מהר"ם על הש"ס/שבת/פרק ב

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | רבינו חננאל | רב ניסים גאון | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א | תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: מהר"ם | ראשונים | אחרונים

כ:

בגמרא מיתיבי השירים והכלך וכו' תיובתא דרבין תיובתא לפי גירסא זו צריך לפרש דמטכסא היינו עיקר המשי ועליו אמר רבין שהוא כלך דמתני' וא"ל אביי דזה אינו שהרי מטכסא שהוא עיקר המשי אנן שירא פרנדא קרינן ליה ולא כלך וא"כ רבין סבירא ליה דשירים ושירי פרנדא שהוא עיקר המשי וכלך הכל אחד וע"ז מותיב מיתיבי השירים והכלך וכו' דש"מ דשירים לאו היינו כלך תיובתא דרבין אבל לאביי לא קשה מידי דלדידיה מטכסא דהוא שירא פרנדא הוא עיקר המשי דהוא השירים דקתני גבי ציצית וכלך דמתני' הוא משי אחר גרוע ממנו ואפשר שהוא הפסולת של המשי אבל לפי פירוש דתוספות שפירשו דהא דקאמר אביי אנן שירא פרנדא קרינן ליה קאי אכלך דמתני' אבל מטכסא לאביי לאו היינו כלך דכלך הוא שירא פרנדא שהוא חשוב ואינו נמצא אחר החורבן ומטכסא הוא מין אחר גרוע ממנו אבל רבין ס"ל דכלך דמתניתין הוא מטכסא שהוא הגרוע ושירים הוא ענין חשוב ממנו והשתא לפי זה המיתיבי דמותיב ממתני' דהכלך והשירים לא שייך למותיב לרבין דהא לדידיה לא קשה מידי אלא לאביי הוי תיובתא וא"כ ליכא לגרוס בגמרא תיובתא דרבין אלא ה"ג מיתיבי השירים והכלך וכו' חייבים בציצית תיובתא וקאי התיובתא לאביי ולא לרבין ודו"ק:

ברש"י ד"ה כיתנא דדייק ולא נפיץ ונעורת הוא הדק שבו כצ"ל ד"ל דחוסן הוא הפשתן דדייק ולא נפיץ ונעורת הוא הדק שמנפצין מן החוסן והכי קאמר קרא וכו' והא דנקט קרא והיה החסון וגו' שהוא הפשתן שאינו נפוץ ולא נקט קרא הפשתן הנפוץ ר"ל דלענין חוזק הפשתן שאינו נפוץ הוא חזק יותר מהנפוץ אלא שהנפוץ הוא רך ויפה יותר וקרא לא קפיד כי אם אחוזק:

ד"ה גושקרא וכו' והוא בית התולעת וכו' ונופצים אותו וטווהו ועושה ממנו בגד ואסור לעשות ממנו פתילה וכו' כצ"ל:

ד"ה שעוה וכו' והפתילה לתוכה וכו' כצ"ל:

כא.

בגמ' איתיביה כרך דבר שמדליקין וכו' קתני מיהת מדליקין פי' קתני מיהת גבי פתילות שאין מדליקין בהן אם כרך עליהם דהוי כמו על ידי תערובות דבר שמדליקין בו מדליקין בהן ולא גזרינן כרך אטו לא כרך א"כ ה"ה בשמנים הפסולים על ידי תערובות שרי דלא גזרינן עירב אטו לא עירב:

בתוס' ד"ה למאי נפקא מינה וכו' פשיטא ליה לגמרא שהיו מכירין השעוה וכו' כתבו זה משום דקשיא להו להתוס' מאי פריך למאי נפקא מינה ומפרש למקח וממכר דלמא לא אתי רמי בר אבין אלא לפרש מהו עטרן ומהו שעוה כדי שנדע באיזה דברים אין מדליקין בשבת לכך פירשו התוספות פשיטא ליה לגמרא וכו' לכך קאמר למקח וממכר יתן פסולתא דדובשא פירוש וזה ר"ל במאי דקאמר שעוה פסולתא דדובשא לפיכך מי שמכר שעוה יתן בו פסולתא דדובשא בלא שום תיקון:

ד"ה חלב מהותך וכו' דשמן דגים שרי ליה מתני' ר"ל במתניתין דלקמן:

ד"ה שמחת בית השואבה וכו' אבל במקדש לא שייכא הך גזירה ר"ל משום דכהנים זריזים הן ולא אתי למטעי:

בא"ד כיון שאין מן הפשתן אלא רביע כצ"ל:

כא:

בתוס' ד"ה דאי לא אדליק מדליק אבל מכאן ואילך פירוש לאחר שכלה רגל מן השוק עבר הזמן לא ידליק עוד ומטעם זה אמר הר"י פורת דיש ליזהר להדליק בלילה מיד כדי שלא יבא לאחר יותר מדאי עד שתכלה רגל מן השוק דהא אז לשינויא קמא כבר נגמר הזמן מ"מ פסק אם איחד ידליק מספק דשמא אין הלכה כשינוייא קמא דמשני דהא דיהיב שיעורא עד שתכלה וכו' הוא לענין אם לא הדליק בתוך אותו הזמן שוב לא ידליק אלא הלכתא כשינוייא בתרא דמשני א"נ לשיעורא:

ד"ה מצוה להניח על פתח ביתו ומיירי דליכא חצר וכו' וחתוס' פליגי ארש"י דהא לפירוש רש"י אפילו איכא חצר מניחו בביתו ודו"ק:

כב.

בתוס' ד"ה אסור להסתפק ממנו עד מוצאי יום טוב האחרון כו' מפרש פרק לולב וערבה משום דסוכה בספק ז' ספק ח' יתובי יתבינן כו' נ"ל דכל דבור תוספות הוא מוטעה שהרי בשמעתין דקתני בברייתא עד מוצאי יו"ט האחרון אינו מיירי כ"א בשמיני של חג הסוכות שהוא נקרא יו"ט אחרון של חג ולא יום הט' של חג שהרי בזמן התנאים שהיו בארץ ישראל לא היו עושים החג ט' ימים וגם הסוגיא דפרק לולב וערבה לא איירי שם כלל מיום הט' כי אם מיום השמיני ואין הסוגיא שם כלל בלשון זה שמביאים התוספות בדבור זה אלא הכי איתא התם א"ר יוחנן אתרוג בשביעי אסור בשמיני מותר סוכה אפילו בשמיני אסור ואמרינן התם מאי שנא סוכה ומ"ש אתרוג ומשני סוכה דחזי לבין השמשות פי' בין השמשות של מוצאי שביעי ותחלת שמיני דאי מתרמי ליה סעודתא בעי למיתב בגווה ומיכל בה אתקצאי לבין השמשות ומגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולא יומא דשמיני אתרוג דלא חזי לבהש"מ פי' במוצאי ז' שהרי יצא בו בשחרית לא אתקצאי לבין השמשות ולא אתקצאי לכולא יומא דשמיני פירוש ולכך מותר בשמיני ומקשו שם התוס' ובפ"ק דסוכה דף י' אע"ג דאתרוג נמי מוקצה בבין השמשות דמוצאי ז' משום דשמא יום הוא והוי ז' של חג לא שייך כי האי גוונא לאוסרו בשמיני במגו דאתקצאי כו' מאחר דלא נאסר אלא מחמת יום שעבר ומביאים ראיה מביצה שנולדה בזה מותרת בזה כמו שכתבו התוספות גם כן הכא וכתבו עוד שם ולא דמי לסוכה דאמרינן משום דאי אתרמי ליה סעודתא בין השמשות אע"ג דלא מחייב למיכל בה אלא משום ספיקא יום שעבר שאני סוכה דמ"מ חייב למיכל בה מחמת מה שיהיה וכו' ע"ש וכשיטה זו צריך לגרוס גם כן הכא בתוספות אלא שנפל הטעות בספרים משום דלדידן אנו עושין שני ימים יו"ט אחרון בכל שני יו"ט של גליות ובשמיני הוא ספק שביעי וקי"ל דבשמיני יתבינן בסוכה אבל ברוכי לא מברכינן משום דספק הוא ולדידן אי מתרמי ליה סעודתא אפילו בבהש"מ דמוצאי שמיני חייב למיתב בסוכה ולמיכל בה ומגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולא יומא ולדידן באמת הסוכה אפילו בט' אסור מהאי טעמא דספק ח' הוא והתשיעי לדידן כמו הח' לדידהו אבל אתרוג אינו אסור כי אם בז' אבל בה' הוא מותר אפילו לדידן שהרי גם לדידן אין נוטלין האתרוג כי אם עד שחרית יום ז' ותו לא ואפשר דלדידן כיון דשמיני ספק שביעי אסור האתרוג גם בח' דהב' ימים כחדא יומא הוא לענין זה אבל אינו מוכרח ומסבה זו נתפשטה הגירסא זו שלפנינו בתוספות בדבור זה אבל האמת הוא שהתוספות לא איירי אלא בשמיני לחוד ולא מתשיעי כאשר כתבנו ועיין בסוכה בפ"ק דף י' ותמצא כל השיטה זו מבוארת היטב ודו"ק אבל במסכת ביצה דף ל' ע"ב ד"ה עד מוצאי יו"ט האחרון של חג מפרשים שם התוספות יום האחרון גם על יום התשיעי ע"ש:

כב:

בתוס' ד"ה ובה היה מסיים וכו' וקשה לריב"א שאם אפשר להדליק מהישנה כצ"ל אלא בעוד שהפתילה הישנה בנר מערבי היה מדליק ממנה השאר והיה מטיב וכו' כצ"ל ור"ל שאין הפירוש כפירש"י שפי' שהוציא הפתילה הישנה מתוך הנר והניחה ע"ג איזה כלי ועדיין היא דולקת והוא מטיב הנר המערבי ונותן לתוכו שמן ופתילה חדשה ואז לקח הישנה הדולקת ומדליק בה את החדשה ואח"כ מדליק ממנה שאר הנרות אין הפירוש כן אלא קודם שהוציא הישנה המערבית מהנר הדליק ממנה שאר הנרות ואח"כ מכבה הנר המערבי ומטיבה ונותן לתוכה שמן ומדליקה מן שאר הנרות וכו':

ד"ה והא הכא כיון דקביעי נרות וכו' כמ"ד במנחות בפרק שתי מדות דנר של פרקים היה כצ"ל ושל פרקים לאו דוקא דהא ההוא מ"ד ס"ל דגם הנרות היה מקשה כמו המנורה עצמה והכל היה מחתיכה אחת אלא ר"ל שהיו הקנים שהנרות מחוברים להם דקים בענין שכשהיו באים להטיבן היו יכולין להפכן לכל צד ולזרוק מתוכן הדשן וע"ש:

ד"ה מאי הוי עלה וכו' וצ"ל דאינו תופס דברי רבה לעיקר וכו' ר"ל אלא ס"ל לגמרא דאפילו בהא קי"ל כרב באיסורי ולכך מיבעי ליה אליביה דרב אי הנחה עושה מצוה וכו':

כג.

בתוס' ד"ה כל השרפין יפין לדיו וכו' וע"כ היה פוסק ר"ת שאין כותבים ס"ת אלא בדיו שלנו דשאר לא מקרי דיו כצ"ל:

כג:

בגמ' א"ר חנינא מסורא מאי טעם קאמר מ"ט אין מדליקין בשמן שריפה לפי שאין מדליקין בשמן שריפה ביום טוב וכו' כן נ"ל להגיה ודו"ק:

בתוס' ד"ה הדר פשטה כו' ומה שמקדימין לקרות בשל ר"ח משום דבקריאת התורה דמצי למיעבד תרווייהו וכו' ר"ל ומה שמקדימין לקרות בשל ר"ח ולא אמרינן כיון דפרסומי ניסא עדיף ליקדמא לקרות בשל חנוכה משום דבקריאת ס"ת כיון דמצי למיעבד תרווייהו ואין צריכין לדחות זו את זו ועבדינן תרוייהו ראוי להקדים תדיד אבל היכא דלא אפשר למעבד תרוייהו וצריכין אנו לדחות האחד אז אמרינן פרסומי ניסא עדיף ודחינן התדיר דלענין קדימה תדיד קודם ועדיף אבל לענין דחייה פרסומי ניסא עדיף ועיין באשר"י ותמצא מבואר:

ד"ה גזירה יו"ט אטו שבת וכו' הקשה הר' אליעזר וכו' ולקמן מפיק מקרא דהוא לבדו וכו' פירוש דלקמן בדף שאחד זה איתא שם בגמ' אמתניתין דאין מדליקין בשמן שריפה ביום טוב מ"ט לפי שאין שורפין קדשים ביום טוב ומפרשין שם התוספות דר"ל דכיון דאוסר לשרוף קדשים ביום טוב אסרו נמי שריפה דהיינו שמן שנטמא להדליק ביום טוב גזירה אטו שריפת קדשים ואמרינן שם מנא הני מי לי דאין שורפין קדשים ביו"ט ויליף לה אביי מעולת שבת בשבתו ורבא יליף מקרא דהוא לבדו וא"כ משמע דס"ל לאביי ורבא דטעמא דאין מדליקין בשמן שריפה הוי מטעם דגזרינן אטו שריפה דקדשים והכא מפרש רבא דטעמא דאין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט משום דגזרינן אטו שבת וזה נמי פירוש התוספות שמקשים בתר הכי אך קשה מאי פריך הכא אביי וכו' והוא גופיה מפיק לקמן דאין מדליקין בשמן שריפה מעולת שבת בשבתו וכו' פירוש דאביי מפיק לקמן דאין שורפין קדשים ביו"ט מקרא דעולת שבת בשבתו וגזרינן שאין מדליקין בשמן שריפה גזידה אטו שריפת קדשים:

בא"ד ונראה לפרש וכו' ולית להו האי גזירה וכו' פירוש דלעולם רבא ואביי סבירא להו כמו שהשיבו רבא לאביי הכא דטעמא דאין מדליקין בשמן שריפה ביום טוב הוי משום דגזרינן יו"ט אטו שבת ולית להו האי גזירה דלקמן דקאמר דטעמא דאין מדליקין בשמן שריפה לפי שאין שורפין קדשים ביום טוב וגזרינן שמן שריפה אטו קדשים לית להו אותה גזירה והא דקאמר אביי לקמן טעמא מקרא דעולת שבת בשבתו ורבא מקרא דהוא לבדו לא קיימי למיהב טעמו למתניתין דקתני דאין מדליקין בשמן שריפה דהא סבירא ליה דטעמא הוי דגזרינן אטו שבת כדקאמר הכא אלא דקאי בעלמא לפרושי טעמא דאין שורפין קדשים ביום טוב אלא דגמרא קבע לה הכא אמאי דקאמר לקמן לפי שאין שורפין קדשים ביום טוב דקאמר מנא הני מילי שאין שורפין קדשים ביום טוב ומייתי עלה טעמא דחזקיה ואביי ורבא דקאמרי טעמייהו בעלמא למילף דאין שורפין קדשים ביום טוב אבל טעמא דקאמר אמתניתין דקתני דאין מדליקין בשמן שריפה ביום טוב לפי שאין שורפין קדשים ביום טוב זה לא אתי כרבא וכאביי אלא אותו טעם אתי אליביה דרב חסדא דקאמר הכא אלא חכא ביו"ט שחל להיות בערב שבת עסקינן וכו' ודו"ק:

כד.

בתוס' ד"ה דתני רב אושעיא כוותיה וכו' מהכא לא הוה בעי מפשט לעיל דאינו מזכיר חנוכה בבהמ"ז וכו' פירוש דהא דקתני דבתעניות ומעמדות דמשום שאין בהם קרבן מוסף אין בהם אזכרה בבהמ"ז וא"כ ה"ה נמי חנוכה דהא חנוכה נמי אין בהן קרבן מוסף דזה אינו דאיכא למדחי דדוקא נקט תעניות וכו' וכ"ת אם איתא דבחנוכה מזכירים אם כן הוה ליה למתני ברישא רבותא דאפילו היכא דאין בהם מוסף יש הזכרה בברכת המזון משום פרסומי ניסא דאיכא למימר דהא גופא אתא לאשמעינן דבר"ח מזכירין דאע"ג דאין בו פרסומי ניסא וליכא להקשות דליתני תרוייהו ברישא ר"ח וגם חנוכה דאין טעמם שוה דזה הוה משום תפלת מוסף וזה משום פרסומי ניסא וק"ל וכבר הארכתי בענין זה בפלפול הישיבה ועתה ראוי לקצר ואיפכא ליכא למפשט דדלמא תעניות ומעמדות משום שאין בהם תפלת מוסף והוא הדין חנוכה כצ"ל ור"ל וכ"ת נפשוט איפכא דבחנוכה יש הזכרה בברכת המזון דמדקתני תעניות ומעמדות אין בהם הזכרה ולא קתני חנוכה משמע דוקא תעניות ומעמדות שאין בהם פרסומי גיסא אבל חנוכה שיש בהם פרסומי ניסא מזכירין זה אינו דאיכא למימר דלמא קתני תעניות ומעמדות דאין בהם הזכרה בברכת המזון משום שאין בהם מוסף ואם כן הוא הדין חנוכה ולא איצטריך למתני חנוכה:

בא"ד ומיהו אף בחנוכה ופורים אם לא אמר בתפלה וכו' חוזר אדלעיל דאמר דליכא למפשט דין ברכת המזון דחנוכה מברכת המזון דתעניות ומעמדות משום דאיכא למימר דלא דמיין להדדי דהתם אין פרסומי ניסא אבל גבי חנוכה איכא פרסומי ניסא מיהו מ"מ לענין הא דקתני גבי תעניות ומעמדות דאפי' בתפלה אם לא אמר אין מחזירין אותו בזה שוה חנוכה לתעניות ומעמדות דבחנוכה ג"כ אם לא אמר אין מחזירין אותו:

כד:

בתוס' ד"ה איכא בינייהו דרב ברונא וכו' וטעמא דת"ק נמי איכא למימר וכו'. נראה לי דהוי כאלו אמר ועוד י"ל ור"ל דהא ליכא לאקשויי נימא תנא בתרא לטפויי אתא משום דאיכא נמי הכא סברא לומר דת"ק מחמיר טפי ואסר אפילו נתינת שמן בחלב דהא קתני ולא בחלב דומיא ולא בשעוה ומשמע דכי היכי דבשעוה אסור אפילו בנתינת שמן לתוכו ה"נ בחלב ואיכא נמי סברא לומר דתנא בתרא מחמיר טפי משום דכל תנא בתרא לטפויי אתא ומשום דאיכא סברא להכא וסברא להכא לכך קאמר דלא מסיימי וק"ל:

ד"ה בקר שני לשריפתו וכו' וי"ל דהא דאין שורפין בלילה וכו' כצ"ל ור"ל וכיון דאית לן טעמא לומר על הא דאין שורפין בלילה בלא טעם דגזירת הכתוב לא מסתבר ליה לגמרא לומר דהא דאיצטריך בקר שני ולא בי"ט גבי קרבן פסח הוי מטעם גזירת הכתוב אלא אמרינן דהוי מטעם דאין שורפין קדשים בי"ט ובכל קדשים ובכל י"ט הוי דינא הכי דאין שורפין אותן ביו"ט:

ד"ה ולא מילה שלא בזמנה וכו' ורב אשי הוא דמשני די"ט עשה ולא תעשה וכו' ר"ל וכ"ת דלהכי איצטריך רבא למימר ק"ו משום דאיהו נמי סבירא ליה די"ט הוי עשה ולא תעשה זה אינו דאם כן למה ליה לרבא לאתויי קרא דהוא לבדו הוה ליה לשנויי בקצרה דהא דאין שורפים קדשים ביו"ט הוי משום דשריפת קדשים הוי עשה וי"ט הוי עשה ולא תעשה כדמשני רב אשי אלא ודאי רב אשי הוא דסבירא ליה די"ט הוי עשה ולא תעשה אבל רבא לא סבירא ליה הכי:

בא"ד וקשה לר"י דבפ"ק דביצה וכו' אלא אמר רבא וכו' ודוחק לומר דגמרא ניחא ליה למיפרך דיו"ט עשה ולא תעשה וכו' כצ"ל ור"ל דהא דנקיט התם הפירכא דאין כיסוי דוחה י"ט משום דיום טוב עשה ולא תעשה גמרא הוא דנקט לה הכי משום דקי"ל כרב אשי אבל רבא בעצמו לא בשביל פירכא זו הוכרח ליה לשנויי מה דמשני התם ואמר אלא אמר רבא וכו' אלא משום פירכא אחרת דאיהו נמי סבירא ליה מטעם אחר דאסור לכסות ביום טוב מקרא דלבדו דמיניה ילפינן מילה שלא בזמנה דמצוה שאין זמנה קבוע ויכול לעשותה למחר אינו דוחה יו"ט וא"כ הוא הדין נמי כיסוי אלא שיש לדקדק למה יקרא כיסוי מצוה שיכול לעשותה למחר הלא המצוה היא על השוחט לכסות הדם לאחר השחיטה שאם ימתין עד למחר יבלע הדם בקרקע ולא יהיה רשומו ניכר וצ"ל משום שהוא יכול לשחוט ולכסות מערב יו"ט ודו"ק:

בא"ד ורבא לא קאי אשריפת קדשים וכו' משום דאם כן הוה ליה לשנויי בקיצור דמש"ה אין שורפין קדשים ביו"ט משום דיו"ט הוי עשה ולא תעשה כדמשני רב אשי אלא ודאי רבא לא קאי אלא אמילה שלא בזמנה אלא דגמרא מייתי ליה נמי הכא משריפת קדשים וק"ל:

כה.

ברש"י ד"ה וחומש בזר וכו' וד"ה ויסף חמישיתו עליו וכו' הכל דבור אחד:

בתוס' ד"ה הא בחול שפיר דמי וכו' וקרא גופיה אסר בהנאה כשנטמא אפי' אותו קודש שהוא מותר בהנאה וכו' דאל"כ לאן דמי לתרומה שהיא מותרת בהנאה:

בא"ד ולקמן לא סמיך אק"ו וכו' ר"ל בסמוך דקאמר א"ה תרומה נמי לימא ק"ו הוא:

בא"ד ולא משכחת סתם עצים וכו' בשרשיפא וכו' פירוש לעשות מהן שרשיפא ויש מקשין מאי מקשי התוס' דדלמא שאני הכא בשמעתין דאמרי' הא גבי קדשים שנטמאו בהדלקה והסקה משום דילפינן ליה בק"ו ממעשר אבל אינה קושיא כלל דלא ילפינן ממעשר אלא כשם שהאכילה אסורה בקדשים שנטמאו אפי' באופן שהיו מותרים קודם שנטמאו כך הנאה אסורה גם פירוש לא בערתי ממנו בטמא הכתוב בקרא אין פירושו הסקה אלא ביעור מן העולם אלא דגמ' דשמעתין ס"ל דהדלקה והסקה נמי מקרי הנאה לכך הקשו התוס' מערלה דמפורש בקרא דאיסורי הנאה היא ולא צריך שום ק"ו ואפ"ה איתא בפ' כל שעה דשרי בהדלקה והסקה משום דלא מטיא ההנאה אלא לאחר שכלה האיסור וק"ל:

ד"ה פיגול היינו חישב לאכלו חוץ למקומו וכו' פירשו כן משום שהוקשה להם דאי כפי' רש"י יקשה למה לא הזכיר כאן לא חישב לאכול חוץ למקומו ולא אכל חוץ למקומו אבל לפי' התוס' אתי שפיר דחוץ למקומו היינו פיגול:

בא"ד והוי האי פיגול ונותר כי ההוא דאם עון פיגול הוא נושא וכו' ר"ל דההוא פיגול ע"כ איירי בחוץ למקומו דגביה כתיב לא יחשב וגבי נותר דהיינו חוץ לזמנו כתיב לא ירצה ועוד דהתם על כפרת הציץ קאי והציץ אינו מכפר אלא להכשיר את הקרבן דהיינו בחשב בשעת שחיטה מחשבה הפוסלת את הקרבן לא בנותר ממש שאחר שהקריב הקרבן בהכשר הותיר ממנו ועיין במס' פסחים ברש"י ובתוס' שם דף ט"ו ד"ה ה"ג אם עון פיגול וכו':

ד"ה כרת שאינו מגיע לס' וכו' ומיתה וכו' היינו שמת קודם ס' וכו' אלא על בני עשרים שימותו קודם ס' וכו' כצ"ל:

בא"ד ערירים דכתב רחמנא גבי דודתו ל"ל וכו' פירוש כיון דאתקיש כל העדיות להדדי בסוף הפרשה לענין כרת:

בא"ד ולפירוש ריב"א א"ש דמצינן למימר דממעט לה מערירים וכו' פי' דגבי אשת אח ערירי כתיב דגם זרעו נכרת מכרת זה ממעט אשת אחיו מאמו אבל מסתם כרת לא ממעט ליה אבל לפיר"ת דס"ל דבכל כריתות זרעו נכרת קשה וק"ל ועיין בגמ' דיבמות פרק הבא על יבמתו ושם בתוס' ובתוס' במשנה דיבמות ד"ה אשת אחיו מאמו:

כה:

ברש"י ד"ה ב"ש פוטרין ואע"ג דציצית חובה היא בכל טליתות וכו' אפי' מונחים בקופסא כתב רש"י זה כדי לתרץ מפני מה לא קתני אוסרין ותירץ משום דקאי אטלית ולכך שייך לישנא דפוטרים ועיין בתוספות:

בתוספות ד"ה הדלקת נר בשבת וכו' אבל מהדלקת נר גופה לא הוה פריך אביי וכו' ר"ל דאין לפרש דהדלקת נר בשבת חובה היינו הדלקה גופה וא"כ ע"כ צדיך לפרש הא דקאמר רבא מתוך שריחו רע גזירה שמא יניחנו ויצא הוי פירושו שיניחנו ולא ידליק כלל וע"ז פריך אביי ויצא ולא ידליק והשיב לו רבא שאני אומר הדלקת נר בשבת חובה דזה אינו דעל זה לא היה פריך אביי דיצא ולא ידליק כלל אלא ודאי דרבא מחייב שתהא הסעודה במקום הנר ועל זה פריך אביי דלאחר שהדליק מה בכך שיצא ולא יסעוד שם וע"ז השיב רבא שאני אומר שחובה חוא שיסעוד במקום סעודה:

ד"ה חובה לגבי וכו' עד כדאמר ליה ההוא סבא תנא ובלבד וכו':

ד"ה סדין בציצית וכו' א"ר א"כ למה אסרוה פירושו א"כ כל שמתמיהין עליו למה עושין כן כצ"ל ור"ל א"כ דב"ה מחייבים והלכה כדבריהם כל הני דמתמיהין ואוסרים למה עושין כן כיון דהלכה כב"ה ומשני גזירה שמא יקרע וכו' ולפי' רש"י ר"ל דאפי' ב"ה מודו דמדרבנן אסור גזירה שמא יקרע:

בא"ד ועוד דרב עמרם גאון פוסק כב"ש בששה דברים וחשיב הך בהדייהו וכו' ר"ל דאי כפירש"י מה צריך למחשב הך בהדייהו דמשמע דאליבא דב"ש דוקא אסור בכלאים בציצית ולא אליבא דב"ה ולפירש"י הא מסקי' דאפילו לב"ה אסור גזירה משום כסות לילה וא"כ לא ה"ל למהשב בהדי הנך דהלכה כב"ש:

בא"ד פטרי אפי' ממינו וכו' פירוש והשתא א"ש דקתני פוטרין ולא קתני אוסרין דאי קתני אוסרין הוה משמע דוקא כלאים להכי תני פוטרים דאפי' ממינו פוטרים:

בא"ד וכב"ש קי"ל כדמשמע בהך סיפא דברייתא ר"ל דקתני א"ר אליעזר כל המטיל תכלת בירושלים אינו אלא מן המתמיהין ומסיק משום דגזרינן אטו שמא יקרע או משום כסות לילה וצריך ליישב לפר"ת הא דאיתא בסיפא דההיא ברייתא א"ר א"כ למה אסרוה וכו' אמאן קאי א"כ וכו' ונראה דאב"ש קאי א"כ וכו' וה"ק א"כ כיון דמקרא ילפי' דסדין בציצית חייב מפני מה אסרוה ב"ש מפני מה היה מן המתמיהין בירושלים ומשני גזירה וכו' אבל ב"ה לית להו גזירה כלל והלכה בזה כב"ש והשתא אתי שפיר דחשב לה רב עמרם בהדי הנך דהלכה כב"ש וע"ש בפ' התכלת בפי' רש"י דפירש שם בתרי לישנא הא דקאמר רבי א"כ מפני מה אסרוה וגם התוס' פירשו שם חד פירושא מפירש"י לפי' ר"ת קצת בענין אחר ממה שכתבנו ודע שבריש יבמות יליף מכלאים בציצית דדרשינן סמוכים דדחי עשה דציצית לאו דכלאים ילפינן מיניה לכל התורה דדחי עשה את לא תעשה וא"כ לפי' רש"י דפירש דב"ש לא דרשי סמוכין לית להו ג"כ בכל התורה דעשה דחי את לא תעשה וזה דוחק ודו"ק:

כו.

ברש"י ד"ה איכא בינייהו דרב ברונא וכו' א"נ דאכשיר חלב מהותך בתערובות וכו' פי' דרב ברונא קאמר דבשניהם בין בחלב ובין בשמן דגים צריך ליתן לתוכה שמן כל שהוא ובשניהם מותר כשנותן לתוכן ומה שהוצרך רש"י לפרש דחד מהנך תנאי סבר דרב ברונא דחלב ניתר בתערובות אבל שמן דגים אפי' בעיניה ולא פירש דשמן דגים שרי דוקא בתערובות והוי ממש כרב ברונא משום דע"כ הני תנאי לא משווי חלב ושמן דגים דהא סומכוס קתני כל היוצא מן הבשר דהיינו חלב אין מדליקין בו אלא שמן דגים מדליקין וכן ר' יוחנן בן נורי דקאמר אין לך אלא מה שאמרו חכמים דהיינו מתני' דקתני ולא בחלב ובשמן דגים קתני דמדליקין ולכך הוצרך רש"י בכל תנא לחלק בין חלב לשמן דגים והא דפירש ומר סבר שמן דגים ע"י תערובות אבל חלב כלל לא ולא פירש ומר סבר שמן דגים בלא תערובות וחלב כלל לא משום דא"כ לא הוי ס"ל לגמ' בשום דבר כרב ברונא ורוצה רש"י לפרש דכל תנא סבר קצת דרב ברונא:

בתוס' ד"ה איכא בינייהו דרב ברונא וכו' ונראה לר"ת וכו' והשתא חד מינייהו סבר לגמרי כרב ברונא ר"ל דבשמן דגים לא פליגי דכ"ע מודו אפי' רב ברונא דמותר אפי' בעיניה דלא אמר רב ברונא אלא בקרבי דגים ולא פליגי התנאים אלא בחלב דמר סבר דמותר ע"י תערובות כרב ברונא ומר סבר דאסור אפי' ע"י תערובות ודלא כרב ברונא:

ד"ה ולא מסיימי וכו' דמוכח קצת דת"ק להחמיר וכו' ר"ל וכיון דיש כאן שתי סברות סברא אחת דתנא בתרא לטפויי אתא ויש סברא לומר בהיפוך דמוכח שת"ק הוא המחמיר לכך קאמר ולא מסיימי:

ד"ה אין בו משום ג' על ג' וכו' ותירץ דהתם איירי דבאו מבגד גדול וכו' כצ"ל:

בא"ד ויש לומר דהתם מיירי שאין בדעתו לארוג וכו' פי' והשתא אין אנו צריכין לתירוצא דלעיל ואפי' בא מבגד גדול דוקא כשיש בו ג' על ג' אבל אין בו ג' על ג' אינו טמא ועי' בפ' במה אשה דף ס"ג בתוס' ד"ה מנין לאריג וכו' וגם שם צריך ליישב דברי התוס' כאשר נכתוב לקמן אי"ה:

כו:

בתוס' ד"ה השתא שתי וערב מטמא. תימה לר"י דלמא הא דתנן וכו' גם שתי וערב לא יטמא אלא כשיהיה כדי לארוג בו הרבה וא"כ היכי אתא שלשה על שלשה וכו' כצ"ל ור"ל אע"ג דתנן דשתי וערב מטמא בפקיעה שיהא בו בכדי לארוג שלש על שלש היינו לפי האמת בתר דילפינן מקרא וקי"ל בארוג דמטמא בשלש על שלש אבל כל כמה דלא ידעינן וכו' גם שתי וערב דכתיב בקרא בצמר ופשתים ה"א דלא יטמא אלא כשיהיה כדי לארוג בו בגד שלם וא"כ היכי מצי למילף מיניה בק"ו אפי' שלשה על שלשה וכ"ש דלא מצי למילף מיניה שלש על שלש:

בא"ד ותירץ ר"י וכו' דאריג ג' על ג' עדיף וכו' ויש גורסין דאריג שלש על שלש וטעמם כדי לתרץ ג"כ הא דפריך אי הכי ג' על ג' נמי ליתי בק"ו וק"ל:

בא"ד ולרשב"א נראה וכו' אבל שתי וערב השיעור תלוי בסברא דהיינו ג' על ג' וטפי כדי לארוג ג' על ג' כדתנן במתני' דנגעים כדלעיל משום דשתי וערב אפי' אין בו אלא כדי לארוג ג' על ג' נמי חזי בין לעניים בין לעשירים דחזי האי שתי לאצטרופי לשתי אחר לעשות ממנו בגד גדול הלכך אפי' קודם דקי"ל דבארוג מטמא בג' על ג' הוה ידעינן שפיר מסברא דשתי וערב מטמא בפקיעה כדי לארוג בו ג' על ג':

בא"ד ובלאו ק"ו וא"צ רבוי לג' על ג' וכו' כצ"ל:

ד"ה ואימא לרבות שלש על שלש וכו' פי' שנרבה שלש על שלש בשאר בגדים דהא ליכא מיעוט ר"ל הא דקאמר גמרא ואימא לרבות שלש על שלש אינו ר"ל ריבוי ממש מקרא דוהבגד דהא צריך והבגד לרבות שלש על שלש בצמר ופשתים דאי לא אתי רבוי דוהבגד לג' על ג' אם כן השתא דבעי לומר דשלשה איתא בשאר בגדים מיעוטא דצמר ופשתים למאי אתא אלא על כרחך ר"ל דרבוי דוהבגד אתי לג' על ג' בצמר ופשתים ומיעוטא דצמר ופשתים אתי למעוטי ג' על ג' בשאר בגדים וממילא בלא שום רבוי אתרבאי ג' על ג' בשאר בגדים דהא ליכא מיעוטא למעטינהו:

ד"ה ואימא כי אימעוט מג' על ג' וכו' אבל בשאר בגדים דלא אתי בק"ו וכו' איצטריך והבגד לשלשה על שלשה כצ"ל ור"ל אפי' נימא דריבוי דוהבגר אתי גם לשאר בגדים א"א לומר דלסליק אדעתיה דלרבויי מיניה שאר בגדים לג' על ג' דבשלמא צמר ופשתים דכתיב גבי שתי וערב ע"כ אתי ריבוי דוהבגד לרבות אפי' ג' על ג' דשלשה על שלשה לא איצטריך שום ריבוי דהא אתי מק"ו דשתי וערב הלכך על כרחך לג' על ג' אתי אבל בשאר בגדים דלא מטמא גבייהו שתי וערב ליכא למימר דג' על ג' אתי בק"ו משתי וערב אפי' את"ל דריבוי דוהבגד אתי נמי לשאר בגדים לשלשה על שלשה אתו ולא לג' על ג' וא"כ למה לי מיעוטא דצמר ופשתים למעט שאר בגדים מג' על ג' בלא שום מיעוט מהיכא תיתי לרבינהו אלא ודאי לשלשה על שלשה א"צ שום ק"ו והשתא פריך שפיר ואימא כי אימעט מג' על ג' דאי לאו מיעוטא ה"א דריבוי דוהבגד דמרבה שלש על שלש אתי נמי לשאר מינים:

כז.

בגמ' שלשה על שלשה בשאר בגדים מנא ליה נפקא ליה מאו בגד וכו'. כלל הענין דבנגעים לכ"ע אינו טמא אלא צמר ופשתים אפי' ג' על ג' אבל שאר מינים לא מטמאו כלל אפי' בשלשה על שלשה ואפי' בבגד שלם ול"פ אביי ורבא אלא בשאר טומאות כגון בשרצים דלאביי מטמא רשב"א בשרצים אפי' בשאר מינים ג' על ג' דנפקא ליה מאו בגד דכתיב גבי שרצים:

ברש"י ד"ה ה"ג דרב פפא וכו' הלכך לרב פפא לא מפיק וכו' והך פירוקא דסיפא איהו אמרה ולא איתמר וכו' כצ"ל:

תוס' ד"ה נפקא ליה מאו בגד וכו' אבל לאידך תנא דר' ישמעאל אתא או לרבות וכו' כדפרישית לעיל וה"נ דהוי מצי למבעי הכא וכו' כצ"ל והשאר הוא ט"ס:

בא"ד דלא פליגי אביי ורבא אלא אליבא דרשב"א וכו' כצ"ל:

ד"ה תלמוד לומר או בגד תימה דלקמן בפ' במה אשה יוצאה גרסי' דאריג כל שהוא טמא וכו' ע"כ צריכין אנו לפרש דר"ל כשאין דעתו לארוג בו יותר כמו שפירשו התוספות לעיל בדף כ"ו סוף ע"א בד"ה אין בו משום ג' על ג' ודברי התוספות הללו תמוהים מאד וצ"ע ליישבן דהא ע"כ קושית התוס' כך הוא דמקשו דהא תנא דר"י יליף מאו בגד דכתיב גבי שרצים דאתיא לרבות שאר בגדים ולקמן בפרק במה אשה דרשינן מאו בגד דאריג כל שהוא טמא ומאי מקשו אי ר"ל דדרשינן לקמן דאפולו בשאר מיני ארוג כל שהוא טמא א"כ מאי מקשו דדלמא אין ה"נ דהאי תנא דר' ישמעאל דקתני מנין לרבות צמר גמלים וכו' ת"ל או בגד ר"ל נמי אפי' בארוג כל שהוא טמא או מאי קאמר וכ"ת שקולים וכו' ואי נימא ליישב דהכי מקשו מנלן למדרש לקמן מאו בגד דארוג כל שהוא טמא אפי' בשאר מינים הא בעי קרא דאו בגד לרבות שאר מינים גופייהו לשלשה על שלשה או ג' על ג' ומנא לן לרבויי אפי' ארוג כל שהוא וקאמר וכ"ת שקולין הן ויבואו שניהם ר"ל כיון דמרבינן שאר מינים דג' על ג' הבא מבגד גדול או שלא בא מבגד גדול כלל שמעולם לא היה ארוג יותר אלא שהיה בדעתו לארוג יותר הוא הדין ארוג כל שהוא כשאין בדעתו לארוג יותר נמי טמא דשקולין הן ויבאו שניהם מאו בגד וכן משמע לקמן בפ' במה אשה בתוס' דף ס"ג ד"ה מנין לארוג כל שהוא א"כ לא מתיישב מה דקאמרי התוס' בתר הכי מ"מ כי פריך לאביי וכו' לימא דאיצטריך לארוג כל שהוא וכו' הא אי ארוג כל שהוא טמא בשאר בגדים כל שכן ג' על ג' ואביי ס"ל דלרשב"א ולתנא דר' ישמעאל דלעיל שאר מינים לא מטמאים כלל וא"כ פריך שפיר לאביי ויש ליישב דהכי מקשי התוס' דלקמן דרשינן מאו בגד דשרצים דארוג כל שהוא טמא והך איצטריך נמי לצמר ופשתים שיטמאו בארוג כל שהוא דאי מוהבגד לעיל לחוד לא הוה שמעינן מיניה אלא ג' על ג' דוקא וא"כ מנא ליה לרבות מיניה שאר בגדים הא בעינן לצמר ופשתים גופיה והא דקאמרי בתר הכי וכ"ת שקולים הם צריך ליישב דה"ק וכ"ת דג' על ג' והיה בדעתו לארוג יותר וארוג כל שהוא ואין בדעתו לארוג יותר שקולין הן כיון דרבינן לעיל מוהבגד ג' על ג' בצמר ופשתים הוא הדין נמי בארוג כל שהוא כשאין בדעתו לארוג יותר א"כ לא צריכין קרא דאו בגד דכתיב גבי שרצים לצמר ופשתים וע"כ אתיא לרבות שאר בגדים ובענין אחר א"א לפרש דלא נוכל לפרש דר"ל לארוג כל שהיא בצמר ופשתים וג' על ג' בשאר מינים שקולים הן דמה ענין זה לזה דלמא שאר מינים לא אקרו כלל בנר לכך צריך לפרש לפי דרך זה כאשר כתבתי ועל זה קאמר מ"מ כי פריך ואביי וכו' לימא דאיצטריך ליה קרא דאו בגד לארוג כל שהוא ר"ל גבי צמר ופשתים דאביי ס"ל דלא אתי ארוג כל שהוא מקרא דוהבגד דלעיל דלא אמרי' דשקולין הן וא"כ איצטריך קרא דאו בגד דשרצים לארוג כל שהוא גבי צמר ופשתים ולא ילפינן מיניה שאר מינין אלא שעדיין צריך ליישב זה שכתבו התוס' בתר הכי ואפי' אם נמחק שם הספרים שכתוב בהן או בגד ונגרוס דיליף מאו בגד ופשתים דכתיב גבי נגעים חניחא לרבא וכו' אלא לאביי מאי איכא למימר דאם רצו בזה דקשה לאביי אליבא דהך תנא דר' ישמעאל דיליף מאו בגד דשרצים שאר מיני בגדים הא איצטריך קרא דאו בגד דשרצים לארוג כל שהוא בצמר ופשתים דאע"ג דדרשינן ליה מאו בגד דכתיב גבי נגעים איצטריך נמי קרא גבי שרצים משום דס"ל דלא ילפינן שרצים מנגעים מאי מקשו הא על כרחך צ"ל דנם אביי מודה דהך תנא דר' ישמעאל ס"ל דילפינן שרצים מנגעים לענין צמר ופשתים ולכך דרש מאו בגד לרבות שאר מינים דאלת"ה בלא ארוג כל שהוא דלקמן עדיפא מיניה הו"ל לאקשויי אהך תנא דר' ישמעאל דהא בעינן קרא דאו בגד דגבי שרצים לג' על ג' בצמר ופשתים לאביי כדאמר לעיל אלא ע"כ צ"ל דמורה אביי דלהך תנא ילפינן שפיר שרצים מנגעים ולא קאמר אביי לעיל דילפינן שרצים אלא אליבא ררשב"א ותנא דר' ישמעאל דלעיל וצ"ל דלא לאביי אליבא דהך תנא דר' ישמעאל פריך אלא לאביי דקא משני לעיל אליבא דרשב"א ותני רבי ר' ישמעאל דלעיל דאו בגד אתי לרבות ג' על ג' בשרצים בצמר ופשתים מנא לן ארוג כל שהוא בשרצים בצמר ופשתים כיון דס"ל השתא דלא ילפינן שרצים מנגעים וק"ל:

בא"ד ואפי' אם נמחק שם ספק וכו' נ"ל שכן צ"ל פסוק או ספרים וכו':

ד"ה שכן מטמא בכעדשה וכו' והקשה הר"ר יעקב מקורביל הקדוש ונימא ק"ו מה שתי וערב דטהור בשרצים טמא בנגעים וכו' ר"ל דהשתא ליכא למיפרך מה לשרצים שכן מטמאים בכעדשה דהק"ו הוא דילפינן ג' על ג' בנגעים משתי וערב דנגעים:

ד"ה הדר ביה רבא מההיא וכו' וא"ת וכו' הא רבא אית ליה דאף כל קאי אשרצים וכו' ר"ל ולא אציצית יש לדקדק מה ענין קושיא זו של התוס' להשתא דקאמר הדר ביה רבא מההיא וכו' הא לפי מה דקאמר רבא מעיקרא דלתנא דר' ישמעאל לא מטמא כלל בשאר בגדים גם בשאר טומאות דאפי' בג' על ג' כ"ש דס"ל דאף כל קאי אשרצים ונ"ל דהתוס' הקשו קושיא זו הכא ולא לעיל משום דלא תימא דסוגיא דהתם אתיא לפי מאי דהדר ביה רבא מההיא דלעיל לכך הקשו הכא לומר דהא אפי' למאי דהדר מההיא ס"ל על כל פנים דאף כל קאי אשרצים דאי לא קאי אשרצים א"כ הו"ל למימר דבשרצים אפי' בג' על ג' מטמאים בשאר מינים מקרא דאו בגד ואיהו קאמר כי לית ליה לר' ישמעאל בשאר בגדים בג' על ג' וכו' אלא ודאי צ"ל דרבא ס"ל אפי' למאי דהדר דאף כל קאי נמי אשרצים לכך הוכרח רבא לומר דבג' על ג' ס"ל לתנא דר' ישמעאל דאינו מטמא בשאר מינים בטומאת שרצים וא"כ מאי פריך שם גמ' והא תנא דר' ישמעאל לית ליה דרבא הא שפיר איכא למימר דאית ליה דרבא והא דקאמר התנא אף כל צמר ופשתים לא קאי אציצית אלא אשרצים זהו פי' דברי התוס' בדבור זה אלא שיש לדקדק דלפי מה דסלקא דעת התוס' השתא דסוגיא דהתם לא אליביה דרב נחמן קאי עדיפא מזה הזה להו להתוס' להקשות אתחלת הקושיא של אותו המקשה דפריך דלתנא דר' ישמעאל טעמא דכתיב צמר ופשתים דהוא מופנה למדרש סמוכים דכלאים שרי בציצית הא בלא דרוש זה שמעינן דכלאים בציצית שרי דהא בציצית בגדיהם כתיב ותנא ר' ישמעאל דכל בגדים סתם שבתורה הוא צמר ופשתים וקאמר רחמנא דלעבד תכלת שהוא צמר בבגד פשתים והוה להו להתוס' להקשות ומאי פריך הא לרבא ולאביי דהכא אף כל דקתני תנא דר' ישמעאל קאי אשרצים ולא אציצית ודו"ק התם:

בא"ד אבל השתא דאמר וכו' איצטריך או לרבות ג' על ג' בשאר בגדים אבל שלש וכו' כצ"ל:

ד"ה אלא האי דרב פפא בדותא היא וכו' וא"ת לתנא דר"י צמר ופשתים גבי לבישה מ"מ ל"ל דמדכתיב ובגד כלאים וכו' פי' גבי העלאה ותנא דר"י ס"ל כל מקום דכתיב בגד סתם הוי צמר ופשתים ונילף לבישה מהעלאה וע"ש ביבמות ותמצא שם הכל מבואר:

כז:

בגמ' בין במינן בין שלא במינן שאר בגדים וכו' נ"ל כצ"ל שאר מינין:

בתוס' ד"ה אונין של פשתן וכו' דהשתי הוא מן הלשונות של צמר וכו' כצ"ל:

ד"ה ואין מטמא טומאת אוהלים כו' וי"ל דאיירי בסדינים של משי וכו' שאינן מטמאין וכו' פירוש משום שלא היו במשכן:

כח.

ברש"י ד"ה שזורין וכו' כלים ואדם וכו' מנלן דמטמו בספרי תניא וכו' מה מצורע וכו' ר"ל יליף ממצורע כל המאהילים לענין להביא את הטומאה על אדם וכלים שתחתיו אבל אהל קבוע המחובר שיהא עצמו מקבל טומאה אינו אלא מה שקרוי אהל במשכן ועי' בתוס' בעמוד זה ד"ה א"כ ג"ש מאי אהני ואי לאו דילפינן ממצורע ה"א דכמו שאינו נקרא אהל לענין ליטמא במחובר כך אינו נקרא אהל להביא את הטומאה:

ד"ה מאי קא מבעיא ליה הא ממשכן גמר לה ר"א והתם טהורה היא דהואי וכו' פי' דאילים מאדמים טהורים הוו:

ד"ה או בעור גבי נגעים כתיב כצ"ל:

בתוס' ד"ה ויפרש את האהל וכו' וי"ל דדייק משום דקרא כתיב וכו' ונ"ל דלפ"ז יריעות עזים פשיטא דמקרו אהל ומטמאות אלא אפי' יריעות דפשתן יליף נמי מקרא זה דאקרי אהל:

ד"ה אלא גמר וכו' כדמוכח בת"כ ולקמן דשק הוי דבר הבא מן העזים כצ"ל:

ד"ה מה לשרצים וכו' ועוד י"ל דג"ש לא איירי בטומאת אהל עצמו המחובר כצ"ל פי' דאותה גזירה שוה דבגד ועור לא איירי בטומאת אהל עצמו המחובר אלא איירי לענין דברים שמקבלין טומאה באהל המת אבל יש לדקדק א"כ מה ס"ד דרבא דבעי למילף טומאת אהל המת מנגעים ומשרצים אי לאו דאיכא למיפרך הא בלא שום פירכא נמי ליכא למילף מינייהו משום דג"ש דאהל אהל סתרה לה ועוד דהא דמטמא גבי מת ושרצים עור בהמה טמאה לא איירי בטומאת אהל המחובר אלא לענין קבלת טומאה איירי כמו שמתרצין התוס' השתא אבל בעיני כל זה אין קושיא כלל דאי לאו דאיכא למיפרך אנגעים ואשרצים הוה ילפינן שפיר מינייהו דעור בהמה טמאה מטמאה ג"כ באהל המחובר במה מצינו לענין שאר טומאות דלא חילקה התורה בהן בין עור בהמה טהורה לטמאה הוה אמרינן נמי דהוא הדין לענין טומאת אהל כיון דלא ידעינן שום חומרא גבייהו יותר מלגבי אהל המת והג"ש דאהל אהל הוי אמרינן דסברא הוא לאוקמא דלא בא אלא למעט אהל היוצא מן העץ דלא מטמא אלא פשתן אבל השתא דאיכא למיפרך אנגעים ואשרצים וא"כ ליכא למילף מנגעים ושרצים בפשיטות במה מצינו דהאיכא סברות ופירכות דאיכא לפלוגי בין נגעים ושרצים ואהל המת ואין לנו שום סברא לאוקמא ג"ש דאהל אהל למחצה לומר דאיירי דוקא לענין דבר היוצא מן העץ אלא דבעית השתא למילף מג"ש דבגד ועוד לכך סברא לומר כיון דג"ש דאהל אהל סתרה לה מה חזית דניזול בתר ג"ש דבגד ועור נימא דניזול בתר ג"ש דאהל אהל ועוד דאיכא למימר דג"ש דבגד ועור לא סתרה להך ג"ש דאהל אהל משום דג"ש דבגד ועור לא איירי בטומאת אהל עצמו המחובר אלא לענין דברים המקבלים טומאה מהמת אהל המת וק"ל:

כח:

בגמ' ואלא הא דתני רב יוסף לא הוכשרו וכו' למאי הלכתא וכו' לא לרב יוסף גופיה פריך דהא רב יוסף יליף מיניה דעור בהמה טמאה אינו מטמא באהל כדמשמע לעיל אלא לרבא מברנש פריך דאיהו מפיק דילפינן מק"ו מנוצה של עזים דעור בהמה טמאה מטמא באהל א"כ תקשה לדידיה דאותה ברייתא דתני רב יוסף לא הוכשרו וכו' למאי הלכתא מתניא:

מאי הוה עלה דתחש שהיה בימי משה וכו' אע"ג דפי' התוס' דאברייתא דתני רב יוסף לא בעי למימר דאתא לאשמעינן דתחש טהור היה וכו' וכן פירושו לעיל למאי הלכתא דמאי דהוה הוה היינו משום דבברייתא משמע דאתא לאשמעינן שום צורך הוראה אבל גמרא מ"מ בעי למידע אי טהור הוא או לא ע"ד דרוש וקבל שכר:

בתוס' ד"ה אתי ק"ו מנוצח של עזים וכו' ועוד אומר רש"י דשרצים לא אתי מק"ו מנגעים דאיכא למיפרך פשוטי כלי עור יוכיחו וכו' פי' פשוטי כלי עור שלוק שאינו יכול לקבל בו שום דבר דבשרצים דומיא דשק בעינן המטלטל מלא וריקן ועי' לקמן פ' במה אשה בתוס' דף ס"ג ד"ה מנין לארוג וכו' ויש גורסים הכא פשוטי כלי עור ועץ יוכיחו וטעות הוא בידם כאשר תראה מהתוס' פרק במה אשה הנ"ל וגם מצר עצמו א"א לגרוס כן מחמת כמה קושיות הזקות אשר אין להאריך בזה:

כט.

בגמ' אמר רב יהודה אמר רב וכו' ואין מסיקין בשברי כלים דברי ר' יהודה ור"ש מתיר מסיקין בתמרים אכלן אין מסיקין בגרעיניהן דברי ר' יהודה מסיקין באגוזים אכלן אין מסיקין בקליפותיהן דברי ר' יהודה ור"ש מתיר וצריכא וכו' כצ"ל:

והא דרב לאו בפירוש איתמר וכו'. דברי הגמ' הללו צריכין ביאור כאשר מובן מעצמו ונראה דהכי פירושו דהא דאמר רב יהודה משמיה דרב דאמר דלר' יהודה אין מסיקין בגרעינין לא אמרה בפירוש אלא בשביל ששמע רב יהודה מרב אותו מעשה שאכל תמרי וכו' וא"ל ר' חייא כנגדו ביו"ט אסור והיינו ע"כ אליבא דר' יהודה דאית ליה מוקצה מזה היו אומרים משמיה דרב דאית ליה לר' יהודה דאין מסיקין בגרעינין אבל אפשר הוא דאע"ג דאמר ר' חייא לרב הכי לא ס"ל לרב כן שיהא אסור לר' יהודה להסיק בגרעינין ולכך בעי נמרא קבלה מיניה או לא קבלה מיניה ר"ל יש לפשוט ממקום אחר אם קבלה רב מיניה או לא וק"ל:

ואמר עולא ואי תימא רבה בר בר הנה א"ר יוחנן וכו' כצ"ל:

ברש"י ד"ה לדבריו דרבי אליעזר וכו' האי דאוקים להו רב אדא וכו' כצ"ל:

ד"ה מכוונות מצומצמות וכו' והיינו הך דרב יוסף לאו משום דאי הוה טפי לא מטמי אלא כצ"ל:

תוס' ד"ה והא דרב לאו בפירוש איתמר הא פשיטא דרב אסר נולד כר' יהודה מכרכי דזוזי אלא דמייתי ראיה וכו' דמעיקרא גרעינין והשתא גרעינין אסר ר' יהודה וכו' דברי התוס' אינם מדוקדקים דמתחיל במה דרב אסר נולד ומסיים אלא דמייתי ראיה במה דאסר ר' יהודה גרעינין ועוד כרכי דזוזי לא נולד הוא אלא מוקצה מחמת מיאוס ויש ליישב דר"ל כיון דאשכחן דרב אסר כרכי דזוזי דהוא מוקצה מחמת מיאוס וע"כ אליבא דר' יהודה ס"ל הכי דלא אשכחן תנאי דפליגי במוקצה כ"א ר' יהודה ור"ש וא"כ כ"ש דס"ל לרב דלר' יהודה אסור נולד דמוקצה דנולד חמור טפי ממוקצה מחמת מיאוס אלא שעדיין יש לדקדק דא"כ מאי צריכין התוס' לאתויי ראיה מההיא דכרכי דזוזי דאית ליה לרב דלר' יהודה אסור נולד הא מתני' היא בפ' מי שהחשיך דפליגי ר' יהודה ור"ש בנבילה שנתנבלה בשבת אם מותר לחתכה לפני הכלבים ויתר המשניות שמביא שם ובפ"ק דביצה וכן לעיל בפלוגתא דמטלטלים נר חדש וכו' וצריך לפרש הכי דהתוס' ס"ל דהא דקאמר גמרא והא דרב לאו בפירוש איתמר כוונת הגמ' בזה דבעי לאתויי ראיה דרב ס"ל הכי לפסק הלכה ולכך קאמרי התוס' הא פשיטא דס"ל לרב דאסור נולד כר' יהודה מההיא דכרכי דזוזי ולא איצטריך למייתי ההיא עובדא דר' הייא אלא דמייתי ראיה דאף בגרעינין דאיכא למימר מעיקרא גרעינין והשתא גרעינין אסר ר' יהודה ר"ל ורב סבירא ליה דהלכתא כוותיה דר' יהודה גם בזה ודו"ק:

ד"ה בין מן המוכן וכו' דלא גריע כולי האי טפי ממגוד דלהוי מוכן לגביה כצ"ל:

ל:

גמ' אמר ר"ח אהניא לי צלותא דרבי דלא לישויי ממזירא כנ"ל לגרוס ור"ל שגם רבי חייא צלי בכל יום צלותיה דרבי וק"ל:

לא:

ברש"י ד"ה אמינא אנא לך כלומר אתה וכו' כצ"ל:

ד"ה אפי' בפתילה וכו' על הפתילה וכו' כצ"ל:

ד"ה לעולם כר' יהודה וכו' וד"ה כל המקלקל וכו' הכל דבור אחד:

לב.

בגמ' ת"ר על שלש עבירות וכו' ר' אליעזר אומר נשים מתות ילדות וכו' כצ"ל:

לג:

בגמ' נענה ר' שמעון בן יוחאי ואמר וכו' תקנו שווקים להושיב בהן זונות וכו' כצ"ל:

ברש"י ד"ה של אומה זו ארמיים כצ"ל:

לד.

בגמ' מנה"מ אמר ריב"ל אמר קרא וידעת כי שלום אהלך וכו' כתב הרא"ש וידעת כי שלום זו הדלקת הנר שלום בית ופקדת נוך זה עירובי חצירות תיקון הנוה ולא תחטא זו תיקון המעשרות שלא יחסר המזון עכ"ל פי' תחטא לשון חסרון כמו והייתי אני ובני שלמה חטאים אלא שיש לדקדק שמה שכתוב ופקדת נוך זה עירובי חצירות תיקון הנוה זה לא יתיישב דהא מסיק בגמ' כאן בעירובי תחומין כאן בעירובי חצירות ולפי' רש"י שהוא עיקר רישא איירי בעירובי תחומין וצריך לומר דתחומין נמי מקרי תיקון הנוה דע"י הנחת העירוב הוא קונה שביתה ודירה במקום שהעירוב מונח:

הא גופא קשיא אמרת ג' דברים כו' והדר תני וכו' מקשין העולם מאי פריך דלמא ה"פ לכתחלה צריך לערב דוקא עם חשיכה ולא בספק חשיכה אלא שאם לא עירב עם חשיכה מותר עדיין לערב בספק חשיכה דהא הטמנה נמי אע"ג דקתני במתני' דבספק חשיכה טומנין את החמין ואפ"ה משמע מפירש"י בסמוך דסתם הטמנה מבעוד יום ולא בספק חשיכה והטעם נראה דכיון דמשחשיכה אסור אין אדם מכניס עצמו בספק ונראה דמשמע ליה לגמ' דהני ג' דברים דהצריכו חכמים להזכירם ולאומרם בתוך ביתו עם חשיכה היינו משום דאין עוד שהות לעשות דומיא דהדלקת הנר דאם היה שהות עדיין לעשותם בספק השיכה אם לא עשאם כבר מקודם זה היה להם לחכמים לתקן שיזכירם בתוך ביתו בבין השמשות דהיינו ספק חשיכה דמסתמא כל בני אדם רגילים לעשות כל אלו הדברים מבעוד יום אלא שתקנו חכמים להזכירם בתוך ביתו בסוף זמנם שאם שכחו ולא עשו אותם כבר יעשו אותם עתה שאם שהו עדיין יבא זמן איסורן וק"ל:

ברש"י ד"ה ה"ג אמר רבא מפני מה וכו' וסתם הטמנה בדבר שאינו מוסיף הבל דאילו בדבר המוסיף הבל אפי' מבעו"י אין מטמינים וכו' ובסמוך פירש"י מפני מה אמרו אין טומנין בדבר המוסיף הבל אפי' מבעוד יום וכו' ואע"ג דסתם הטמנה מבע"י דהא אסרנא משחשיכה עכ"ל דברי רש"י נראים כסותרים דלעיל משמע דמוכיח ודייק דמשחשיכה אסור אפי' בדבר שאינו מוסיף הבל בשום דבר דאילו בדבר המוסיף הבל אסור אפי' מבעוד יום והדר דייק דבדבר המוסיף הבל אסור אפי' מבעוד יום משום דהא אסרנא משחשיכה אפי' באינו מוסיף הבל וצ"ל דבסמוך ה"פ דדייק דהא דתנן לקמן אין טומנין לא בגפת ולא בזפת וכו' מסתמא איירי בסתם הטמנה דהוא מבעוד יום דהא אסרנא להטמין משחשיכה וא"כ מסתמא אין אדם מכניס עצמו בספק לילה ומטמין מבע"י ובאותו זמן אסרו אפי' בדבר המוסיף הבל דהיינו מבעו"י וק"ל:

בתוס' ד"ה לא קשיא כאן בעירובי תחומין וכו' ומעיקרא היה מפרש ר"ת דעירובי חצירות חמירי טפי דאין מערבים אלא בפת וכו' ויש לדקדק דאע"ג דממה דאין מערבין אלא בפת וכו' יש ראיה דהחמירו שפיר בעירובי חצירות מ"מ צריך ליתן טעם לפי סברא זו דהכל טעמא מאי ומאיזה טעם החמירו בעירובי חצירות יותד מעירובי תחומין ונראה דטעם סברא זו הוא משום דכשמטלטלים מבתים לחצר נראה כאלו מוציא מרה"י לרה"ר דהחצר יש בו רשות לכל דיורים שבכל בתי החצר ולכך ג"כ עירובי חצירות הוא תיקון גמור אבל עירובי תחומין אינו שום תיקון לטלטל ולהוציא שום דבר ואינו אלא היתר הליכה שאין בו שום איסור מלאכה ולכך אינו חמור כ"כ כעירובי חצירות ודו"ק:

ד"ה שניהם קנו עירוב וקשה לרשב"א דר' יוסי לית ליה וכו' אלא משום חזקה וכו' פי' דנפל עליו גל או נשרף או שעירב בתרומה ונטמאה וספק אם אירע זה מבע"י וספק משחשיכה דאית ליה לר' יוסי דאוקמינן העירוב אחזקתו ואמרי' דקיים היה בבין השמשות וכשר:

לד:

בתוס' ד"ה ור' יוסי אמר בין השמשות כהרף עין וכו' אבל אין לפרש דר' יוסי אין מסתפק בביה"ש כלל וכו' ויודע אני מתי הוא וכו' ולפי זה צריך לפרש הא דאיתא בגמ' בספרים שלנו וא"א לעמוד עליו הוי פירושו שאין לו שיעור שנוכל לשער אותו אבל אין לו ספק מתי הוא וק"ל:

לה.

בגמ' א"ל מי סברת פני מזרח ממש לא פנים המאדימים את המזרח וכו' ויש לדקדק לפ"ז למה נקיט התנא זה הלשון ולא קתני כל זמן שפני מערב מאדימים ולמאי נפקא מינה במאי דקתני פני מזרח כלל ונראה דנקט האי לישנא דצ"ל במערב אדמומית חמה כל כך גדול שמכח אדמומית זה מתאדמים פני מזרח שכנגדו וכו' וא"כ למה צריך להביט למערב יביט לכתחלה למזרח אם נמצא שם אדמומית מה י"ל שלפעמים אין ניכר האדמומית במזרח מחמת איזה סיבה ולכך צריך להביט למערב מקום שהחמה שם:

ברש"י ד"ה ספק הוא לדידיה וכו' ולאו מלתא היא וכו' מדקאמר בסיפא אלא דר' יהודה לר' יוסי וכו' ר"ל דלפי גירסא זאת צריך ג"כ לגרוס בסוף אלא ביה"ש דר' יהודה לר' יוסי פשיטא וכו' כמסקנת הגירסא שלפנינו דאל"כ במאי מתוקמא מלתיה דשמואל ודו"ק:

בתוס' ד"ה תרי תילתי מיל קשה דחכא משמע דמשקיעת דחמה עד הלילה ליכא אלא תרי תילתי וכו' כך היא הגירסא לפנינו אבל ס"א גרסי' ג' רבעי מיל וכן הוא בהר"ן וגירסתם מתיישבת טפי והשתא מקשו התוס' אפי' למ"ד ג' רבעי מילא וכ"ש שיקשה למ"ד תרי תילתי מילא דהוא שיעורא דזוטר טפי:

בא"ד וצאת הכוכבים לילה הוא וכו' כתבו התוס' זה כדי שלא תאמר דצאת הכוכבים אינו התחלת הלילה אלא זמן מה נמשך בתוך הלילה ממש ולכך קאמר התם דמשקיעת החמה עד צאת הכוכבים הוי ד' מילין לכך קאמרו דזה אינו אלא דשם בפ"ק מוכח דצאת הכוכבים הוי התחלת הלילה ועד צאת הכוכבים הוי יום ממש:

בא"ד דמיניה מפיק בפ"ב דמגילה דמעלות השחר יממא הוא ר"ל ש"מ דדרשה גמורה היא:

בא"ד אבל תימה לר"י דבמאי פליגי דהא ודאי משעת צאת הכוכבים הוי לילה ר"ל דעד צאת הכוכבים הוא יממא ודאי ומשעת צאת הכוכבים הוי לילה ודאי וא"כ א"א שיהא כאן שום זמן שיהא ספק לילה המשך גדול בבין השמשות דר' יהודה אבל אפשר הוא שיהא ביה"ש כהרף עין כשיעורו דר' יוסי וא"כ במאי פליגי ר' יהודה ור' יוסי הא ודאי שאין ביה"ש אלא כהרף עין והוכרחתי לפרש כן משום שא"א לפרש שכוונת התוס' הוא להקשות ולומר שאין כאן שום זמן שיהא ביה"ש שהוא ספק לילה דא"כ לא הוה ליה לאקשויי במאי פליגי דאין קושיא זו תליא בפלוגתא דידהו ואין כאן מקומה אלא ה"ל להקשות אצל מקום שנזכר בגמ' ביה"ש שהוא ספק לילה אבל לפי מה שפירשתי מיושב שפיר:

בא"ד וע"ק דניחזי אנן באדם בינוני וכו' ד' מילין פי' ועד שילך ד' מילין הוא ודאי יום ובתשלום ד' מילין הוא זמן צאת הכוכבים הבינונים שהוא ודאי תחלת הלילה וא"כ הדרא קושיא לדוכתא במאי פליגי ד' יהודה וד' יוסי וק"ל:

לה:

בגמ' תוקעין ומריעין הוו להו חמשה אלא וכו' כצ"ל:

לו.

בגמ' למאי נפקא מיניה למחט שנמצאת בעובי בית הכוסות מצד אחד כשרה משני צדדים טרפה אמר רב אשי וכו' כצ"ל:

ברש"י ד"ה מצד אחד שלא ניקב וכו' משני צדדין שניקב שניהן טרפה ובבית הכוסות וכו' כצ"ל: