מלבי"ם על הושע ז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מלבי"ם על הושע · ז · >>

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כרפאי לישראל" נמשך למעלה שאמר שליהודה יעשה החסד קציר בשובי את שבותם, לעומת זה אומר כי לא כן לישראל להם לא יעשה החסד קציר, כי בעת שארצה לרפאות את ישראל ולהשיב גם שבותם אז "ונגלה עון אפרים", תחת שתחלה היה עונם מכוסה יתחילו להעוה בגלוי ובפרהסיא, כי כשהטיב ה' לישראל בימי ירבעם בן יואש שאז השיב את שבות ישראל וגבולה מלבא חמת עד נחל הערבה התחילו לחטוא בפרהסיא, "ועון אפרים", הוא מה שהעוו בדברי האמונה בין אדם למקום, "ורעות שומרון" הרע שעשו בין אדם לחבירו, ומפרש נגד ונגלה עון אפרים "כי פעלו שקר" לשקר באמונת ה' ולעשות ע"ז, ונגד ונגלה רעות שומרון אומר, "וגנב יבא פשט גדוד בחוץ", מה שתחלה בא גנב אחד, וגם בא כגנב לגנוב בסתר באין רואה, עתה פשט גדוד, לא יבא גנב אחד רק יפשטו גדוד, ולא באו כגנב בצנעה רק שפשט בחוץ בפרהסיא לעיני השמש:


ביאור המילות

"עון, ורעות". העון מציין עוות השכל והכפירה כמ"ש ישעיה א' ד', ורעות יציין המעשים הרעים:

"שקר". יש הבדל בין שקר וכזב, שהכזב ידומה בשעתו שהוא אמת, והשקר הוא השקר הנגלה תיכף בגלוי ולא יתעטף במסוה האמת:

"בחוץ". הוא הפך הגנב שבא במסתר:

 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ובל יאמרו ללבכם", ר"ל כי בעת שהיה רע להם היו חושבים בלבבם שאני זוכר את רעתם ומעניש אותם ולכן לא נגלה רעתם כ"כ, אבל בעת שרציתי לרפא אותם והרחבתי את גבולם "לא יאמרו ללבבם עוד שכל רעתם זכרתי", וחושבים ששכחתי רעתם ולא אענישם ולכן יעשו עונות בפרהסיא, אולם יאמר למה לי לזכור רעתם הקודם, הלא "עתה סבבום מעלליהם", הלא יסבבו אותם מעלליהם הרעים שעושים עתה אשר "נגד פני היו", שהם עומדים נגד פני בהוה, וא"צ כלל לזכור עונות ראשונים:


 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ברעתם", מעתה יתחיל הנביא לספר אופן מפלתם ע"י מלך אשור שהגלה אותם מארצם, ותחלה יספר הסבה אשר הסבה כל זאת, שהסבה הראשונה לזה היה ע"י שמרדו במלכיהם והרגו אותם, שתחלה התקשר שלום בן יבש והרג את זכריה בן ירבעם ויכהו קבל עם, ועליו עלה מנחם בן גדי וימיתהו וימלוך תחתיו, וזה היה הסבה שבא פול מלך אשור על הארץ ומנחם נתן לו אלף ככר כסף להחזיק הממלכה בידו (מ"ב ט"ו) ואח"כ התקשר פקח בן רמליהו על פקחיה בן מנחם וימיתהו וימלוך תחתיו, ועליו עלה תגלת פלאסר מלך אשור ויגלה זבולון ונפתלי, וזה היה ע"י אחז (כנז' שם ט"ז) ואח"כ הכה הושע בן אלה את פקח וימלוך תחתיו, ועלה עליו שלמנאסר מלך אשור ויהי הושע לו עבד וימצא מלך אשור בהושע קשר כי שלח מלאכים אל סוא מלך מצרים ויעצרהו מלך אשור ויאסרהו בבית כלא וצר על שומרון ויגל את ישראל אשורה (שם סי' י"ז), ויתב' מדברי הספר כי גם מה שמצא מלך אשור קשר בהושע היה בסבת מלשינות מבני ישראל, שמרדו בהושע וחשבו עליו מזימות להשחיתו והם גלו אזן מלך אשור מאשר חושב למרוד בו, ועל הדברים האלה הטיף החוזה דברי נבואותיו מכאן עד סוף הספר, ועפ"ז נבוא אל הבאור, יאמר בעת שהיו עדיין נאמנים למלכם, "וברעתם ישמחו מלך" משתדלים לשמח לב מלך ברעתם "ולב שרים בכחשיהם", וזה היה קודם המרד, בעת ההיא.


