מלבי"ם על הושע ח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מלבי"ם על הושע · ח · >>

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אל חכך שופר", ה' אומר אל הנביא שיתן שופר אל חכו וימהר לפרוח "כנשר" ולעמוד "על בית ה'" ושם יתקע בשופר, כי על דבר גדול והודעה רבה היו תוקעים בשופר בבית ה' וצוהו שיעמוד על הבית בגובה שישמעו בכל קצוי ארץ את קול השופר, יתקע בשופר ויודיע שכל הרעה באה להן "יען שעברו בריתי ועל שפשעו בתורתי", וגם צוה לתקוע בבית ה' כדי שישמעו יהודה ג"כ וישובו אל ה' בימי חזקיהו, שבא מלך אשור גם עליהם וה' מהר כנשר להציל קינו, כמ"ש כצפרים עפות כן יגן ה' על ירושלים (ישעיה ל"א):

ביאור המילות

"ועל". מלת הסבה, כמו יען, כי הפשיעה נקשר תמיד עם ב':

 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לי יזעקו" נגד מ"ש ולא זעקו אלי בלבם, אמור להם "שיזעקו אלי ישראל", ויאמרו "אלהי ידענוך", אנחנו יודעים אותך שהרעה באה מאתך בהשגחה לעונש על שפשענו בך:

ביאור המילות

"ישראל". הוא נושא המאמר, שכן דרך החוזה הזה (כנ"ל ד' י"ח):

 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"זנח", כ"ז יאמרו בזעקתם, ידענו שע"י "שזנח ישראל טוב" לכן "ירדף האויב אותו", ואין זה מקרה רק עונש מה':

 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הם המליכו ולא ממני", המלכים שבחרו הם המליכו אותם מעצמם ולא ע"י נביא ע"פ ה', ואח"כ "השירו" שהסירו אותם מן המלכות, "ולא ידעתי", כי גם זה היה נגד רצון ה', וכפי הנראה שני מלכים הוסרו מן המלוכה ע"י שלא החזיקו בעבודת העגלים, והוא שלום בן יבש, שלא כתב בו ויעש הרע בעיני ה' כמו שכתוב בכל מלכי ישראל, שגם בזמרי שלא מלך רק שבעה ימים כתיב וימת על חטאתו אשר חטא ללכת בדרך ירבעם, וכ"ש שהיה לו לכתוב זאת בשלום שמלך ירח ימים, ומבואר שהוא לא הלך בדרך ירבעם, והיה נמצא כת בישראל שהחזיקו בידו בזה וכת מתנגדת שרצו לחזק עבודת העגלים והם אשר תמכו ידי מנחם בן גדי, שעלה עליו וימיתהו, ולכן הוצרך מנחם לתת אלף ככר כסף לפול מלך אשור להחזיק הממלכה בידו, כי הכת שהיו עם שלום לבטל את העגלים היו מתנגדים לו, וכן הושע בן אלה כתוב בו ויעש הרע בעיני ה' רק לא כמלכי ישראל אשר היו לפניו. מבואר שלא עבד את העגלים, וכן אמרו חז"ל שבטל את השומרים שהושיב ירבעם על הדרך שלא יעלו ישראל לרגל, והכת שנטו אחרי חטאת ירבעם חלקו עליו מפני זה והלשינוהו למלך אשור ויעצרהו בבית כלא, נמצא הסרת שני מלכים האלה היה שלא בידיעת ה' ר"ל נגד רצונו.

"כספם וזהבם עשו להם עצבים" שבעוד שהחזיקו המלכים בעבודת העגלים היו המלכים עושים העצבים מאוצר המלכות, ובעת שמלך שלום בן יבש והושע בן אלה שלא תמכו בעבודת העגלים והעצבים, אז העם עשו להם עצבים מכספם ומזהבם, "למען יכרת" המלך שהמליכו תחלה, שעשו עצבים לחזק הקשר של מחזיקי ביד עבודת העגלים אשר התקשרו להכרית את המלך:

ביאור המילות

"השירו". חד מן מלין דכתיבין שי"ן וקרי סמ"ך ונמסר במסורה:

"יכרת". מוסב על המלך שהמליכו, או מוסב למטה למען יכרת מי שזנח עגלך:

 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"זנח עגלך שמרון" ר"ל למען יכרת המלך אשר זנח את עגלך, אשר עזב את העגל של שומרון ולא רצה לעבוד אותו, "חרה אפי בם", ר"ל הנה עד עתה שנעשו העגלים בפקודת המלכים היה עקר החרון על המלכים, אבל עתה שהמלך זנח את העגל והעם עשו אותו מכספם, מעתה החרון אף יהיה בם בהעם, "כי עת מתי לא יוכלו נקיון", עד מתי יהיה חטא זה של העגלים אצלם ולא יוכלו להנקות מחטא זה, הלא עתה אינם מוכרחים לעבוד את העגלים ויש להם חפשיות לעבוד את ה':

 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי מישראל" ר"ל הנה עד עתה לא היה העגל נעשה מכסף העם רק בכסף המלך. ולא הם עשו אותו רק המלך, אבל עתה הלא "הוא מישראל" שהם נתנו הכסף לזה כמ"ש כספם וזהבם עשו להם עצבים, "והוא חרש עשהו" וישראל הוא ג"כ האומן שעשה את העגל, לא המלך, ושיעור הכתוב "כי עגל שומרון מישראל והוא חרש עשהו ולא אלהים הוא כי שבבים יהיה", ר"ל ואינם עובדים אותו מצד שהוא אלהים רק מצד ששבבים יהיה, שישראל רוצים להיות שובבים ובהפקירא ניחא להו שלכן עושים את העגלים שזה היה אצלם אות ההפקרות ופריקת עול תורה ומצות ולהיות שובבים לעשות ככל חפץ לבם, לכן עשו את העגלים אשר יודעים בעצמם שלא אלהים המה:

ביאור המילות

"עגל שומרון". הוא נושא כל המאמר, וכן דרך החוזה הזה במליצותיו להעמיד את הנושא בסוף (כנ"ל ד' י"ח), ופי' כי עגל שומרון הוא מישראל, והוא ישראל חרש (אשר) עשהו, וכינוי יהיה מוסב על ישראל, ישראל יהיו שבבים, ר"ל בנים שבבים ופראים במעשיהם:

 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי רוח יזרעו", ולכן קבלו גמול כמעשה ידיהם, כמו שזרעו רוח כן "יקצרו סופה" שהוא גדול מרוח, "קמה אין לו" מן הזרע שזרעו לא יהיה לו קמה, היינו שלא ישאו פרי עמלם, ובכ"ז "צמח בלי יעשה קמח זרים יבלעוהו אולי יעשה", ר"ל גם דבר שמתחיל לצמוח מעמלם הגם שאינו עתיד לעשות קמח לעולם כי הוא צמח דק שדוף קדים, בכל זה זרים יבלעוהו וישחיתוהו תיכף מפני הספק שיסתפקו אולי יעשה קמח אחר שיגדל, לכן לא יניחוהו שיגדל כלל ויבלעוהו תיכף עודנו באבו, ומפרש הנמשל.

ביאור המילות

"סופתה". גדול מרוח כמ"ש בכ"מ. ומלת לו על הקציר שיקצרו:

"בל יעשה". נעלם מלת אשר, צמח אשר בל יעשה קמח, "יבלעוהו", מפני הספק שיש בלבם אולי יעשה:

 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"נבלע", כי כן "נבלע ישראל" שזרים בלעוהו, הגם "שעתה היו בגוים ככלי אין חפץ בו" והוא צמח בלי יעשה קמח, בכ"ז בלעוהו מצד שאולי יעשה קמח לעתיד:

 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי" מבאר מה היה הסבה לזה, שזה היה מפני שהם השתעבדו למלכי אשור ואח"ז בגדו בבריתם ושלחו מלאכים אל סוא מלך מצרים להתקשר עמהם נגד אשור וזה העלה עליהם חמת מלך אשור (כנ"ל ז' י"א), וז"ש "כי המה עלו לאשור", וקבלו עליהם את מלכותו, ואח"ז "אפרים התנו אהבים", אח"ז נתן אתנן למלך מצרים, כזונה שיש לה בעל והיא נותנת אתנן לזונים אחרים לבקש מהם אהבה לעזוב את אישה ולמרוד בו. ואמר "פרא בודד לו" ר"ל גם פרא למוד מדבר שיוצא ומתרחק ממקומו, כמ"ש (ירמיה ב') פרא למוד מדבר באות נפשה שאפה רוח, בכ"ז הגם שינוע ממקומו דרכו ללכת בודד והוא שונא האהבה והחברה להיות לו רעים רבים, לא כן אפרים שנדמה לפרא למעשיו וכמוהו אהב לנוע ממקומו, הם בקשו רעים רבים ונתנו אתנן לבקש אהבים:

ביאור המילות

"התנו". מלשון אתנן (כנ"ל ב' י"ד). וכן גם כי יתנו בגוים, ושם אהבים ברבים בא על אהבת המשכב, אילת אהבים, נתעלסה באהבים:

 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


"גם", ובכ"ז הגם כי עתה "יתנו בגוים", הגם שיתנו אתנן אל הגוים לבקש מהם אהבה וכריתת ברית, בכל זה עדיין יש תקוה "שעתה אקבצם" ממקומות אשר נדחו שמה ואשיב שבותם, אם "ויחלו מלך שרים מעט ממשא", אם "המלך והשרים" שלהם "יחלו" ויחרדו "מעט", מדברי "המשא" שנשאו עליהם הנביאים משא ונבואת פורעניות, אם יחלו מעט מדברי הנביאים וישובו אל ה' אקבצם גם עתה:

ביאור המילות

"ויחלו". מענין חיל וחלחלה, אם היו חלים ופוחדים ממשא של הנביא, כמו משא דבר ה', ושם מלך שרים הוא נושא המאמר, אם מלך ושרים יחלו ממשא דבר ה' (שכן דרך מליצת החוזה הזה להעמיד נושא המאמר לבסוף כנ"ל פסוק ו'). וא"ו ויחלו הוא וא"ו התנאי:

 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי", אבל הם לא חלו ממשא דבר ה', "כי הרבה לו אפרים מזבחות לחטא", במה שהתנו בגוים לא נתנו להם אתנן לכריתת ברית מדיני לבד, כי גם השתתפו עמהם לעבוד את אליליהם וירבו למו מזבחות להקריב עליהם לעצבי הגוים, "היו לו מזבחות לחטא" לדעת אפרים המזבחות שמרבה לע"ז אינם חטא, רק המזבחות שהיו לו מתחלה לשמים, הם אצלו מזבחות לחטא, ומפרש מי הם המזבחות שהיו לו תחלה.

 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אכתב לו רבי תורתי", המזבחות שכתבתי לו בתורתי שהם המזבחות שנעשו להקריב עליהם קרבנות לשמים, שהוא מזבח שבמקדש שנעשה כפי התורה, המזבחות האלה "כמו זר נחשבו" אצלם, שמי שעלה להקריב במזבח שבמקדש היה נהרג, וכן מי שעשה מזבח להעלות עליו לשמים היה נחשב לו לחטא והיו הורגים אותו, כי היו אומרים שהמזבחות שהיו להם מקודם לשמים היה לחטא בעיניהם:

 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"זבחי הבהבי", העולות שהוקדשו לשמים להביאם כליל על הלהב, הם יוציאו אותם לחולין "ויזבחו בשר ויאכלו" יעשו מהם זבחי חול ויאכלו את הבשר, באמרם כי "ה' לא רצם" שאין ה' רוצה בקרבנות כי לדעתם ה' לא ישגיח על מעשה בני אדם אף כי לקבל מהם קרבנות, וע"כ יקריבו לבעלים ולכוכבי השמים וכסיליהם, והקרבן המובא לה' נחשב להם לחטאת, וכ"ז באר מ"ש כי לא חלו ממשא דברי הנביאים, ולא זאת לבד כי גם "עתה אשר יזכר עונם ויפקד חטאתם" והעניש אותם ע"י מלך אשור, בכ"ז לא חלו מעונשי ה' לשוב אליו רק "המה מצרים ישובו", הלכו למצרים ונדמה כאילו שבים למצרים, ר"ל כאילו לא גאלם ה' להיות לו לעם רק ישובו לאשר היו בתחלה במצרים עכו"ם ולא קבלו תורה ומצוה:

ביאור המילות

"הבהבי". מענין להב, ונפל הלמ"ד כמו קח לקח, וכן לעלוקה שתי בנות הב הב, וכפל עי"ן ולמ"ד הפעל כמו אדמדם ירקרק ודומיהן, ר"ל העולות הנתונים ללהב אש:

"יזכר עונם יפקד חטאתם" התבאר בירמיה (י"ד ט'):

 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"וישכח ישראל את עשהו", ושם במצרים שכח את ה' שעשה אותו לו לעם, "ויבן היכלות", כמו המצרים שהיו בונים לכל כוכב היכל מיוחד לעבוד שם עבודת הכוכב ההוא כנודע, "ויהודה" הגם שעובד את ה' בבהמ"ק "הרבה ערים בצורות" ויבטח בחוזק מבצריו ולא בטח בה'. ולכן "ושלחתי אש בעריו" וכו':

ביאור המילות

"בעריו". בכל עיר ועיר, לכן אמר "ארמנותיה" של כל עיר: