מהר"ם על הש"ס/שבת/פרק ז

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | רבינו חננאל | רב ניסים גאון | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א | תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: מהר"ם | ראשונים | אחרונים

סח.

בגמ' אלא לאו היינו טעמא גדול עונשו של שבת יותר משל שביעית דאלו שבת איתא בין בתלוש בין במחובר וכו' נראה דשפיר הוה מצי למימר דגדול עונשו של שבת משל שביעית דאלו בשבת איתא מיתת סקילה וכן פי' הרמב"ם בפי' המשנה וכן גבי שביעית הוי מצי נמי לומר דגדול עונשו מצד עצמו יותר משל מעשר שהרי ידוע הוא שעונש של שמיטה הוא גדול אלא משום דגבי מעשר אליבא דבר קפרא לא הוה מצי לומר הכי לכך נקיט לה גמ' בהאי לישנא ודו"ק:

וגר שנתגייר בין הנכרים וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה גבי שביעית נמי וכו' ועוד כלל אחר אמרו כל שהוא מאכל אדם ומתקיים כו' ומתקיים בארץ עיין בסדד המשנה דאין הגירסא שם כלשון זה של התוס':

ד"ה דאית ביה אבות ותולדות וכו' וי"ל דלא שייך להזכיר אבות ותולדות במילי דלית ביה איסוד מלאכה דברי התוס' הללו תמוהים דהא אשכחן דקתני אבות ותולדות אפי' במילי דלאו איסור מלאכה דהא בריש ב"ק תני ארבע אבות נזיקין ומפרש התם אבות ותולדות וכן מייתי התם אבות הטומאה השרץ והשכבת זרע וכו' וצ"ל דהא דכתבו התוס' דלא שייך להזכיר אבות ותולדות במילי דלית ביה איסור מלאכה לאו דוקא אלא ר"ל דלא שייך להזכיר אבות ותולדות אלא במילי דאיסור מלאכה וכיוצא בה שהסברא היא שהתולדה מלאכה גרועה ופחותה מן האב וכן גבי נזיקין התולדה היא גרועה ואין נראה כ"כ מזיק להתחייב עליו כמו על האב וכן גבי טומאה התולדות הן ראשון ושני לטומאה אבל גבי מעשר שהאבות הן דגן תירוש ויצהר והתולדות הן שאר מיני פירות כגון תאנים ורמונים מן הסברא אין נראים שאר פירות פחותים שלא להתחייב במעשר כמו הגפן אלא שגזירת הכתוב הוא שלא לחייב במעשר אלא בדגן תירוש ויצהר לכך לא שייך להזכיר גבי מעשר אבות ותולדות וכ"כ בספר ח"ש אלא שאין זה לשונו:

בא"ד וי"ל דלא צריך למיתני דאכלל גדול קמא קאי וכו' מקשין התלמידים א"כ גבי שביעית דקתני התם בבא אחריתי כלל גדול אחר למה איצטריך למתני גדול יותר מלגבי הכלל השני אבל אין זה קושיא כלל דהכלל השני גבי שבת וגבי שביעית הוא נשנה תיכף ובאותו פרק של כלל גדול הראשון לכך לא איצטריך למתני גדול אלא תנא סתם ועוד כלל אחד אמרו ור"ל ועוד כלל אחד גדול אמרו אבל הכלל הג' הוא בפרק בפני עצמו מופלג מן הראשון ולא שייך לומר ועוד כלל אחד גדול דלא קאי אראשון לכך תני נמי גדול וק"ל:

ד"ה ואילו פאה וכו' והא דדריש בת"כ מניין שאני וכו' ת"ל ובקצרכם את קציר ארצכם מה קציר שהוא אוכל וכו' כצ"ל:

סח:

בגמ' אבל לא שכחה מאי חייב על כל מלאכה ומלאכה אדתני היודע וכו' יש להקשות בין לפרש"י דמפרש דדייק דחייב על כל מלאכה ומלאכה מדלא כריך ותני מי שידע עיקר שבת ושכחה וכן היודע עיקר שבת וכו' ובין לפירוש התוס' דמפרשי דדייק דחייב על כל מלאכה ומלאכה מדלא תני בבא אחריתי דאינו חייב אלא על כל שבת ושבת ולכך פריך אדתני וכו' מאי מקשה אדרבא נימא דאקושייתו דפריך סמיך התנא ולעולם אימא לך שהתנא ס"ל דאינו חייב על כל מלאכה ומלאכה אלא על כל שבת ושבת לבד והא דלא כריך ותני או דלא תני עוד בבא אחריתי דביודע עיקר שבת אינו חייב אלא על כל שבת ושבת משום דלא איצטריך למתני הכי משום דליכא למטעי ולומר דיודע עיקר שבת חייב על כל מלאכה ומלאכה דא"כ תקשה לן הסיפא דאדתני היודע שהוא שבת וכו' חייב על כל מלאכה ומלאכה ליתני היודע עיקר שבת וכ"ש הא וכן לעיל דפריך ליתני הכיר ולבסוף שכח וכ"ש הא הוה מצי למיפרך שפיר כפשטות דלא ה"ל למתני כלל להא דהיודע עיקר שבת דהא כ"ש הוא ולא מצינן למטעי ולומר שחייב על כל מלאכה ומלאכה דא"כ תקשה לן הסיפא אדתני היודע שהוא שבת וכו' ליתני היודע עיקר שבת וק"ל כבר הארכתי בתירוץ קושיא זו בדרכי לימוד הישיבה:

מ"ט דמונבז דכתיב תורה אחת יהיה ופירש"י מ"ט דמונבז אבנין אב ודאי לא סמיך וכו' ויש לדקדק למה נקיט מונבז לעיל בדבריו הבנין אב כלל ויש לתרץ דמונבז עיקר טעמו דאהיקשא דהכא סמיך ונקיט נמי הבנין אב דמזיד אקרי חוטא משום דאי לאו הבנין אב דאשכחן דמזיד נמי אקרי חוטא לא הוה מסתבר ליה כלל למילף בהאי היקשא לדמות שוגג למזיד דהא שוגג חילוף דמזיד כפירש"י אלא ע"כ הוה מוקי גם הוא האי היקשא למילתא אחריתי כרבנן דו"ק נ"ל:

בתוס' ד"ה אבל לא שכחה וכו' אלא ה"פ מדקתני חייב על כל שבת ושבת ולא קתני אינו חייב אלא על כל שבת ושבת וכו' משמע דעיקר מתני' חיובא אתא לאשמעינן וכו' ולא הוה צריך למתניא בהאי בבא אלא הוה ליה למתני בתר הכי בבבא אחריתא וכו' יש לדקדק בדברי התוס' הללו דנראה מדבריהם שמפרשים שהמקשה פריך לעיל בתרי מילי ובשני אופנים ובחדא הוי סגי דהיינו שהיה יכול להקשות לעיל ליתני הכיר ולבסוף שכח וכ"ש הא מאי אמרת דלמא אי הוי תני הכיר ולבסוף שכח חייב על כל שבת ושבת ה"א דיודע עיקר שבת חייב על כל מלאכה ומלאכה לכך תני היודע עיקר שבת חייב על כל שבת ושבת לאשמעינן פטורה דאינו חייב על כל מלאכה ומלאכה זה אינו דהא מדקתני חייב על כל שבת ושבת ולא קתני אינו חייב אלא על כל שבת ושבת משמע דעיקר מתני' חיובא אתא לאשמעינן ולא פטורא וכן היה יכול המקשה להקשות באופן זה לחוד דהיינו לתני הכיר ולבסוף שכח וכ"ש הא מאי אמרת אי הוה תני הכיר וכו' ה"א דיודע עיקר שבת חייב על כל מלאכה ומלאכה הול"ל בבכא אחריתי היודע עיקר שבת אינו חייב אלא על כל שבת ושבת ונראה דע"כ הוכרחו לפרש דהמקשה פריך לעיל בהנך שני אופנים דלא מצי למיפרך בהאי אופן לחוד דהיינו מדלא קתני אינו חייב אלא על כל שבת ושבת משמע דחיובא אתי לאשמעינן ולא פטורא דמצי למדחייה ולמימר דבאמת דהשתא דלא קתני הכיר ולבסוף שכח דחייב על כל שבת ושבת אלא קתני היודע עיקר שבת וכו' לא אתי לאשמעינן אלא חיובא ולא פטורא משום דמהיכא תיתי לן למימר שיהא חייב על כל מלאכה ומלאכה אבל אי הוה תנא דאפי' הכיר ולבסוף שכח חייב על כל שבת ושבת ה"א דיודע עיקר שבת ולא שכחה דעדיף טפי חייב על כל מלאכה ומלאכה לכך נצטרך לומר דפריך נמי דנתני אח"כ בבא אחריתי היודע עיקר שבת אינו חייב אלא על כל שבת ושבת ומהא לחוד לא מצי למיפרך משום דהוה מצי למימר דלעולם אימא לך דהכיר ולבסוף שכח חייב על כל שבת ושבת מאי אמרת ליתני הכיר ולבסוף שכח וכ"ש הא וליתני אח"כ בבבא אחריתי היודע עיקר שבת אינו חייב אלא על כל שבת ושבת דלמא בבבא זו עצמה דקתני היודע עיקר שבת אתא לאשמעינן פטורא ולא אתא לאשמעינן חיובא כלל דחיובא לא איצטריך לאשמעינן דהא אפי' הכיר ולבסוף שכח חייב על כל שבת ושבת ולא תני בבא זו דהיודע עיקר שבת אלא לאשמעינן פטורא דאינו חייב על כל מלאכה ומלאכה לכך הוכרח לפרש דפריך נמי דמדקתני היודע עיקר שבת חייב על כל שבת ושבת ולא קתני אינו חייב אלא על כל שבת ושבת משמע דחיובא אתא מתני' לאשמועינן ולא פטורא ודו"ק:

ד"ה כי הכיר ולבסוף שכח דמי פי' בקונטרס דלהכי לא תני במתני' שכח מעיקרו דהיינו תינוק שנשבה דלא תימא דהכיר ולבסוף שכח חייב על כל שבת ושבת וקשה לר"י וכו' מקשין העולם דעדיפא הוה ליה לר"י לאקשויי על פירש"י דהיאך יכול לפרש דאי תני תינוק שנשבה ה"א דהכיר ולבסוף שכח חייב על כל שבת ושבת א"כ תקשה לן הא דפריך לעיל ארב ושמואל דמדתני היודע עיקר שבת חייב על כל שבת ושבת ליתני הכיר ולבסוף שכח וכ"ש הא וכל הנך קושיות דבתר הכי לעיל אבל אין זה קושיא כ"כ על פירש"י דאיכא לתרץ דהתנא לא רצה לסמוך על הני דיוקי דפריך המקשה לעיל דדלמא מצי לתרוצי להו באיזה שינויא דחיקי לכך ניחא ליה לתנא טפי למתני בהדיא כל השוכח עיקר שבת אינו חייב אלא אחת:

בא"ד ונראה לר"י דודאי אי הוה תני חייב וכו' ר"ל דלעולם אין הפי' כרש"י דפי' דמש"ה לא תני במתני' תינוק שנשבה דלא תימא הכיר ולבסוף שכח חייב על כל שבת ושבת אין הפי' כן ואין התנא מתיירא מזה ואפ"ה אין להקשות מפני מה תנא במתני' השוכח חייב ולא תני תינוק שנשבה דהוי רבותא טפי דודאי אי הוי תני חייב וכו' הוי תינוק שנשבה רבותא טפי אבל התנא לא אתא לאשמעינן חיובא אלא פטורא אתא לאשמעינן ולגבי פטורא אדרבה הכיר ולבסוף שכח הוי רבותא טפי מתינוק שנשבה ומיהו קשה לר"י דליתני תרווייהו לאשמעינן חיובא גבי תינוק שנשבה והדר ליתני פטורא בהכיר ולבסוף שכח וק"ל:

ד"ה וחייב על הדם אחת וכו' אך קשה לרשב"א דמה איצטריך תו לאשמעינן ולמיתני על החלב אחד ר"ל דבתירוץ זה מתורץ הא דתני על הדם אחד אבל עדיין קשה למה איצטריך למתני ועל החלב אחד:

סט.

בגמ' הכל מודים בשבועת ביטוי וכו' פירש"י בשבועת ביטוי דלהבא כגון שנשבע שלא אוכל ואכל אינו חייב ופי' עד שישגוג בלאו שבה דהיינו ששכח שבועתו וטעמו של רש"י דבלשעבר כגון שנשבע אכלתי ולא אכל א"א לפרשו דאם שגג ושכח שאכל ה"ל אנוס וכן אם שגג ואינו יודע שיש לאו בשבועה פטור דכתיב האדם בשבועה ולכך פירש"י בשבועת ביטוי להבא והיה קשה לרש"י בלהבא נמי אם בשעה שנשבע אינו יודע שיש לאו בשבועה ה"ל ג"כ אנוס וס"ל לרש"י דדוחק לפרש כפי' התוס' דבשעת השבועה היה יודע הלאו שבה ובשעה שאכל ועבר על השבועה היה סבור שמותר לעבור על השבועה ולא היה יודע בלאו שזה רוחק שאם אינו יודע בשעת האכילה גם בשעה שנשבע לא היה יודע ואם היה יודע בשעה שנשבע דוחק לומר ששכח התורה בשעת האכילה לכך פירש"י דלעולם יודע הוא שיש לאו בשבועה אלא ששכח שנשבע ואכל וזה מיקרי שגג בלאו:

שם סד"א הואיל וחידוש הוא דבכל התורה כולה וכו' כצ"ל:

ברש"י ד"ה בתחומין דאינן בקרבן נראה דכתב רש"י כן דלא תקשה דאי מתני' ר"ע א"כ ליתני מתני' ארבעים מלאכות בלי חסר וליחשב נמי תחומין דחייב נמי עליה חטאת אם עשאה בהעלם אחד עם שאר מלאכות כשעשה כולם בהעלם אחד וכ"ת דלא קתני לה משום דע"כ איצטריך דידע ליה לשבת באחר מהן ולכך נקט ארבעים חסר אחת תקשה לך מ"ש דנקיט תנא דידע ליה לשבת בתחומין וכל שאר מלאכות כולן נעלמות ממנו חייב עליהן ל"ט חטאות ולא נקיט דידע ליה לשבת בחרישה או בקצירה ותחומין נעלם ג"כ ממנו וחייב גם עליה חטאת ולכך איצטריך רש"י לפרש דתחומין אינן בקרבן לכך נקט ליה התנא הכי וק"ל:

ד"ה הכל מודים וכו' וד"ה אלא לרבנן וכו' הכל ד"א:

בתוס' ד"ה מה ע"ז שחייבים על זדונו כרת וא"ת מ"מ הקישא דשוגג למזיד ל"ל דאפי' לא הוה כתיב התם קרא דוהנפש אשר תעשה ביד רמה ילפינן שפיר מע"ז וכו' יש להקשות מה מקשין התוס' חא על כרחך איצטריך למכתב והנפש אשר תעשה ביד רמה וגו' ונכרתה למילף מיניה דאין חייבין קרבן אע"ז אא"כ עבדה בדבר שחייבים על זדונה כרת דהיינו השתחואה וזיבוח וקיטור אבל מחבק ומנשק לא וכן מוכח הסוגיא פ"ק דיבמות דף ט' דמייתי התם מתני' דהוריות דקתני ולא בע"ז אלא בדבר שחייבים על זדונה כרת וכו' ופירש"י כגון זיבוח וקיטור וניסוך והשתחואה אבל מחבק ומנשק לא ופריך שם מנלן ויליף לה רבי התם קרבן צבור בע"ז בג"ש דמעיני מעיני מפר העלם דבר ופר העלם דבר יליף בג"ש דעלוה עליה ויחיד ונשיא יליף שם מקרבן צבור והקשו שם התוס' וא"ת תיפוק ליה דכתיב בע"ז כרת בהדיא כי היכי דדרשי רבנן בסמוך וי"ל דלרבי ההוא כרת במברך השם כתיב דכתיב והנפש אשר תעשה ביד רמה את ה' הוא מגדף ונכרתה וס"ל לרבי דמגדף היינו מברך השם וכו' עכ"ל התוס' כלל הדבר דגם רבי מודה דהפרשה שם איירי בקרבן ע"ז אלא שהכרת דכתיב שם בפסוק והנפש אשר תעשה ביד רמה לא כתיב בע"ז אלא במברך השם ולכך הוצרך רבי למילף לה בגזירה שוה וכ"ת מ"מ ליליף לה רבי בהקישא ממברך השם כמו שכתבו התוס' הכא אליביה דר"ע רבי איצטריך ליה הקישא דתורה אחת למלתא אחריתי כדאיתא התם ורבנן ס"ל דהכרת דכתיב בפסוק והנפש אשר תעשה ביד רמה איירי בע"ז למילף מיניה דלא חייב בקרבן אע"ז אלא בדבר שזדונה כרת כגון זיבוח וקיטור וילפינן כל התורה מע"ז בהיקש דתורה אחת וכו' וא"כ מאי מקשין התוס' דאפי' לא הוה כתיב התם קרא דוהנפש וגו' הוה ילפינן שפיר מע"ז וכו' ונראה דהתוס' אין ר"ל דלא לכתוב קרא דוהנפש אשר תעשה ביד רמה כלל דאדרבה עיקר הלימוד הוא אתא מקרא דוהנפש וגו' כנזכר למעלה אלא ר"ל דנכתוב קרא דוהנפש וגו' בפרשה זו דקרבן ע"ז ונילף מיניה דאין חייבים קרבן אע"ז אלא בדבר שזדונה כרת כגון קיטור וניסוך וכיוצא בו אלא דגבי האי הקישא דתורה אחת לא איצטריך למכתביה דמשמע דמדמה ומקיש שוגג למזיד וזה לא איצטריך אלא לכתוב קרא דוהנפש בפני עצמו ובהקישא לא לכתוב אלא קרא דתורה אחת לחוד דמקיש כל התורה לע"ז ואנן נימא מה ע"ז לא מחייב קרבן אלא בדבר שזדונו כרת כדילפינן מקרא דוהנפש אשר תעשה ביד רמה דכתיב גבי קרבן ע"ז אף כל התורה כן והיינו דדייקו התוס' בלישנייהו וכתבו דאפי' לא הוה כתיב התם קרא דוהנפש וגו' ר"ל התם גבי הקישא דתורה אחת אבל מ"מ איצטריך למכתביה בפרשה זו דקרבן ע"ז ולפ"ז הא דתירצו התוס' וכתבו וי"ל דלית לן לאקושי לע"ז אלא במידי דכתיב בהאי פרשה וכו' לשון בהאי פרשה בכל דבור זה לאו דוקא אלא ר"ל במידי דכתיב בסמוך בהאי קרא דהאי הקישא דתורה אחת וכן מה שכתבו התוס' כדמשמע מתוך פי' הקונטרס ר"ל שפירש"י מה ע"ז קרבן שלה אינה באה אלא על עבירה גמורה וכו' ר"ל זיבוח וקיטור וכתב דסמיך ליה והנפש אשר תעשה וגו' ומדדייק רש"י וכתב דסמיך ליה משמע דס"ל דלא מקשינן בהאי הקישא אלא במידי דכתיב בסמוך ליה בהאי קרא גופיה דכתיב ביה האי הקישא ודו"ק כן נ"ל ומתוך מה שכתבנו מבואר ג"כ כדפדיך הכא ורבנן האי תורה אחת מאי עביד ליה הוה מצי לשנויי דמבעי להו להאי דרשה דדריש לה רבי התם אלא דניחא טפי להגמ' לאוקמי רבנן דהכא דמוקי האי הקישא להא דר' יהושע ב"ל דילפינן כל התורה מע"ז ולענין קרבן כדי דאייתר לן קרא דעליה לאסור ייבום בערוה וצרת ערוה כדקי"ל ביבמות:

ד"ה אלא למונבז שגגה במאי לא מצי למימר ששגג בלאו והזיד בקרבן וכו' נ"ל דר"ל והזיד בקרבן וגם בכרת אבל אין ר"ל ששגג בלאו וכרת והזיד בקרבן לחוד דהא כתבו בתר הכי דסברא הוא דכיון דמקיש למזיד אפי' הזיד בכל דבר ושגג רק בדבר אחד יש לנו לחייבו וק"ל:

ד"ה אמר קרא אשר לא תעשינה בשגגה וכו' ומונבז לא בעי שגגת לאו אלא שגגת קרבן גרידא דבהדיא תניא וכו' הא דאיצטריכו התוס' להביא דבהדיא תניא וכו' אע"ג דבהדיא קאמר הכא בשמעתין אלא למונבז שגגה במאי ומשני כגון ששגג בקרבן פי' בקרבן גרידא מ"מ הוה אמינא דדלמא ריש לקיש לא ס"ל כהאי שינויא אלא ס"ל דלמונבז בעינן כגון ששגג בלאו וקרבן ולכך מייתו התוס' ראיה מהברייתא דמוכח מינה דלמונבז לא בעי אלא שגגת קרבן גרידא:

ד"ה דידע לה בתחומין לא מצי למימר דידע לה בדאיסי וכו' פי' דאיסי תני מ' מלאכות חסר אחת ויש אחת בהן שאין חייבים עליה וא"כ נימא דידע ליה לשבת באותה מלאכה דלא מיחייב עליה חטאת לכך קאמר דבההוא נמי חייב חטאת ולא קאמר איסי אלא שאין חייב עליה סקילה ועיין לעיל בפ"ק בתוס' דף ו':

בגמ' והאי בחמשה בשבתא נמי נפיק וכו' כצ"ל:

סט:

ברש"י ד"ה בלאו שבה כסבור חולין ואין כאן לאו הכא גבי חומש היה יכול רש"י לפרש כפשוטו עד שישגוג בלאו שבה היינו שאינו יודע שיש לאו באכילת תרומה דגבי שבועת ביטוי דוקא לא היה יכול לפרש כפשוטו כאשר כתבתי למעלה משום דכתיב האדם בשבועה משא"כ הכא גבי חומש אלא משום דלעיל גבי שבועת ביטוי הוצרך לפרש דברי אביי דעד שישגוג בלאו שבה ששכח השבועה דזהו שגג בלאו שבה פי' ג"כ הכא דברי אביי כסבור חולין וכו' כדי שיהא פי' דברי אביי דומה להדדי א"נ דרש"י אתא לאשמעינן דזה נמי מקרי שגג בלאו שבה וק"ל:

בתוס' ד"ה הא מני מונבז וכו' ור"ע מחייב בהדיא על שעבר בפ"ג דשבועות וכלשון אחר שפי' בקונטרס מוכח בשבועות פ"ג כצ"ל ור"ל דשם מוכח דרבנן נמי אית להו שבועת בטוי בלשעבר דבשגגת קרבן לחוד סגי גבי שבועת בטוי דחדוש הוא:

בא"ד ומיהו קשה דבלאו הך ברייתא הוה מצי למפרך וכו' ר"ל קושיא זו קשיא לכל הלשונות דכיון דהשתא ס"ל דאי לא מודו רבנן דשבועת בטוי סגי בשגגת קרבן לא משכחת לדידהו דחייב בשבועת בטוי לשעבר א"כ בלאו הך ברייתא הוי מצי למיפרך וכו' ע"כ נראה כפי' רבינו שמואל כו' ור"ל דשפיר אשכחן שבועת בטוי לשעבר אפי' אי בעינן שגגת לאו וקרבן ולכך לא הוי מצי למיפרך אלא מברייתא זו דקתני יודע אני כו' אבל איני יודע אם חייבים עליה קרבן דמשמע מינה דבשביל שגגת קרבן לחוד חייב ומשני ללישנא קמא דאתי כמונבז אבל לרבנן לאביי בעי ג"כ שגגת לאו אלא שסבור שיש בה עשה וההיא דשבועות דבעי מיניה רבי וכו' פליג אדאביי וללישנא בתרא איתותב אביי ולפי' התוס' גם הלשון אחר של רש"י אתי שפיר וק"ל:

ע.

בגמ' דתניא ר' יוסי אומר ועשה מאחת מהנה כו' כצ"ל:

ברש"י ד"ה דברים משמע תרי ה' לרבות חד וכו' הד"א:

ד"ה בכלל היתה וכו' כל שאר המלאכות שנכלל עמה בכלל וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה יכול שאם עשאן כולן בהעלם אחד וכו' ונראה לר"י דגרסי' הכא כמו במכילתא וכו' והשתא הצעת הפשט לפי גירסא זו כך הוא לפי שנאמר ויקהל משה כו' יכול שהמנין בא ללמדנו שאינו חייב אלא עד שיעבור כולן ת"ל בחריש ובקציר ועדיין אני אומר כו' על כולן אינו חייב אלא עד שיעשה כולן ת"ל לא תבערו וגו' מה הבערה חייבים עליה בפני עצמה פי' אפי' לא עשאה אלא היא לבדה אף כל וכו' וא"כ מה בא המנין ללמדנו אלא ודאי המנין אתא ללמדנו שאם עשאן כולם בהעלם א' חייב על כל אחד ואחד והשתא לפי זה עיקר הלימוד דשאם עשאן בהעלם אחד חייב על כל אחד ואחד ילפינן ממנינא ומלא תבעדו לא ילפינן אלא דלא תימא שאינו חייב בכלום עד שיעבור על כולם אלא שלפי זה יהיה עיקר הטעם חסר בגמ' ודו"ק:

ע:

בגמ' אדרבה הרי העלם מלאכות וכו' כצ"ל:

וחזר וטחן כגרוגרת כצ"ל:

ברש"י ד"ה זה וזה שבת וכו' וממתני' דהשוכח כו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה שם משמעון וכו' דאפי' שריטה אחד על שני נסרים כו' פי' משום דס"ל דהכי היו מסמנים הקרשים במשכן כדי שידעו איזה שייכים זו לזו ולא היתה במשכן כתיבה אחרת מזו וע"כ צ"ל דר' יוסי יליף זה ממאחת וצ"ע היאך יליף ר"י זה מתיבת מאחת דבשלמא אשם משמעון מתיישב שפיר אבל אשריטות לא יתיישב וצריך לומר דבא ללמדנו אפי' היכא דהיה צריך לסרוט שני סריטות בכל נסר ונסר וסרט אחד אפ"ה חייב כיון דבנסר הוי סריטה אחת סימן והיינו מאחת כמו גבי שם משמעון וק"ל:

בא"ד אלא דניחא ליה למינקט לישנא דמתני' דהבונה וכו' אע"ג דשם במתני' תנא ג"כ לישנא דר"י דפליג אר' יהודה ואמר דאפי' לא סרט אלא סריטה אחת וכו' אפשר דר"י בר' חנינא שבא לפרש דברי ר"י דהכא לא ס"ל בסריטות כר"י אלא כר' יהודה דלא מחייב אלא בכותב שם משמעון לכך נקט הדרוש דאחת מאחת בהאי לישנא וק"ל:

ד"ה חזינן כו' דשיילינן ליה ואומר דאי הוה מודעי ליה וכו' כצ"ל:

בא"ד שפי' ר"י אכתי הוה צריך לפרושי וכו' ר"ל דמשום זה לבד דצריך הודעת מלאכות להודעת שבת לא נחשב בשביל זה שגגת מלאכות אלא צריך עוד לצרף לזה חלוקה אחרת דהיינו דכי מודיעים ליה מלאכות א"צ לאודועי ליה שבת אז הוא נחשב שגגת מלאכות:

בא"ד ורשב"א מקיים הגירסא וכו' אי משום שבת קפריש וכו' פי' אי ידעינן בבירור שהשבת היה שכוח ממנו יותר דהיינו כשמודיעין שהוא שבת (אע"ג) דא"צ לאודועי ליה מלאכות ואי אודיעו ליה מלאכות צריך לאודועי ליה שבת כדלעיל אז אין חייב אלא אחד אבל תרווייהו שוין שהעלם זה וזה בידו חייב על כל א' וא':

בא"ד והא דקאמר כלום פריש ממלאכות אלא משום שבת הכי פירושא וכו' והא דצריכין התוס' לפרש הקושיא השניה דקאמר כלום פריש ממלאכות כו' יותר מהא דקאמר כלום פריש משכת אלא משום מלאכות משום דזה אתי ליה שפיר דה"פ כלום פריש משבת וכו' דמה נפקא לי' מינה דזה שכוח ממנו יותר דסוף סוף כיון דשניהם שכוחים הוי העלם זה וזה וא"כ לפי סברתך שאתה מחייב על כל א' וא' כשהעלם זה וזה בידו גם בזה היה לך לחייב על כל א' וא' אבל הא דקאמר כלום פריש ממלאכות אלא משום שבת מה פריך אי ר"ל כלום פריש ממלאכות ולא מקרי שגגת מלאכות לבד אלא הוי שגגת שבת ושגגת מלאכות יהא כך הא איהו ס"ל השתא דבהעלם זה וזה חייב על כל א' וא' ולכך פירש דפריך שתהא שגגת שבת עיקר ולא מחייב אלא חדא והיינו דסיימי התוס' דבענין אחר לא הוה פריך מידי אלא שלפ"ז יהיו הקושיות סותרות זו את זו דמעיקרא פריך כלום פריש משבת וכו' ולכך גם בזה יהא חייב על כל אחד ואחד והדר פריך כלום פריש ממלאכות ואפי' בזה לא יהא חייב אלא אחד דשגגת שבת עיקר אלא שי"ל דמעיקרא לא פריך אלא לפי סברתו דס"ל דבהעלם זה וזה בידו חייב על כל אחד ואחד גם בזה יהא חייב והדר פריך אעיקרא דמלתא דהיאך יסבור דבהעלם זה וזה יהא חייב על כל א' וא' הא שגגת שבת הוא עיקר כמו שהשיב רב נחמן וק"ל:

ד"ה נודע לו על הקצירה ועל הטחינה וכו' נ"ל לגרוס כן ודוקא הפריש קרבן אבל אם לא הפריש קרבן וחזר ונודע לו על הקצירה וטחינה של שגגת שבת יביא איזה שירצה וכו' והמשך דברי התוס' כך הם פי' רבינו שמואל שנודע לו והפריש קרבן וקודם שנתכפר וכו' דאי איירי אחר שנתכפר לא אתיא רישא שפיר דקתני קצירה גוררת קצירה ונתכפר הכל בקרבן אחד ואי איירי לאחר כפרה לכ"ע כפרה מחלקת ואיירי דוקא בהפריש דאי בלא הפריש לא אתיא הסיפא שפיר דקתני אבל נודע על הקצירה של זדון שבת ושגגת מלאכות קצירה גוררת קצירה וטחינה שעמה וטחינה שכנגדה במקומה עומדת דמשמע דכיון שנודע לו הקצירה של שגגת מלאכות חייב להביא קרבן על אותה קצירה כדי שהטחינה השניה תעמוד במקומה ואין בידו רשות להביא קרבן על הקצירה של שגגת שבת כדי לפטור מכולן וזה אינו כדאמר רבא בסמוך וכו' אלמא אע"ג שכבר נודע לו על הראשון יש לו רשות להביא קרבן על האמצעי כדי לפטור מכולן ה"נ הכא אלא ודאי איירי דוקא שכבר הפריש קרבן על הקצירה של שגגת מלאכות ואח"כ נודע לו הקצירה והטחינה של שגגת שבת ולכך חייב להביא אותו קרבן שהפריש על הקצירה של שגגת מלאכות וגוררת הקצירה של שגגת שבת וטחינה שעמה וטחינה שכנגדה במקומה עומדת אבל אם לא הפריש אפי' היכא שנודעו לו תחלה הקצירה והטחינה של שגגת מלאכות ואה"כ נודע לו הקצירה והטחינה של שגגת שבת אפ"ה יש לו רשות להביא קרבן על הקצירה של שגגת שבת ולפטור מכולן כן נ"ל דאי כגירסת הספרים שלפנינו שכתוב בהן וחזר ונודע לו על הקצירה וטחינה של מלאכות יביא איזה שירצה דמשמע דאתא לאשמעינן דאע"ג שהיה יכול לפטור את עצמו בקרבן אחר יש לו רשות להביא ב' קרבנות ומסיים אלמא אע"ג שנודע לו על הראשון כו' אלא אם ירצה יביא קרבן על האמצעי ויתכפרו כולן משמע דפטורא אתא לאשמעינן ולא חיובא ודו"ק נ"ל ואם באת ליישב גירסת הספרים צ"ל שהתוס' הקשו שני דברים דברישא משמע דאם נודע לו תחלה על הקצירה וטחינה של שגגת שבת מביא דוקא אחר ואסור לו להביא שנים וכן בסיפא משמע דאם נודע לו תחלה על הקצירה של שגגת מלאכות מביא דוקא שנים ואינו יכול לפטור עצמו באחד ובסמוך בדברי רבא לא משמע הכי לכך פירשו דלקמן איירי שעדיין לא הפריש והכא איירי שהפריש כבר אבל אם עדיין לא הפריש אין ה"נ שיש לו רשות בין ברישא לחייב עצמו שנים בין בסיפא לפטור עצמו באחד ויביא איזה מהם שירצה אלא לפ"ז יהיו דברי התוס' חסרים וק"ל:

בא"ד וי"ל דאיכא למדחי דהכא מיירי שלא הפריש עד אחר שנודע לו גם על שגגת מלאכות וכו' ויש להקשות דהא לעיל מזה פירש ר"ש שדוקא איירי שכבר הפריש על הראשון שנודע לו ואח"כ נודע לו על הקצירה והטחינה האחרון וכאן פירש שאיירי שנודע לו על כולן ואח"כ הפריש וא"כ קשיא לן הא דרבא בסמוך דמשמע מיניה דקודם שהפריש אע"פ שנודע לו על הראשון יש לו רשות להביא על איזה שירצה כדי לפטור עצמו באחת ונראה דהשתא הוו המשך דברי רבא הכי קצר וטחן כגרוגרת וכו' וחזר וטחן וכו' וחזר ונודע לו על קצירה וטחינה של שגגת שבת פי' ונודע היינו שהפריש קרבן על קצירה וטחינה של שגגת שבת אחר שנודע לו על כולן אז פטור מכולן שהרי אע"ג שכבר נודע לו על כולן כל זמן שלא הפריש יש לו רשות להפריש להביא קרבן על איזה מהן שירצה דהיינו על קצירה של שגגת שבת כדי לפטור עצמו בקרבן אחר אבל נודע לו על הקצירה של זדון שבת ושגגת מלאכות פי' שהפריש קרבן על הקצירה של שגגת מלאכות אחר שנודעו כולן אז כיון שכבר הפריש ע"כ קצירה גוררת קצירה וטחינה שעמה אבל הטחינה שכנגדה במקומה עומדת והשתא הוי פירוש דברי רבא דהכא ממש כדברי רבא דבסמוך ודו"ק נ"ל:

עא.

בגמ' מלתא דפשיטא להו לאביי ורבא וכו' י"ל מאי קאמר מלתא דפשיטא להו וכו' מבעיא ליה לר"ז וכו' מדברי רבי ירמיה מבואר דפשיטא ליה דאם קצר בזדון שבת ושגגת מלאכות וחזר וקצר בשגגת שבת וזדון מלאכות בהעלם אחת דחלוקים לחטאות וגם משמע דעד כאן לא קא מבעיא ליה לר' זירא אלא אם מצטרפים לכגרוגרות אבל גם הוא היה ס"ל דחלוקים לחטאות וכן נראה ממה דפריך בתר הכי וכל היכא דחלוקים לחטאות לא מצטרפים וכו' ונראה דה"ק מלתא דפשיטא להו לאביי ורבא דאפי' היכא דאין ההעלמות שוות דאפ"ה אין חלוקים לחטאות אלא מביא חטאת אחת לכל הפחות מבעיא ליה לר' זירא ר"ל דיכול להיות אפי' דהוה פשיטא ליח דחלוקים לחטאות אבל עכ"פ לא היה פשיטא ליה דאין מחלקין דאי הוה פשיטא ליה דאין חלוקים לחטאות פשיטא דמצטרפים ולא היה צריך למבעיא ליה אי מצטרפים או לא אלא ע"כ נצטרך לומר או שהיה פשיטא ליה שחלוקים לחטאות ואפ"ה קמבעיא ליה אי מצטרפין כדאשכחן באכלו בשני תמחויין דחלוקין לחטאות ואפ"ה מצטרפים כדפריך בתר הכי או נוכל לומר שגם לענין חילוק חטאות הוה קמבעיא ליה כשאין ההעלמות שוות וקא מבעיא ליה אם מצטרפים וה"ה נמי דלענין חילוק חטאות הוה קמבעיא ליה וחדא מינייהו נקט והוה ס"ל דאפי' את"ל דחלוקים לחטאות אפ"ה איכא למימר דמצטרפין ולכך כשהשיב לו חלוקים לחטאות ואין מצטרפין פריך ליה וכל היכא דחלוקים אין מצטרפין והתנן וכו' אבל עכ"פ א"א לומר שהיה פשיטא לו דאין חלוקים לחטאות ולכך קאמר מלתא דהוה פשיטא להו וכו' קמיבעיא לר' זירא וכו' ודו"ק:

ברש"י ד"ה מלתא דפשיטא להו וכו' ולא אמרי' כשני העלמות נינהו וניחייב חד אזדון שבת ושגגת מלאכות וחד אשגגת שבת וזדון מלאכות וכו' היכא דלא עשה בזדון שבת ושגגת מלאכות כ"א מלאכה אחת ודו"ק:

ד"ה תוטני שני תמחויין כו' צ"ל תוטני שם הכם והוא סוף דבור ואח"כ מתחיל הדבור שני תמחויין וכו':

ד"ה דאמר תמחויין וכו' וד"ה דמהו דתימא וכו' הכל ד"א:

בתוס' ד"ה גרירה דגרירה כו' כדפי' בקונטרס דמה שגוררת קצירה לקצירה לא חשיב גרירה כצ"ל:

בא"ד וקשה לרשב"א לפי זה לא הוה מצי למצוא פלוגתייהו וכו' כגון שקצר בשגגת שבת וזדון מלאכות וחזר וקצר בזדון שבת ושגגת מלאכות וכו' וחזר וקצר בשגגת שבת וזדון מלאכות וכו' והא דנקטי התוס' הכי ולא נקטי דחזר וקצר הקצירה הג' ג"כ בזדון שבת ושגגת מלאכות כמו השניה משום דבכהאי גוונא אין כאן שום גרירה דגרירה אלא גרירה אחת דהיינו הקצירה הראשונה עם הקצירה השניה כיון שלא היו ההעלמות שוות מקרי גרירה אבל הקצירה הג' עם הקצירה השניה לא מקרי גרירה כלל כיון ששני ההעלמות היו שוין בזדון שבת ושגגת מלאכות דמתכפר עמה בלא גרירה כמו שכתב ר"י לעיל מזה דההיא דטחינה לא מיקרי גרירה דגרירה מטעם זה וק"ל:

עא:

ברש"י ד"ה על חטאתו והביא קרבנו שעירת עזים וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה מאן דאמר אשם ודאי לא בעי ידיעה וכו' מדברי שניהם נלמד אשם ודאי לא בעי ידיעה כו' ולפ"ז כיון דבין לר"ע ובין לר"ט אשם ודאי לא בעי ידיעה הא דקאמר הכא בשמעתין למ"ד אשם ודאי לא בעי ידיעה וכו' צריך לומר דידוע להגמ' דאיכא מ"ד אחר זולת ר"ע ור"ט דס"ל דאשם ודאי בעי ידיעה:

בא"ד וא"ת לר"ע אמאי מביא וכו' וכשיודע אז יביא מעילתו והא דמקשין התוס' קושיא זו השתא אר"ע ולא הקשו בלא זה על ר"ט דלמה לו להביא עכשיו מעילתו עם האשם אפי' כשהוא מרובה ואם לא יודע לו לעולם יהא הקדש לנדבה ויתנה לא יביא כי אם האשם לבד ויתנה וכשיודע לו יביא מעילתו משום דלר"ט אתי שפיר משום דאיהו ס"ל דאינו יוצא אפי' מידי ספק עבירה אם לא יביא תיכף המעילה עם האשם ויתנה ואפי' אינו רוצה להתנות אלא רוצה עתה להביא אשם תלוי וכשיודע רוצה להביא אשם ודאי עם המעילה אפ"ה אינו יוצא עם האשם תלוי מידי ספק עבירה עד שיביא עמו המעילה ויתנה אם לא יודע יהיה נדבה וא"כ למה לו לשני אשמות אלא יביא אשם אחר עם המעילה ויתנה ולפי מאי דס"ד להתוס' מתחלה שר"ט לא קאמר שאינו יוצא עד שיביא אשם ומעילה ויביא ויתנה אלא שעצה טובה קמ"ל שלא יצטרך להביא שני אשמות הא דלא הוקשה להם להתוס' לר"ט למה צריך להביא המעילה לא יביא כ"א אשם אחד ויתנה וכשיודע יביא המעילה צ"ל דהוה ס"ל להתוס' דלא קאמר ר"ט שמחיייב להביא עתה מעילתו אלא ר"ל שאם רוצח יביא עתה גם המעילה ויהיה פטור לגמרי ויוצא ג"כ בזה מידי כל העבירות שגם המעילה יכול להביא בתנאי אבל אין ה"נ אם רוצה שלא להביא עכשיו המעילה עד שיודע לו בודאי הרשות בידו ולכך לא הוה קשה להו מידי על דברי ר"ט אבל השתא לר"ע דס"ל דכשמביא האשם תלוי הוא יוצא מידי עבירה אפי' אינו מביא המעילה וגם ס"ל דבמעילה מועטת מביא אשם אחד ומתנה אלא בשהמעילה מרובה ס"ל דמביא ב' אשמות ולא אשם א' בתנאי כדי שלא יצטרך להביא אז גם המעילה המרובה קשה יביא א' ויתנה ולא יביא עכשיו המעילה לכך תירצו דגם ר"ע מודה דכשמביא אשם א' ומתנה עליו שאם ודאי מעל שיהיה האשם ודאי אינו יוצא עד שיביא עמו המעילה דבאשם ודאי המביא אשמו עד שלא הביא מעילתו לא יצא ודו"ק:

עב.

ברש"י ד"ה א"ל אביי דלמא הא דפשטת דלמאן דבעי ידיעה חייב ואפי' לריש לקיש במעשה דלאחר הפרשה קאמרת וכו' מלשון רש"י משמע דמפרש בפי' התוס' דלרב דימי אליבא דר"ל אפי' הפרשה אינה מחלקת אפי' בין ביאה לביאה אלא למ"ד דבעי ידיעה ולכך קאמר רב דימי למ"ד אשם ודאי בעי ידיעה כו' ולקמן בדברי רבין פירש"י והכל מודים ואפי' ר"ל דיש חילוק ואפי' לר"ט כגון בביאה של אחר הפרשה וכו' א"כ מפרש דלרבין הפרשה מחלקת אפי' למאן דלא בעי ידיעה א"כ רב דימי ורבין פליגי ביה:

ד"ה כדעולא וכו' דאפי' ר' יוחנן מודה דלר"ט וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה בעל ה' בעילות וכו' אמר ליה חייב על כל א' וא' ומ"ש מה' העלמות בשפחה אחת וכו' והיינו למאן דלא בעי ידיעה וכו' לא היו התוס' צריכים לכתוב זה לענין הראייה שרוצים להביא השתא שאין הידיעות מחלקות לעולא למ"ד זה אפי' בין ביאה לביאה דהא אי איירי ההיא דד' מחוסרי כפרה למ"ד דבעי ידיעה מכ"ש נשמע דאין מחלקת למאן דלא בעי ידיעה אלא דכתבו זה דלא תימא דמאי מייתי ראיה משם הא ע"כ ההיא פליגי אסוגיא דהכא דהא הכא קאמר לר' יוחנן דאפי' ידיעות דלאחר המעשים מחלקים והתם קאמר דאפי' בין ביאה לביאה אין מחלקים לכך כתבו התוס' דדברי ר' יוחנן דהתם קאי למאן דלא בעי ידיעה מ"מ שמעינן מהתם דלמאן דלא בעי ידיעה אין הידיעות מחלקות אפי' בין ביאה לביאה וק"ל:

ד"ה מתקיף לה רב המנונא וכו' תימא מאי פריך רב המנונא אי קסבר וכו' כלל קושית התוס' הוא זה דמאי פריך רב המנונא מהפרשות אידיעות הא ע"כ לא דמיין דהא הפרשות מחלקים במזיד וידיעות אין מחלקים ואי ס"ל דגם הפרשות במזיד אין מחלקים א"כ גם בשוגג אין מחלקין ומאי פריך אלא מעתה בעל והפריש קרבן ואמר המתינו וכו' ה"נ דאינו חייב אלא א' הא איהו גופיה ס"ל דאין ה"נ דאינו חייב אלא א' כיון דאין הפרשות מחלקות ועכ"פ משמע מדברי התוס' דהא דפריך אלא מעתה וכו' ואמר המתינו וכו' אינו רוצה לומר שאבעול במזיד אלא ר"ל עד שאבעול עוד בשוגג ודו"ק:

בא"ד ואפי' לר"י א"ל דהכא מודה וכו' פי' לפי מאי דאם תמצא לומר רבהפרשה פליגי ולא קאמר ר' יוחנן דמחלקי אלא בהפרשות וק"ל:

עב:

בגמ' אלא באומר מותר ע"כ לא בעיא מיניה רבא מרב נחמן וכו' פירש"י ע"כ לא קמבעיא מיניה וכו' העלם זה וזה בידו מהו לעיל בפירקין דהיינו אומר מותר דאמר אין שבת בתורה היינו העלם זה וזה עכ"ל משמע מלשונו זה שהוא מפרש הבעיא דלעיל דהעלם זה וזה בידו היינו שאומר שאין שבת בתורה ולעיל פירש"י העלם זה וזה בידו וכו' וממתני' דהשוכח עיקר שבת דאינו חייב אלא אחת לא שמעינן ליה וכו' וכי מבעי לן ביודע עיקר שבת וכו' עכ"ל וא"כ דברי רש"י נראין כסותרין ונראה דלפירש"י ה"פ פשטא דגמ' ע"כ לא קמיבעיא לרבא מרב נחמן אלא בהעלם זה וזה ויודע עיקר שבת אם חייב אחת או שתים אבל מיפטר לגמרי אפי' היכא שאינו יודע עיקר שבת דזה מיקרי ג"כ העלם זה וזה כלל לא דהא היינו מתני' דהשוכח עיקר שבת אינו חייב אלא אחת כנ"ל בפירש"י אלא שתקשה לך לפירש"י למה ליה לאתויי מבעיא דרבא לייתי ממתני' גופא דקתני השוכח עיקר שבת אינו חייב אלא אחת ואחת מיהא חייב ואינו פטור לגמרי וזה קשה על פשטא דפירש"י בלאו הכי כמו שהקשו התוס' וק"ל:

בתוס' ד"ה נתכוין להגביה את התלוש וכו' א"כ הא דפליגי במתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר משמע לחתוך תלוש וחתך מחובר אחר וכו' פי' מדפירש"י כגון סכין מוטל בערוגה וכו' ולא פי' כפשוטו כגון שהיה סובר שירק זה הוא תלוש ונתכוין להגביהו ונמצא שהיה מחובר ובהגבהתו תלשו וחתכו מן המחובר וא"כ רוצה רש"י לפרש דמיירי דוקא כשנתכוין לזה וחתך דבר אחר וממילא נמי הא דפליגי בנתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר מפרש נ"כ בהאי גוונא דהיינו שנתכוין לחתוך זה וחתך ירק אחר שהיה מחובר וקשה לר"ת דבס"פ ספק אכל אמר שמואל וכו' ר"ל דכה"ג דפירש"י לא אתי פטורו מפסוק אשר חטא בה ומטעם מתעסק אלא שפטור מטעם דבעינן מלאכת מחשבת שתתקיים מחשבתו וזה לא נתכוין לדבר זה כלל ואפי' נתכוין למחובר זה וחתך מחובר אחר פטור משום דלא נתקיימה מחשבתו לכך פי' ר"ת דשני דינים הן דנתכוין לזה וחתך מחובר אחר פטור מטעם דשמואל מטעם דבעינן מלאכת מהשבת ואביי ורבא פליגי בדברי ר"א דדריש אשר חטא פרט למתעסק ופליגי אינהו מה נקרא מתעסק אביי ס"ל נתכוין להגביה את התלוש ונמצא שהוא מחובר וחתכו זה לא נקרא מתעסק ורבא ס"ל דגם נתכוין לחתוך את התלוש ונמצא שהוא מחובר נקרא ג"כ מתעסק ופטור זהו כלל העולה מדברי התוס' אלא שיש לדקדק תרי קראי למה לי דלכתוב אשר חטא בה דילפינן מיניה פרט למתכוין לחתוך את התלוש ונמצא מחובר דנתכוין לזה שחתך ואפ"ה פטור וכ"ש הא דשמואל דנתכוין לזה וחתך מחובר אחר דלא נתקיימה מחשבתו דפטור אבל אין זה קושיא כלל דאי לאו קרא דמלאכת מחשבת לא הוה אמרי' דתלי מידי בקיום מחשבתו והוה אמרי' דדוקא שנתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר פטור משום דנתכוין לדבר היתר אבל נתכוין לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר דנתכוין לדבר איסור חייב לכך איצטריך קרא דמלאכת מחשבת ואי כתב קרא דמלאכת מחשבת ולא כתב קרא דאשר חטא ה"א איפכא דדוקא נתכוין למחובר זה וחתך מחובר אחר הוא דפטור משום דבעינן מלאכת מחשבת אבל נתכוין לחתוך את התלוש ונמצא שהוא מחובר שנתקיימה מחשבתו שהרי חתך אותו שנתכוין לו אימא חייב לכך איצטריך ג"כ קרא דאשר חטא בה פרט למתעסק ומתכוין לדבר היתר ודו"ק:

ד"ה הניחא לאביי וכו' דהא אם חלל שבת מאהבה ומיראה נמי חייב כו' יש לדקדק למה כתבו התוס' דגם לאביי לא מתוקמא ברייתא שפיר הא איכא לאוקמא שפיר דהא דקתני שבשאר מצות שגג בלא מתכוין חייב היינו בעובד ע"ז מיראת מיתה דס"ל לאביי דאפי' בצנעא יהרג ואל יעבור ולכך במזיר חייב מיתה ובשוגג קרבן משא"כ בשבת דהא אם אומרים לו חלל את השבת או תהרג מותר לחלל את השבת דהא דוחין את השבת מפני פקוח נפש ולכך פטור וי"ל דמ"מ גם לאביי לא מתוקמא שפיר דכיון דמצינו גם בשבת שגג בלא מתכוין שחייב כגון חלל שבת מאהבה או מיראת עונשים שאין בהם חשש מיתה ואין כאן פקוח נפש שזה ג"כ מקרי שגג בלא מתכוין וחייב גם בשבת לכך לא אתי הברייתא שפיר דלא הו"ל למיתני סתמא משא"כ בשבת כיון דמצינו ג"כ בשבת שוגג בלא מתכוין דחייב כגון במקום דליכא פיקוח נפש וק"ל:

ד"ה ע"כ לא בעי מיניה רבא מר"נ וא"ת אמאי לא מייתי מתני' דהשוכח עיקר שבת וכו' ולא הוי פטור לגמרי וכו' ר"ל ואי הוה האי אומר מותר דנתעלמה ממנו לפי שעה כמו שפירשו התוס' בתר הכי כ"ש דקשה ממתני' דהא אפי' היכא ששכח לגמרי עיקר שבת אפ"ה אינו פטור לגמרי וכ"ש באומר מותר דהכא דנתעלמה ממנו לפי שעה כ"ש דאינו פטור:

בא"ד וי"ל דניחא ליה לאתויי מרבא דמספקא ליה בהעלם זה וזה וכו' פי' מספקא ליה לרבא בהעלם זה וזה אי מחייב חדא או תרתי וא"כ ה"ה הכא באומר מותר יכול להיות לא מבעיא דלא פטור לגמרי אלא אפי' תרתי נמי מחייב אם עשה שתי עבודות בהעלם אחד דהא ע"כ האי אומר מותר דהכא היינו שנתעלמה ממנו ע"ז לפי שעה לא שלא ידע מאיסור ע"ז ושבת מעולם כדמשמע מפירש"י דומיא דהעלם זה וזה דבעי רבא דאיירי בכה"ג דהיכא דנשכח ממנו לעולם פשיטא דאינו חייב שתים כדקתני במתני' השוכח עיקר שבת אינו חייב אלא אחת והאי אומר מותר דהכא איירי נמי דנשכח ממנו לפי שעה ולכך פריך דיכול להיות דאפי' תרתי מיחייב וק"ל:

ד"ה לרבא דאמר פטור וכו' א"כ דטעמא דרבא דפטר הוי מש"ה מאי מייתי אביי וכו' ר"ל אלא ודאי מדאביי ש"מ דרבא דאמר למלתיה דפטור אליבא דכ"ע אפי' לאותו מ"ד דס"ל יהרג ואל יעבור א"נ רבא גופיה הא דקאמר בפ' ר' ישמעאל במס' ע"ז דאפי' בע"ז בצנעא וחי בהם ולא שימות בהם לא קאמר להא אלא אליביה דההוא תנא דהתם כדמשמע התם אבל לדידיה לא ס"ל הכי משום דקי"ל הלכתא כמ"ד דאפי' בצנעא יהרג ואל יעבור וא"כ ליכא לתרוצי דהא דפטר רבא מיראה הוי טעמיה משום דאזיל לטעמיה דאמר בפ' ר' ישמעאל ואע"ג דהתוס' היו יכולים לסתור תירוץ זה בלאו הכי דאי טעמיה דרבא משום דאזיל לטעמיה דאמר בפ' ר' ישמעאל התינח דפטר מיראה דנוכל לומר דאיירי מיראת מיתה מאהבה מאי איכא למימר אמאי פטר רבא מ"מ סתרו ליה התוס' הכא דאפי' הא דפטר רבא מיראה ואפי' איירי מיראת מיתה לא א"ש:

בא"ד וקשה לרשב"א וכו' אבל שאר אונסים הוי בכלל לא תעבדם והכא פטר אפי' מאהבה כו' כלומר דבהאי שינוייא דמשנינן דס"ל לרבא דאע"ג דחייב למסור עצמו למיתה מ"מ אם לא מסר אינו חייב אלא פטור אינו מתורץ אלא הא דפטר מיראה אבל מ"מ קשה אמאי פטר מאהבה הא התם לא הוי אונס מיתה והוי בכלל לא תעבדם:

בא"ד דומיא דהמן דמייתי עלה כו' פי' אביי מייתי התם סיוע לדבריו דחייב עובד מיראה מדקתני בברייתא יכול אפי' נעבד כהמן ת"ל לא תעבדם והמן הוי מיראה א"כ ש"מ דמיראה חייב ודחי לה רבא דהתם כהמן ולא כהמן כהמן דאיהו גופיה הוה ע"ז ולא כהמן דאלו המן הוה מיראה אבל קרא דלא תעבדם לא איירי מיראה אלא דנתכוין לעבדו אבל מיראה פטור דומיא ממש כהמן מ"מ שמעינן מהא דלא פטר רבא אלא דומיא דחיובא דאביי היינו דומיא דהמן שהכל היו יודעים שהיה מיראה ואדרבה מההיא ברייתא יש לדקדק דהיכא דהוי האדם ע"ז ואינו מפורסם שעובדים אותו מיראה והוא השתחוה לו בסתם אפי' לא קבלו עליו באלוה חייב והוי בכלל לא תעבדם דהא ע"כ איירי חיובא דמסיים בברייתא בסיפא דומיא דאדם שכמותך דרישא דאיירי דלא קבלו עליו כ"ה המשך דברי התוס' בד"ז וק"ל:

בא"ד והא דלא דהי ראיה דאביי בעובד מאהבה ומיראה סתם משום דסתם כעובד מדעתו דמי עכ"ל נראה דבזה מתורץ ג"כ מה שיש להקשות בשמעתין מהא דקאמר הניחא לאביי דאמר חייב אלא לרבא דאמר פטור מאי איכא למימר ומאי פריך הא כיון דרבא לא פטר אלא כשמפרש שעובד מאהבה או מיראה או כשהוא ידוע שהכל אין עובדין אותה אלא מיראה אבל כשעבד בסתם אפי' אינו מקבל עליו לאלוה חייב אפי' לרבא א"כ לוקמא הך ברייתא דהכא דמחייב בעובד מאהבה ומיראה בעובד בסתם דחייב אפי' לרבא אבל לפי מה שכתבו התוס' דעובד בסתם כעובד מדעתו דמי א"ש דליכא לאוקמי ברייתא בהכי דאי איירי בעובד בסתם לא הוי קרי ליה שוגג בלא מתכוין דכעובד מדעתו וכמתכוין דמי וק"ל:

עג.

בגמ' אבל נתכוין לחתוך את התלוש וכו' כצ"ל:

לאביי דאמר כי האי גווגא חייב משכחת לה וכו' וקא טעה בשיעורים אלא לרבא דאמר פטור היכי משכחת לה יש להקשות הא לרבא נמי משכחת כגון דידע לשבת וגם ידע שכל המלאכות אסורים אלא דקא טעה בדין השיעורים כגון שהיה סובר דאין איסור בזורק ארבע אמות ברה"ר אלא דוקא כשזורק ח' וכן טעה בשיעור כל המלאכות כיוצא בזה שהרי לכולן יש שיעורין וצ"ל דלרבא כה"ג נמי פטור כיון שיודע שהיום הוא שבת וגם יודע שהמלאכה היא אסורה זה לא מקרי שוגג שאינו אלא כשסבור שאין היום שבת או סבור שהמלאכה זו מותרת כמו שפירש"י בתחלת הסוגיא אבל כשסבור שהשיעור זה מותר הוי כמו חלב וסבור שחוא שומן ודוחק וק"ל:

והמעבד את עורו והמוחק וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה אלא לאו רישא בע"ז וכו' תימה לר"י דלוקמא בשאר מצות וכו' ושגג בלא מתכוין כגון שנתכוין לשחוט בהמת חולין והיה צריך לשל חולין ונמצאת אחרת של קדשים דכוותה בשבת נתכוין לחתוך תלוש ונמצא מחובר אחר וכו' כצ"ל והא דנקטי התוס' בכה"ג ולא נקטי כגון שנתכוין לשחוט בהמת קדשים זו ונמצאת אחרת של קדשים דכוותה גבי שבת נתכוין לחתוך מחובר זה ונמצא מחובר אחר משום דזה לא מקרי שוגג בלא מתכוין כיון דעל כל פנים נתכוין לאיסור וכן לא מצי למינקט כגון ששגג והיה סבור ששחוטי חוץ מותר אלא שנתכוין לשחוט בהמה זו של קדשים ונמצא בהמה אחרת של קדשים ודכוותה גבי שבת דזה ג"כ לא מיקרי שוגג בלא מתכוין דשוגג גמור הוא כיון שנעלם ממנו איסור שחוטי חוץ או איסור מלאכה זו של שבת אלא שנצטרף לזה ענין מתעסק שנתכוין לזה ונמצא אחר וק"ל אלא שעדיין יש לדקדק בקושיא זו של התוס' דמאי מקשו דלוקמיה שוגג בלא מתכוין בשאר מצות שחייב דהיינו כגון שנתכוין לשחוט בהמה זו של חולין ונמצאת אחרת של קדשים דכוותה גבי שבת וכו' דבשחוטי חוץ חייב משום דלא בעינן מלאכת מחשבת ובשבת פטור דמלאכת מחשבת בעינן הא מ"מ ליפטר בשחוטי חוץ מטעם מתעסק דילפינן מפסוק דאשר חטא בה פרט למתעסק דקאי אכל איסורים שבתורה כמו על שבת כמו שכתבו התוס' עצמם בתר הכי אלא שגבי עריות וחלבים חייב משום שכן נהנה וצריך לומר דהשתא הכי מקשו התוס' דמנ"ל להגמ' לדחוק ולאוקמי ברייתא זו רישא בע"ז וסיפא בשאר מצות ופי' אביי לפי סברתו ורבא לפי סברתו לפי מה דס"ל כר"א דדריש אשר חטא בה פרט למתעסק דלמא האי תנא דברייתא לא דריש כלל קרא דאשר חטא בה פרט למתעסק ולכך (פטור) [חייב] בנתכוין לשחוט בהמה של חולין ונמצאת אחרת של קדשים וגבי שבת דפטור בכי ה"ג כדקתני משא"כ בשבת משום דגבי שבת בעינן מלאכת מחשבת וא"ש רישא וסיפא בשאר מצוה ודו"ק:

ד"ה הקושר והמתיר כו' ומדלא תני ליה כדתני מוחק ע"מ לכתוב א"ל דה"נ לא קתני סותר ע"מ לבנות כו' כצ"ל:

בא"ד ולפי מה שפי' רש"י בגמ' דאי מתרמי ליה ב' קיטרי בב' חוטים שרי וקטיר וכו' ר"ל דרש"י מפרש לה בב' חוטין זה אצל זה וכו' וגריס בגמ' דאי מתרמי ליה ב' חוטין בהדי הדדי שרי חד וקטיר חד כמו שכתוב לקמן בגמ' בספרים שלנו גירסת רש"י אבל ר"ח לא גריס כגירסת רש"י:

בא"ד והא דלא תני במתיר ובסותר פירשתי בפ' במה מדליקין כצ"ל והמשך דברי התוס' כך הם דמתחלה קאמרי ואין לדקדק דמדלא תני גבי מתיר ע"מ לקשור ש"מ שחייב במתיר אפי' שלא ע"מ לקשור דאין זה ראיה דה"ג לא תני גבי סותר ע"מ לבנות ואפ"ה בעי ע"מ לבנות כדאיתא בפ' במה מדליקין וא"כ צריך אתה ליתן טעם למה לא תני ליה גבי סותר ובאותו טעם יתורץ ג"כ במתיר מה דלא תני גבי ע"מ לקשור אע"ג דבעי ע"מ לקשור ובסוף מסיים דלפי פי' ר"ח משמע בגמ' דבעי מתיר ע"מ לקשור כמו גבי סותר אע"ג דלא תני ליה וכ"ת ומה טעם נוכל לומר בסותר ומתיר זה פירשתי בפ' במה מדליקין וק"ל ועיין לעיל בתוס' בפ' במה מדליקין דף ל"א ד"ה וסותר ע"מ לבנות דמשמע מדבריהם דגרסי הכא במתני' והקורע ע"מ לתפור שתי תפירות ע"ש:

עג:

ברש"י ד"ה משום מעמר וכו' שאף הוא כמאסף בשבלין הוא כצ"ל:

עד.

בגמ' וכי מותר לאפות וכו' וכי מותר לבשל וכו' כצ"ל:

ברש"י ד"ה שכן עני אוכל פתו וכו' וזורה ובורר ומרקד סידורא דפת נינהו וכו' יש לדקדק בדברי רש"י הללו מאי קסבר אי קסבד דזורה ובורר ומרקד נמי שכן עני אוכל פתו בלא הרקדה ולכך הוקשה לו למה תנינהו ומתרץ דאי משום דסידורא דפת נינהו גבי עשיר תנינהו א"כ כותש נמי ליתני דהוא ג"כ סידורא דפת גבי עשיר ואי קסבר רש"י דזורה ובורר ומרקד אפי' עני עביד להו ואינו אוכל פתו זולתן למה ליה לרש"י הא דכתב דתנינהו משום דסידורא דפת נקט לימא דמשום דאפי' העני אינו אוכל פתו בלא זורה ובורר ומרקד ולכך תנינהו ונראה הא דכתב רש"י טעמא דסדורא דפת נקט לא בא ליתן טעם למה שתנא זורה ובורר ומרקד דבלאו הכי אתי שפיר דתנינהו משום דאפי' עני עביד להו אלא שהוקשה לרש"י קושיית התוס' דאע"ג דעני אוכל פתו בלא כתישה מ"מ כיון דהואי במשכן בסממנין וגבי סממנין אפי' בעני איתא א"כ הוה ליה למיתני במתני' ומתרץ רש"י דכולהו דקתני במתני' זורה ובורר ומרקד סידורא דפת נינהו ולא סידור דבישול סממנים אע"ג דבמשכן לא היה סידורא דפת אלא סידורא דבישול סממנים מ"מ כיון דהוו במשכן ואיתנייהו בסידורא דפת אפי' בעני תנינהו אבל כתישה ליתא בסידורא דפת כי אם גבי עשירים ולא גבי עניים דעניים לא טרחי וכו' ולכך לא תני התנא כתישה כיון דאינה בסידורא דפת גבי עני אע"ג דאיתא גבי סממנים ומיהו ודאי אב מלאכה היא וכו' ואפשר דס"ל לרש"י דאי עביד כתישה בהדי דש חייב על הכתישה בפני עצמה כיון דהוה במשכן כמו בזורה ובורר ומרקד כן נ"ל המשך דברי רש"י ודו"ק:

ד"ה ושדא לקמייהו ולא רצה לברור האוכל וכו' ובשטוח זה נפרש האוכל מאליו כתב רש"י זה משום שהיה קשה לו דא"כ הוא דהוא עצמו לא רצה לברור הפרי משום שהוא סבר דאפי' בורר אוכל מתוך פסולת אסור א"כ מה הועיל במה ששדא קמייהו והא אינהו כשיטלו מהן לאכול הוי בורר אוכל מתוך פסולת על כן כתב ובשטוח זה נפרש האוכל מאליו וכשיקחו כל א' מהן לאכול לא יהיה ברירה אבל לפי זה צריך לומר השתא דרב ביבי הוה ס"ל דאפי' בורר ואוכל לאלתר אסור אפי' אוכל מתוך הפסולת ולעיל מזה בד"ה והתניא וכו' פירש"י בעצמו ואי בבורר ומניח לאלתר מותר לכתחלה הוא וכו' ומדפי' רש"י על המקשה דלעיל כן משמע דס"ל לרש"י דבורר ואוכל לאלתר ליכא למאן דאמר שיהא אסור אפי' לכתחלה דצ"ל דלעיל לא פירש"י כן אלא להמקשה דפריך ארב אשי ומסתמא רב אשי ס"ל דאוקימתא דברייתא דלעיל הוא כמו דמסיק אביי ולפי אותה אוקימתא היכא דבורר ואוכל לאלתר מותר אפי' לכתחלה אבל רב ביבי ס"ל לרש"י דאפשר שהיה לו אוקימתא אחרת בברייתא דלעיל וס"ל דאפי' אוכל מתוך הפסולת ואפי' לאלתר אסור לכתחלה אבל התוס' לא נראה להם לפרש כן כאשר אכתוב בפירוש דברי התוס':

בתוס' ד"ה מתקיף לה רב המנונא מידי קנון ותמחוי קתני כו' והכי משני מידי נפה וכברה קתני וכו' והלשון מגומגם ויש גורסין והיכי משני ר"ל והיכי משני בסמוך הא בנפה וכברה הא איכא למיפרך מידי נפה וכברה קתני כמו דפריך השתא ארב המנונא ול"ג דהכי גרסי' ומשני דבנפה וכברה מיירי והכי פריך מידי נפה וכברה קתני ולפי זה יתיישב לשון התוס' שפיר והא דהקשו התוס' בלשון זה ועוד בסמוך פי' הקונטרס וכו' היינו ברייתא דלעיל וכו' משום דאי לאו האי ברייתא דלעיל היה אפשר לתרץ דדוקא אברייתא דלעיל דנחית לפרושי חלוקי הדינים דביד מותר ובנפה וכברה חייב חטאת שייך למיפרך מידי נפה וכברה קתני אבל ברייתא זו דלא קתני כי אם חיוב דחטאת לחוד אין להקשות מידי נפה וכברה קתני דסתם חיוב חטאת היא בנפה וכברה ודו"ק:

בא"ד ונראה לרבינו יצחק וכו' וה"פ מידי קנון ותמחוי קתני כיון דנחית לפרושי וכו' דרב המנונא לא חשיב בעיניו קושיא היכא דלא תני התנא דבר שהיה לו למתני ולפרש ולא פריך מידי קנון ותמחוי קתני אלא משום דנחית התנא לפרושי והשתא א"ש דמשני רב המנונא בורר ואוכל אוכל מתוך הפסולת וכו' ולא הוה קשה ליה מידי אוכל מתוך הפסולת קתני דאיהו לא חשיב זה לקושיא גם לא חשיב לקושיא מידי נפה וכברה קתני ולכך אתי שפיר דאוקמא לחיובא דברייתא לקמן בנפה וכברה אלא שיש להקשות הא מ"מ אביי דפריך אשינוייא דרב המנונא מידי אוכל מתוך הפסולת קתני ש"מ דחשיב ליה לקושיא היכא דלא תני התנא דבר שהיה לו לפרש א"כ ה"ה נמי חשיב לדידיה קושיא מידי נפה וכברה קתני ולפי הנראה מסקנא דשמעתין הוא כאוקימתא דאביי ומסתמא רב אשי דהוא בתראה הכי ס"ל וא"כ היכי משני לקמן לרב אשי הא בנפה וכברה צ"ל דס"ל להתוס' השתא דגם אביי לא פריך קושיא זו אלא דוקא באם בא התנא לחלק בין בורר אוכל מתוך הפסולת ובין פסולת מתוך האוכל דזה צריך לן לפרושי איזו מהן לא חשיב בורר כדרכו ואיזו מהן חשיב בורר כדרכו שהרי יש בזה סברות חלוקות כמו שכתבו התוס' בדבור שאחר זה ולכך פריך מידי אוכל מתוך פסולת קתני אבל במילי אחרנייתא כגון להקשות מידי נפה וכברה קתני גם לאביי לא חשיב לה קושיא ובזה יתורץ ג"כ שיש להקשות מאי משני אביי בורר ואוכל לאלתר וכו' ולבו ביום לא יברור כו' הא לדידיה נמי תקשה מידי בו ביום קתני כו' ודו"ק:

ד"ה והתניא חייב וכו' ועוד לכאורה לעולא דלעיל כו' מקשין העולם מאי מייתי התוס' להקשות מעולא הא רב אשי מסתמא קאי לאוקימתא דאביי לאלתר מותר ולבו ביום חייב חטאת ולכך פריך ארב אשי דאי איירי רב אשי לאלתר הא מותר לכתחלה ואי איירי לבו ביום הא חייב חטאת ואוקמא דהא דקתני בברייתא דלבו ביום חייב חטאת איירי בנפה וכברה אבל לעולא דאוקי לעיל בו ביום נמי שרי והא דקתני חייב חטאת איירי בבורר למחר ונ"ל דס"ל להתוס' דמסתמא עולא ואביי לא פליגי בשום דבר באוקימתא דברייתא אלא שמה שעולא מתיר לבו ביום אסור לאביי בו ביום ושרי לאלתר וא"כ בכה"ג דמותר לאביי לאלתר שרי לאביי לבו ביום וק"ל:

בא"ד והכא דמוקמי לה בנפה וכברה ברייתא אחריתי חיא ואפי' לאלתר חייב חטאת יש להקשות אי ברייתא אחריתא קתני דאפי' לאלתר חייב חטאת מאי פריך מינה לרב אשי בלא רב אשי ה"ל למירמי אברייתא דלעיל דקתני דלאלתר מותר ועוד יש להקשות מה היה צריך המקשה להקשות ארב אשי מברייתא אחריתי ולמה לא הקשה לו מהברייתא דלעיל דקתני דלאלתר מותר ולבו ביום חייב חטאת אבל פטור אבל אסור ליכא וי"ל דהמקשה לא רצה למירמי הברייתות אהדדי דאיכא לתרץ דהא דשרי בברייתא דלעיל לאלתר היינו ביד והא דקתני בהברייתא האחריתי חייב חטאת איירי בבלי וכן מהברייתא דלעיל לא היה יכול להקשות ארב אשי משום דה"א דהברייתא דלעיל איירי ביד ורב אשי ככלי אבל השתא קשה ממ"נ אי איירי רב אשי ביד א"כ הא מותר לכתהלה לאלתר ואי איירי בכלי הא קתני דחייב חטאת ומשני דבכלי גופיה יש חילוק בנפה וכברה חייב חטאת ובקנון ותמחוי פטור אבל אסור ודו"ק:

ד"ה ולא ידענא וכו' אבל אין לפרש מה שלא ביררם בשעה שהניח לפניהם וכו' דהא לכ"ע שרינן יש להקשות א"כ רב ביבי נהי דלא רצה לבררם קודם שהביאם לפניהם משום שהיה סבור אוכל מתוך הפסולת אסור מ"מ למה לא ביררם בשעה שהניח לפניהם כיון דלכ"ע שרי וצ"ל משום דלאו אורחא להביא פירות לפני אורחים או לסעודה והם ימתינו עד שיבררום לפניהם וק"ל:

עד:

בגמ' וכי תימא דאי מיתרמי ליה תרי חוטי וכו' לפי' ר"ח שהביאו התוס' לעיל בדף ע"ג ד"ה הקושר והמתיר צ"ל דגורס בגמ' דאי מיתרמי תרי קטרי בהדי הדדי שרי וקטיר חד פי' שרי הב' קשרים וזורק לחוץ החוט הקצה האמצעי שהיה בין שני הקשרים וחוזר וקושר שני הראשים בקשר אחד צריך ליישב מה שפריך השתא לפני מלך ב"ו אין עושים כן וכו' דאם ר"ל שמתחלה נזהרים שלא יזדמנו תרי קיטרי להדדי זה א"א כשנפסק החוט במקום א' ע"כ צריך לקשרו ומה יעשה ואיך יזהר שלא יפסק עוד במקום אחר ואם אירע שנפסק פעם שנית ע"כ צריך לעשות עוד קשר שני או יתיר קשר הראשון וישליך כל אותו החוט האמצעי ויקשור השני הראשים יחד וצריך לומר דלפי' ר"ח איירי הכל שקודם שהתחילו לארוג היה נפסק החוט בשעה שמסדרים השתי על זה פריך השתא לפני מלך ב"ו אין עושין כן אלא כשרואים שהחוט אינו חזק ונפסק שני פעמים זה אחר זה אין קושרים אותו עוד כלל אלא משליכין אותו כולו מתוך השתי ולוקחין חוט אחד במקומו:

תוס' ד"ה מהו דתימא וכו' דבפ' אין מעמידין אמרי' וכו' והא דאמרי' הכא מהו דתימא לשרורי מנא קא מכוין קמ"ל דמירפא רפיא וכו' ואקרי בשולי והתם אמרי' מהו דתימא לבשולי קא מיכוין קמ"ל לשרורי מנא קא מיכוין משום דהתם באיסור בישולי נכרים דקיל לא חשוב לבישול גרוע כזה אבל הכא גבי איסור שבת החמירו כן פירשו שם התוס':

עה.

ברש"י ד"ה והלומד וכו' המגוש מין הממשיכו וכו' כצ"ל:

ד"ה וחד אמד גדופי מין האדוק וכו' כצ"ל:

ד"ה לעיני העמים וכו' ומולדותיה במזל תלוי הכל לפי השעה וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה הצד חלזון כו' צ"ע דבירושלמי משמע דצד חלזון לא מחייב משום צידה בירושלמי דפירקין על מתני' וברייתא זו היא ומשמע דהטעם דחיה טהורה ברא הקב"ה למשה במדבר למלאכת המשכן כלומר ולא הוצרכו לצידה ובאמת שדברי תימה הן שהרי במתני' מני הצד צבי במנין אבות מלאכות שהיו במשכן:

ד"ה וליחייב נמי משום נטילת נשמה וכו' ומיהו שמעתין אתיא אפי' לר"ש דמחייב מקלקל בחבורה מדמשני מתעסק הוא וכו' יש לדקדק מה צריכין התוס' להוכיח מזה דשמעתין אתיא כר"ש הא בהדיא קא פריך והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה ר"ש בפסיק רישא וכו' ועלה משני שאני הכא דכמה דאית ביה נשמה טפי ניחא ליה וכו' הרי מבואר הוא דשמעתין אתיא נמי כר"ש מה צריכין לדקדק מדמשני מתעסק הוא וכו' ויש לתרץ דאי לאו דקדוק זה די"ל דהא דפריך והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו וכו' הכי פריך והא אביי ורבא וכו' דאפי' לר"ש דפטר דבר שאין מתכוין לא מיקרי זה דבר שאין מתכוין וכ"ש לר"י דס"ל דבר שאין מתכוין חייב ומשני שאני הכא וכו' ולכך פטור הכא לר"י דאית ליה מקלקל בחבורה פטור ולעולם ה"א דשמעתין אתיא כר"י דוקא ולא כר"ש דאית ליה מקלקל בחבורה חייב לכך הוצרכו התוס' לדקדק מדמשני מתעסק הוא וכו' משמע דגמ' רצה לאוקמא דאתיא אפי' כר"ש דס"ל מקלקל בחבורה חייב אפ"ה הכא פטור משום דהוי דבר שאין מתכוין ודו"ק:

ד"ה טפי ניחא ליה כו' תימה דבסוף פ"ק דחגיגה משמע וכו' וא"כ בחבורה דלא בעי מלאכת מחשבת ליחייב בה מלאכה שאינה צריכה לגופה עכ"ל ול"נ דיש לתרץ דשאני הכא דתרתי לגריעותא הוא דהוי דבר שאין מתכוין וגם מלאכה שאינה צריכה לגופה ולא ניחא ליה כלל דלימות ולכך פטור אפי' למ"ד מקלקל בחבורה חייב ובזה יתיישב נמי דלמה צריך ליה לשנויי מתעסק הוא אצל נטילת נשמה פי' דהוי דבר שאינו מתכוין כמו שפירשו התוס' בדבור שלפני זה הוי להו לשנויי משום דהוה מלאכה שאינה צריכה לגופה דלא ניחא ליה דלימות וליכא שום תיקון כלל ודו"ק נ"ל:

ד"ה כי היכי דליציל צבעיה כו' אבל אין לפרש דנטילת נשמה היינו שמחליש וכו' וגבי מילה מה צריך לחלישות התינוק וכו' ר"ל והוי מתעסק אצל חלישות האשה והתינוק וגם הוי מלאכה שאין צריכה לגופה דפטור אפי' בנטילת נשמה כדמפרשינן ליה הכא בשמעתין והתם משמע דבאשה ובתינוק הוה לן לאסור משום חובל דהיינו נטילת נשמה:

עה:

בגמ' אלו לאפוקי מדר' אליעזר דמחייב אתולדה במקום אב חסר אחת לאפוקי מדר"י כו' יש להקשות מה צריך למתני אלו לאפוקי מדר"א וכן חסר א' לאפוקי מדר' יהודה הא מדקתני מניינא והוינן לעיל מניינא למה לי ואמר ר' יוחנן שאם עשאן כולם בהעלם א' חייב על כל א' וא' ופירש"י ובא להודיעך שאם נתעלמו כל הלכות שבת ממנו כמה חטאות חייב עליו וא"כ מכלל זה נשמע ג"כ דלא מחייבינן אתולדה במקום אב דא"כ הוי ליה טובא וכדדייק לקמן בפ' הזורק והביאו התוס' לעיל דף ע' ד"ה יכול שאם עשאן וכו' דפריך התם אדברי רבי למימרא דמחייב רבי אתולדה במקום אב והתניא רבי אומר דברים הדברים וכו' ופי' רש"י התם דהכי פריך הואיל ומניינא לא אתא אלא לחילוק חטאות אי סלקא דעתך דמחייב אתולדה במקום אב טובא ה"ל לממני וא"כ כהאי גוונא נמי נוכל לדקדק ממתני' ומזה נשמע ג"כ לאפוקי מדר' יהודה דאי כר' יהודה היה חייב טפי מארבעים חטאות חסר אחת ועוד יש להקשות כיון דתנא אלו לאפוקי מדר' אליעזר למה צריך מיעוטא אחרינא לאפוקי מדר' יהודה הא כבר תנא אלו ותו לא וכן יש לדקדק בתוס' ד"ה הרי אלו לאפוקי מדר"א שכתבו וא"ת מרישא שמעינן לה וכו' וי"מ דה"א מעין מלאכה אחת היינו שתי תולדות מאב א' אבל אב ותולדה דידיה מחייב תרתי קמ"ל עכ"ל ויש להקשות א"כ כיון דצריך למתני בסיפא אלו דמשמע מינה דוקא אבות אבל לא תולדות למה ליה דתני רישא העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת וכו' ונראה לתרץ דאע"ג דבפ' הזורק דייקי הכי ארבי דדריש מנין המלאכות מקרא דדברים הדברים אלה הדברים מ"מ אמנין דמתני' אע"ג דבא להשמיענו דאם עשאן כולן בהעלם א' חייב על כל א' וא' כנזכר למעלה מ"מ לא נוכל להכריח מכח זה דלא מיחייב אתולדות במקום אב דהוה אמינא דדלמא לעולם חייב אתולדות במקום אב ותנא דנקט מניינא לומר שאם נתעלמו ממנו כל המלאכות וחלל השבת בכולן שחייב ארבעים חטאות חסר אחת לא נקיט רק האבות לסימנא בעלמא דנשמע מיניה דכל היכא שעושה מלאכות הרבה בהעלם א' חייב על כל א' וא' ואין כוונתו לומר דדוקא מ' חטאות חסר אחת הן ולא יותר אי הוה אמינא דנקט האבות מלאכות שהן אליבא דכ"ע ואליבא דכ"ע עכ"פ חייב מ' חטאות חסר אחת ולא פחות אבל בתולדות במקום האבות איכא פלוגתא ולכך נקט מ' חסר אחת דהוא החשבון הברור אליבא דכ"ע ולכך צריך למתני אלו לאשמעינן דדוקא על האבות חייב ולא אתולדות דלשון אלו בא ע"כ למעט איזה דבר דאי לא תני אלא האי מיעוטא לבד ה"א רלא בעי למעט אלא כשעושה שתי תולדות מאב א' אבל אב ותולדה שלו חייב על האב בפני עצמו ועל התולדה בפני עצמו ולכך איצטריך נמי למתני ג"כ הרישא העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת דהוה להו תרי מיעוטי כדי למעט הן ב' תולדות מאב א' הן תולדה ואב שלו ואי לא תני המיעוט דחסר אחת שבסיפא ה"א דלא נמעט ממיעוטא דאלו אלא תולדות הנזכר למעלה אבל הנך אבות דר"י לא נמעט מאלו לכך הוצרך ג"כ מיעוטא דחסר אחת וכל זה לא שייך לתרץ ולומר אלא אמנין של התנא אבל אמנין דקרא דדברים הדברים לא שייך לומר כל זה כמובן מעצמו וקרא דוקא נקיט למילף מיניה דאם חלל השבת בכל המלאכות שאינו חייב כ"א ארבעים חטאות חסר אחת לכך דייק מיניה שפיר לקמן בפ' הזודק דאין חייב אתולדות במקום אב דו"ק נ"ל:

בתוס' ד"ה חסר אחת לאפוקי מדר"י כו' ול"ל תני ושייר דהא אלו קתני וכו' משמע שגירסת התוס' היתה כן במתני' אלו אבות מלאכות ארבעים חסר אחת וכו':

בא"ד ומיהו הא ליכא לאקשויי וכו' דאיכא למימר דנקיט ברישא אלו אבות משום דקאי אמתני' דלעיל וכו' וצ"ל דס"ל להתוס' דאע"ג דמהאי טעמא לא חשיב אלו דרישא מיעוט גמור כדי שנמעט מיניה הא דר"א מ"מ לענין דלא נוכל לומר תני מנינא ושייר חשיב שפיר אע"ג דקאי אמתני' דלעיל ולכך הקשו דנמעט ממנינא דרישא הא דר"י וק"ל:

ד"ה הא דלא כר"ש כו' ואומר ר"י דיש ליישב וכו' כמו שפי' התם א"כ כולהו ה"מ למימר וכו' פי' דאי למצניעין אפי' כל שהוא דהיינו מצניע לרפואה דמ"ש דהא כיון דהצניע ע"כ לצורך הצניעו וק"ל:

בא"ד דאי מיירי במצניעין לאותו דבר עצמו וכו' א"כ כולהו הוה מצי למימר בכל שהוא בכדי שיפת קילור וכו' ר"ל כיון דאפי' לר"ש כל דבר שהוא לרפואה חייב המוציא אותו אפי' בכל שהוא א"כ ל"ל לר"ש שיעור דמתני' להמצניע עצמו הא כיון דהצניע אותו כל שהוא ע"כ צריך ליה לרפואה וכיוצא לכך נתחייב כשמוציאו אח"כ א"כ אפי' איין וחלב ושאר הדברים נמי ליחייב בכדי שיפת קילור שהוא לרפואה אלא ודאי הא דקאמר ר"ש לא נאמרו שיעורים הללו אלא למצניעיהן ר"ל לסתם בני אדם שדרכן להצניע שיעורים הללו כשמוציאים אותו שיעור חייבים עליהם אפי' לא הצניע אותו דבר עצמו שהוציא שום אדם בעולם ודו"ק:

עו.

בגמ' ואין מצטרפין זה עם זה מפני שלא שוים וכו' כצ"ל:

וכל דלא שוו בשיעורייהו מי מצטרפין וכו' ותני עלה הבגד והשק השק והעור העור והמפץ מצטרפין זה עם זה וכו' ואמר ר"ש מאי טעמא וכו' כצ"ל:

טעמא דראוין כו' אבל אין ראוי וכו' לא פירוש מסתמא איירי אפי' החמור לקל דאלו להשלים הקל את החמור פשיטא דאין מצטרף:

ברש"י ד"ה הואיל וראויין לטמא מושב וכו' ששיעורו לענין מושב טפח אם קצע משנים וכו' כצ"ל ופי' לשון רש"י כך הוא דשיעור של בגד לענין טומאת מדרס הזב דהיינו משכב ומושב הוא שלשה טפחים על שלשה וכן השק ארבע על ארבע וכן העור והמפץ כל אחד לפי שיעורו דכן הוא שיעור שיהיו ראויין למשכב ומושב אבל אם קצע מאיזה אחד מהן או מכולן יחד טפח על טפח ותקנו וייחדו לטלאי מרדעת החמור לישב עליו על החמור ששיעורה טפח על טפח כי כן הוא הדרך לטלות טפח על טפח באמצע המרדעת לישב עליו אז הוא מטמא במושב הזב והיינו הא דתנן המקצע מכולן טפח על טפח וכו' ואמרי' בפ"ק דסוכה למאי חזי דראוי לטלות על גבי מרדעת החמור ולשון וראוי דקאמר בגמ' לאו דוקא כמו שכתבו התוס' וע"ז קאמר ר"ש מ"ט מפני שראויין ליטמא מושב והפי' כך הוא לפירש"י מ"ט מצטרפין הבגד והשק לשיעור הגדול שהוא ד' על ד' ליטמא מדרס כשייחדו לסתם מושב מפני שראויין לטמא מושב פי' שראויין להצטרף לשיעור טפה על טפח כשמקציע לטלות ע"ג מרדעת החמור דשם אינו מקפיד אם הוא משני מינים לכך מצטרפים ג"כ להשיעור ליטמא סתם מדרס:

תד"ה אכילה ע"י הדחק וכו' ה"מ לענין נזיקין דלא חשבינן ליה משונה וכו' פי' שלא הוי תולדה דקרן לשלם סתם חצי נזק:

ד"ה ואמר ר"ש וכו' דהא כיון דמצטרפין זה עם זה א"כ ראוי לחברן כו' הלשון קצת מגומגם דמאי קאמר כיון דמצטרפין וכו' דהא השתא עלה קיימינן ואמרי' מ"ט מצטרפין וי"ל דה"ק כיון דקתני דדוקא בכה"ג דהיינו בגד לשק ושק לעור ולא באופן אחר ש"מ דבכה"ג ראויין לצרף ולחברן וחזו בכה"ג למדרס וכיון דחזו למדרס פשיטא דמצטרפין וכו' דאפי' כופת שאור שייחדה לישיבה טמאה וכו' ומדברי התוס' משמע דהא דתנן הבגד ג' על ג' וכו' איירי נמי דדוקא כשייחדן לישיבה דאל"כ לא מייתי מידי ראייה מכופת שאור דהוי דוקא בייחדה לישיבה:

בא"ד מדקאמר הבגד ג' על ג' פי' טפחים דלענין טומאת מת אפי' ג' על ג' פי' אצבעות:

בא"ד והכי איתא במס' כלים בפ' כ"ז הבגד מטמא משום ג' על ג' טפחים למדרס ומשום ג' על ג' לטומאת מת וכו' כצ"ל:

בא"ד ועל טומאת מת קאמר מ"ט מצטרפין בשלא ייחדו למדרס וכו' פי' דאלו ייחדו למדרס דמטמא טומאת מדרס בזב פשיטא דמטמא נמי ג"כ בטומאת מת דקי"ל כל המטמא טומאת מדרס מטמא טומאת מת מק"ו מפכים קטנים דאין מטמאין טומאת מדרס ומטמאים במת:

ד"ה תוספתא המקצע למשכב וכו' ולמעמד כל שהוא עכ"ל פי' היינו לאחיזה דתנן במס' מעילה ומפרש ר"ל שכן עומד לטלאי פירש"י שהאורגים כורכים באצבע בגד כ"ש ונוטל סובין ומחליק המטוה של האריגה. (עיין במס' מעילה דף י"ח):