ביאור המילות

"ברעתם. בכחשיהם", הכחש יבא גם על הכחשת האמונה. כמו וכחשתי לאל ממעל, פשוע וכחש בה', והרעות הם הפעולות הרעות, ויאמר רבותא שגם המלך אשר במשפט יעמיד ארץ שמחוהו ברעתם בין אדם לחברו, וגם השרים היו מכחישים בה' והחזיקו בע"ז, לא המלך לבדו שהוצרך לזה כדי שלא יעלו העם ירושלים:

 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כולם מנאפים", עסקו כולם בניאוף "כמו תנור בוערה מאופה", מדמה במליצתו יצר הזנות כלהבת אש המבעיר את התנור ומסיקו ומחממו, כי כן יבעיר אש התשוקה אל המשגל, והאופה המסיק את התנור יושב כל הלילה ומבעיר שם את האש, ואם יתנמנם יש לו איש אחד שמעיר אותו משנתו בל יניח את התנור להצטנן, ולא יוכל לישן רק בעת שילוש בצק חדש וממתין עד שתתחמץ העסה שיהיה ראוי לאפות שאז "מלוש בצק עד חומצתו ישבות המעיר" אותו משנתו ולא יעירנו, והיינו שהכח המתאוה לא יניחנו רגע ויעורר את תאותו בכל פעם ולא ישבות רק שעה קטנה מעת שנאף עד תחליף תאותו כח, כ"ז עושים בעת שיש להם שלום עם המלך והשרים, אבל.


ביאור המילות

"בוערה". הה"א נוספת כי תנור זכר, ולכן הנגינה מלעיל:

"חמצתו". מקור בפלס לחומלה עליך או שם בשקל טומאה, רד"ק:

 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"יום מלכנו", כשהגיע יום מפלת המלך יום המרד שרצו להרגו, אז בלילה שלפני יום המרד לא עסקו בניאוף, כי אז התאספו הקושרים להתיעץ איך יקימו מזימות לבם, ובהתועדם שתו יין כל הלילה עם השרים עד שהשרים נעשו חולים ע"י היין, ועי"כ לא יכלו שרי המלך לעמוד ולהזהר מן הקשר ולשמור את ראש המלך, וז"ש שאז "החלו שרים" שעשו אותם חולים ע"י "חמת מיין" ר"ל ע"י חמום של היין, אשר היין "משך ידו את לוצצים", שאז גבר ידו של היין וימשוך בין הלוצצים עם כל מחנותיו:


ביאור המילות

"יום מלכנו". סתם יום הנסמך אל דבר הוא יום הפקידה, את יום ירושלים, כי בא יומך, ולא נמצא לשון זה על יום הולדת או המלכת המלך:

"החלו". לרש"י נעשו חולים, והיל"ל נחלו או החלו בנפעל או הפעל, והחלו הוא מההפעיל, העם החלו אותם והחלישו כחם ע"י חמת היין:

"חמת". לשון חמום או ארס, כמו חמת למו, בחומם אשית את משתיהם:

"משך ידו". כינוי ידו מוסב על היין, ומשך מענין התפשטות, כמו וימשוך האורב (שופטים כ' ל"ז) יצייר היין כעצם מופשט שהתפשט בידו וכחו ומחנהו עם הלצים:

 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי קרבו", כי בו בלילה "קרבו את לבם הדומה כתנור" המוכן להתחמם מלהבות אש, קרבו את לבם זה לזה, ר"ל שכ"א גלה מצפוני לבו ומסרו סודותיהם זה לזה "בעת ארבם" להרוג את המלך, ובאיזה אופן יהרגוהו, ולכן "כל הלילה ישן אופיהם", לא העירו בלילה הזאת את האופה שהוא יצר התאוה והעריות והניחוהו לישן ולנוח בלילה הזאת שלא עסקו בניאוף רק בעניני המרד והרצח, אבל "בקר הוא בוער כאש להבה", בבקר שנגמר המרד והרגו את המלך הבוער התנור שהוא לבם וקרבם, ולא הובער באש העשוי להסיק התנור לאפות בו לחם, רק הובער "באש להבה" שהלהב דרכו לכלות ולאכול את כל הקרב אליו מרחוק, היינו שכח המתעורר שהובער אז לא היה של יצר המתאוה רק כח המתעורר של רוח הכעסני בקנאה וחמה ורצח להרוג ולאבד ולהשמיד, כי אז.


ביאור המילות

"קרבו", יל"פ ג"כ שהוא פעל נגזר משם קרב המורה על מלחמה, כמו וקרב לבו (תהלות נ"ח), ולדעת י"מ נמצא ממנו הפעל, בקרוב עלי מרעים (שם כ"ז):

"כאש להבה". הלהבה מלהטת מרחוק ולא תוכשר אל אפיית הלחם:

 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כולם יחמו כתנור", אז לא בא האופה להסיק את התנור כי הם עצמם היו התנור והם עצמם נתחממו מן הלהבה שהיא להבת המרד שהיה כלהב אש אוכלה, "ואכלו את שופטיהם", ובאופן זה "כל מלכיהם נפלו", שכן הרגו את כל מלכיהם ע"י קשר ומרד, שכן נהרג זכריה בן ירבעם, ושלום בן יבש ופקחיה בן מנחם ופקח בן רמליה, וכן הלך הושע שבי ביד צר ע"י המרד כנ"ל, וזה היה סבת גלותם ואבדונם, וזה היה להם מפני "שאין בהם קורא אלי" שהם ומלכיהם היו רשעים עובדי אלילים:


 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אפרים", וע"י שהרג את מלכיהם עי"ז נסתבב "שאפרים הוא יתבולל" ויתערב "בעמים", כי מנחם קרא למלך אשור לעזור לו ע"ד המלוכה, וכשקשר פקח על פקחיה בן מנחם בא מלך אשור לריב ריבו, ואגב רב ריב מלך יהודה והגלה את ארץ נפתלי, ואח"כ כשהרג הושע את פקח בא על הושע כנ"ל פסוק ג'. וזאת גרמו להם בעצמם ע"י הריגת מלכיהם. ועי"כ "אפרים היה עוגה בלי הפוכה", מפני שדבר עד עתה במשל התנור יאמר במליצתו שבכל זה לא נאפו בתנור המחומם באש עברתם, רק היה דומה כעוגה הנאפית ע"ג גחלים, שצריך שתתהפך כמה פעמים כדי שתאפה מכל צד, ואם לא נתהפכה יש לה שתי חסרונות שבצד התחתון הסמוך אל הגחלים ישרפו הגחלים את העוגה, ובצד העליון לא נאפה עדיין ואינה ראויה לאכילה, והנמשל יבואר בפסוק שאח"ז:


 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אכלו" מבאר את הנמשל כמו שהעוגה בלי הפוכה תאכל בצד התחתון מן הגחלים שזה בדמיון שבא כח זר שהוא כח האש ואוכל כח העוגה, "כן אכלו זרים כחו והוא לא ידע", שמלך אשור אכל את כחם ולקח ממונם והגלה אותם, וכמו שהעוגה הזאת לא נאפת מלמעלה והיא עסה רפויה ורכה, כן "גם שיבה זרקה בן והוא לא ידע", שנדמו כאיש שיבה שרפה כח חייו ודשן עצמותיו, רפה המזג וחלש האברים, כן נעשו חלשים בעצמם ונשתה גבורתם כזקן תש כח:


 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


"וענה" נגד מ"ש למעלה (ה' ה') שבעת אשר יענה גאון ישראל בפניו אז בצאנם ובבקרם ילכו לבקש את ה' וישובו בתשובה, אומר עתה הגם "שענה גאון ישראל בפניו", בכל זה לא נכנעו אל ה' "ולא שבו אל ה'", לשוב בתשובה וגם "לא בקשוהו בכל זאת" לבקש את ה' בקרבנות ובתפלה רק בקשו עזר מן העמים:


 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויהי אפרים כיונה פותה אין לב" לעשות הכל בלא לב ושכל, כי "מצרים קראו אשור הלכו", אחר שהיו תחת מלכות אשור לא היה להם לקרוא מצרים לעזרה, שזה היה סבת גלותם שמצא מלך אשור קשר בהושע אשר שלח מלאכים אל סוא מלך מצרים. ולכן ויעצרהו בבית כלא ויצר על שומרון ויגל את ישראל אשורה, והיה בזה עוד סכלות אחרות[1] שאחר שקרא למצרים, הלך הושע לאשור, שכן משמע ממ"ש מ"ב (יז ד') ויעצרהו מלך אשור ויאסרהו בבית כלא ויעל מלך אשור בכל הארץ ויעל שומרון ויצר עליה שלש שנים, שמשמע שהושע הלך לקראת מלך אשור כעבד ונכנע, ושם עצר אותו ולא נתנו לשוב לשומרון ואז עלה על הארץ, כי אם היה הושע נשאר בשומרון לא היה יכול לאסרו שהלא הוצרך לצור על שומרון ג' שנים, וזו סכלות גדולה מאד אחר שידע בנפשו כי מרד בו וישלח מצרימה לא היה לו ללכת לאשור ולהמסר בידו, וז"ש:


 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כאשר ילכו" במה שהלך לאשור זה היה מה' שעי"ז "אפרוש עליהם רשתי כעוף השמים אורידם", בזה נדמה כעוף השמים שא"א שתשיג אותו יד הציד מגבהי שמים, רק שפורש עליו רשת והעוף יורד אל הרשת ונצוד שם, כן לא היה אפשר שתשיג אותו יד מלך אשור בשומרון עיר בצורה, ונפתה כיונה פותה לרדת ממקומו אל הרשת היינו ללכת אל מלך אשור ושם נלכד ברשת ונאסר בבית כלא, וזה היה בהשגחת ה' שהוליך אותו שולל, "איסירם" שיעור הכתובים "כשמע איסירם לעדתם ואנכי אפדם" ר"ל וגם אז היה להם עדיין תקנה אם היו שומעים למוסרי ולתוכחתי, וז"ש "כשמע". ר"ל אני חשבתי, שאם ישמעו מוסר, אז "איסירם לעדתם" אומר להם בזה דברו מוסר, והיינו שאומר להם שיראו ש-...


ביאור המילות

"כשמע". הכ"ף הוא כ"ף הזמן, ובא המקור בדמות שם, ור"ל כשמוע, אז איסירם ואפדם, ומ"ש אוי להם הוא ספור דברי המוסר:

 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אוי להם" בעבור "כי נדדו ממני", כן איסרם במוסרי, ובזה "ואנכי אפדם", כשמע שישמעו את המוסר הזה וישובו אלי עי"ז שישיתו לב מה החטא גורם, עי"ז אפדם מיד מלך אשור, אבל "והמה דברי עלי כזבים" הם לא נתיסרו בזה לשמוע מוסר ולא שמו על לב שהרעה באה להם ע"י שנדדו מה'. רק דברו על ה' כזבים להכחיש את ההשגחה והעונש:


ביאור המילות

"אוי להם כי נדדו ממני, שוד להם כי פשעו בי". הפשיעה הוא יותר מן הנדידה. הנודד מתרחק לבד, והפושע מורד על פניו, וכן השוד הוא יותר מן אוי, שמ"ש אוי להם הוא מגיעת הטובה וזה בעבור שהתרחקו מה' יתרחק מאתם, אבל ע"י שפשעו בו מכה אותם בפעל ואז שוד להם:

 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ולא זעקו אלי בלבם" גם בעת "כי יילילו על משכבותם" מרוב הצרות הם רק מיללים, אבל אינם זועקים אל ה' להתפלל לפניו, וגם אם יזעקו אליו אינו בלבם, רק מן השפה ולחוץ, "על דגן ותירוש יתגוררו" הם מתגוררים ממקום למקום כדי להשיג דגן ותירוש, והם "יסורו בי" ר"ל יסוררו בי כבן סורר ומורה הבלתי שומע בקול אביו והוא זולל וסובא:


ביאור המילות

"יתגוררו". כמו האשה אשר אני מתגורר עמה, גרות בארץ אחרת:

"יסורו בי". משתתף עם סורר ומורה, וע"כ בא אחריו שימוש הב' שבא אחרי פעל, מרד מרה פשע, ומזה ולא סרו מצות המלך (דה"ב ח' ט"ו), כמו ולא מרו, וכן וסורי בארץ יכתבו (ירמיה י"ז י"ג), ומזה דבר עושק וסרה. או פי' יסורו בי, ידברו בי סרה, שדבור של גנאי בא אחריו ב' (כמ"ש למעלה א' ב'):

 

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ואני יסרתי", מה שיסרתי את הבן סורר ומורה הלז היה על הכוונה שחשבתי כי בזה "חזקתי זרועותם" שעי"כ ישובו בתשובה ואחזק את ידם, כמ"ש איסירם לעדתם ואנכי אפדם, אבל הם "אלי יחשבו רע", שחושבים שאני פועל הרעות ולא יחשבו שכוונתי הוא לטובתם:


ביאור המילות

"יסרתי חזקתי זרועותם". המליצה תצייר איבוד כח העם בלשון שבירת הזרוע, את זרוע פרעה שברתי, שבור זרוע רשע, ואני יסרתי וחזקתי זרועותם בל תשבר לגמרי:

 

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ישובו לא על", הם ישובו מן הרשת (הנזכר למעלה אפרש עליהם רשתי כעוף השמים אורידם) אבל העוף הזה אחר שישוב מן הרשת "לא ישוב על", לעוף למעלה, רק ילך מרשת זה אל רשת אחר, שכן ברחו מרשת מצרים אל רשת אשור, "היו כקשת רמיה יפלו בחרב שריהם מזעם לשונם", שיעורו "שריהם היו כקשת רמיה", ור"ל על השרים שהלכו אל מלך אשור והלשינו את הושע בן אלה שמרד בו וששלח מנחה אל סוא מלך מצרים, וחשבו בזה לירות חץ קשתם על הושע ומלך אשור צר אח"כ על שומרון והרגם, ובזה נדמו כקשת רמיה שמי שמורה בו חץ חוזר החץ אל לב המורה, וכן חזרו חצי לשונם אל לבם, ור"ל "שריהם" אשר ירו חצים "מזעם לשונם" בלה"ר שאמרו על מלכם הם עצמם "יפלו בחרב" ע"י מלך אשור, וא"כ נדמו כקשת רמיה, "זו לעגם בארץ מצרים" כן לעגו עליהם בלעג במצרים, ששם לעגו עליהם שהיו כקשת רמיה:


ביאור המילות

"על". למעלה:

"היו כקשת". המליצה תצייר לשון הרע בחצים וקשת, כמ"ש חץ שחוט לשונם, וידרכו את לשונם קשתם שקר (ירמיהו ט'), ושם שריהם נושא המאמר כולו, שריהם היו כקשת:

 
  1. ^ נראה שנכון יותר הן דקדוקית והן תחבירית - לגרוס "אחרת"