מלבי"ם על הושע יא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מלבי"ם על הושע · יא · >>

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי נער ישראל", בעת שישראל היה עדיין נער רך בשנים, דהיינו במצרים, ואז "ואוהבהו, וממצרים קראתי לבני" אז הגם שהוא לא קרא אותי אני קראתי אותו באהבה שיבא אצלי כאב האוהב את בנו וקורא אותו שיבא אליו הגם שהבן אינו קורא אותו:

 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"קראו להם", אבל הבעלים שהמה עובדים הוא בהפך שהם קוראים להם והבעלים כן "הלכו מפניהם" ומתרחקים מאתם, ומפרש קראו להם, למי? "לבעלים אשר יזבחו ולפסילים אשר יקטרון" ישראל קוראים אל הבעלים והם רחוקים מהם:

ביאור המילות

"להם". מפרש לבעלים אשר יזבחון, וכבר בארתי (ד' י"ג) שהזבוח היה עקר העבודה והוא נעשה לבעלים עצמם, והקיטור היתה עבודה טפילה ונעשה לפסילים שלהם לכבודם:

 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ואנכי תרגלתי לאפרים", אני הרגל של אפרים, היינו אני ההדום שעלי עומד אפרים ואני הרגל הנושא אותו, "קחם על זרועותיו" רוצה לומר אני הרגל לאפרים אשר הוא לוקח אותם (את הבעלים) על זרועותיו, מצייר שאפרים לוקח את הבעלים ונושאם על זרועותיו, ועומד עם הבעלים אשר על זרועותיו עלי ואני הרגל ומקום כפות רגליו, כי הבעלים מנושאים מן עובדיהם, ואני הוא הנושא את בריותי, "ולא ידעו כי רפאתים", ובעת שימצאו רפואה מחלים חושבים כי הבעל שהוא נושא אותו רפא אותו ואינם יודעים שאני הרופא והמושיע לא הפסל:

ביאור המילות

"תרגלתי". כבר הזכירו חכמי הלשון האחרונים כי יש עוד בנין תפעל וסימנו תי"ו בראש, ובזה אמר תרגלתי, נעשיתי רגל לאפרים, דהיינו הדום רגליו. וכן פרשתי מ"ש (תהלות ע"ה) אנכי תכנתי עמודיה, ששרשו כן עיי"ש. ובירמיהו (כ"ה ל"ד) ותפוצותיכם, עיין בק"א להמכלול מהרד"ק דפוס חדש דף קצ"ט:

"קחם". פעל עבר שהוא לקח אותם (את הבעלים שנזכר בפסוק הקודם):

 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"בחבלי אדם אמשכם", בצד אחד משכתים בחבלי אדם, היינו שהבאתי עליהם אדם שהוא אשור שאסרה בחבלים ומושך אותם תחת עול סבלו, אבל בצד אחר אמשכם "בעבותות אהבה", שאמשכם אלי להיות תחת רשותי והשגחתי מצד אהבתי אותם ובזה משכתים בעבותות, שהם חזקים יותר מן החבלים שימשכם אדם אליו, ומפרש איך משכם בעבותות אהבה כי "אהי להם כמרימי עול על לחיהם" להקל מעליהם עול המשא, "ואט אליו" את "האוכל" כמי שמרחם על בהמתו המושכת בעול והעול מכביד עליה וגם מעכב בעדה שע"י לא תוכל להשיג את האוכל המונח בארץ, ומרים את העול בל יכבד, ומקרב את האוכל אל פיה בל תצטרך לשוח אל הארץ:

ביאור המילות

"בחבלי, בעבותות". עבותות הם שלשה חבלים קלועים יחד:

"כמרימי עול". כדברים המרימים את העול כן אני דומה להם על לחיהם, כאילו ה' נמצא על הלחי ומרים שם את העול:

"ואט אליו אוכיל", כמו אוכל בסגול. ויל"פ שאוכיל הוא בנין הפעיל מפעל יכול, ופי' ואוכיל אליו, אני נותן אליו יכולת, ומלת "אט". כמו ויהלך אט (מ"א כ"א כ"ו) בלאט ובהכנעה, ר"ל אני נותן אליו יכולת אט, להכנע וללכת תחת העול במתינות, ושלא ישוב אל ארץ מצרים:

 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לא ישוב", מפרש שה' רצה להקל עולם, שהגם שע"י עונותיהם היו מוכרחים להיות תחת שעבוד מלך אשור, אם לא היו מורדים בו לשלוח מלאכים אל סוא מלך מצרים (שעי"ז קצף מלך אשור עליהם והגלם כנ"ל (ז' י"א, ח' ט') לא היה מלך אשור מכביד את עולם, וז"ש שאני הזהרתיו ויעצתיו "שלא ישוב אל ארץ מצרים" לשלוח מלאכים אליו, אחר "שאשור הוא מלכו, כי מאנו לשוב" אחר שע"י שמאנו לשוב אל ה' מוכרחים לעבוד את אשור כי כן נגזר עליהם ע"י עונותיהם א"כ אשור הוא מלכו, ואין נכון שיפרו ברית לשוב את ארץ מצרים ולמרוד במלך אשור:

 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"וחלה", אבל הם לא שמעו לעצתי והתיעצו לשלוח מלאכים אל מלך מצרים ועי"כ בא עליהם מלך אשור והגלה אותם, א"כ מה "שחלה חרב בעריו וכלתה בדיו" וענפיו "ואכלה" את הכל, לא אני החייב בדבר, כי זה היה "ממועצותיהם", שהם בעצמם ע"י עצתם הרעה גרמו להם כל זאת כי לא אבו לעצתי:

ביאור המילות

"בדיו". הושאל מן בדי האילן אל הבנים, או אנשי העיר שהם כענפים מן הכלל:

 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ועמי תלואים למשובתי" המליץ יצייר נשגבות, יצייר איך מלך אשור כבש את שומרון ורוצה להשמיד ולהכרית את כולם, וה' סר מעליהם והוא עולה אל מקומו בשמים, אבל עדן לא התרחק לגמרי רק עומד בין הארץ ובין השמים, רוצה להתרחק לגבהי מרומים מפני עונותיהם, ורוצה ג"כ שלא להתרחק מהם מצד מדת רחמיו וחסדיו, וישראל אז בעת צרה ההיא עיניהם נשואות אל ה' ומצפים שישוב אליהם ויצילם, וז"ש "ועמי תלואים למשובתי" עיניהם תולות למרום ומיחלות שאשוב אליהם בצר להם, ועכ"פ יבקשו שלא אתרחק עוד יותר למעלה כדי שאהיה קרוב להם עכ"פ, וז"ש "ואל על" שיעור הכתוב "ויקראוהו יחד אל על לא ירומם", שכל ישראל יחד יקראוהו ויבקשוהו שלא ירומם את שכינתו אל על, דהיינו למעלה למרומי שחקים להסתלק מהם לגמרי, וזה כמ"ש למעלה (ה' ט"ו) אלך אשובה אל מקומי עד אשר יאשמו ובקשו פני, ועפ"ז צייר כי בעת הצרה וה' רוצה לשוב אל מקומו יבקשו פניו בל יתרחק מאתם ושיהיה מוכן להצילם:

ביאור המילות

"למשובתי". מענין שיבה שאשוב אליהם:

"יקראהו". יתפללו יחד, שלא ירומם על למעלה, כי שישוב אליהם לא יקוו רק עמי שהם הצדיקים שבהם, אבל שלא יתרומם ויתרחק יותר יקראו כולם יחד:

 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"איך", (תשובת ה') מצייר עתה בצד א' איך ה' ברוב רחמיו מבקש לשוב אל עיר שומרון כי יודע שאם יתרחק לגבהי שחקים יעשה אתם מלך אשור כלה ולא ישאיר שריד ופליט, בצד אחר יצייר שאינו יכול לשוב אל העיר מפני שרבה רעת שומרון כרעת סדום ועמורה, ובעת ירד ה' לסדום ועמורה הפכם באפו ובחמתו, כמ"ש ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה, וזה היה ע"י ששלח מלאכיו שמה שאז בהיותם בתוך העיר התחייב שיהפכו אותה, וכן אם ירד אל עיר שומרון יחוייב שיהפך אותה מפני רעתה, וא"כ א"י מה לעשות שאם לא ישוב אל העיר תהפך ע"י מלך אשור, ואם ישוב אל העיר ויצילה מיד מלך אשור תהפך ע"י ה' וז"ש, בצד א' אני רוצה לשוב אל עיר שומרון כי "איך אתנך אפרים", איך אמסור אותך ביד האויב שהוא יעשה אתכם כלה, ובצד האחר איני יכול לשוב אל העיר כי "איך אתנך כאדמה אשימך כצבואים", הלא אם ארד אל העיר אצטרך להפכה בידי שמים כמהפכת סדום ואדמה וצבואים עת שבאתי לתוכם, וא"כ לא אדע מה לעשות, בצד א' "נהפך עלי לבי", שלבי נהפך לטובה אליהם להגין עליהם מחמת מלך אשור וע"כ אני רוצה לרדת, ובצד אחר "יחד נכמרו נחומי", אם ארצה להתנחם מן הרעה שגזרתי עליהם שיהיה להם ע"י מלך אשור וארד אל העיר להצילם, נכמרו נחומי כי אהיה מוכרח להחריב את העיר בעצמי כאדמה וצבואים:

ביאור המילות

"איך אתנך אפרים אמגנך ישראל", אפרים הוא שבט המלכות שהם הסיתו את העם לחטוא, ור"ל גם אם אתנך אפרים שחטאו ביותר, איך אמגנך ישראל שלא חטאו כ"כ, והוסיף אמגנך שהיא המסירה ליד האויב שהוא כולל יותר מן הנתינה, ר"ל וכ"ש איך אמגנך ואמסור אותך מיד ליד:

"אתנך. אשימך". כבר בארתי בספרי התו"ה צו (סימן י"ב) שפעל שם מובדל מפעל נתן, במה שפורט איכות השימה שמכוין לשומו היטב שם, כמ"ש ושמו בנחת ושמו שלא יפזר, ובזה מוסיף איך אשימך:

"נהפך עלי לבי". הפיכת הלב בא על השתנות הרצון, מאהבה לשנאה ומשנאה לאהבה, הפך לבם לשנוא עמו:

"נכמרו נחומי". הנוחם הוא החרטה והכמירה בא על חמום ההתפעלות ממראה עיניו, כמו כי נכמרו רחמיו אל אחיו, שיתעורר הנוחם והחרטה להתחרט ולחזור להתחרט:

 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לא אעשה", עפ"ז יאמר ה' שבחר דרך ממוצע, והוא שלא יתרחק למעון שמים לעזבם הפקר ביד מלך אשור לכלותם כפי מה שגזר עליהם תחלה בחרון אפו, ועז"א "לא אעשה חרון אפי", וכן לא ישוב להיות אתם בעיר שומרון כי אז יצטרך לשחת אותם כשחת אלהים את ערי הככר, ועז"א "לא אשוב", היינו לא אשוב לעיר שומרון, כי אז אהיה מוכרח "לשחת אפרים, כי אל אנכי ולא איש", זה טעם על שני הדברים, שמצד שאני אל לא אעשה חרון אפי כי חנון אני, ומצד שאני אל א"א לשוב לשומרון שעשו מעשה סדום ועמורה ואצטרך לשחתם, לכן בחר ה' דרך ממוצע, והוא שלא יתרחק מאתם לשמים רק ירד למטה להיות בתוכם לשמרם, ובכל זאת לא יבא בעיר שומרון רק יעמוד חוץ לעיר, ויוציא אותם מן העיר החוצה ללכת לגולה, וה' ילך עמהם בראש גולים והם ילכו אחריו, וז"ש לכן התיעצתי כי "בקרבך קדוש", שאשאר קדוש בקרבך ולא אתרחק מאתך, ובכל זה "ולא אבוא בעיר שומרון", רק אוציאם חוץ מן העיר, ואז.

ביאור המילות

"לא אשוב". פי' אל העיר, "כדי לשחת". וההשחתה תפול לרוב על המהפכה הבא בידי שמים כמו השחתת המבול השחתת ערי הככר ודומיהם, כי האויב יבוז וישלול לעצמו ולא ישחית כל כלי חפץ:

 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אחרי ה' ילכו", כשיהיו חוץ לעיר שם ימצאו את ה' המוכן ללכת אל הגולה בראשם והם ילכו אחריו, והוא ישאר קדוש בקרבם להשגיח עליהם בגולה שלא ישמידם מלך אשור, "כאריה ישאג", אמנם הודיע להם כי בלכתו לפניהם אל הגולה לא ישאג בקולו קול שדי רק ישאג בקול אריה, והמליצה בזה כי מלכות אשור וכן מלכות בבל שתפסה מלכות אחריו היתה נמשלת בצורת אריה, כמו שראה דניאל במראה, קדימתא כאריה, שהוא מלכות בבל, וכן ראה יחזקאל השר שלו במרכבה שפניו פני אריה כמו שפרשתי שם, ואמר עלה אריה מסבכו, ולקמן י"ג ואהי להם כמו שחל, יאמר ה' כי יתלבש בגלות בשר האומה שהגלה את בניו שם, ובזה יתלבש בצורת אריה וכאריה ישאג, ר"ל שלא ישאג בקולו קול עז לעשות נסים גלוים רק יטה לב מלך ושרים עליהם לטובה, וישגיח עליהם בהשגחה נסתרת עד שידמה שהאריה שואג והמלך מנהיג אותם בטוב וחונן אותם, והשגחת ה' תהיה לפי שאגת האריה, שהוא שפע השר והנהגת המלך ושריו בקול זה ישאג להושיעם.

"כי הוא ישאג", אבל עוד יבא עת "שהוא ישאג", היינו שלא ישאג כאריה רק ישאג בקולו קול אלהים היינו שינוסס עמהם נפלאותיו כימי קדם, ואז "ויחרדו בנים מים", אז ימהרו בני אל חי הנתונים בגלות במערב לצאת מן הגולה:

 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"וכן יחרדו כצפור" לצאת "ממצרים", ויחרדו "כיונה" לצאת "מארץ אשור". כי היונה יש ממיניה שהם מכירים את מקומם במרחק רב מאד, וכן גם האובדים בארץ אשור שהם קרוים אובדים מפני שהתרחקו מאד כמ"ש (ישעיה כ"ז) גם הם יחרדו לשוב לקינם, ואז "והשבתים אל בתיהם", ואביאם בחזרה לא"י:

ביאור המילות

"ויחרדו", כמו וכל העם חרדו אחריו (שמואל א' י"ג ז'):