבחים היו נקראים לחם ה', כמ"ש כי את אשי ה' לחם אלהיהם הם מקריבי' והיו קדש, אבל זבחיהם לא יקראו לחם ה'. כי הם "כלחם אונים להם", הם דומים כלחם שאוכלים האוננים על מתיהם שאוכלים סעודת הבראה משל אחרים, וכן השלמים שיאכלו לא יהיו שלמי שמחה רק סעודת הבראה, ותחת אשר לחם אוננים יטמא ע"י האונן שהוא טמא לנפש ומטמא את הלחם, לחם של הזבחים שלהם "כל אוכליו יטמאו" הלחם יטמא את האוכלים אותו, "כי לחמם לנפשם" כי הוא הלחם שאוכלים על נפשם המתה, שנפשם מתה בגופם והם אוכלים הזבח לחם הבראה על מיתת עצמם, וע"כ "לא יבא בית ה'" כי לחם טמא הוא:


ביאור המילות

"כלחם אונים". כמו לא אכלתי באוני ממנו, לחם אוננים:

"לחמם לנפשם", לנפש מת, כמו כל טמא לנפש, לנפש לא יטמא:

 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מה תעשו" מוסב עמ"ש אל תשמח ישראל אל גיל כעמים, ואיך תרצו לשמוח "ביום מועד" שהאומות היו שמחים בימי מועדיהם בעת קציר שעורים וחטים ובעת האסיף, ואתם איך תשמחו אל גיל אחר שדגן ויקב לא ירעם, וכן "מה תעשו ליום חג ה'" שבימי החג היו מקריבים זבחים ומנסכים יין ואחר שבטלו הזבחים והנסכים במה תחוגו את חג ה':


ביאור המילות

"יום מועד יום חג ה'". כבר בארתי (ב' י"ג) כי החג פורט הימים שמרבים להביא בם שלמי חגיגה, ומועד הם כל ימים הקבועים, וכולל מועדי השמחה שהיו עושים על חקות קציר, כמו במועד הקציר והאסיף:

 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי הנה הלכו משד", לעומת מ"ש ושב אפרים מצרים, וישראל היו חושבים שהם שבים לארץ מולדתם כי האומה בראשיתה נולדה במצרים, ודומה בעיניהם כמי ששב אל ארץ מולדתו ששם ינק משדי אמו, והוא שב אל שדי אמו ואל חדר הורתו, ועפ"ז אומר הנביא כי הוא דמיון כוזב, כי באמת א"י הוא שדי אמם, שם ינקו דבש וחלב והיא ארץ הורתם, כמ"ש על שדים סופדים (ישעיה ל"ג), ועתה שגלו מארצם "הנה הלכו משוד" אמם, ודומים כמי שהולך מארץ מולדתו אל ארץ קבורתו, כי למצרים הם הולכים למות ולהקבר שם, כי "מצרים תקבצם" כדי "שמוף תקברם" כי שם תהיה קבורתם, ומי יהיה היורש את נחלתם ואת עשרם, אמר המקום שהיה "מחמד לכספם קימוש יירשם וחוח" הוא יהיה השוכן "באהליהם" אשר ישארו שממה:


ביאור המילות

"משד". מענין שדים, כמו ושוד מלכים תינקי:

"קימוש וחוח". מיני קוצים:

 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"באו". עד עתה לא ידעו את ה' ולא האמינו בנביאיו אשר יעדו להם העונשים שיבואו מאתו, עד אשר "באו ימי הפקודה" שיפקוד ה' את עונותיהם, וגם "באו ימי השלום" שיגיעו דברי הנביאים וישלם להם כמדתם, אז "ידעו ישראל כי צדקו דברי הנביאים", כי עד עתה "אויל הנביא", הנביא שנבא לך את העתיד לבא עליך היה בעיניך כאיש אויל, "ואיש הרוח" היה "כמשוגע" בעיניך, "על רוב עונך" מסבת רוב עונך שהעוית במזיד ולא האמנת למוכיח על עון, ולכן "רבה משטמה":


ביאור המילות

"ימי הפקודה, ימי השלום". השלום הוא אחר הפקידה, תחלה פוקד עונם ואח"כ משלם הגמול, ואמר העל אלה לא אפקוד, אם בגוי אשר כזה לא תתנקם נפשי (ירמיה ה'), שהוא השלום:

"אויל הנביא, משוגע איש הרוח", יש הבדל בין לשונות נביא, רואה, חוזה, צופה, "איש הרוח". שמצד שיתלבש ברוח ה' להשיג השגות נבואיות נקרא איש הרוח, והם היו אומרים שאינו רוח אלהים רק רוח כח המדמה שגבר עליו, כמ"ש אשר הולכים אחר רוחם, וקראו משוגע מצד תגבורת כח הדמיון. בשם נביא נקרא ע"י ניב שפתיו שינובב אל העם דברי מוסר ודעת, אמרו עליו שהוא אויל, שגדר אויל הוא המסתפק, והוא הפך הדעת שהיא הידיעה הברורה כמ"ש בפי' משלי, ר"ל שאין לו ידיעה ברורה במה שמנבא והוא עצמו מסופק בדבריו. ויש הבדל בין רואה, חוזה, צופה, הרואה מביט בעיניו הגשמיים על עניני העם להישירם בדברים שבין אדם לחברו, והחוזה יביט בעין לבו ועיניו הרוחנים בעניני האלהות, כמ"ש בפי' (ישעיה סי' ל'), והצופה יביט את העתיד לבא מהפורעניות, כמ"ש צופה נתתיך לבית ישראל, ולכן במשטמה שי"ל על הצופה משתתפים גם משטמה על אלהים שמינהו לצופה, ועל הנביא גדלה שנאתם יותר אחר שינבא ויוכיח בדבריו ועליו יכינו פח ומוקש:

 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"צופה". ר"ל "רבה משטמה" שלך על "צופה" של "אפרים עם אלהי", שהיה לך משטמה רבה על הצופה שיעד לך פורעניות וגם על אלהי ששלחו להנבאות, כי היית שונא את ה' ואת נביאיו, עד כי "נביא" שנבא לך בשם ה' היית מכין "פח יקוש על כל דרכיו" היית מזמין לו מוקשים ללכדו ולהרגו כמ"ש כי כרו שוחה ללכדני ופחים טמנו לרגלי, וגם "משטמה בבית אלהיו", גם בבית אלהים נמצאה המשטמה עליו, כי את זכריה הרגו בבית המקדש, וגם בית ה' לא הגין עליו:


 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"העמיקו", וחוץ מכל זה "יעמיקו" מה' לסתיר עצה, "וישחיתו" את דרכם בזנות, כמו שעשו בימי הגבעה שהיו מעשיהם כמעשה סדום, עד שהם רעים לה' וחטאים בין אדם לחברו ג"כ, וע"כ "יזכר עונם" ויעניש אותם עליהם:


 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כענבים", על מ"ש שהשחיתו דרכם בע"ז ובזנות כימי הגבעה ושע"כ יזכר עונם, אומר שילמדו ק"ו ממה שהעניש את יוצאי מצרים על עון פעור ועל הזנות עם בנות מואב הגם שדור ההוא היו חשובים ויקרים בעיני ה', וכ"ש שיעניש אותם שהם קלים ונבזים בעיניו, על עונות אלה, אומר הלא "כענבים במדבר מצאתי ישראל", בעת שמצאתי את ישראל במדבר היו יקרים בעיני כמי שמוצא ענבי' שהוא הפרי היותר חשוב במדבר שאינו מקום זרע וגפן ותאנה, (ור"ל שהוא היה הכרם הראשון אשר נטע ה' כמ"ש גפן ממצרים תסיע, והנה הענבים אין מקבלים הרכבה ובפרט ענבים במדבר שהם בלתי מורכבים, כן היו אז ישראל קדושים נזהרים מן הזנות כמ"ש חז"ל ששלומית בת דברי אחת היתה ופרסמה הכתוב), וכן "כבכורה בתאנה בראשיתה ראיתי אבותיכם", שהתאנה גם היא הפרי החשובה מאד ואין בה פסולת, והמתבשלת ראשונה היא חשובה ביותר מצד מעוט מציאות הפרי אז, וכן היו חשובים אם מצד המקום כענבים במדבר, אם מצד הזמן שחל עליהם הענין האלהי בראשונה בעוד החשך כסה ארץ וערפל לאומים, ובכל זה הגם שהיו חשובים מאד אצלי, "המה באו בית פעור" וכו' "כאהבם" ר"ל גם המה עם כל חשיבותים "כאהבם" כאשר אהבו את בנות מואב יצאו עי"כ מדחי אל דחי, שעי"כ באו בית פעור, כמ"ש ויחל העם לזנות אל בנות מואב ועי"כ ותקראנה לעם לזבחי אלהיהן, ועי"ז "וינזרו לבושת", כמ"ש ויאכל העם וישתחוו לאלהיהן, ועי"ז "ויהיו שקוצים", ששקץ ה' אותם ומאס בהם כמ"ש ויחר אף ה' בישראל וכ"ז היה "כאהבם" ע"י שאהבו את בנות מואב, עתה דון קל וחומר אם המה כאהבם בנות מואב נעשו שקוצים הגם שהיו חשובים בתחלה, וכ"ש.


 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אפרים אשר כעוף יתעופף כבודם מלדה ומבטן ומהריון", אשר לא היה להם כבוד ויקר גם בתחלת לדתם, כי בלדתם ואף בהיותם בבטן אמם ואף בעת הריונם לא היה להם כבוד כלל כי רובם ממזרים ונולדו בזנות, וא"כ כל שכן שיהיו שקוצים בעיני ע"י זנותם:


 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי", ר"ל ואפרים י"ל שני חסרונות נגד דור המדבר,

  • א) "שאם יגדלו את בניהם" כבר "שכלתים מאדם" שהבנים אינם אצלי במדרגת אדם כלל, כי הם שקוצים מני רחם כבע"ח נבזים ומשוקצים אחר שלא שמרו את מינם כלל והולידו ממזרים.
  • ב) "כי גם אוי להם" עצמם, ואפי' להאבות של הבנים שנולדו שלא בזנות והם בכלל בני אדם, "אוי להם בשורי מהם", שאף שתחלה הייתי עמהם הלא סרתי מהם והשלכתים מעל פני מפני רוע מעלליהם:


 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אפרים", יוסיף לאמר הלא אפרים אינו דומה כדור הראשון שהיו כענבים במדבר, כי הוא אינו שוכן במדבר רק דומה "לצור" שהיא "שתולה בנוה", שאני שתלתי אותו מן המדבר להיות נטוע בנוה, ר"ל שי"ל ארץ מושב ואני רואה אותו מכונן בארצו על רוב טוב כצור. ובכ"ז הרע מעשיו כ"כ עד כי נגזר על "אפרים להוציא אל הורג בניו", הגם שלפי הטבע היה ראוי שיצלחו וירבו ויפרו בארץ טובה ורחבה שנתתי להם:


ביאור המילות

"שתולה". פעל שתל בא על הנשתל ממקום למקום כמ"ש בהתו"ה קדושים (סי' נ"ט):

 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"תן להם", הנביא מסב פניו אל ה' ומתפלל שלא יגלם בגולה אומר "תן להם ה' מה תתן", ר"ל תן להם העונש הראוי לתת להם בעון הניאוף כמו שדרכך ליתן מדה כנגד מדה, שבעון הזנות ראוי "שתתן להם רחם משכיל ושדים צומקים" בענין שלא יוכלו להוליד בני זנונים ולא יוכלו לגדלם ולא יתרבו ממזרים, זה העונש הראוי, אבל לא עונש של גלות וגירוש מארצם שאינו מדה כנגד מדה:


ביאור המילות

"צומקים". יבשים, ומזה צמוקים פירות יבשות:

 

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כל", משיב לו ה', הגלות אינו בעבור עון הזנות לבד, כי הזנות הוא רק מקצת מרעתם, אבל "כל רעתם" נמצא "בגלגל" שם עשו רעות אחרות עבודת אלילים ורציחה ויתר תועבות חוץ מן הזנות, כי "שם שנאתים על רוע מעלליהם" שהם יתר תועבות שנמצאו ביניהם, ובעבור זה "מביתי אגרשם", איני רוצה שיהיו עוד בביתי שהוא בארץ שנתתי להם לשבת שם, כאיש השונא את אשתו על רוע מעלליה ומגרשה מביתו בל יתן לה עוד מעון ומזונות, ואין תקוה עוד שאשוב להתפייס עמהם כי "לא אוסיף אהבתם", כי אין תקוה שייטיבו מעשיהם אחר כי "כל שריהם סוררים" והם המתעים אותם מני דרך:


ביאור המילות

"אהבתם". מקור, ר"ל לאהבה אותם:

 

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הכה", וגם א"צ שאתן אני להם רחם משכיל שלא יעשו פרי. כי זה נעשה מעצמו, "שאפרים" בעצמו "הכה שרשם" עד שהוא "יבש ופרי בל יעשון", שנעשה כעץ שיבש שרשו וא"א לו שישא פרי גם מצד הטבע גם בלעדי עונש השגחיי, וחוץ מזה "גם כי ילדון" במקרה, אז "והמתי מחמדי בטנם" בדרך עונש השגחיי:


 

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ימאסם אלהי" ואותם בעצמם ימאס אלהים על "כי לא שמעו לו ויהיו נודדים בגוים" ולכן נגזר עליהם שיגלו מארצם אל ארצות הגוים: