מהר"ם על הש"ס/שבת/פרק ח

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | רבינו חננאל | רב ניסים גאון | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א | תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: מהר"ם | ראשונים | אחרונים

עו:

בתוס' ד"ה המוציא כו' וכן מוכה דכרי גמיעה נפיש וכו' ר"ל וכ"ת דאימא איפכא דסתם חלב לגבינה דשיעורו כגרוגרות דנפיש מגמיעה והכא מיירי בחולב לגמיעה דאחשובי אחשביה זה אינו דכן מוכח דכדי גמיעה נפיש ודו"ק:

בא"ד ובעירובין משמע דט' סעודות יש בקב כצ"ל:

בא"ד ומיהו כגרוגרות דהמצניע וכו' ר"ל דלעולם אימא לך איפכא כדלעיל ואע"ג דמוכח מהא דיומא דגמיעה נפיש מגרוגרת היינו מגרוגרת לח וההיא דהמצניע איירי בגרוגרת יבש דגפיש מגמיעה וק"ל:

בא"ד וי"מ דכשהחלב כבר בעין מיחייב בכדי גמיעה וכו' ר"ל דלעולם אימא לך דסתם חלב לאכול ולשתות ולכך שיעורו בכדי גמיעה ואפ"ה בחולב אינו חייב אלא כגרוגרת ואפי' בחולב סתם משום דאין אדם טורח וכו' דכה"ג אמרי' לקמן דכשמוציא טיט בעין הוי שיעורו בכדי לעשות פי כור שיעור קטן ובמוציא מים שופכין שאין ראויים אלא לגבל בהן את הטיט שיעורן ברביעית שהוא כדי לגבל בהן טיט הרבה יותר מכדי לעשות פי כור אבל הוציא שופכין בכדי שיהא בהן לגבל את הטיט לעשות פי כור אינו חייב משום שאין אדם טורח לגבל טיט לעשות פי כור ועיין לקמן וע"ז נמשך שפיר מה שכתבו התוס' ומיהו אר"י דלא דמי וכו':

ד"ה כדי גמיעה וכו' ולא משמע כן במס' יומא וכו' ר"ל משום דאיפלגו ב"ש וב"ה ושאר תנאי לענין השותה ביוה"כ דמר אמר דשיעורו ברביעית ומר אמר מלא לוגמא ומר אמר כמלא לוגמא ומר אמר בכדי גמיעה ע"ש מכלל דמלא לוגמא וכדי גמיעה כל א' שיעור אחר הוא וק"ל:

ד"ה צריך שיהא בו רובע רביעית וכו' דכוס הוי רביעית של תורה וכו' פי' רביעית של תורה היא רביעית יין של נזיר ורביעית שמן לרקיקי נזיר ושם בערבי פסחים קאמר דשיעור הכוס המחזיק רביעית של תורה הוא אצבעיים על אצבעיים וכו' ומוכיח שם החשבון מתוך חשבון המקוה שהיא אמה על אמה ברום שלש אמות ומחזיקות המים של המקוה שהן ארבעים סאה ומתוך אותו חשבון מוכח דרביעית של תורה הוא רביעית הלוג:

ד"ה כדי שימזגנו וכו' ור"ת מפרש דחי דקאמר היינו מזוג ולא מזוג וכו' ובברכת הארץ מוסיף מים עד שיהא מזוג כדאוי כדאמר בפרק שלשה שאכלו שמוסיף בברכת הארץ וכו' מקשין התלמידים על פי' ר"ת דלמה לו לפרש דחי פירושו מזוג ולא מזוג לימא דחי הוי חי ממש והא דמשמע הכא בשמעתין דכוס של ברכה טעון מזיגה היינו שימזגנו בברכת הארץ כדאמר בפרק שלשה שאכלו אבל אין זה קושיא כלל דבפרק שלשה שאכלו קאמר ומוסיף עליו בברכת הארץ ומפרש ר"ת דהיינו שמוסיף מים ולישנא דמוסיף לא שייך לומר אם לא נתן לתוכו שום מים מקודם זה רק היה חי לגמרי ועתה בברכה זו הוא תחלת המזיגה ונתינת המים לא שייך לומר מוסיף מים וק"ל:

ד"ה אף אנן נמי תנינא וכו' אע"פ שיכול להוסיף עליהן כדמסיק ודקאמרת מים וכו' כצ"ל:

עז.

בגמ' רבי נתן הא דאמרן ור' יוסי בר יהודה דתנן ר' יהודה אומר ששה דברים וכו' כצ"ל:

א"נ התם משום חזותא כצ"ל וכן משמע ברש"י ובתוס':

בתוס' ד"ה דאמר כו' ונראה לר"י דקרא דאל יחסר המזג ביין השרוני משום דליכא לאוקמא לקרא וכו' ר"ל וכי תימא אם איתא דרבא למה דחקו חכמים לדרוש אם יש כ"ג יוצא דהיינו שליש סנהדרין ולאוקמי קרא ביין השרוני לדרשו אם יש כאן רביעית סנהדרין יוצא ולוקמי קרא דאל יחסר המזג ביין סתם ובסתם מזיגה דהיינו תלתא חלקים מים לרבא ותירצו התוס' משום דליכא לאוקמי קרא בסתם מזיגה וכו' וק"ל:

בא"ד ומיהו לההוא לישנא דהתם משום חזותא וכו' ר"ל להאי שינוייא המשני הכא א"כ חתם משום חזותא וכו' דקאמר דדוקא התם בנדה דאיירי לענין מראית דם קתני שני חלקי מים אבל במזיגה דשתיה אפי' ביין השרוני ס"ל לרבא דדרי על חד תלת מיא וא"כ לא נמצא לרבא שום מזיגה בשום יין כ"א תלתא חלקי מים במאי מוקי לרבא קרא דאל יחסר המזג ותירצו וי"ל דהא דקאמר משום חזותא הוי פי' כשהאדם אינו רוצה שיפסיד המראה דדך למזגו על חד תרין אפי' לרבא ומתני' דנדה דקתני ב' חלקי מים איירי נמי כשאינו רוצה להפסיד המראה וא"כ יש לאוקמי קרא דאל יחסר המזג דאיירי נמי כשאינו רוצה להפסיד המראה שאז מוזגו על חד תרין:

ד"ה ועוד מים בכד וכו' ומה ששנה במתני' יין באנפי נפשיה וכו' הא דלא תירצו התוס' כדלעיל דמלתא אגב אורחא קמ"ל דכוס של ברכה ברביעית יין חי לאביי משום דבשלמא לעיל לרבא דבעי למתני עכ"פ כדי מזיגת רביעית נקט מזיגת כוס של ברכה להשמיענו אגב אורחא דכוס של ברכה בעי רביעית אבל הכא בדאביי לא ה"ל למתני כלל שיעוד דיין דהא נכלל הוא במה דקתני במתני' וכל שאר משקין ברביעית ולא שייך לשנויי מלתא אגב אורחא וכו' אלא שיש לדקדק דה"ל להתוס' לתרץ קושיא זו כמו שכתבו בתר הכי דמש"ה נקט כדי מזיגת כוס של ברכה לאשמעינן הא אם נפגם או שנגע בו נכרי לא מיחייב תו בהוצאתו בשבת והוה ליה לתרוצי הכל בחד תירוצא ול"ל להא תירוצא משום דלא נטעה כדרבא וצ"ל דהשתא לא צריכה לההוא תירוצא דנראה דחוק קצת ועדיפא מיניה מתרץ השתא דלא נטעה לומר כדרבא אלא שעדיין הוקשה להם דליתני בהדיא המוציא יין חי ברביעית הוכרחו ע"כ לתרץ רבא לאשמעינן דאם נפגם ונפסל מכוס של ברכה דלא מחייב ואין ה"נ דלאחר שמתרץ ההוא תירוצא אין אנו צריכין תו לתירוצא דלעיל מיניה שתירץ דלא נטעה לומר כדרבא וכו' ודו"ק:

בא"ד דלא מצנעי כשיעור זוטר כולי האי הואיל ולא חזי וכו' כמו קלף דלא חשיב כשיעור קשר וכו' כצ"ל:

עז:

בגמ' ולובן של ביצה כדי לסוך במשיפה קילור כדי וכו' כצ"ל:

דבש כדי ליתן על הכתית תניא כדי ליתן וכו' כצ"ל:

לימא כתנאי שמן כדי לסוך וכו' לא דכ"ע וכו' וליתא דר' ינאי וכו' סוגיא זו תמוה דהמקשה פריך לימא כתנאי והתרצן משיב דאפי' כחד מינייהו לא אתי וצ"ל דהכי פריך לימא כתנאי ואתי ר' ינאי כרשב"א וא"כ קשה לימא ר' ינאי סתמא הלכה כרשב"א ותו לא ומשני דנוכל לומר דכ"ע ליתא דר' ינאי ובהא פליגי וכו' ולכך הוצרך ר' ינאי להשמיענו דבריו בפירוש ולא ר"ל סתמא הלכה כרשב"א וק"ל:

ברש"י ד"ה קמצא וכו' קמצא נמלה כצ"ל:

עח.

בגמ' בגלילא שנו וכו' עיין לעיל בפרק כירה דף מ"ז בתוס' ד"ה בגלילא שנו וכו' דפירשו שם התוס' הא דשמעתין דלא כפירש"י:

אמר מר מודים חכמים לר"ש וכו' כצ"ל:

ברש"י ד"ה ומטללי וכו' ונגלדין כמין דבק וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה אטו מצניע וכו' ודוחק לומר דלא מחייב ר"ש וכו' טעמם של התוס' שכתכו ודוחק לומר וכו' דמדקתני לעיל בברייתא דף ע"ו כלל אמר ר"ש וכו' ש"מ דבכל מצניע קאמר:

עח:

במתני' עור כדי לעשות קמיע קלף כדי לכתוב עליו פרשה קטנה וכו' ומה שכתוב בספרים דוכסוסטוס כדי לכתוב מזוזה טעות הוא וכן מוכח ג"כ לקמן דף ע"ט ע"ב בגמ' שם ובתוס' ע"ש:

כפיפה מצרית פי' רש"י סל שעשוי מצורי דקל פי' סיב הגדל סביב הדקל וכרוך עליו או מנצרים של דקל ועיין בסוטה דף ז' ודף י"ד שם בפירש"י:

ת"ר הוצין כדי לעשות אוזן לכפיפה וכו' כצ"ל:

תנא כמה קשר מוכסין שתי אותיות ורמינהו וכו' כצ"ל ומה שכתוב בספרים של קשר מוכסין ליתא באלפסי ובאשר"י:

ברש"י ד"ה כפיפה וכו' מצורי דקל בסוטה דף ז' פי' רש"י חבל מצרי עשוי מצורי דקל מסיב הגדל סביב הדקל וכרוך עליו ובדף י"ד שם פירש"י כפיפה מצרית סל עשוי מנצרי דקל וכו' ע"ש:

ד"ה מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ולומר לא פרעתי וכו' מדברי רש"י משמע שהוא מפרש צריך לקיימו היינו הלוה ולא משמע כן בגמ' דכתובות וכן בכל המפרשים דהא פשוט הוא דצריך לקיימו קאי אמלוה שאע"פ שהלוה מודה שהוא כתבו ונתנו למלוה ואינו מזוייף ואפ"ה צריך המלוה לקיימו דאי לא מקיים נאמן הלוה לטעון פרעתי ויתר טענות במגו דמזוייף וק"ל:

בתוס' ד"ה ת"ק סבר מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו וכו' וא"ת כי לא פרע נמי אמאי חייב וכו' פי' כי לא פרע כלומר עד שלא יאמר פרעתי אמאי חייב כשמוציא השטר מה תועלת יש בשטר וכו' ויש מקשין דלמה לא תירצו התוס' דצריך ליה לצור ע"פ צלוחיתו דהכא ליכא למימר דאסור להשהות שטר פרוע וכו' דהא עדיין לא אמר הלוה פרעתי וגם המלוה אכתי לא אמר אין לי עדים ואין לי ראיה דנימא דנוציאנו מיד המלוה כמו שכתבו התוס' לבסוף אבל שיבוש הוא כי אין שום מלוה לוקח שטר חוב כדי לצור על פי צלוחיתו ודוחק לתרץ דכשלקהו היה סבור שימצא עדים לקיימו ועכשיו נודע לו שלא נמצא עדים כלל לקיימו ויחזיקו כדי לצור ע"פ צלוחיתו מ"מ אין דרך לשום מלוה לצור ע"פ צלוחיתו שט"ח שעדיין לא תבע בו את הלוה לכך עדיפא מינה משני התוס' שאפי' לצורך החוב בעצמו צריך השט"ח ומועיל לו דע"י השט"ח מתוך כך נזכר הלוה:

בא"ד א"נ לטרוף ממשעבדי אם יודה הלוה וכו' כצ"ל אבל מ"מ דברי תימה הן שבשביל הודאתו של הלוה יטרוף המלוה ממשועבדים בשטר שאינו מקויים ודו"ק:

בא"ד ואי לא הוי טענינן ללקוחות וליתומים וכו' הוה אתי שפיר דאסור להשהותו משום שמא ישהנו ויוציאנו לאחר זמן על היתומים ועל הלקוחות ולא ידעי למטען מזוייף ואנן לא טענינן להו וק"ל:

ד"ה רש"י גרס דכ"ע מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו וכו' ר"ל שרבא היה יכול לאסוקי דכ"ע מודה בשטר שכתבו אינו צריך לקיימו ופלוגתא דר' יהודה וחכמים איירי בפרע לו החוב ממש ובכותבים שובר פליגי אלא שאמר כ"ע מודה בשטר שכתבו שצריך לקיימו משום דהכי הלכתא:

עט.

בגמ' תנן זרעוני גינה כגרוגרת וכו' לקמן דף צ' שנויה משנה זו וגרסינן בה פחות מגרוגרת ע"ש:

ברש"י ד"ה והכא בכותבים שובר וכו' וה"ג ת"ק סבר כותבין שובר וכו' פי' ואע"פ שכותבין שובר אסור למלוה להשהותו לצור על פי צלוחיתו כמו שכתב רש"י לעיל מזה וגם להלוה אינו צריך להחזירו ואינו עומד אלא לשריפה ולכלום נחשב ולכך אם הוציאו פטור:

בתוס' ד"ה ת"ק סבר וכו' וקשה דהרי צריך להחזירו ללוה וכו' פי' דאע"ג דס"ל דכותבים שובר אם לא היה ביד המלוה בשעת התביעה אבל כשישנו ביד המלוה צריך להחזירו וגם המלוה בעצמו מחזירו כדי שלא יצטרך לכתוב שובר אלא ודאי הכא איירי שלא היה השט"ח ביד המלוה בשעת התביעה וכתב לו שובר ונתן לו ואחר זמן נמצא ולכך אם הוציא פטור:

ד"ה אלמא וכו' אלא שמא לאו כולהו קיימי לאריגה כצ"ל ר"ל שיש מלבן ומנפץ שלא קיימי לאריגה אבל מ"מ כולהו קיימי לטוויה:

ד"ה קתני מיהת וכו' קשה לר"י דלא הוה ליה לאתויי מלתא דאביי הכא נראה דטעמו הוא דלענין הקושיא שהקשה המקשה אינו צריך למילתיה דאביי דמאי נ"מ דאפי' יהא השיעור קטן או גדול מ"מ שמעינן מהא דשיעור עור שעדיין אינו מעובד ועור שכבר מעובד קצת דהיינו חיפה אינן שווין שזה שיעורו כדי לעשות קמיע וזה שיעורו כדי לצור בו משקולת קטנה ויש שרוצים לפרש דר"ל דמאחר שכבר הביאו דברי אביי לעיל מזה בסמוך לא הוה צריך לאתויי ליה בסיום הקושיא דקתני מיהת וכו' ולא נהירא לי דאדרבה אם היה צריך לאתויי ליה לענין הקושיא כסיום הקושיא היה צריך לאתויי ליה וק"ל:

עט:

בגמ' מכלל דרישא במזוזה עצמה עסקינן אלא הכי קתני קלף וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה תנן קלף כדי לכתוב עליו וכו' אין לפרש דהכי פריך מדנקיט קלף וכו' ואין להקשות דהכל טעמא מאי הא שפיר יש לדקדק ממתני' דמדנקט קלף מכלל בדוכסוסטוס לא דיש לומר דגמ' ס"ל דאין זה דיוק דמתני' לא אתיא לחלק אלא בין עור ובין קלף שזה שיעורו בכדי לעשות קמיע וזה בכדי לכתוב עליו פרשה קטנה של תפילין ונוכל לומר דבלשון התנא דקתני קלף נכלל ג"כ דוכסוסטוס דשיעורו ג"כ כדי לכתוב עליו פרשה קטנה של תפילין:

פ.

בגמרא דבק כדי ליתן בראש השפשף וכו' תנא כדי ליתן בראש וכו' כצ"ל ומה שכתוב בספרים שעוה כדי ליתן וכו' תנא כדי ליתן ע"פ נקב וכו' ט"ס הוא:

זפת וגפרית כדי לעשות וכו' שעוה וכו' תנא כדי ליתן וכו' כצ"ל:

ברש"י ד"ה והוא שיש חיוב חטאת ביניהם כו' ב' בתים פתוחים אחר לרשות הרבים זה ואחד לרשות הרבים זה מדברי רש"י משמע שמצריך דוקא הוצאה משתי רשויות לשתי רשויות ולא משמע כן מתוך הסוגיא ואפשר דרש"י אורחא דמלתא נקט משום דאין בנמצא שיהא רה"י אחד כגון בית עומד נגדו שיהיה רחבו ב' רשות הרבים ורשות היחיד ביניהם א"נ או או ר"ל או משני בתים לרשות הרבים א' או מרה"י לשתי רה"ר דאם לא כן דבריו סותרין זה את זה שהרי בתר הכי כתב גבי פיסלא והוציא חצי גרוגרת מביתו מכאן וחצי גרוגרת מביתו מכאן משמע אפילו מבית א' וק"ל והציורים שבספר ח"ש א"א ליישבם ואפשר שטעות המציירים הוא:

בתוס' ד"ה והאמר רבא וכו' ותירץ דרבא ס"ל כר"י דהמוצא תפילין וכו' ר"ל דרבי יהודה פליג אברייתא דהזורק דקתני תוך ג' לדברי הכל חייב:

בא"ד ומאי פריך התם וכו' פירוש בפרק המוצא תפילין:

בא"ד ומיהו תימה לר"י דלקמן בהזודק קתני מרשות היחיד לרה"ר ועבר ד' כצ"ל:

ד"ה בהעלם אחד ונראה לו כגירסת ד"ה מרשות א' חייב מב' רשויות פטור וכו' ולפירוש זה הא דקאמר בגמרא אמר רבה והוא שיש חיוב חטאת ביניהם היינו רה"ר בין ב' רה"י או רה"י בין ב' רה"ר ומכניס מב' רה"ר לרה"י א' וק"ל:

ד"ה אבל פיסלא לא וכו' א"נ גבוה י' ואינו רחב ד' ואומר ריב"א דללישנא קמא צריך לפרש וכו' כצ"ל אבל צ"ע שם דבספרים שלפנינו אין כתוב כ"א הלשון האחד ועוד דמשמע מדברי התוס' דהכא דללשון הב' א"ש טפי ואדרבה דלשון הב' שאיירי שגבוה עשרה א"כ אפילו אינו כ"א ד' טפחים הוי רשות היחיד וחייב חטאת כמבואר במסכת זו בכמה מקומות ואם כן למה אינו מפסיק ונראה לפי מה שמפרשים התוס' דאיירי שרבים מכתפים עליו והוי רה"ר צ"ל שאיירי שמפסיק בין שתי ר"ה ומוציא משתי רה"ר לרה"י אחת דהיינו הכנסה לגירסת ד"ח ומאחר שפיסלא זו הוי גם כן רה"ר לא מקרי הפסקה ולא הויא העקירה משתי רשויות ופטור וללישנא בתרא דהוי הך פיסלא רה"י איירי שמפסקת בין שתי רה"י ומוציא מהשתי רה"י לרה"ר אחד וכיון דגם הפיסלא הויא רה"י אינה מפסקת ולא הויא העקירה משתי רשויות כל זה היא על פי גירסת ר"ח ולרבא מפסקת משום דסבירא ליה דרשות שבת כרשות גיטין ובגיטין חולקת פיסלא רשות לעצמה אפילו בחצר וע"ש:

ד"ה אם לרפואה וכו' ואם לקשט כלומר אם לא הצניעו לרפואה אלא כדי לקשט שתי עינים כצ"ל:

פ:

בגמרא א"ל מידי שמיע לך בהא א"ל הכי אמר רב ששת וכו' כצ"ל:

פא.

בגמרא ת"ר חפי פותחת וכו' ושל גל אף על פי שחיברן בדלת וקבען במסמרים טהורין כצ"ל ומפי' רש"י משמע דל"ג בדלת ודו"ק:

ברש"י ד"ה חף קס"ד דפותחת של עצם וכו' כצ"ל:

ד"ה טמאים דכלי עצם ככלי מתכות כו' ואי משום דמחובר לפותחת וכו' משמע דס"ל דהשינים הן של עצם והפותחת עצמה היא של עץ ופשוטי כלי עץ טהורים הם אלא שיש לדקדק כיון שמפרש דהפותחת עצמה יש לה בית קיבול ומקבל טומאה והשיניים מחוברים לה למה ליה לפרש דהשיניים טמאים דכלי עצם ככלי מתכות ופשוטיהן טמאים תיפוק ליה דמקבלים טומאה מטעם שמחוברין לפותחת והיא יש לה בית קיבול ומקבלת טומאה וכל המחובר לה גם כן מקבל טומאה דהא הכל כלי א' הוא כדמשמע מדבריו דקאמר ואי משום דמחובר לפותחת וכל המחובר לטהור טהור וא"כ ה"ה הואיל ויש לו בית קיבול וכל המחובר לטמא טמא ונראה דאין ה"נ דס"ל לרש"י דפותחת גורמת טומאה לחף וכדמשמע ג"כ מדברי התוס' דמשמע כן בדברי רש"י והא דאצטריך לפדש דהשיניים הן כלי עצם ויש להם דין כלי מתכת היינו משום דקשה לו למה צריך התנא למתני כלל חפי פותחת דהיינו קודם שחיברן טהורים פשיטא אפילו היו ראויים לשום דבר כלי פשוט הוא ואינו מקבל טומאה לכך פירש דכלי עצם ככלי מתכות ופשוטיהן טמאים הלכך אם היו ראויים לכלום עד שלא חברן היו טמאים וכשחברן בפותחת מקבלין טומאה ג"כ מחמת עצמן אלא שאם לא היה לפותחת בית קיבול אף השיניים לא היו מקבלים טומאה מטעם דכל המחובר לטהור טהור דס"ל לרש"י דהפותחת היא עיקר דאזלינן בתר המעמיד דו"ק נ"ל:

ד"ה כזית כאגוז וכו' מקנח פי הרעי בקטנה וכו' כצ"ל:

בא"ד שהגדולה פוחסת וכו' צ"ל פורסת כן הוא בהר"ן:

בתוס' ד"ה למימרא דשיעוריה דרבי יהודה נפיש וכו' וחף ס"ד שהוא חף גל וכו' ר"ל אפי' יהא כן דאיירי בתרווד קטן אפילו הכי קשה מאי פריך למימרא דשיעוריה דר"י נפיש נימא ליה דחף הוא זוטר יותר אפילו מתדווד קטן לכך כתבו דס"ד דחף הוא חף של גל שהוא גדול וכו' ומשמע לי מדברי התוס' דס"ל דבדלת לא היו עושים פותחת אלא שיניים גדולים בלא פותחת והיו עשוין שהדלת נסגרת ע"י ובכלים ובתיבות היו עושים השיניים בתוך הפותחת והיינו דקא מסיימי ומשני בחפי פותחת שהן קטנים ודו"ק וכן משמע בדברי התוס' לקמן בדבור שאחר זה ודו"ק:

ד"ה חפי פותחת וכו' לא דק דהתם לא איירי אלא בגולמי כלי עצם וכו' פי' דאדרבה דהתם קאמר דגולמי דהיינו כלי שעדיין לא נגמרה מלאכתו לגמרי טמא בכלי עץ וטהור בכלי מתכות ומפרש התם הטעם דבכלי מתכות דמיהם יקרים ועד שנגמרה מלאכתן שעבידן לנוי לא חזו למילתייהו ולכך לא מקבלי טומאה ועל זה קאמד התם דגולמי כלי עצם הוי כגולמי כלי מתכות משום דכלי עצם נמי דמיהם יקרים אבל לא לענין פשוטיהן ע"ש כן הוא פירוש התוס' ול"נ דטעמו של רש"י הוא מדקאמר התם עלה דהך מילתא ואזדא ר"נ לטעמיה דאמר ר"נ כלי עצם ככלי מתכות דמי ומפרש רש"י דאזיל ר"נ לטעמיה דאמר בעלמא פשוטי כלי עצם ככלי מתכות דמי ה"נ לענין גולמי כלים כלי עצם לכלי מתכות דמי:

בא"ד קשה לר"י דגבי כלי מתכות מיתנא וכו' פירוש הך ברייתא דקתני חפי פותחת טהורים לא איירי בכלי עצם אלא בכלי מתכות:

בא"ד ועוד דפי' דפותחת גורמת טומאה לחף ר"ל שרש"י כתב ואי משום דמחובר לפותחת וכו' משמע דס"ל לרש"י דהכל הולך אחד הפותחת עצמה דאם הפותחת טהורה ואינה מקבלת טומאה גם החף טהור ואם הפותחת טמאה גם החף טמא אפילו לא הוה של עצם אכל לפי האמת הכא דהחף היא של עצם כלא הפותחת אם היה החף ראוי לכלום היה לו דין קבלת טומאה לפי סברת רש"י דס"ל דפשוטי כלי עצם טמאים אלא שאינם ראויים לכלום בלא פותחת ובהתחבר החף להפותחת אם לא היה להפותחת בית קיבול אע"ג דהחף מצד עצמה היא ראוייה לקבל טומאה הואיל והיא של עצם אפ"ה היה טהור מטעם דכל שמחובר לטהור וכו' ודו"ק:

בא"ד ואף על גב דמשמע דאתיא כרבי נחמיה וכו' דברי התוס' הללו תמוהים מאד בעיני דאדרבה המעיין באותה משנה יראה דמבואר בה דאתיא כרבנן דלא אזלי בתר החותם אלא בתר הטבעת דתני בה בהדיא תיכף אחד בבא זו טבעת של מתכות וחותמה של אלמוג טמאה וכו' א"כ מבואר בהדיא דאתיא כרבנן דאזלי בתר הטבעת שהוא העיקר אלא שס"ל דגבי פותחת נמי החף הוא העיקר והפותחת משמש לה וע"ש בפירוש ר"ש ודו"ק:

בא"ד וכן משמע בסמוך וכו' דמשמע מה שקבען לדלת יש לו לגרום טומאה אלא כיון שאין להם פותחת וכו' ודברי התוס' הללו אינן מיושבים דנראה מתוך דבריהם שנותנים שני טעמים למה שקבען בדלת טהורים וזה דברי מותר דהא הטעם הוא מפני שמחובר לקרקע כמבואר בברייתא עצמה גם מ"ש דמשמע מה שקבען בדלת יש לו לגרום טומאה ר"ל משום גמר מלאכה וזה לא יתכן דאם סבירא להו להתוס' דגם בחף של דלת צריכין לפותחת א"כ עדיין לא נגמרה מלאכתן לכך נ"ל דט"ס הוא וכן צ"ל דמה שקבען בדלת יש לו לגרום טומאה כיון שאין להם פותחת אלא כיון דקבוע בגל טהור ור"ל דהתוס' ס"ל דאף של דלת אין עושין לה שום פותחת כאשר כתבתי למעלה ואם כן כבר נגמר מלאכתן תיכף שקבען בדלת ואע"ג שכלים פשוטים הן הא פשוטי כלי מתכות מקבלים טומאה לכך תני בברייתא ושל גל אע"פ שחברו בדלת ובזה נגמרה מלאכתן והיה להם לקבל טומאה אפ"ה טהורים מפני שכל המחובר לקרקע וכו' אבל לפירש"י לא יתיישב דמאי קאמר אע"פ שחברן בדלת וכו' הא פירש דבלא פותחת אין ראויים לכלום ובשביל זה דחק רש"י וכתב אע"פ שחברן בפותחת וכו' ודו"ק:

ד"ה אסור למשמש וכו' וי"ל דהכא במשמוש צרור הוי פסיק רישיה פירוש אבל ר"י לקמן קאי אמקנח בחרס דלא הוי פסיק רישיה:

ד"ה ואם לאו כהכרע וכו' דבור זה ודבור שאחר זה המתחיל אמר רב ששת הר"א:

פא:

בתוס' ד"ה מהו להעלותם וכו' ונראה לר"י דהכא מבעיא ליה וכו' כצ"ל:

ד"ה והניחו על גבי יתידות וכו' האי חייב מכת מרדות מדרבנן וקשה לר"י וכו' התוס' מפרשים דלכך לא מחייב מדאורייתא משום דגם לאחר שהניח על גבי יתידות חשיב עדיין כמחובר ולכך אינו חייב משום תולש מדאורייתא וכן כשהיתה מונחת על גבי יתידות והניחה על גבי קרקע אינו חייב משום נוטע משום דגם כשהיתה מונחת על גבי יתידות היתה מחוברת ונטועה לכך הקשה ר"י וכו' וכי תימא דמנא להו להתוס' לפרש חכי נימא דמשום הכי אינו חייב משום תולש מדאורייתא משום דגם כשהיתה מונחת ע"ג קרקע לא חשיבי כמחובר זה אינו דהא התם בגיטין משמע דכשהספינה גוששת בקרקע הוי לכ"ע כמחובר בין לרבי יהודה בין לרבנן וע"ש ונראה לר"י דשמעתין לא סברא דיחוי דרבא ר"ל אלא כדיחוי קמא דקאמר דלמא ע"כ לא קאמר רבי יהודה אלא בספינה משום דעשויה לברוח וכו' ע"ש:

ד"ה והאמר רבי יוחנן וכו' בסופו ואמוראי נינהו אליבא דר"י וכו' נראה לי דהוי כמו והשתא א"ש דלפי מה דס"ד דהא דקאמר ר"י הלכה כסתם משנה קאי דווקא במחלוקת ואחר כך סתם כחדא מסכתא א"כ יקשה לן הא דקאמר בפרק אלו טריפות דאמוראי נינהו ואליבא דרבי יוחנן וס"ל לחד אמורא דלא אמר ר"י הלכה כסתם משנה וזה דוחק דהא קיי"ל בכל מקום דמחלוקת ואח"כ סתם הלכה כסתם אבל השתא איירי בתרי מסכתות א"ש דפליגי בה אמוראי וק"ל:

פב.

ברש"י ד"ה ואינו מקנח בעשבים כו' ורבותינו מפרשים משום תלישה וכו' כראמרי' בעירובין פ"ג דלא אסרו אלא באילן וקנין ועוזרדין ופירושן קשין כן הוא בספרים שלנו ויש ספרים שגורסים לפי שהן קשין ול"נ שיש לגרוס ופירושו קשה וקאי אפירוש של רבותינו וק"ל: