" למה שלח מלאכים אל סוא מלך מצרים שזה כדי למרוד במלך אשור? וזה היה סבת גלותם כמו שהתרעם הנביא כבר ע"ז למעלה
פסוק ג
• לפירוש "פסוק ג" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
וריב לה' עם יהודה", ר"ל אפרים עושה ריב עם יהודה שהוא ריב לה', כי בימים האלה היה תגר בין אפרים ובין יהודה, וסבת הריב היה מפני שיהודה עובד את ה' ושומר עבודת המקדש וקרבנותיו, ואפרים דבק בחטאת ירבעם ועושה מריבה על ה', וריב הזה היה לו עם יהודה, וגם זה היה סבת מפלתו, שעי"ז לא לבד שיהודה לא שלח לו עזרה בצרה, כי גם בימי אחז הסית בו את מלך אשור, "
ולפקד על יעקב כדרכיו", הנה עשרת השבטים יחסו עצמם בשם יעקב שכ"מ שיאמר בספר סתם בית יעקב כיון על עשרת השבטים, וכן כ"מ שבאו ביחד שם ישראל ויהודה כיון בשם ישראל על עשרת השבטים, עפ"ז אומר על מה שאמר שי"ל ריב עם יהודה, וכן מ"ש שמרדו בה' ועבדו את העגלים, יאמר בדרך מליצה והלצה שבזה נראה שהם רוצים לפקוד על יעקב כדרכיו, שהם רוצים להתדמות אל יעקב, ונגד מ"ש שיש להם ריב אחים עם יהודה אחיהם, אמר שיאמרו שכן עשה גם יעקב, כי.
ביאור המילות
"וריב לה' עם יהודה". אאל"פ כפי' המפרש שה' רב עם יהודה, שהלא יהודה רד עם אל, רק פי' אפרים יש לו ריב עם יהודה לה', היינו בשביל ה', שזה גדר ריב הנקשר בלמ"ד (כנ"ל ב' ד'):
"
ולפקד כדרכיו, כמעלליו ישיב". התבאר למעלה
(ד' ט'):
פסוק ד
• לפירוש "פסוק ד" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
(ד-ה) "
בבטן עקב את אחיו", וכן יעשו הם שעוקבים את יהודה אחיהם, ונגד מה שהקדישו את בית אל אל עבודת העגלים, אמר "
ובאונו שרה את אלהים וישר אל מלאך" וכו' הנביא הודיע לנו בזה חדות מני קדם, שראינו שבעת מלך ירבעם כתיב
(מ"א י"ב) ויבן ירבעם את שכם בהר אפרים, ויצא משם ויבן את פנואל, ויועץ המלך ויעש שני עגלי זהב וישם את האחד בבית אל, ואת האחד נתן בדן, והנה מה שנתן עגל אחד בדן לא יפלא אצלנו, כי בדן עמד פסל מיכה מימי קדם וחשבו כי המקום הזה הוקדש לעבודת העגל, אבל למה נתן את האחד בבית אל, וכבר בארנו שהעגל שבבית אל היה העקר אצלו, למה בחר את בית אל דוקא? ולמה בנה שני ערים אלה שכם ופנואל? כ"ז תבין במ"ש כי עשרת השבטים ייחסו עצמם ע"ש יעקב והתדמו אליו, ובאשר התנכל ירבעם להקדיש מקומות שיהיו קדושים בעיני ישראל כמו ירושלים, חשב את דרכי יעקב אבי האומה שנאבק עם המלאך בפנואל, כמ"ש ויקרא שם המקום פניאל, ומפנואל הלך לעיר שכם, ומשכם נסע לבית אל ושם בנה מזבח, ולכן בנה את שכם ואת פנואל באשר המקומות אלה יש בהם קדושה, פנואל מצד ראיית המלאך בראשונה, ושכם ששכן שם יעקב אח"ז ובנה שם מזבח, אולם בבית אל ששם נגלה אליו האלהים, ובא ההגדה במדרש כי כאשר בקש המלאך מאת יעקב שישלחנו ויעקב רצה שיסכים על הברכה התחנן המלאך שיניחהו עתה כי בבית אל שם יסכים על הברכה, והגדה זאת היתה קדמונית, ועפ"ז אמר ירבעם כי בבית אל שם נשאר המלאך הזה ושם יתגלה אל נביאי העגל ועובדיו, וז"ש לפרש מה שיעשו לפי דעתם כדרכי יעקב,
- א) בהריב שי"ל עם אחיהם יהודה כריב יעקב עם עשו,
- ב) כי "באונו שרה את אלהים וישר אל מלאך ויוכל" כמ"ש כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל, ואז "בכה" המלאך "ויתחנן לו" ליעקב והבטיח לו "כי בית אל ימצאנו" ושם יסכים על הברכות, עפ"ז יאמר אפרים עתה כי "שם ידבר עמנו", ר"ל שהמלאך נמצא שם עד עתה והוא המדבר עם בני יעקב שהם העובדים את העגלים בבית אל, שאמרו שהמלאך הזה ינבא אותם והוא האמצעי המשפיע אליהם ברכותיו גם עתה:
פסוק ה
• לפירוש "פסוק ה" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
ביאור המילות
"
ידבר עמנו". לדעת המפרש בא עמנו תחת עמו שלא כמשפט:
פסוק ו
• לפירוש "פסוק ו" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
וה' אלהי הצבאות", ע"ז משיב להם הנביא הלא עם בני ישראל אין מקבלים השפעתם מן מלאך ושר, רק הם מקבלים השפעתם מה' בבלתי אמצעי, "
וה' הוא אלהי הצבאות" הוא המושל על צבאות המלאך, "
ה' זכרו" הוא נזכר אצלנו בשם הויה, לא בשם צבאות ומלאך ושר, וא"כ למה תבטחו על מלאך ושר משרי המערכה, הלא.
ביאור המילות
"אלהי הצבאות", כבר באר הראב"ע שעקר שם צבאות הונח על צבא מעלה:
"
ה' זכרו". התבאר אצלי שיש הבדל בין שם, וזכר השם הוא השם העצמי, והזכר הוא השם שברא ע"י מעשיו כמ"ש זה שמי לעולם וזה זכרי לדור דור, ור"ל שגם הנהגתו הפרטית הוא ע"י שם הויה שמורה על עצמו בבלתי אמצעי:
פסוק ז
• לפירוש "פסוק ז" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
ואתה באלהיך תשוב", התנאי שתשוב אל מדרגתך הוא ע"י אלהיך אלהי ישראל לא ע"י מלאך, וזה ע"י שתשמור "
חסד ומשפט" ולכן "
קוה אל אלהיך תמיד" לא אל מלאך ושר:
ביאור המילות
"
באלהיך". בעזרת אלהיך תשוב למדרגתך, או מענין השקטה, כמו בשובה ונחת תושעון:
פסוק ח
• לפירוש "פסוק ח" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
כנען", הנה עד עתה באר מ"ש "
סבבוני בכחש אפרים", ובאר הכיחוש והכפירה שלהם והמינות שהיה אצלם להכחיש ההשגחה הפרטית, ולעבוד לשרי המערכת, עתה יבאר מ"ש "
במרמה בית ישראל" מה שחטאו בין אדם לחברו במרמה ואונאה, הנה "
הכנען" הסוחר העוסק במסחר אוחז "
בידו מאזני מרמה" ע"י "
שאהב לעשק":
פסוק ט
• לפירוש "פסוק ט" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
ויאמר אפרים" ואפרים אומר שאין זה עון, אחר שאיננו גוזל ביד חזקה רק מרויח ע"י אונאה בדרך מסחר בעמלו ויגיע כפו, והוא אומר "
אך עשרתי" עי"כ "
ומצאתי און לי" להרויח במסחרי, והגם שהיה לי אבן ואבן אין זה חטא כי "
כל יגיעי לא ימצאו לי עון אשר חטא", אחר שהשגתי עושר זה ע"י יגיעה במסחרי אינו נחשב לחטא מה ששקלתי במאזני מרמה:
ביאור המילות
"
עון אשר חטא". העון הוא העוות המחשביי והמוסר, והחטא היא הפעולה הבלתי ראויה, ר"ל גם שיהיה עון כפי התורה אינו חטא ופעולה רעה מצד עצמו באשר שבא דרך יגיעה:
פסוק י
• לפירוש "פסוק י" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
ואנכי", משיב לו ה' "
הלא אנכי ה' אלהיך מארץ מצרים", כי ברבית ובמשקלות נזכר יציאת מצרים ור"ל כי במצרים היו עניים לא היו מלוים ברבית מדלותם, ולא היה בידם מאזני מרמה כי לא היה להם שום מסחר, ועפ"ז הזכיר בשני אזהרות האלה שיזכרו יום צאתם מארץ מצרים ושאם ילוו ברבית ויונו במשקל ישובו לענים ורישם, עפ"ז משיב ה' להם זכרו כי אנכי ה' אלהיך המעלך מארץ מצרים, שהיית שם בעוני וחוסר כל, ואם תוסיף לשקול במאזני מרמה "
עוד אושיבך באהלים כימי מועד", תשובו להיות עניים יושבי אהלים מחסרון בית ומעון כמו שהיית בימי מועד צאתך מא"מ. או שתהיו שובת ממקנה וקנין וכל ממכר מעוני וריש כמו ששובתים ממסחר בימי המועדים וימים טובים:
פסוק יא
• לפירוש "פסוק יא" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
ודברתי על הנביאים", הנה רציתי להשיבם בתשובה ולכן הרביתי להם נביאים רבים, כי בימי אחאב עמדו כמה מאות נביאים שהיו כולם תלמידי אליהו והם דברו והוכיחו את העם, וגם "
הרביתי חזון", שהוא ג"כ ממיני הנבואה שידבר אל הנביאים בדבור ובחזון, וע"י דמיונות ומשלים, שעז"א "
וביד הנביאים אדמה" אבל כ"ז לא הועיל, כי.
ביאור המילות
"
חזון, אדמה". החזון הוא מה שיראה הנביא במחזה הנבואיי והתבאר
(ישעיה ל'), והדמיון, הוא מה שיראה הנביא תמונות שיהיו לדמיון אל נבואתו, כמו מקל שקד, סיר נפוח, כלוב קיץ. והדבור הוא דבר ה' אליו בעת החזון:
פסוק יב
• לפירוש "פסוק יב" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
אם גלעד און אך שוא היו", שכבר התבאר למעלה
(ו' ח') שכל הנביאים תלמידי אליהו נהרגו בגלעד ששם היה מושב אליהו. ושם הרגה איזבל את נביאי ה'. שע"ז אמר שם גלעד קרית פועלי און עקובה מדם, וז"ש אם גלעד מלאה און להרוג את הנביאים א"כ "
אך שוא" ולחנם "
היו" הנביאים האלה, כי עי"כ "
בגלגל שורים זבחו" שכמספר בני הנביאים שהרגו זבחו שורים בגלגל לע"ז והקימו מזבחות לבעל, מזבח ופר לעולה לכל נביא אשר הרגו, וז"ש "
גם מזבחותם כגלים על תלמי שדי" שחשבו שבזה ירצו דם נביאים הנשפכים:
ביאור המילות
"
שוא", הוא דבר שאינו מועיל ובלתי מתקיים, הנביאים היו שוא ולריק:
פסוק יג
• לפירוש "פסוק יג" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
ויברח יעקב" וכו' "
ובנביא העלה" וכו' "
הכעיס אפרים תמרורים", שעורו, "
אפרים הכעיס תמרורים" היינו שעל התוכחה שמוכיחים אותו על הדברים הנאמרים למעלה שהוא על הכחש והכפירה מה שעובד את העגלים, ועל המרמה שי"ל מאזני מרמה, על שני אלה משיב תשובה דרך לצנות ולעג להכעיס את המוכיחים בדברי תמרורים, שעל מה שמוכיחים אותו על המרמה, הוא מכעיס ומשיב, הלא "
ויברח יעקב שדה ארם", הלא מפני רמאות ומרמה ברח יעקב מפני עשו לשדה ארם, כי רמה את עשו בדבר הבכורה והברכה וא"כ הלא גם יעקב עשה מרמה, והלא "
ויעבוד ישראל באשה ובאשה שמר", שאח"כ בהיותו בבית לבן עבד בעבור אשה שהיא רחל ולבן רמה אותו ונתן לו את לאה ונתקיים המרמה בידו כי אח"כ שמר את הצאן שנית באשה אחרת, והוצרך לשמור בעד שתי נשים, וא"כ כבר היה הרמאות נהוג מימי אבותינו:
ביאור המילות
"ויברח יעקב". פרט בזה שם יעקב, שברח ע"י העקב שעקב את אחיו:
"
באשה, ובאשה". כבר יסדתי באילת השחר
(כלל קל"ח) שהשם הנכפל אינו השם הראשון:
פסוק יד
• לפירוש "פסוק יד" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
ובנביא", ונגד מה שהוכיחו אותם על הכחש והעגלים שעשו, היו משיבים שהם צריכים אל אמצעי בינם לבין ה', שכן בעת שעשו ישראל את העגל אמרו עשה לנו אלהים כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו, שתחלה היה משה אמצעי בינם ובין ה' וכאשר נעלם משה מאתם עשו את העגל שהוא ילך לפניהם ויהיה אמצעי בינם ובין ה', ועפ"ז אמרו גם הם שהם צריכים אל העגלים שיהיו אמצעי בינם לבין ה' בקבלת השפע, והביאו ראיה שהלא "
בנביא העלה ה' את ישראל מארץ מצרים", הרי שגם יצ"מ היה ע"י אמצעי שהוא הנביא, וכן אח"כ "
בנביא נשמר", כי הנביא היה תמיד אמצעי בהגעת השפע, הרי שצריך אמצעי בהגעת הרוחניות למטה, וע"כ הם עושים את העגלים:
פסוק טו
• לפירוש "פסוק טו" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
הכעיס אפרים תמרורים", בתשובות האלה שהם דברי לצנות היורדים חדרי בטן, הכעיסו את המוכיחים ולעגו עליהם בדברי תמרורים אלה, "
ודמיו". שיעור הכתוב, "
אדוניו! דמיו עליו יטוש וחרפתו ישיב לו", כי הם הרגו את המלכים בעבור חטא ע"ז שעבדו, כמו שהרגו את בית ירבעם ובית אחאב ויתר מלכים בחטא זה, ואחר שהרגוהו שבו הם בעצמם להחזיק בעבודת הבעל והעגלים, וא"כ הלא הרגוהו ברצח ובחנם, עפ"ז יצייר המליץ, כאילו "
אדוניו" שהוא המלך הנרצח עמד מקברו "
ונוטש עליו את דמיו", שמשליך את דמו הנשפך בחנם על העם שרצחוהו, "
וישיב לו את חרפתו" החרפה שחרפוהו בעת רצחוהו על שעבד ע"ז, ישיב לו עתה את החרפה אל חיקו ויחרף אותו, ומעתה יספר הדברים שידבר אליו אדוניו הנרצח:
ביאור המילות
"תמרורים". כעס רע ומר:
"
יטוש". מענין ויטוש על מחנה שיניח דמיו עליו, ושם אדוניו הוא נושא המאמר כולו:
